יא.
איך אני אוהב את החג הזה, בחיי. באמת באמת. אני לא יודע אם הוא החג הכי אהוב עלי (פורים, נראה לי), אבל הוא לפחות מקום שני. אני כותב לכם את המייל הזה רגע לפני הדלקת הנר הראשון והלב שלי פועם בהתרגשות כי הנה, סוף סוף, ותכף ומיד–
וכשחשבתי מה לשלוח לכם, בעצם, אז בין כל הקטעים שאני אוהב נזכרתי בכותב אחד, יחיד ומיוחד בספרות העברית, שהרבה מכירים אותו בעצם בתור פרופסור, וזה אריאל הירשפלד. ואריאל הירשפלד הוא אדם מיוחד בספרות העברית לא בגלל המחקרים שלו, כלומר אולי גם בגלל המחקרים שלו (שאני לא כל כך מכיר), אלא בגלל ספר אחד שקוראים לו 'רישומים של התגלות'. ובכריכה האחורית של הספר הזה כתוב שיש בספר הזה סיפורים קצרים ושירים ומסות, ועל המסות האלה אני רוצה לכתוב.
כי אתם מבינים, הרבה אנשים כותבים בעברית בימינו, אבל כמה מתוכם כותבים מסות? אפשר לספור אותם על כף יד אחת. באנגלית זו סוגה מכובדת ורצינית והיא נחלקת בעצמה לכמה סוגים, כמו מסות כלליות ומסות אישיות וממוארים וכן הלאה וכן הלאה, אבל בעברית הכל נכנס לתוך המילה הקטנה הזו, 'מסה', כמו מספר הכותבים אותה בעברית. ואריאל הירשפלד הוא אחד היהלומים של הספרות העברית, כי הסגנון הזה כמו נתפר לו ליד.
ויש לו, לאריאל הירשפלד בספר הזה, קטע יפיפה שקוראים לו 'נס חנוכה'. והנה, אני אתן לו לדבר:
השראה
"נס ירידת הסביבון מן התקרה הפך מופלא יותר ככל שחשבתי עליו וסיפרתי עליו ונזכרתי בו. וזה מוזר: הרי מלכתחילה קינן בי הספק – שלא מלאך הוריד אותו אלא אסתר הגננת היא שתלתה אותו והחביאה את החוט שנמשך עד הפרוזדור והיא עצמה הפעילה את הנס, וככל שעברו השנים הפך הספק לידיעה גמורה. ובכל זאת – רגע הנס עצמו ורגע התדהמה שהרחיבה אותי פתאום למראהו רשומים בי חזק יותר מן הידיעה הזאת ואין לה כוח עליהם. הציפייה לנס הייתה חזקה מכל הספקות שהיו כבר לפניו.
כי מהו הנס? האם הוא באמת עיקום חוקי הטבע וכניסה רועשת של רצון אחר אל עולמנו? לא בכך העניין, לא בקסמים ולא בכוחות נסתרים הסרים למשמעתו של צו שליט כלשהו. יש בו הרבה פחות מזה ולאין שיעור יותר מזה. יש בו מגע רגעי, שביר ומתוזמן כפריטת מיתרים באקורד, בין רצוננו לבין העולם. רצוננו הרחב; מן החסר הפשוט, הצמא והרעב, ועד הכיסופים הארוכים, המתוחים והגבוהים ביותר. רצוננו הנשלח אל העולם קורן אליו, מאיר אליו קרן עזה של תקווה, ומאז הגירוש הגדול מן היניקה והעריסה, ואולי עוד לפניו, אין לקרני הרצון הארוכות הללו מענה היכול להן, היכול להשביע את תשוקתן ברגע הנכון, הרגע הזקוף והמקווה, השוקק, הפעור והנלהב."
(אפשר לקרוא את כולו כאן)
טיפ
מה שיפה באמת במסות זה שהן לא אומרות לי מה אני צריך. לא מה אני צריך לקרוא, ולא מה אני צריך לכתוב, ולא מה צריך לחשוב ולא מה צריך לעשות. מאום מכל אלה אין שם, במסות, והדבר היחיד שיש בהם הוא רק אדם שמראה לי את העולם שלו, העולם הקטן הפרטי שלו, ואומר לי – אתה רואה? אתה רואה את זה? אתה מבין מה זה אומר?
תרגיל
כתבו קטע שקורה בחנוכה, אבל מתרחש במישור אחר – למשל, זוגיות או עבודה או בדידות או משפחה, והחנוכה היא חלק מכל זה לא כהצהרה, אלא במין רקע שכזה, כמו שאנשים יכולים לריב בפורים, הם רבים בחנוכה, וכמו שהם אוהבים סתם כך בטו בשבט, הם אוהבים בחנוכה. ולא צריך להיות ארוך, הקטע הזה, רק מין ציור קצר של רגע אחד, בחנוכה, אבל שהחנוכה הוא לא הנושא בו.
ואחר כך שאלו את עצמכם – איזו חנוכה נשקפת, מתוך הקטע שכתבתי? ומה זה בעצם אומר, איך אני רואה את החג הזה, החנוכה? והנה, תתחיל להצטייר לכם מסה.
yehudagizbar.com 