התעלומה הגדולה; איפה פינוקי?

אבל מה שאני אוהב במיוחד ב'איפה פינוקי', בניגוד ל'איה פלוטו' שהוא איזה ערב־רב של ז'אנרים ואמירות סותרות, תעלומה שאינה תעלומה, עטופה בסיפור מסע סביר מינוס, בדאוס אקס מכינה ובחריזה משובחת א־לה־לאה גולדברג (ללמדכם שחריזה משובחת יכולה לחפות גם על הסיפורים המבולבלים ביותר), בקיצור, מה שאני אוהב באיפה פינוקי זה שהוא ספר בלש על גבול הקלאסי, ובכל זאת הוא ספר ילדים.

תארו לעצמכם: ביום קיץ אחד מנומנם מתעוררת אמא כלבה, הידועה גם בשמה שולמית (נניח, זה שם נחמד כמו כל שם אחר), מהשנ"צ שלה. היא עייפה, היא מנומנמת, האיברים שלה כבדים עליה, היא באה לחפש את בנה פינוקי (איזה שם, יא רבנן) ולקרוא לו לארוחת הערב, והיא מגלה שהוא נעלם. אמהות אחרות היו פונות למשטרה, כמובן, אבל לא אמא שולמית שלנו. בעוז רוח היא ממלמלת לעצמה 'איפה הוא יכול להיות?' ופונה למסע בלשי.

זה מסע מוזר, כי הוא מתרחש בבית שלה, שמוכר לה ביותר, ובכל זאת הוא זר: תנינים מתחבאים מאחורי ארונות, היפופוטם בתוך הפסנתר, החשודים המיידיים נזנחים לטובת החשודים הסבירים פחות ופחות, וכשסוף סוף היא מוצאת אותו – מתחבא בתוך השטיח, גלוי לעין כל – מסתבר שזו הייתה רק אשליה. כמו סיפור בלש טוב, מתחת לעולם הנעים והמוכר שלנו מסתתר עולם פרא שאנחנו לא חשופים אליו, ורק הבלש נכנס וחושף אותו בתהליך החקירה.

כמו סיפורי בלש טובים, אנחנו חלק משמעותי מתהליך החקירה. לא שולמית הבלשית פותחת את דלת הארון – כי אם אנחנו. לא היא מגלה את הצב, אלא אנחנו. אנחנו צועדים איתה צעד אחר צעד משל היינו מיסיס מארפל העורכת מסע בין החשודים. צוברים יחד איתה מידע, ובסוף מגלים את התעלומה.

ולסיום – היא מרימה את השטיח, מגיעה על הצב – הנאלח – והלה מלשין על פינוקי שהוא מתחבא בתוך הסל, וסוף כל סוף אנחנו מגיעים לארוחת הערב ולקתרזיס האהוב של ספרי הבילוש. התעלומה נפתרה. שרלוק הולמס היה מדליק כאן סיגר. ג'ק ריצ'ר היה עולה על האוטובוס עם מברשת שיניים בכיסו. הארי הולה היה שותה במסתרים, ואנחנו, בהתאם לסיפור, הולכים לאכול ארוחת ערב. סדר צריך שיהיה כאן, רבותי.

(סדנאות כתיבה יוצרת באוגוסט בירושלים ובתל אביב! צרו איתי קשר לפרטים)

איך כתבו את דמות הבלשית מ'פארגו'

וכך, אגב אורחא מה שמכונה, בעודנו זוללים בורקסים ומתפנקים במין מאפה תימני שהכינה לנו טוהר, כפרה עליה (אני הבאתי אבטיח), שוחחתי אמש עם הסדנה הירושלמית שלי על דרכי יצירה כאלה ואחרות, וכיון שתמיד מגיע הרגע בסדנאות שבו אני שוכח שאני בסדנה ומתחיל להתלהב מספרים שקראתי, דיברתי עם הסדנה שלי על הצורה שבה כתבו האחים כהן את פארגו.

צריך להגיד את האמת. אם לא ראיתם פארגו, לכו תראו פארגו. פארגו הוא סרט שצריך לראות. גם העונה הראשונה של הסדרה היא עונה שצריך לראות. אבל הסרט, אוהו, הסרט. איזה סרט נהדר. בקיצור, לכו תראו, תחזרו, וכשתחזרו נדבר קצת על הבלש האמריקאי.

דמות הבלש הקלאסי האמריקאי, מה שמכונה 'הבלש הקשוח', יצרה ז'אנר שלם, החל מ'הנץ ממלטה' של דשייל האמט, דרך ריימונד צ'נדלר וכלה באינסוף סיפורי בלש בכריכה רכה (כולל המון קומיקס), ובו דמות בלש שהיא מין שילוב די נאה בין הבלש האנגלי (חכם, פותר תעלומות, עירוני) והקאובוי האמריקאי (בודד, קשוח, עשוי ללא חת). אפשר להגדיר בחדות את המאפיינים שלו:

קשוח
רווק
חכם בצורה יוצאת דופן
רודף שמלות
לוחם
גבר
פועל בעיר
שותה ומעשן
שתקן
חוץ ממסדי (לא שוטר, והרבה פעמים פועל נגד המשטרה).
פועל מול פושעים חכמים וקשוחים כמוהו.

מכירים את הטיפוס? אני מקווה שכן, אינסוף בלשים אמריקאיים נוצרו בצלמו, למין פיליפ מארלו או עיר החטאים ועד מיירון בוליטר, כולל הארי הולה (הנורווגי) וקורמורן סטרייק (של ג'יי קיי רולינג). מגוון כמעט אינסופי של בלשים פרטיים, גברים, עם יצר הרס עצמי, אגרוף מהיר וזיפים. זה כל כך קלאסי עד שדמות הבלש הזו כמעט מגדירה את הז'אנר. אחלה דמות, כמובן.

מה שהאחים כהן עשו יפה הוא להפוך את הדמות על צירה. זו טכניקה יפיפיה שעובדת טוב מאוד בכל ז'אנר ובכל סיפור, אבל לא נתעכב כרגע על איך היא עובדת. רק תראו את דמות הבלש של פארגו. או, ליתר דיוק, את דמות הבלשית בפארגו, מארג' גונדרסון (שמגולמת על ידי פרנסס מקדורמנד):

קודם כל, היא לא גבר, היא אישה.
היא לא קשוחה, היא אנושית.
היא לא גאון, היא אנושית.
היא נשואה.
לא רודפת שמלות, או גברים. נשואה, כאמור.
לא ששה אלי קרב.
אישה.
פועלת בכפר (ליתר דיוק, בעיירה קטנה בצפון דקוטה).
לא שותה ומעשנת; הריונית.
מדברת (עם בן הזוג שלה, ובכלל).
ממסדית – ראש המשטרה המקומית.
פועלת מול פושעים די סתומים בסך הכל.

מה שהטכניקה הזו עושה היא ליצור דמות בלש חדשה אבל אמינה, שעובדת היטב, שלא מתפקדת כפארודיה על הז'אנר (סטייל 'אוכפים לוהטים' הזכור לטוב) אלא כסרט פשע / בלש לגיטימי לחלוטין ויחד עם זאת – כדבר חדש לגמרי. זו טכניקה מוצלחת כל כך עד שזה יעבוד לכם עם כל דמות ז'אנרית (חשבו, נניח, על דמות גיבור ספרי הפנטזיה, או על דמות 'המנהיג'), ולמעשה זה יעבוד היטב עם כל ז'אנר, אבל זה כבר נושא אחר.

בשולי הדברים: רוצים להצטרף לסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, בירושלים ובתל אביב

הבלש מגרה ודמויות בלש שונות

הסיפור הבלשי שכתבתי לאחרונה גורם לי להתעסק המון בסוגת הבלש, וגם קצת לחטוף על הראש כי הבלש שלי הוא לא בלש 'רגיל'. צריך להגיד את האמת שאין דבר כזה בלש 'רגיל'; יש בלש שהוא חכם, יושב בבית ופותר תעלומות, סטייל שרלוק הולמס, ויש בלש שיוצא ללכת מכות סטייל ג'ק ריצ'ר, יש בלש קשוח, רווק ושתוי, כמו פיליפ מארלו אצל ריימונד צ'נדלר, ויש בלש שהוא בעצם גברת כפרית מבריקה כמו מיס מארפל אצל אגאתה כריסטי. בקיצור, המון סוגים.

הבלש שאני כותב עליו עכשיו הוא בעצם ר"מ בישיבת הסדר שלא אמור להיות בלש במקור. הוא קצת קצר רוח, קצת אסוציאטיבי, יש לו הבנה פסיכולוגית לא רעה (אם יותר לי להעיד עליו) ובעיקר עובד כמו שרבנים־שהם־מורים עובדים, כלומר כפרשן של העובדות או של המציאות, ולא ככותב טקסט חדש. מובן שהפרשנות מייצרת טקסט חדש, ובכל זאת. הוא לא כל כך דומה לאף אחד מהבלשים שהוזכרו למעלה.

מכל הבלשים, אני מרגיש שהוא הכי דומה למפקח (או רב פקד) מגרה, של ז'ורז' סימנון. סימנון הוא אחד מכותבי הבלש המתסכלים, כי באיזשהו מקום התעלומה לא מעניינת אותו בכלל; לא מעט פעמים התעלומה נפתרת כשהפושע פשוט לא מצליח להתאפק וחושף את עצמו. מה שיותר מעניין זה למה הוא עשה את זה, ואיך הוא עשה את זה – באיזשהו מקום זה סיפור יותר פסיכולוגי, והעלילה הבלשית היא רק המסגרת העלילתית שמאפשרת לדמויות להופיע ולמרחב להתרחש.

מגרה של סימנון לא מאוד מתעניין בפשע, אז הבלש שלי (הרב בני) קצת יותר סקרן או אקטיבי, כמו שמקובל אצל ר"מים בישיבות הסדר. אבל זו פחות או יותר הסוגה; ככותב אני עדיין מתעניין בדמויות ובעולם, ומשתדל שלא להישבות בעלילה הבלשית שבדרך כלל משטחת את הדמויות (מה לעשות, ככה עלילה מוצלחת עובדת). אמנם אני מרגיש שאני עדיין שוחה במים לא מוכרים, אבל זו פחות או יותר הסוגה.


בתמונה: רואן אטקינסון בתפקיד המפקד מגרה.