על הכתיבה 17#

שמש בחוץ, אבל אני מצונן. לפעמים אני חושב איזה פלא זה הדיסוננס הזה, הפער שבין לשבת בבית, לקנח את האף, להתמסכן (אף מחלה לא מייצרת התמסכנות כמו צינון), ובין השמש שזורחת בחוץ ומזכירה לנו שעדיין לא חורף. כלומר שכן, שכבר חורף, והגוף אפילו מזהה את זה ומגיב בהתאם, אבל מזג האויר עדיין לא התעדכן בנושא. ובכן, צינון.

טיפ
 
טוב, האמת שכבר שנים אני חושב שזה טיפ למנחים יותר מאשר שזה טיפ לכותבים, אבל שלשום ניסיתי לדבר על זה עם הכיתה המדהימה שלי, ופתאום הבנתי שזה טיפ לכל. אז הנה, טיפ לכל: הפסקות.
תראו. מי שמדבר קצת בפני קהל יודע שהדבר הכי חשוב בהרצאה הוא הרגעים שבהם את או אתה לא מדברים. כלומר השתיקות שבתווך. מרצים טובים נותנים רווחים בין כל פיסקה ופיסקה, ואפילו בין כל משפט ומשפט שלהם. זה מאפשר להם לנסח היטב את המשפט הבא או את הפיסקה הבאה, ולקהל זה מאפשר לעכל את מה שנאמר. זה עובד עד כדי כך טוב, עד שאנחנו, לרוב, בכלל לא שמים לב לקיומם של ההפסקות.
אותו העיקרון, בצורה קצת אחרת, רלוונטי לקבוצות. לרוב, כשאנשים מתקבצים לסדנת כתיבה הם מגיעים ברגע האחרון וצריכים ללכת מיד אחר כך. גם במקרה שהם לא צריכים ללכת מיד, הם צריכים סיבה טובה להישאר. הטריק הכי ישן בספר הוא להכריח אותם לקחת הפסקה באמצע, אפילו של חמש דקות – אם כי, כמובן, עדיף יותר – וכך הם חייבים להיות זה עם זה באותו המרחב, לדבר אחד עם השני, ובעצם לחזק את הקשרים ביניהם וליצור 'קבוצה'.
ושוב אותו העיקרון, בצורה קצת אחרת, לגבי טקסטים. אנחנו נוטים לחשוב שככל שהטקסט מובן לנו יותר ככה הוא טוב יותר, אבל זה נכון רק לגבי טקסטים אינפורמטיביים, כמו דפי מידע. בטקסטים ספרותיים ועיוניים, דווקא המקומות שאותם לא אומרים לנו ישירות – הדברים שאנחנו צריכים להשלים בעצמינו, בסיפור או בשיר – הם אלה שגורמים לנו להתחבר לטקסט.
 
תרגיל
 
טוב, זה תרגיל קצת מורכב, בסדר? אז קחו אותו בפרופורציות.
תכתבו על משהו, אבל אל תספרו לנו מה המשהו הזה.
למשל:
תתלוננו על משהו. ממש תתלוננו. תספרו על איך הוא גורם לכם להרגיש ואיך הוא משפיע לכם על החיים ואיך הכל השתנה מאז, אבל אל תספרו לנו מה ה'משהו' הזה.
או גם: תשמחו ממש ממשהו, אבל אל תספרו מה זה.
או תספרו סיפור שבו יש רגע אחד לפני ורגע אחד אחרי, אבל העיקר, האמצע, לא נמצא.
או  תכתבו דיאלוג בין זוג מאוהב אבל בשום מקום אל תכתבו שהם מאוהבים זה בזה, תנו לנו להבין את זה מהטקסט.

על הכתיבה 15#

הו.

ספטמבר בחוץ, השמיים לבנים וכחולים והחום בוקע מהאספלט. העציץ שהנחתי בחלון התייבש כמעט עד סופו, ורק לחלוחית ירוקה נותרה בו, בזוויות החיבורים, כדי להשקות ולהציל. אתמול ראיתי בחלון הבית שני אנשים רבים, איש ואישה, פקח ובעלת רכב. הפקח נתן דו"ח שכן זה מה שפקחים עושים, ובעלת הרכב התווכחה שכן זה מה שבני אדם עושים כשהם מקבלים דו"ח, ובתווך הייתה ההמולה וההתלהטות ונראה היה שהוא נגע בה, או שהיא נגעה בו, ומיד מהומת עולמים.

ואני ידעתי שהיא לא רוצה לכעוס עליו, והוא לא רוצה לכעוס עליה, ובעצם החום הוא זה שעושה את בני האדם רגוזים. ואם היה חורף, נניח, היה כל אחד מתכדרר במעיל שלו, והוא היה אומר 'סליחה שככה יצא', והיא הייתה בועטת באיזו אבן ואומרת 'אויש, באמת חבל', והיו נפרדים שניהם לדרכם. ולא הייתה מריבה ולא מכות ולא צעקות אלמלא החום הנורא הזה היה שורה בכל.

אבל הנה אנחנו כאן, שבים ובאים לכתיבה שהיא חופש. מים הרבה עברו בירדן מאז הפעם האחרונה. אני יודע, בדקתי. אבל הלא כבר אמרתי שהדברים לוקחים זמן. ואני מקבל בברכה את כל המצטרפים והמצטרפות החדשים, ושמח בישנים שמחה רבה, והנה כי כן תכף ומיד –

טיפ

אנחנו רגילים לרוץ אל המשמעות מהר מהר, לפני שיקרה לה משהו. אבל יש משהו מאוד יפה בטקסטים עמומים, שלא מתמסרים לקורא בקריאה ראשונה. והרבה פעמים, כך נדמה, אנחנו כותבים איזה משפט יפה ולא יודעים מה הוא בעצם אומר, ויש לנו דחף לפרק אותו ולהסביר אותו ולהראות לקורא את כל מה שאנחנו רוצים להגיד לו, דברים מיוסדים ומבוררים וברורים. ואני חושב ומציע להשתהות קצת, לפני שעושים דברים כאלה. כלומר להשאיר איזו אווירה עמומה בסיפור, או איזה משפט סתום בשיר, דברים שלא מתבהרים במבט ראשון ולא מתבהרים במבט שני וספק אם אם להבין אותם בכלל.

(יש לנתן זך שיר כזה, 'כשלון' קוראים לו. ואני חייב להגיד שקראתי את השיר הזה בתיכון ולא הבנתי כלום. והלכתי איתו שנים ארוכות, כשאין לי מושג מה הוא אומר. ויום אחד, יום אחד רציתי מישהי מאוד מאוד והיא לא רצתה אותי (וטוב שכך, למפרע), והלכתי לי ברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים ופתאום, בום.

הבנתי.)

תרגיל (ותודה לאבי טאוב)

כתבו כתיבה אוטומטית. כלומר הניחו את העט על הדף והרפו את המחשבות שלכם. נסו להתחיל ממה שאתם רואים וממה שאתם מרגישים, ולכתוב לכתוב לכתוב עד שאתם כבר לא מצליחים לארגן את המחשבות ומה שיוצא – יוצא. זה תרגיל טוב להרבה דברים, אבל בין היתר זה תרגיל שמצליח להוריד את המודעות ואת הניסיון להיות מובן, ונותן לדברים לצאת ככה, בשטף, בלי סינון.

מה שאני מציע שתעשו אחרי שיש לכם חצי עמוד או עמוד של כתיבה שוטפת, אוטומטית, הוא לעבור על הטקסט ולקחת את הדברים החידתיים, הלא מובנים שבו, ולנסות ליצור מהם שיר או קטע.

השראה

טוב, הנה, רגע לפני השנה החדשה (שבוע הבא יהיה סיום אופטימי, אבל רגע לפניו):

כשלון | נתן זך

שֶׁבַע פְּעָמִים אָמַר הַזְּאֵב לַגְּדִי,
חֲדַל. רַק אַחַר-כָּךְ טָרַף.

מַה הִכְרִיחַ אוֹתִי לְהִמָּשֵׁךְ כָּךְ
אֶל מַה שֶּׁהַלֵּב נִמְשַׁךְ.

מַה הִכְרִיחַ אוֹתִי לְנַסּוֹת לְהַפְרִיד
בֵּין מַיִם לְמַיִם

שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד
וְרַק בַּשָּׁמַיִם
הֵם נֶהְפָּכִים לַאֲוִיר.
בֵּינְתַיִם

נִשְׁאַר רַק הַלֵּב, שָׁבִיר
כְּדַרְכּוֹ,
וְכָל מַה שֶּׁלֹּא עָלָה
בְּחַכָּתוֹ.

————

ימים לבנים ויפים שיבואו עליכם,

וסיום שנה טוב.