על הכתיבה 10#

ואחרי כל זה, הנה אנחנו חוזרים אל השגרה. הימים הופכים חמימים יותר ויותר, ואחר כך חמים, ואני כבר הוצאתי את הסנדלים מהאחסון המאובק שלהם וניערתי וביום העצמאות הלכתי בג'ינס וגופיה לבנה ובסנדלים, ואם סנדלים אינם עצמאות אמיתית (לפחות לאצבעות הרגליים), אין לי מושג מה היא כן. וגם החלונות בבית נפתחים והיסמין מציף בריח שלו את הרחובות של ירושלים כך שכל הליכה למכולת הופכת להיות הסחפות אינסופית באוויר החם, המבושם.

והנה מבלי לשים לב, ככה, הופ הופ, הגענו עשרה מיילים ברשימת התפוצה הזו! זו אמנם חגיגה קטנה, אבל בחיי, איזו חגיגה! עם בלונים, ועוגה, ופלחי אבטיח בצד, כי זו אמנם לא העונה אבל איך אפשר ללכת בשוק ולראות אבטיח בחמישה שקלים לקילו ולא לקנות למסיבה. בקיצור, חגיגה! שמחה וששון! לכל ילד בלון! עוד סימן קריאה כדי להתרגש!

איזה כיף שאתם כאן.

טיפ

אם הטיפ בשבוע שעבר יועד לכותבי פרוזה שמחפשים ליצור אפקטים רגשיים מתמשכים, הטיפ הנוכחי הוא הפוך: מיועד לכותבים בפייסבוק (למשל, אבל גם לפרסומאים, נניח)  שרוצים ליצור אפקט רגשי מיידי.

[כמו ששמתם לב, הבלעתי במשפט הקודם חלוקה בין אפקט רגשי מתמשך ואפקט רגשי מיידי. בפשטות, המתמשך הוא אפקט רגשי שנוצר כתוצאה מהיכולת שלנו ללכוד את הקורא ולהעביר אותו תהליך. אפשר לחשוב על הטקסט שלנו בתור פס ייצור, שמכניסים לתוכו את הקורא בצורה אחת ומוציאים אותו בצורה אחרת. האפקט הרגשי המיידי הוא אפקט שלא דורש מהקורא להיכנס למשהו. זה סוג האפקט שמייצרים משחקי המילים, או הבדיחות, או ההפתעה, או משפטי הפאנץ'.

זה לא ממש קשור לטיפ אבל שיהיה.]

אז אנחנו מפרסמים סטטוס בפייסבוק ואנחנו רוצים ליצור טקסט קל, כי לאנשים בפייסבוק אין זמן להשתהות ולהכנס לתוך הטקסט שלנו. איך אנחנו עושים את זה?

שלשה כללים טכניים שיעזרו לכם:

א. נסו לכתוב כמה שפחות מילים: כמה שפחות מילים במשפט. כמה שפחות מילים בפיסקה. כמה שפחות מילים בכל הטקסט. זה חייב להיות משהו מאוד מאוד קל לקריאה.

ב. אל תשתמשו במשפטים מורכבים, ובטח שלא בסימני פיסוק שאינם פסיק, נקודה, סימן קריאה או סימן שאלה.

ג. שמרו על המבנה הקלאסי של המשפט: נושא, נשוא, ואחריהם כל השאר. מהכלל הזה נגזרים כללים נוספים, למשל – כתבו פעלים פעילים, לא סבילים. כלומר, לא 'המשפט נכתב על ידי' (שזה מבנה של מושא, נשוא, נושא)  אלא 'כתבתי את המשפט' (נושא+נשוא, מושא).

תרגיל

קחו את המשפט הבא, המשפט הפותח את 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, ונסחו אותו מחדש על בסיס הטיפים שנתתי. נסו להפוך אותו לכמה שיותר פשוט ומובן בקריאה ראשונית.

"אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנדמה היה לו שהנה, בכוח ההינתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש והוא מצא לעצמו ראשית תיקון באמצעות ה'בּוּלווֹרקֶר' ואורח החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה'סומניום'. צֶזַאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה שבין מותו של גולדמן לבין מות אביו, ואף ציין זאת ימים אחדים אחרי הלווייתו של גולדמן, כשעמד במטבח עם ישראל, שמזג תה לשניהם, אבל הוא ציין זאת כאנקדוטה חסרת כל משמעות, משום שבאותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מוכן גם למאמץ הקטן ביותר שמעבר לצרכיו המיידיים, ובתהליך הנואש של דעיכתו, כשהוא מוסיף ומתלבש לו בבגדי־אופנה צבעוניים־צעקניים, מגדל שפם, מעשן את הסיגריות המשובחות ביותר, זולל וסובא ורודף אחרי כל אשה הנִקרית בדרכו, בעוד עיקר מחשבותיו ושארית כוח רצונו נתונים לבנו הבכור שחלה במחלה חשוכת־מרפא ושמצבו נעשה חסר־תקווה, לא ראה עוד צזאר את החיים אלא כמפלה מעיקה ונטולת־פשר, או כקוריוז גדול שיש להתענג עליו ככל שניתן, דבר אשר ברגעי ההתפכחות והחרטה שהיו תוקפים אותו מזמן לזמן היה מכנה בכאב "התאבדות עליזה".

תרגיל 2#

התרגיל הקודם היה כל כך פרקטי שהיה אפשר להצטמרר ממנו, בחיי. אז הנה, מהר מהר, תרגיל שיש בו חיות ואושר ושמחה לכל המשפחה:

נסחו, בכמה שפחות מילים, את התחושה של אדם שנוסע לטיול רחוק ומתגעגע למשפחתו שהשאיר מאחוריו.

השראה

אין כמו ריימונד קארבר. באמת. יום אחד נאסף כולנו באיזה סלון קטן ברחביה או בפלורנטין ונדליק אור צהוב ונשתה המון המון ג'ין אנד טוניק וקפה שחור ונדבר קצת על העיניים האלה שראו את העולם כפי שהוא, ללא כחל ושרק, ועדיין יכלו לחמול עליו. ואם אתם רוצים דוגמה, אז הנה. ריימונד קארבר, אושר. מוזיקה בבקשה.

אושר / ריימונד קארבר

תרגום: עוזי וייל

כל כך מוקדם שבחוץ עדיין חושך.
אני ליד החלון עם קפה,
ועם כל העסק הזה של מוקדם בבוקר
שמחוסר הגדרה טובה יותר, נקרא לו מחשבות.
ואז אני רואה את הנער וחברו
הולכים במעלה הכביש
מביאים את העיתון.
הם לובשים כובעים וטרנינגים,
ונער אחד סוחב שק מעבר לכתפו.
הם כל כך מאושרים
שהם אינם אומרים דבר, הנערים האלה.
אני חושב שאם היו יכולים, היו נותנים
יד אחד לשני.
מוקדם מאוד בבוקר,
והם עושים את הדבר הזה ביחד.
הם מתקרבים, לאט.
השמים מקבלים סימנים של אור,
למרות שהירח עוד תלוי, חיוור, מעל המים.
יופי כזה, שלמשך דקה
מוות ושאפתנות, אפילו אהבה,
לא נכנסים לכאן.
אושר. הוא מגיע
בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת,
לכל שיחת בוקר אודותיו.

———

יום רביעי נפלא שיהיה לכם, מאלה שלא מצפים להם והנה הם שם.

מוזמנים לשתף את התרגיל בתגובות, וגם להגיב לאחרים.

על הכתיבה 9#

הוורדים מחוץ לחלון שלי פורחים בורוד עז, כאילו הם צועקים עלי לצאת, והשמיים לבנים היום, ואני יושב מול המחשב וכותב לכם את המייל הזה על כוס קפה שחור גדולה גדולה. חושב על ימי הזיכרון והעצמאות. ובאמת אני חושב שיש בה משהו קצת נאה, בפטריוטיות, כמעט ביתי. משהו מהאחווה שבה אנחנו מגוננים על איזה פגם בבית שלנו, או מהחיבה שאנחנו נוטים לרהיטים סתמיים שהם שלנו. כי הם שלנו, והלא זה הכל.

ובכן ובכן.

איזה כיף, בחיי, תראו איזה כיף. עשרות שירים שלחתם בשבוע החולף, ולו הייתם קוראים את כל הקטעים, בפרט המחורזים והמטופשים והמפתיעים, דברים מבוררים ומבוארים במשל ובשנינה – היה נמלא שחוק פיכם ולשונכם רינה. והנה שיר אחד משל אודיה אהרוני (שהיא כותבת יקרה מאוד, שתדעו לכם):

לְהַחְלִיק עַל בַּנָּנָה, לְהִתָּקַע בְּעַמּוּד
לִדְפֹּק אֶת הַזֶּרֶת, לַחֲטֹף שְׁפְּרִיץ מִתַּפּוּז
זֶה לֹא נָעִים וַאֲפִלּוּ קְצָת כּוֹאֵב
אֲבָל מָה שֶׁהֲכִי מַטְרִיד זֶה אִם מִישֶׁהוּ שָׂם לֵב.

איזו נחת.

טיפ

טיפ קצת למתקדמים, אבל גם למתקדמים מגיעים טיפים.

חשבתי על הפאתוס ונזכרתי שמישהו – איני זוכר מי זה היה, כמדומני ששי צ'רקה, ואולי מישהו מכם מכיר ויביא גאולה לעולם –  אמר פעם שהדבר הכי מצחיק בעולם הוא לראות רס"ר עצבני צועד בחזה מתוח במגרש המסדרים ואז מחליק על בננה. אני לא יודע אם זה הדבר הכי מצחיק בעולם, אבל בכל פעם שאני משוויץ קצת במדינה (בכל זאת מותר קצת להשוויץ בה, לפעמים) אני מדמיין את עצמי מחליק על בננה.

ואת כל זה כתבתי בשביל אנשים שרוצים להתעסק בפאתוס אבל מפחדים ממנו. ובצדק, כלומר, אכן יש לפחד מכתיבת דברים בפאתוס (בסיבה נעסוק בפעם אחרת), אבל אפשר להגיד שדרך יפה לשבור באמצעותה פאתוס בסיפורים היא באמצעות דברים יומיומיים. למשל, ראיתי פעם איש הולך ברחוב ומדבר על שבעה לאיזה נפטר, ואגב כך הוא הגיע לדבר על זה שצריך להזמין פלאפל לאבלים, ואגב כך – לדיון בשאלה מהו הפלאפל הטוב בירושלים.

ותראו, אם זה היה דיון רק בישיבת שבעה ובכמה המוות הוא דבר כואב, הסיפור הזה היה נשאר ברמת הפאתוס. הוא היה צועק עלי ועליכם לכאוב, כי מוות. וזה היה גורם לנו להזדעזע, באמת, אבל לא כי מוות – אלא כי סיפור צועק עלינו. ואם זה היה סיפור שרק דן בשאלה מהו הפלאפל הטוב בירושלים, זה היה משעמם וחסר תוכן. אבל כשיש לנו גם מוות וגם פלאפל, ההנגדה בין האחד לשני יוצרת פה אירוניה, צחוק מלווה בעצב. צחוק, כי מי מדבר על פלאפל כשאנשים יושבים שבעה. ועצב, כי זה הופך להיות ממשי. אנשים באמת צריכים לאכול, גם כשהם יושבים שבעה.

אז זה הטיפ – ליצור הנגדה בין הפאתוס ובין היומיומי, מה שיגרום לשניהם לעבוד.

תרגיל

התרגיל של השבוע לא קשור לעניין הזה ישירות. ואולי כן? אין לי מושג. בכל אופן, זה התרגיל:

לכתוב קטע שמעביר רגש, בלי להזכיר את הרגש הזה או את הטיותיו. כלומר, לכתוב על שמחה, בלי להזכיר 'אני שמח', 'שמחתי', 'שמחה', 'עליצות', 'אושר' וכאלה. או לכתוב על עצב, בלי להגיד 'הייתי עצוב'. או לכתוב על געגוע, על תסכול, על כל רגש שתרצו – בלי לדבר עליו ישירות.

השראה

לכבוד היארצייט (יום השנה לפטירתה) של זלדה – הנה שיר קטן שלה.

פנאי

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר.

פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נשיקוֹת וְחַגִּים.

פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִירה

ֹשֶל זִיו,

ֹשטוֹת אַט-אַט

בְּדוּגִית הַשָלוֹם

עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

—-

חגים שמחים וזכרונות טובים.

מוזמנים לשתף את התרגיל בתגובות, וגם להגיב לאחרים.