להפוך את התחביב לקריירה

הרבה אנשים, יחסית, מתייעצים איתי לאחרונה על הדרך שבה הם יוכלו להפוך את התחביב שלהם לקריירה. הם רוצים לצייר או לנגן או לכתוב (בעיקר לכתוב, האמת), או אולי אפילו רק לקרוא ולכתוב, והם רוצים להתפרנס מזה בכבוד.

והאמת, אני די דג רקק בכל הסיפור הזה. אני מעט מאוד זמן מחוץ לבית החמים של העבודה כשכיר, ועם מעט מאוד ניסיון בכל מה שקשור להקמה ותפעול של עסק. את הניסיון אני בונה עכשיו, האמת, ככה שמי אני שאייעץ לאנשים אם ללמוד מדעי המחשב או אמנות, ולכן אני תמיד אומר להם ללמוד מדעי המחשב.

וכשהם מתעקשים בכל זאת, אני מספר להם על אלחנן ניר, שכשהיינו יושבים בשיח ולומדים ר' נחמן הוא היה אומר לנו שאנחנו צריכים לחשוב עלינו בתור הסטארטאפ של עצמינו. הוא היה אומר (משהו כזה, אבל במילים שלי:), אתם צריכים לחשוב שהעולם אחריכם לא הולך להיראות באותו האופן. והוא היה אומר, אתם צריכים להבין שאתם לא העסק של אף אחד אחר, אתם העסק של עצמכם.

ופעם אחת הלכתי ושאלתי אותו אם יש לו רעיון למקום שיכול לקחת אותי לכתוב אצלו, ואולי במוסף שבת או משהו, והוא הסתכל עלי ואמר לי משהו כמו העולם לא מחכה לך. אם לא תצא אליו, הוא לא ידע עליך. אם לא תבקש ממנו דברים, הוא לא יענה לך. אם זה לא בוער בך, למה שזה יבער בו?

ובפעם השלישית למדנו חברותא בר' צדוק, והוא שאל אותי אם הכנתי את הפרק, ואני אמרתי שלא, והתחלתי לתרץ, והוא אמר לי (ושוב, המילים שלי) בחיים, יהודה, אין תירוצים. זה לא מעניין אף אחד. לא שהיית חולה ולא שאתה חלש ולא שאתה עייף ולא שאתה לא מסוגל. הכל נמדד בשאלה האם כן או לא, עשית או לא עשית. אם עשית, מה טוב. אם לא עשית, אף אחד אפילו לא יפנה אליך את השאלה.

ואת שלשת הסיפורים האלה אני מספר למי ששואל אותי ומתעקש על זה, ואחר כך אני אומר לו שילמד מדעי המחשב אם הוא יכול. אם באמת יש בו אש, הוא לא יקשיב לי. ואם הוא העסק של עצמו, הוא ירים את עצמו בכל זאת. ואם הוא מסוגל לעשות, הוא ילך ויתייעץ ויעשה ויצליח.

ואם שלשת הדברים האלה לא קיימים אצלו, הוא ילך וילמד מדעי המחשב ולפחות יהיה לו מה לאכול בבית. וזה, הרי, מה שחשוב.

לעצב את החיים שלי

אני חושב שהדבר הכי מרכזי שקרה לי במעבר לעצמאי זה איזה טוויסט בחשיבה שלי; כאילו החלפתי מערכת הפעלה (איך אני שונא דימויים של מחשבים, יא אללה).

בכל אופן, הצורה בה חשבתי, כשכיר, לפני הקמת העסק הייתה כאילו החיים הם משהו שקורה לי. אני מתכוון, ברור שאני בוחר מה ללמוד ואיך ואיפה לחפש עבודה, אבל מישהו אחר מלמד אותי, מישהו אחר מעסיק אותי, כסף הוא מין דבר שנמצא אצל המעסיק והוא נותן לי כמה שהוא רוצה. באופן כללי החיים היו מאוד מסודרים, מאוד מוגבלים – מה אפשר לעשות, מה אי אפשר לעשות, איך ומה.

ופתאום, לא יודע, פתאום העולם נראה לי כמו איזה מגרש משחקים ענק. בא לי להקים קבוצות שכותבות? יאללה. בא לי להרים סדנאות? יאללה. לשבת יומיים ולכתוב? יאללה. הכל אפשרי. הכל יתכן. אני יכול לעצב בעצמי את החיים שלי ומה שאני עושה בהם.

זה ברור שככה זה. כלומר ברור שהמעבר לעצמאות ידרוש ממני לשנות חשיבה. אני בעיקר המום מהעובדה שהחשיבה שלי השתנתה לחלוטין, לא רק בהקשר של העסק. כלומר, לא רק מה שאני יכול *בעבודה*, אלא מה שאני יכול בכלל. בחיים, במשפחה, מול הנציג של הביטוח ומול השכנים ממול, ואפילו בכתיבת הסיפורים. החיים כבר לא קורים לי, אני קורה להם. וזה נהדר ומפתיע ונפלא.

עשרה דברים שלמדתי על החיים כעצמאי משנת המס הראשונה שלי:

א. אף אחד לא יעשה את העבודה שלי בשבילי. העסק שלי הוא העסק שלי, ורק שלי.

ב. כסף הוא דבר חשוב. בניגוד לתחושה שלי כשכיר, הוא לא מין משהו שקורה בנפרד מהעבודה שלי, כאילו אני עושה עבודה ובלי קשר נכנס לי כסף לבנק. אני חייב להתעסק בו. בהוצאות, בהכנסות, בתיעוד, בלתמחר, בלרצות.

ג. יש דברים שאני לא יודע או מסוגל לעשות, למרות שאני אמור להיות מסוגל, וזה בסדר.

ד. נכשלתי. אני אכשל. השאלה לא האם אני אפול, אלא איך אני אפול.

ה. אנשים אוהבים לחלוק ידע. לא להסס לשאול אנשים אחרים, לא להסס לחפש שיתופי פעולה, לשאול בקבוצות פייסבוק ייעודיות ובעיקר לא להסס לשאול או לשלם לאנשי מקצוע.

ולא פחות חשוב – לפרגן לקולגות. לחלוק ידע. לעזור לאנשים בתחילת הדרך. אני לא אפסיד מזה.

ו. המטרות של העסק הן לא המטרות שלי. אני רוצה לכתוב בשקט בלי דאגות פרנסה, העסק רוצה להתרחב ולהתפתח.

ז. מותר לי לנוח. זה שאני עצמאי לא אומר שאני חייב לעבוד כל היום. להפך.

ח. אם אני לא אספר לאנשים על העסק שלי, הם לא ידעו עליו. אם אני לא אספר להם מה אני מחפש, הם לא ידעו.

(אז הנה: אני מנחה סדנאות. אפשר לדעת עליהן עוד בלכתוב.

בשביל להתקדם בשנה הבאה אני מחפש אנשים וגופים – חברות, ועדי עובדים, חדרי מורים – שמחפשים סדנאות כתיבה חד פעמיות: לכתיבה בפייסבוק, לחשיבה יצירתית, לכתיבה טכנית, ולדבר האהוב עלי – כתיבת סיפורים וסטוריטלינג. אני גם רוצה לבדוק כיוונים של כתיבת תוכן איכותי, וגם שיתופי פעולה מגניבים בכל מה שעולה לכם לראש. אז אם מישהו מחפש – אני כאן)

ט. אם לא מתכננים מראש יום עבודה, הוא נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם. זה נכון גם לחודש עבודה, וגם לשנת עבודה.

י. אין דבר כזה, 'יותר מדי קפה'.

על הכתיבה 7#

יום-ראשון-של-חול-המועד-שמח!

אדם יקר אמר לי השבוע שאולי הקטע של ליל הסדר זה שהוא תמיד מרגיש לא בדיוק כמו שצריך, איכשהו, קצת בהחמצה, קצת בחיפזון, משהו לא מצליח עד הסוף. ילד אחד בוכה, ילדה אחרת מושכת את המפה מהשולחן, דוד שמתחיל לנחור בצד — איך, הוא כתב (ואולי אני השלמתי), איך הכל נמצא צעד אחד ליד המקום בו הוא אמור להיות. וחשבתי על זה עכשיו כששבתי מהריצה הראשונה של האביב והגשם התהפך לנו על הפנים והצליף בטיפות חמות, גדולות, על הידיים שלי. ובהתחלה קצת התאכזבתי, כי איזה מין חג אביב שמח זה, ואחר כך אמרתי לעצמי – הנה, כך לא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ. הם התחילו להכין לחם והגשם שטף את האדמה ובחיפזון הם דחפו את הילדים חזרה הביתה שילבשו משהו ואספו את הבצק שלא הספיק להירטב ורצו פנימה להספיק ללבוש משהו ארוך לפני שיוצאים לחירות.

אולי.

על כל פנים – כמה דברים יפים כתבתם על ריח האביב! שהוא כמו נשיקה של פרידה, שהוא כמו הרגע שבו הכנרת נושקת להרי הגולן, או כמו הגולן שנצבע ירוק לשבוע, שהוא הגעגוע, שהוא רגע של מפגש, שהוא שוליים של חצאית ברוח, שהוא אחיינית שרוקדת, שהוא הרגע הקטן של השמחה בלב כשפוגשים חבר באקראי, ועוד ועוד – רבים רבים מכם כתבו השבוע, בעשרות רבות (אם אינני טועה), וכל מייל היה פיסת אביב קטנה, מגודרת, עם שלט 'אביב' באמצע תיבת המייל האפרורית שלי.

ולכבוד פסח – ספיישל כתיבה מלאת חירות.

טיפ

אנשים מסוימים, ואני ביניהם, חשבו פעם שיש סממנים לכתיבה טובה. למשל, שאם טקסט מחורז, הוא שירה נעלה יותר על פני הטקסט הלא מחורז. שטקסט בשפה גבוהה הוא 'ספרותי' יותר מאשר טקסט בשפה נמוכה, או שמטאפורות מדוייקות הן אבן היסוד של כל טקסט טוב – וכי איך אפשר אחרת? הסממנים האלה נכונים לא רק ברובד הצורני, אלא גם ברובד התכני – כאילו צריך לכתוב על אשכנזים מתוסבכים, או על נשים, או על מובלעות, להיות אור מוסרי ומצפן חברתי, וכן על זו הדרך. ולא שאין בזה אמת, אבל הבסיס של הכתיבה, לעניות דעתי, הבסיס של הבסיס – זה לכתוב כמו שבא לנו.

זה נשמע קצת אגואיסטי. קצת לא מנומס, אפילו. אולי מרתיע אנשים מסוימים, אבל אני מאמין שכתיבה טובה היא כתיבה שהכותב נהנה ממנה. שהוא מרגיש שהוא היה רוצה להמשיך לכתוב עוד ועוד, לכתוב לנצח, ואחר כך לשבת עוד נצח אחר ולקרוא את מה שנכתב. ואם זה טקסט בשגיאות כתיב, או טקסט שעוסק בי, או טקסט שאף אחד לא יכול לקרוא – אז באמת, שאף אחד לא יקרא. העיקר שנהניתי. כי בפנים בפנים – כתיבה היא לא מלאכה קשה וסיזיפית, אלא משהו שאנחנו נהנים ממנו.

קחו את העט שלכם, אם כן, וצאו לחירות.

תרגיל

אנחנו כל כך באמצע פסח שחבל לבזבז את שפע החירות הזו –  לנשום, לחוש ולראות, לדעת, לייחל ולהיכשל – אז התרגיל של השבוע הוא לתאר איזו יציאת מצרים פרטית שהייתה או שתהיה.

למשל, הרגע שבו השתחררתי מהצבא, או הרגע שבו אפסיק לעבוד, או הרגע שבו אני יושב לשתות קפה בסוף יום מתיש, או הרגע שבו קמתי ואמרתי למוכר בשוק – "אז אני מחזיר את התותים האלה!" – והחזרתי, כי אמנם הם היו יפים להלל אבל עלו כמו משכורת חודשית. ובקיצור – רגע של יציאת מצרים. לא של חירות, לא של עצמאות; רגע שבו מסירים את הנעל הלוחצת ולרגע אחד מרגישים את מוטת הכנפיים נפרשת עד האופק.

אם אתם מתקדמים – והרי כולכם מתקדמים – אני מציע לשתול כל מיני רמזים שמחברים בין יציאת מצרים שלכם לבין יציאת מצרים ההיא, אי אז לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנים, אבל אם זה מסבך את הטקסט שלכם – בהחלט שאין צורך.

השראה

"כשאנו כותבים, אנו חשים שהעולם מתנועע, גמיש, מלא אפשרויות. הוא בוודאי אינו קפוא. בכל מקום שהאנושי קיים בו אין קיפאון ואין שיתוק, ובעצם, גם אין סטטוס־קוו (גם אם לפעמים אנו טועים וחושבים כך; גם אם יש כאלה שמעוניינים מאוד שנחשוב כך‭.(‬

אני כותב, העולם אינו סוגר עלי, ואינו הולך וצר: יש לו גם תנועות בכיוון של פתיחה, ועתיד ואפשר.

אני מדמיין. פעולת הדמיון עצמה מחייה אותי. אינני מאובן ומשותק אל מול הטורף. אני ממציא דמויות. לפעמים אני מרגיש כאילו אני חופר אנשים מתוך הקרח שבו עטפה אותם המציאות, אבל אולי, יותר מכול, את עצמי אני חופר כך כעת.

אני כותב. אני מרגיש את שפע האפשרויות שקיימות בכל מצב אנושי. את היכולת שלי לבחור ביניהן. את מתיקות החירות, שחשבתי שכבר אבדה לי. אני מתענג על עושרה של השפה האמיתית, האישית, האינטימית. אני נזכר בעונג הנשימה הנכונה, המלאה, כאשר אני מצליח להימלט מן הקלסטרופוביה של הסיסמה והקלישאה. פתאום אני מתחיל לנשום בשתי הריאות.

אני כותב, ומרגיש איך שימוש נכון ומדויק במילים הוא לפעמים כמו תרופה למחלה. כמו אמצעי לטיהור האוויר שאני נושם, מן העכירות והמניפולציות של נוכלי־השפה ושל אנסי השפה למיניהם. אני כותב וחש איך הרגישות והאינטימיות שיש לי עם השפה, עם רבדיה השונים, עם הארוטיות וההומור והנשמה שבה, מחזירות לי את מי שהייתי, את עצמי, לפני שהעצמי הזה הולאם בידי הסכסוך, בידי הממשלות והצבאות, בידי הייאוש והאסון."

(דויד גרוסמן, מתוך משהו שהתפרסם מזמן מזמן במוסף חג של ידיעות אחרונות)

חג חירות שמח. מוזמנים לכתוב ולהגיב כאן, בתגובות.

החוצה

האמת היא שאני קצת מפחד.

זו לא אמת גדולה. זו אמת קטנה, על אדם אחד קטן, שיושב עכשיו מול המחשב שלו ומסתכל על לוח תכנון שנתי שהוא הוריד מאיזה אתר אקראי, ובלוח התכנון השנתי יש המון מילים גדולות, כמו 'תחילת פרסום' וכמו 'פגישות היערכות', והשנה העומדת לבוא נראית לרגע כמו תהום שפעורה לו באמצע השביל, וקצת מפחד; לפני שבועיים התפטרתי מהעבודה.

אין לי עבודה אחרת לעבור אליה. כלומר יש לי עוד איזו עבודה במשרה חלקית, ואת העסק שלי (לכתוב) שמצליח כרגע, חמסה עליו. אבל אין עבודה במשרה מלאה שמחכה לי. גם לא עבודה במשרה חלקית. אני הולך לקום כמעט בכל בוקר השנה עם מטרה אחת עיקרית: לסיים את הספר, וזה קצת מפחיד אותי.

מפחיד אותי שאין מעסיק שנותן איזה ביטחון כלכלי, ומפחיד שאין לי מושג אם אצליח לסיים את הספר, ומפחיד לעזוב מקום שנתן לי שקט, ומפחיד לקום כל בוקר בלי משהו מוגדר לעשות מלבד לכתוב, ולכתוב עוד קצת, ועוד קצת, ולנסות להתפרנס בתווך, בין פרק לפרק ובין עריכה לעריכה. ואני יודע שהמון המון סופרים בישראל ובעולם עושים את זה, כלומר כותבים בלי לעבוד תוך כדי ובלי לדעת לאן זה הולך, ומרב, כפרה עליה, אמרה 'זה מה שאתה הכי אוהב לעשות, אז תעשה את זה', אבל אני עדיין דואג.

אני לא נוהג לשתף את החיים שלי בפייסבוק. הסיפורים שלי הם לא החיים שלי, ואני לא מעלה תמונות שלי או מספר על המשפחה (המהממת) שלי, וגם לא על העבודות שאני עובד בהן או על הדברים שקורים לי ביומיום, אבל השיתוף הזה חשוב לי:
קודם כל, כי חלק ניכר מהאומץ של עזיבת העבודה קיבלתי מהידיעה שיש אנשים שקוראים אותי ומחכים שאכתוב, אז תודה לכם (ולמרב האלופה שדחפה לזה).
ושנית, כי אם עולה לכם רעיון לעבודה חלקית בשבילי, רעיון איך לפתח את העסק שלי או שאתם מחפשים מנחה לסדנת כתיבה, אני אשמח אם תחשבו עלי ותספרו לי.

זהו. עשיתי את הצעד האחרון. הכרזתי קהל עם שאני הולך לסיים את הספר שלי בחצי השנה הקרובה. זה ממלא אותי חששות ופרפרים בבטן, והשנה הקרובה נראית כמו ארץ לא-נודעת, ובכל זאת: אני מרגיש שאין דבר נכון יותר מאשר לעצום את העיניים ולצעוד אל הלא נודע. אני (קצת) מפחד. אני (ממש ממש) מתרגש.

אני הולך לכתוב.