על הכתיבה 20# (חנוכה)

יא.
איך אני אוהב את החג הזה, בחיי. באמת באמת. אני לא יודע אם הוא החג הכי אהוב עלי (פורים, נראה לי), אבל הוא לפחות מקום שני. אני כותב לכם את המייל הזה רגע לפני הדלקת הנר הראשון והלב שלי פועם בהתרגשות כי הנה, סוף סוף, ותכף ומיד–
וכשחשבתי מה לשלוח לכם, בעצם, אז בין כל הקטעים שאני אוהב נזכרתי בכותב אחד, יחיד ומיוחד בספרות העברית, שהרבה מכירים אותו בעצם בתור פרופסור, וזה אריאל הירשפלד. ואריאל הירשפלד הוא אדם מיוחד בספרות העברית לא בגלל המחקרים שלו, כלומר אולי גם בגלל המחקרים שלו (שאני לא כל כך מכיר), אלא בגלל ספר אחד שקוראים לו 'רישומים של התגלות'. ובכריכה האחורית של הספר הזה כתוב שיש בספר הזה סיפורים קצרים ושירים ומסות, ועל המסות האלה אני רוצה לכתוב.
כי אתם מבינים, הרבה אנשים כותבים בעברית בימינו, אבל כמה מתוכם כותבים מסות? אפשר לספור אותם על כף יד אחת. באנגלית זו סוגה מכובדת ורצינית והיא נחלקת בעצמה לכמה סוגים, כמו מסות כלליות ומסות אישיות וממוארים וכן הלאה וכן הלאה, אבל בעברית הכל נכנס לתוך המילה הקטנה הזו, 'מסה', כמו מספר הכותבים אותה בעברית. ואריאל הירשפלד הוא אחד היהלומים של הספרות העברית, כי הסגנון הזה כמו נתפר לו ליד.
ויש לו, לאריאל הירשפלד בספר הזה, קטע יפיפה שקוראים לו 'נס חנוכה'. והנה, אני אתן לו לדבר:

השראה

"נס ירידת הסביבון מן התקרה הפך מופלא יותר ככל שחשבתי עליו וסיפרתי עליו ונזכרתי בו. וזה מוזר: הרי מלכתחילה קינן בי הספק – שלא מלאך הוריד אותו אלא אסתר הגננת היא שתלתה אותו והחביאה את החוט שנמשך עד הפרוזדור והיא עצמה הפעילה את הנס, וככל שעברו השנים הפך הספק לידיעה גמורה. ובכל זאת – רגע הנס עצמו ורגע התדהמה שהרחיבה אותי פתאום למראהו רשומים בי חזק יותר מן הידיעה הזאת ואין לה כוח עליהם. הציפייה לנס הייתה חזקה מכל הספקות שהיו כבר לפניו.

כי מהו הנס? האם הוא באמת עיקום חוקי הטבע וכניסה רועשת של רצון אחר אל עולמנו? לא בכך העניין, לא בקסמים ולא בכוחות נסתרים הסרים למשמעתו של צו שליט כלשהו. יש בו הרבה פחות מזה ולאין שיעור יותר מזה. יש בו מגע רגעי, שביר ומתוזמן כפריטת מיתרים באקורד, בין רצוננו לבין העולם. רצוננו הרחב; מן החסר הפשוט, הצמא והרעב, ועד הכיסופים הארוכים, המתוחים והגבוהים ביותר. רצוננו הנשלח אל העולם קורן אליו, מאיר אליו קרן עזה של תקווה, ומאז הגירוש הגדול מן היניקה והעריסה, ואולי עוד לפניו, אין לקרני הרצון הארוכות הללו מענה היכול להן, היכול להשביע את תשוקתן ברגע הנכון, הרגע הזקוף והמקווה, השוקק, הפעור והנלהב."

(אפשר לקרוא את כולו כאן)
טיפ
מה שיפה באמת במסות זה שהן לא אומרות לי מה אני צריך. לא מה אני צריך לקרוא, ולא מה אני צריך לכתוב, ולא מה צריך לחשוב ולא מה צריך לעשות. מאום מכל אלה אין שם, במסות, והדבר היחיד שיש בהם הוא רק אדם שמראה לי את העולם שלו, העולם הקטן הפרטי שלו, ואומר לי – אתה רואה? אתה רואה את זה? אתה מבין מה זה אומר?
תרגיל
 
כתבו קטע שקורה בחנוכה, אבל מתרחש במישור אחר – למשל, זוגיות או עבודה או בדידות או משפחה, והחנוכה היא חלק מכל זה לא כהצהרה, אלא במין רקע שכזה, כמו שאנשים יכולים לריב בפורים, הם רבים בחנוכה, וכמו שהם אוהבים סתם כך בטו בשבט, הם אוהבים בחנוכה. ולא צריך להיות ארוך, הקטע הזה, רק מין ציור קצר של רגע אחד, בחנוכה, אבל שהחנוכה הוא לא הנושא בו.
ואחר כך שאלו את עצמכם – איזו חנוכה נשקפת, מתוך הקטע שכתבתי? ומה זה בעצם אומר, איך אני רואה את החג הזה, החנוכה? והנה, תתחיל להצטייר לכם מסה.

על הכתיבה 18#

היי, מה שלומכם? טוב לראות אתכם. טוב לשמוע אתכם. טוב לקרוא את הדברים שאתם כותבים. אני חייב להתנצל על זה שאני לא מספיק להגיב לכולכם, אבל היי – בואו לקבוצה! אנשים שם נחמדים ומגיבים! ובלי קשר לקבוצה – תודה על התגובות ועל האוויר שאתם מספקים לנו, קצת לנשום.

הבוקר ציפור עשתה את צרכיה על הראש שלי. הייתי בדרך לפגישה וכך סתם, ברחוב לויד ג'ורג', ממש ליד קולנוע לב סמדר, משהו נחת לי על הראש. קודם כל העברתי את היד בשיער לבדוק מה קרה, ואחר כך אמרתי 'אוי, שיט' והתחלתי לחפש משהו לנקות עליו את היד, ואחר כך ניגבתי דברים בעזרת טישיו ישן וקיללתי עוד קצת (אני מנצל את הבמה הזאת כדי להתנצל מהגברת עם הכלבלבים שעברה לידי בזמן הזה), ואחר כך הגעתי לפגישה והתנצלתי עמוקות שאני זקוק – מה זקוק, חייב – לכיור, סבון ומגבת כלשהי. אפשר גם מגבת נייר, כן. וסליחה, אני צריך איזו דקה פרטית.

ואחרי שהשיער שלי נרטב ונוקה וחיכה בסבלנות כדי להתייבש, חשבתי לעצמי איך החיים תמיד מוצאים לעצמם את המקום להפתיע אותי. איך יצאתי מהבית עם התיק הכחול שלי ובתוכו ארוזים היטב כל הדברים שהייתי זקוק להם היום, פריטים שחשבתי עליהם מראש והונחו שם עוד מאתמול מערב, ואיך הלכתי במהירות כדי להגיע בזמן ולעשות רושם טוב, ופתאום – סתם, כך, קקי של ציפור.

סליחה שאני אומר קקי, אבל זה מה שזה היה.

וחשבתי לעצמי שאולי לפעמים זה מבאס, אבל באופן כללי יש המון יופי בזה שהעולם יכול להפתיע אותי. כי אם הוא יכול להפתיע אותי לשלילה, כמו נניח הבוקר, אז כנראה שהוא יכול גם להפתיע אותי לחיוב, ומי יודע אם לא אצא עכשיו מהבניין ופתאום תנחת על ראשי – סתם כך, במפתיע – מעטפה עם סוכריה וציור קטן כזה, של ילדים, או מעטפה אחרת עם כסף (זה חשוב, כסף, כך גיליתי), או אפילו אני אפגוש בחבר אהוב, ואולי אפילו, אפילו, מי יודע, אני אצא החוצה ופתאום ידבר איתי חתול.

ובכל אופן, סליחה. אנחנו רוצים לדבר פה על כתיבה, נכון? על יצירה, על מחשבות, זה מה שחשוב לנו. טוב שנזכרתי.

טיפ

כבר כתבתי כאן פעם שכדאי לתת לכתיבה שלנו להפתיע אותנו, אבל לפעמים כדאי לתת לא רק לכתיבה, אלא גם לעולם, להפתיע אותנו. והדרך הטובה ביותר לתת לעולם להפתיע אותנו היא פשוט לצאת החוצה וללכת בלי כוונה מוגדרת. אני קורא לזה 'לשוטט', כלומר ללכת בלי כוונה מוגדרת, ומשתתפי הסדנאות שלי מכירים את זה כבר, כי אני מציק להם עם זה בכל מפגש מחדש.

המטרה של השיטוט היא לנער קצת את הצורה שבה אנחנו תופסים דברים. כלומר את הדימוי המוכר והשחוק לעייפה של 'הרחוב שלנו' 'השכונה שלנו'. בדרך כלל העולם מתעצב סביבנו בצורות מסויימות כשאנחנו משתמשים בו בצורה מסויימת. אני מתכוון לזה שאם אנחנו משתמשים ברחוב כדי להגיע דרכו לתחנת האוטובוס, הוא הופך להיות מנהרה לתחנה, ואם אנחנו משתמשים בו כדי לשחק כדורגל, הוא הופך להיות מגרש תחום במדרכות, וכן על זו הדרך. השיטוט מאפשר לנו לנער את התפיסה הקבועה שלנו, ובעצם לראות את העולם כפי שהוא; מלא פרטים, מלא אטרקציות, אינסופי במוזרותו ובאפשרויות הגלומות בו.

זה ממש מגניב.

תרגיל

תכתבו רגע מה יש לכם מחוץ למקום שבו אתם עובדים / לומדים, טוב? אם זה בבית, אז תכתבו מה יש ברחוב. אם זה בכיתה, תכתבו מה יש במסדרון. עכשיו צאו רגע החוצה, טוב? תסתכלו, אבל באמת: מה יש שם? מה אין שם? כמו מה זה נראה? למה זה יכול להפוך?

ועכשיו, עכשיו, תכתבו בבקשה מה-שבא-לכם, שמשתמש במרחב הזה אחרת מהשימוש הקבוע שלכם בו. שימו בו חתונה. שימו בו אדם שמסתפר. שימו בו נשף רב משתתפים ומלא שמלות נשף וטוקסידו. בקיצור, שנו אותו לרגע. תראו אותו אחרת. תראו אותו באמת.

השראה

"לפעמים אני מסתכל החוצה וחושב שהרבה אנשים ראו את השלג הזה לפני. בדיוק כמו שאני חושב שהרבה אנשים אחרים קראו את הספרים האלה לפני. והאזינו לשירים האלה לפני.

מה שאני אומר כנראה זה שהתחושות האלה מוכרות מאד. אבל אני לא אמור להכיר אותן. אני רק יודע שיש עוד מישהו שהרגיש את זה. את הרגע המיוחד הזה ששליו בחוץ ושרואים דברים זזים ושאתה לא רוצה את זה וכולם ישנים. ושאת כל הספרים שאתה קורא כבר קראו אנשים אחרים. ושאת כל השירים שאהבת כבר אהבו אנשים אחרים. ושהבת שהיא יפה בעיניך יפה גם בעיני אחרים. ואתה יודע שאם היית בוחן את כל העובדות האלה בזמן שאתה מאושר היית מרגיש נפלא, כי מה שאתה מתאר הוא "אחדות".

זה כמו שאתה מתלהב מבחורה ורואה זוג מחזיק ידיים, ואתה כל-כך מאושר בשבילם. וביום אחר אתה רואה את הזוג הזה והם ממש מעצבנים אותך. וכל מה שאתה רוצה זה להיות תמיד מאושר בשבילם, כי אתה יודע שאם תרגיש ככה אז זה אומר שגם אתה מאושר."

(מתוך "כמה טוב להיות פרח קיר" |  סטיבן צ'בוסקי)