מבחן הספר

לפעמים הסיפור שלכם מסתבך, או השיר שלכם, או הטקסט שלכם, או מה שלא יהיה שאתם מנסים ליצור כרגע. אתם מנסים לבחור נושא ואין לכם מושג מה בעצם הנושא שלכם או מה אתם אומרים עליו, המילים יוצרות איזה מבנה רעוע שאתם מסתובבים בו ומחפשים את עצמכם והחוט של העלילה נראה כמו מה שנשאר מהאוזניות שלי אחרי שהכלב שלי שיחק איתם.

זה הנה, כלי קטן ויעיל בשבילכם. הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאני מכיר. קוראים לו מבחן הספר, והוא הולך ככה:

אתם הולכים למספרה ויושבים להסתפר. השיער שלכם כבר חפוף ושטוף, והספר שלכם, יואבי (ככה קוראים לשלי, כפרה עליו) מתחיל לגזור לכם את השיער. ואז משעמם לו, ומשעמם לכם, והוא שואל מה חדש, ואתם אומרים שאתם עובדים על סיפור, והוא אומר וואלה, על מה הסיפור?

ואתם עונים.

והוא אומר 'מגניב, ומה בעצם קורה?'

ואתם עונים.

זהו, זה מבחן הספר. הוא תלוי בספר שלכם, כמובן. יש ספרים שיזרמו עם תשובות גרועות יותר, אבל אם אתם באמת צריכים עזרה, לכו לספר אמיתי, כזה שאכפת לו ממה שאתם אומרים, והוא מסוגל להגיד 'לא הבנתי' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי עוסק בנזילותם של גבולות מסויימים', או 'ומה קורה אז?' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי מספר על אחד שהוא מלצר בתל אביב אבל חולם להיות טייס'. בקיצור, ספר אחד כזה שאין לו כח לתשובות ארוכות או מתחכמות, זה לא המקצוע שלו, הוא לא מנסה בכח להבין את התשובות המעורפלות שלכם, אבל מספיק אכפת לו מכם בשביל להתעניין ולא להשתעמם אחרי שניה.

אין לכם ספר? זה עובד גם עם שכנים, הורים, ואפילו חברים טובים שהם לא אמנים / כותבים / מבקרי ספרות / פלצנים בעצמם.

אני ממש ממליץ לא לדמיין את ההתרחשות הזו אלא לבצע אותה בפועל; ללכת להסתפר ולעשות את התרגיל הזה. או ללכת לבשל עם חברים ולעשות את התרגיל הזה. אתם תגלו שזה מכריח אתכם להיות מדוייקים, ברורים, בהירים, שאתם לא יכולים לרמות עם מילים ארוכות של מבקרי ספרות, שזה גורם לזה שדברים יקרו בסיפור, שזה יוצר דרמטיות והופך את הסיפור למעניין, ובעיקר בעיקר – מחייב את הרעיון להיות מספיק ברור כך שתוכלו לכתוב אותו לאנשים אחרים.

אם יש לכם סיפור שאתם תקועים איתו, אתם מוזמנים לנסות בתגובות; כולנו ננסה להגיד לכם אם הרעיון עובר או לא עובר את מבחן הספר. 

מה שלא יקרה לעולם (פיקסאר 9#)

בצבא יש קטע כזה לעשות מסדר כוננות פעם ביום, ובמסדר הכוננות עומד הקצין ושואל איזה חייל אקראי מהם נהלי השמירה, ותמיד נהלי השמירה מתחילים בנוהל אסור, שמשמעו, 'אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה, אסור לעשן אסור לדבר אסור לגלוש בפלאפון' וכן הלאה. פעם אחת ושנייה לפני שהשתחררתי מהצבא ביקשתי מהקצין להגיד את נהלי השמירה, ועמדתי שם ואמרתי 'אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה, אסור לעשן, אסור להתחתן במשטח, אסור להנחית חללית עם סטיקלייטים, אסור לקחת טנק ולדרוס את המשרד של המג"ד…' והמשכתי ככה עד שהוא התעצבן.

אתם מבינים, יש אלף דברים שאסור לעשות. השלילה כללה הכל, את כל העולם, למעשה. אין ספור אפשרויות של דברים שאסור לעשות. לא רק הדברים שהצבא חשב אותם למפריעים בשמירה; גם כל השאר היו אסורים.
—-

הכלל התשיעי של פיקסאר הוא כלל קצת מתחכם. יוני כתב עליו כך:

"כמו טיפים אחרים מטרתו לשחרר חסמים ולהניח על השולחן את מה שהיוצר *לא* רוצה לספר וברגע שזה נוכח מולו אפשר להתקדם ולשחרר. מה גם ש"מה לא" דורש לפעמים חשיבה יצירתית לא פחות מ"מה כן".

אז קודם כל, זה נכון. כלומר, זה טיפ של שחרור חסמים (קשה להתעלם מזה, זה מופיע בשתי המילים הראשונות). הוא עובד על הפניית היצירתיות לכיוונים אחרים. כמו שכתבתי כאן פעם: לפעמים, הצורך ליצור משהו הוא זה שיוצר את הבעיה מלכתחילה. כמו אדם שמנסה מאוד להיזכר איך קוראים לחבר הילדות שלו, והשם בורח ממנו – ככה גם אנחנו, ככל שנתאמץ יותר, נתקע.

מה שפיקסאר, לכאורה, מייעצים, זה להפנות את היצירתיות לכיוונים אחרים. לשחרר אותה, מה שמכונה. יש עוד דרכים לעבוד בהן (למשל, ללכת לעבד סיפור קצר, או לשכתב שיר, או כל מיני דברים כאלה), אבל זו דרך שלא מתרחקת כל כך מהסיפור עצמו, אז זה נוח.

אבל מעבר לכך, הטיפ של פיקסאר אומר בעקיפין שבתוך רשימת הדברים שלא יופיעו בהמשך הסיפור, נמצא גם דברים שכן יופיעו. כלומר שאנחנו חוסמים את עצמנו, מסיבות שונות, וכשאנחנו כותבים את הדברים שברור לנו שהם לא יהיו בהמשך הסיפור – פתאום יופיעו דברים שדווקא כן יכולים להופיע.


ואיך אפשר לסיים בלי הקטע הזה, מ'תולדות האהבה' של ניקול קראוס:

"לאחי ולי היה משחק. הייתי מצביעה על כיסא.
"זה לא כיסא" הייתי אומרת. ציפור היה מצביע על שולחן. "זה לא שולחן."
"זה לא קיר." הייתי אומרת. "זו לא תקרה."
וכך היינו ממשיכים. "לא יורד גשם בחוץ."
"השרוך שלי לא פתוח." היה ציפור צועק.
הייתי מצביעה על המרפק שלי. "זו לא שריטה." ציפור היה מגביה את הברך. "גם זו לא שריטה!"
"זה לא קומקום!" "לא ספל!" "לא כף!"
"לא כלים מלוכלכים!"
הכחשנו חדרים שלמים, שנים, מזגי אויר. פעם,
ממש בשיא הצעקות, ציפור נשם נשימה עמוקה. בקולו הרם ביותר, הוא צרח: "לא! הייתי! אומלל! כל! חיי!"

"אבל אתה רק בן שבע" אמרתי."

אל תסתבכו (פיקסאר 5#)

הכלל החמישי של פיקסאר הוא בכלל לא כלל של סיפורים. כלומר הוא כן, הוא יכול לשמש כמו כלל של סיפור סיפורים, אבל באותה נשימה הוא יכול להיות חוק של 'איך לסדר את הבית', 'איך להתחיל עם בחורה בפאב' או 'איך להצליח לחייך בבוקרו של יום ראשון לפני חג של שלשה ימים'. הכלל הזה אומר שיותר חשוב לכתוב מאשר לנסות לכתוב טוב. ובגדול, בגדול – תכף תהיה הסתייגות עם כוכבית אבל רגע, תנו להשתהות על הכלל הזה קודם – בגדול הוא אחלה כלל. אם הייתי צריך לנסח אותו בצורה קצת יותר ברורה, הייתי כותב –

אל תסתבכו.

הסיבה היא פשוטה: כמו בהמון מקרים אחרים בחיים, גם בכתיבה, ככל שאנחנו חושבים יותר כך אנחנו נתקעים יותר. אנחנו מבלים יותר שעות עם דמויות שאנחנו לא מבינים מאשר עם אלה שאנחנו כן מבינים, מנסים לעשות תחקיר על דברים שאנחנו לא מכירים כמו שצריך, מסבכים דברים לשוא, מנסים ליצור איזו אמירה פורצת דרך או צורה יוצאת דופן. המון המון המון בלאגן. אין בו צורך. להפך: סיפורים טובים הם סיפורים זורמים. בסוף בסוף, המטרה היא לא להיות מורכב או מגניב או מסובך, אלא לספר סיפור.

או לכתוב שיר.

או לכתוב משהו. זה בכלל לא משנה מה. או לעשות עבודות משק בית. או כל דבר שכזה, שבו לחשוב יותר מדי משמעו לא לעשות כלום, בכלל. אתם תגלו שאם אתם כותבים מנוסים, להתמיד בכתיבה יוצר טקסטים טובים לא פחות מאשר החשיבה העמוקה על הכתיבה. אתם תגלו שמהרגע שהעט מונח על הדף, או האצבעות מונחות על המקלדת, הטקסט פשוט יוצא מכם. אם הייתם חושבים על זה המון מראש, זה לא היה עובד טוב באותה הצורה. נכון, תמיד קיימת האפשרות למצוא מטאפורה טובה יותר, דמות מוצלחת יותר או מילים שמעבירות בדיוק את מה שאתם רוצים, אבל האפשרות הזו היא שקר.

האפשרות הזו אומרת 'יש דרך נכונה לעשות את זה'. היא אומרת 'זה הטקסט הסופי שלך, אתה צריך שהוא יהיה מושלם'. היא אומרת 'חבל על הרעיון הזה, הוא מוציא אותך כל כך חכם'. והיא שקר מוחלט. אין דרך אחת לעשות את זה, וזו טיוטה, ואין צורך להסתבך עם הכתיבה שלך. כמו שאין דרך אחת נכונה להתחיל עם בן זוג פוטנציאלי. כתיבה היא לא ביסוס בבוץ, היא זרימה עם הנהר. אם תשחרר, תגיע. אם תיאבק, תשקע.

* הסתייגות עם כוכבית:

אל תזלזלו בכוחן של התקעויות: הן אומרות לכם שמשהו לא ברור לכם עד הסוף. כלומר שהסיפור לא נובע מכם, כי אתם עדיין לא מבינים אותו או רואים אותו. הן אומרות לכם, לפעמים, שיש משהו שחשוב לכם בסיפור והוא עדיין לא הגיע לידי ביטוי, או שהדמות הזו, הספציפית, לא מובנת לכם כמו שהייתם רוצים. מותר וצריך לחשוב על הדברים האלה.

באיזשהו מקום, הכלל הזה של פיקסאר הוא קצת כלל טכני מדי. זה נכון, להמשיך לכתוב חשוב יותר מלהתקע, ודברים משתחררים עם הזרימה ונתקעים עם החשיבה. כל אלה נכונים, אבל בסופו של דבר סיפור הוא לא רק זרימה, הוא גם נביעה. אם לא תתעכבו על המקומות שמהם הסיפור יוצא אצלכם, תמצאו שאתם נתקעים במקומות אחרים. או, גרוע מזה, שהסיפור שלכם חסר נשמה.

הכלל שיכול להנחות את דרככם הוא זה: אם הסיפור זורם אבל אתם מרגישים שזה לא הסיפור שלכם, כלומר לא מה שרציתם לספר, עצרו וחשבו דרככם מחדש. אם הסיפור זורם ואתם מתלהבים ממנו, וזה מגניב אתכם לראות איך דברים שלא חשבתם עליהם במודע מוצאים את עצמם לטקסט, זה אומר שעשיתם משהו נכון.