תגית: פתיחה

 

לוליטה. הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה.

איזו יפה הפתיחה הזו, נכון?

אחד האתגרים הגדולים (ובאופן מפתיע, הקלים לפתרון) שעומדים בפני אנשים כותבים הוא לשכנע את הקוראים להמשיך. כתבתם סיפור או ספר או רשומה בבלוג או מאמר או כל דבר שכזה, ואתם רוצים שיקראו אותו, אבל מה – למי יש כח (וכח רצון) לקרוא עכשיו סיפור ארוך? למי יש כח לקרוא מאמר אינסופי על שיטות המיסוי בארצות הברית? רק לאנשים שממש ממש מתעניינים בזה, והם צריכים שהעניין בזה יהיה עכשיו. זה די הרבה לדרוש מבנאדם, לא? ומה לגבי הקונה ההיא שהולכת בחנות ספרים לקנות ספר לחג, מוצאת ספר, מדפדפת, מחזירה – איך משכנעים אותה ששווה לה לקרוא?

יש די הרבה פתרונות לאתגר הזה. יותר ממה שאני יכול לכתוב כאן ועכשיו. אפשר, למשל, לגרום מתח, או סקרנות, או ללכוד את הקורא בשפה, או לשכנע אותו שאני כותב מעניין ששווה להקשיב לו, או המון דברים אחרים שאין זה המקום בשבילם. ואחד הפתרונות הוא, באמת, מה שנבוקוב עושה בפתיחה הזו. שימו לב:

תקראו שוב את הפתיחה. תראו איך ה'הילת ימי' מתחבר ל'להט לילותי', איך החטא והחיים עומדים זה מול זו בהקבלה. בכלל, תראו איך התיאור הזה אלגנטי, איך (באמת, תנסו!) הלשון נוגעת פעמיים בחיך, בלמעלה של הפה, ונוקשת בשיניים בשביל ליצור את ה'טָה' הזה. במצלול מדויק. ואיזה תרגום מהמם זה, של דבורה שטיינהרט, למשפטים המפורסמים של נבוקוב:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."

וזהו, אתם בתוך הסיפור.

אתם יודעים למה אתם בתוך הסיפור? כי בדקתם את זה. כלומר, כי שלחתם את הלשון אל החיך, ואחר כך אל השיניים, וביטאתם בקול את השם הזה, 'לוליטה', בשביל לבדוק שזה בדיוק מה שקורה, וברגע שעשיתם את זה, הפכתם להיות חלק מהסיפור. אתם יכולים לעצור, כמובן, ואם זה משעמם – סביר שזה מה שתעשו. אבל זה הצעד הראשון של נבוקוב בשביל להפוך אתכם למעורבים, פיזית ורגשית.

וזה, כלומר, לגרום לקורא לעשות משהו, היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לפרסומאים ולאנשי שיווק. בשיווקית קוראים לזה 'המרה'; זה אומר שהגולשים (כלומר, אנחנו), עושים פעולה קטנה. אנחנו לוחצים על כפתור 'המשך לקרוא', אנחנו נכנסים לדף, אנחנו לוחצים 'המשך', אנחנו גוללים למטה, אנחנו מזינים פרטים, וכולי וכולי – כל מעבר כזה מכונה המרה, והוא מדיד: אנחנו יכולים למדוד כמה גולשים לחצו על הכפתור, וכמה סגרו את הלשונית בדפדפן.

בסיפורים זה קצת פחות מדיד, אבל גם קצת פחות חד משמעי. אנחנו לא חייבים שהקורא ילחץ על משהו, רק שיבצע פעולה, אפילו קטנה. ולכן, יש המון דרכים לבצע את הטריק הזה בתחילת סיפור: אפשר לגרום לקורא לזהות רפרנס (כמו עגנון בתחילת 'תמול שלשום'), לגרום לקורא להנהן בהסכמה (טולסטוי ב'אנה קרנינה') או באי־הסכמה־משועשעת (כמו גין אוסטין בפתיחת 'גאווה ודעה קדומה'), ואפשר, כמו נבוקוב, לגרום לו לבצע פעולה אמיתית. למשל, לבטא את השם של הגיבורה בקול.

עוד למשל? דיוויד מיטשל, ב'דרים 9#' מזמין את הקורא לשמוע שוב את השיר ההוא של ג'ון לנון. יאיר אגמון ב'יאיר ויהונתן' מזמין את הקורא לראות סרטונים ביוטיוב ולשמוע שם מוזיקה שנכתבה לספר. סופרים אחרים גורמים לקוראים להסתכל בציפרניים של עצמם כדי לבדוק אם יש עליהם כתמים לבנים ('מי שיש לו כתמים לבנים בציפורניים, אמרה סבתא, אות הוא שהזדמנות גדולה תזדמן לו מחר'), ב'עשו לעצמכם צמרמורת' משכנעים את הקורא לדפדף לדפים מסויימים, וכן על זו הדרך. זה לא ממש משנה מה הקורא עושה, העיקר שהוא עושה. מהרגע שהוא עושה, הוא איתנו.

עכשיו, בכנות? אני לא עף על הכלי הזה. הוא קצת לא מספיק אלגנטי בשבילי. יותר מדי שיווקי, פחות מדי חלק אינטגרלי מהסיפור. יש כלים הרבה יותר יפים, אינטלגנטיים וזורמים כדי להזמין את הקורא להכנס אל הספר ולהתיישב. גם נבוקוב עצמו משתמש, בפתיחה הזאת ממש, בלפחות שני כלים נוספים, אפקטיביים גם הם. אבל זה כלי חשוב, אני חושב. בטח לטקסטים באינטרנט, וחשוב שתכירו אותו.

מכירים עוד דוגמאות כאלה, ספרותיות ושאינן כאלה? אני אשמח לשמוע. מוזמנים גם לצטט את עצמכם או לנסות את כוחכם בתגובות.

א.
הייתה תקופה שבלעתי את כל מה שעמוס עוז כתב. ככה, בלהט, בלי לשים לב מה נכתב לפני מה ומה הסדר הנכון שיבור לו האדם. פשוט קראתי הכל. מסות, מאמרים, סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, מילה אחר מילה של אחד היחידים שיודע להציב כך, מילה אחר מילה. אפשר לדון על הסיפורים שלו, על זה שלא קורה בהם דבר, על האווירה, על הספרים הנסיוניים (למשל, 'אותו הים', שבעיני הוא נהדר מאוד), אבל את זה אי אפשר לקחת ממנו: אין איש שיודע לכתוב כך בעברית. להציב כך את המילה הנכונה אחרי המילה הנכונה, בצעדים קטנים ובטוחים.

ב1968, אחרי שכבר הוציא שני ספרים והתחיל להתבסס אט אט ובביטחון בספרות העברית החדשה, הוציא עמוס עוז את 'מיכאל שלי'. זהו אחד הספרים הישראלים המתורגמים ביותר, ואחד משני הספרים שהכי מזוהים עם עמוס עוז (השני הוא 'סיפור על אהבה וחושך'). וכך הוא מתחיל:

"ירושלים, 1960.

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

בפעם הראשונה שקראתי את הפתיחה הזאת עצרתי לרגע לנשום מרוב שהיא יפה. יפה אינה המילה המדויקת; זו פתיחה מדויקת. היא בנויה בצורה כל כך יפה שאי אפשר לפתוח את הספר הזה ולא להגיד רגע, מה, מה קורה. תשוו אותה לפתיחה אחרת של עוז, היישר מתוך 'ארצות התן', הפתיחה של הסיפור 'דרך הרוח':

"יומו האחרון של גדעון שנהב נפתח בזריחת חמה נהדרת."

זו פתיחה מוצלחת מאוד (ההנגדה בין 'האחרון' ובין ה'נפתח', בין ה'יומו האחרון' ובין ה'זריחת חמה נהדרת' היא מההנגדות המוצלחות שיצא לי לקרוא. אתם מבינים למה התכוונתי כשאמרתי שהוא מציב מילה מדויקת אחר מילה מדויקת?) ועדיין, היא קצת פחות מוצלחת מהפתיחה של מיכאל שלי. אבל לא בפתיחות אנחנו עוסקים כאן, אלא בצורה שבה עמוס עוז בונה את שלישיית המשפטים ההיא.

ב.
תחזרו רגע לפתיחה של מיכאל שלי. תעקבו אחרי הציר הלוגי שלה. אתם רואים? אין באמת קשר בין המשפטים: היא לא אומרת 'כוחי לאהוב הולך למות בגלל שאנשים שאהבתי כבר מתו', ולא 'אני עומדת למות כי כוחי לאהוב עומד למות'. אין פה הנמקות, או קשרים כרונולוגיים, אין פה דבר מלבד משפטים שעומדים זה אחר זה, ואחרי הקריאה שלהם אנחנו יכולים לשאול את עצמינו: למה שהיא תמות, בעצם? ואיך זה קשור לכוח שלה לאהוב? ומדוע הכוח שלה לאהוב הולך למות?

אין לנו מושג. הפיסקה לא עונה לנו על השאלות האלה.

אז קודם כל ראינו הדגמה יפה לבניית הֶקשר: בגלל שהמשפטים נמצאים זה לצד זה, אנחנו מניחים שהם קשורים. כמו שאם נראה תיק זרוק ובהמשך הרחוב נראה מחברות על הרצפה, נניח שהן נפלו מהתיק שראינו קודם – הרי שניהם באותו הרחוב! לעומת זאת, אם נראה תיק זרוק על הרצפה בתל אביב, ומחברות זרוקות בירושלים – לא נניח את אותו הדבר. הדוגמה הזאת ממחישה משהו שנוכח מאוד גם בקריאה: אנחנו נוטים לחבר משפטים שמונחים זה לצד זה, וליצור מהם איזו תמונה כללית.

ג.
אבל זה יותר מגניב מזה (וגם יותר מורכב, אז תחזיקו ראש או תקפצו לסעיף הבא). אלה לא סתם שלשה משפטים שיושבים זה לצד זה. תראו, ננתח לרגע את המבנה של שלשת המשפטים האלה ואת הצורה בה הם מתחברים:

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו.
אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב | ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות.
אינני רוצה למות.

שימו לב:
1. שלושת המשפטים מתחברים באמצעות הסיום שעוסק במוות.
2. המשפט הראשון והאחרון מחוברים באמצעות העיסוק במוות של אנשים.
3. שני המשפטים הראשונים מתחברים באמצעות החזרתיות על 'אני כותבת מפני'
4. ושני המשפטים האחרונים מתחברים באמצעות המילה 'למות'.

המשפט השני הוא משפט שמורכב משני משפטים (נקודת המעבר היא במילה 'ועכשיו', סימנתי אותה עם קו מאונך), מה שיוצר לנו, בעצם, ארבעה משפטים, רק ששני האמצעיים מחוברים. זה נראה ככה:

חצי ראשון:
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב"

חצי שני:
"ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

החצי הראשון עוסק בעבר, החצי השני עוסק בהווה. החצי הראשון עוסק באהבה שלה לאנשים אחרים, החצי השני עוסק במוות (של הכוח שלה, ושלה). והחיבור בין שני החצאים הוא, כמובן, באמצעות אותו 'כוחי לאהוב' שהיה בעבר וכעת הולך למות.

ד.
והאמת היא שיש לפחות עוד פלא אחד, קטן-גדול, בפתיחה הזו, והוא המקצב של המשפטים: אין מילה מיותרת, אין מילה חסרה, המשפטים מתנגנים ממש כמו לקיחת אויר, התנצלות, סגירה בהטחה ('אינני רוצה למות', כך, בנקודה, בהתרסה שהיא בעצם שלמה שקטה).

כל החיבורים האלה מהדקים את הפיסקה הזאת. מגבשים אותה, הופכים אותה לאחת. ואחרי שכל המשפטים הודקו, כך, זה לזה, אנחנו יכולים להבין שבהיותה ילדה היה בה כח לאהוב כי היו אנשים שהיא אהבה, שכעת אינם – ולכן גם כוחה לאהוב הולך למות, ואנחנו יכולים להבין שהכותבת רואה קשר הדוק, אפילו הכרחי, בין היכולת והכוח לאהוב ובין החיים, עד כדי כך שבהעדר הכח לאהוב היא תמות, ואנחנו כבר יודעים – עוד קודם שהתחלנו לקרוא, כמעט – שהספר הזה מתעתד לעסוק באהבה, במותה של האהבה ובמוות. הנה כך קיבלנו הכל עם פתיחת הדלת, ומצויידים בידע הזה אנחנו יכולים להמשיך ולקרוא.

ה.
אז מה למדנו?
א. למדנו שהנחת משפטים זו לצד זו גורמת לקורא להבין שהם קשורים, ולמעשה לייצר את הקשר ביניהם.
ב. למדנו שאפשר ליצור קשר בין משפטים באמצעות חזרה על מילים בהתחלה, באמצע או בסוף. החזרתיות גם מחדדת את הרעיונות של המשפט.
ג. למדנו שאפשר לחבר את המשפטים בפיסקה בכל מיני רמות. כלומר, אפשר לחבר חצאי משפט למשפטים לפניהם ואחריהם, אפשר לחבר משפט ראשון למשפט אחרון, ואפשר ליצור כמה רמות של חיבורים, שיוצרים רבדים נוספים בטקסט.

ב1996 עלתה ויסלבה שימבורסקה לקבל את פרס נובל לספרות בשטוקהולם שבשבדיה, וזה המשפט הראשון שאמרה בנאום התודה שלה: "אומרים שהמשפט הראשון בכל נאום הוא הקשה ביותר. הנה הוא מאחורי" ההמשך של המשפט מורכב יותר, והוא עוסק בעד כמה קשה לדבר על שירה. אבל הנה, זה המשפט הראשון, וזו צליחה מהירה וערמומית וחדה – כדרכה של שימבורסקה – של מכשול המשפט הראשון.

מה זה מכשול המשפט הראשון, אתם שואלים? או, יופי. מכשול המשפט הראשון הוא הבעיה שיש לנו, ככותבים, עם התחלות. יש לנו רעיון ומילים וגיבורה ועלילה ונסיך בוכה שכלוא במגדל גבוה ונשמר על ידי דרקון אימתני – אבל להתחיל, מאיפה להתחיל? מה יהיה המשפט הראשון?

המממ.

גרוע מזה, נניח שכבר צלחנו את המשפט הראשון ואפילו את השני, והנה נוצרה לנו פיסקה ראשונה או פרק ראשון, ואנחנו מגיעים אל הבעיה השנייה שיש לכותבים עם התחלות – חוסר היכולת לעזוב אותן, או הצורך לשכתב אותן שוב ושוב. לא, זה לא הכי מדויק, אנחנו אומרים לעצמינו. בואו נדייק את הפתיחה עוד יותר, שהפרק הראשון יהיה מושלם, רק ככה נוכל לעבור אל הפרקים הבאים.

וואי, איזו טעות. הדבר הכי גרוע שכותבים יכולים לעשות לעצמם – ואני כולל גם כותבות באמירה הזאת – זה להישאר במקום. עריכה זה סבבה, באמת, אבל עריכה היא משהו שעושים בסוף. ובשביל להגיע אל הסוף, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לכתוב ולכתוב ולא להפסיק.

זה ממש לא משנה מה המשפט הראשון שלכם. זה ישנה, בסוף, ובסוף תוכלו לשבת שלשה חודשים ולחשוב איזה שילוב מושלם מחבר בין המורכבות של הסיפור שלכם ובין הקלילות של הסגנון, אבל בינתיים? תעברו את זה. פשוט תמשיכו הלאה. תכתבו את המשפט הראשון הכי מטופש שעולה בדעתכם, ותמשיכו אל הסיפור, או הנאום, או השיר, או הפוסט. בסופו של דבר, המכלול הוא מה שחשוב.

כמו ששימבורסקה אמרה בחן – ההתחלה היא החלק הקשה ביותר. פשוט תדלגו עליה, תתחילו מהצעד השני.