תגית: טיפים

לפעמים הסיפור שלכם מסתבך, או השיר שלכם, או הטקסט שלכם, או מה שלא יהיה שאתם מנסים ליצור כרגע. אתם מנסים לבחור נושא ואין לכם מושג מה בעצם הנושא שלכם או מה אתם אומרים עליו, המילים יוצרות איזה מבנה רעוע שאתם מסתובבים בו ומחפשים את עצמכם והחוט של העלילה נראה כמו מה שנשאר מהאוזניות שלי אחרי שהכלב שלי שיחק איתם.

זה הנה, כלי קטן ויעיל בשבילכם. הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאני מכיר. קוראים לו מבחן הספר, והוא הולך ככה:

אתם הולכים למספרה ויושבים להסתפר. השיער שלכם כבר חפוף ושטוף, והספר שלכם, יואבי (ככה קוראים לשלי, כפרה עליו) מתחיל לגזור לכם את השיער. ואז משעמם לו, ומשעמם לכם, והוא שואל מה חדש, ואתם אומרים שאתם עובדים על סיפור, והוא אומר וואלה, על מה הסיפור?

ואתם עונים.

והוא אומר 'מגניב, ומה בעצם קורה?'

ואתם עונים.

זהו, זה מבחן הספר. הוא תלוי בספר שלכם, כמובן. יש ספרים שיזרמו עם תשובות גרועות יותר, אבל אם אתם באמת צריכים עזרה, לכו לספר אמיתי, כזה שאכפת לו ממה שאתם אומרים, והוא מסוגל להגיד 'לא הבנתי' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי עוסק בנזילותם של גבולות מסויימים', או 'ומה קורה אז?' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי מספר על אחד שהוא מלצר בתל אביב אבל חולם להיות טייס'. בקיצור, ספר אחד כזה שאין לו כח לתשובות ארוכות או מתחכמות, זה לא המקצוע שלו, הוא לא מנסה בכח להבין את התשובות המעורפלות שלכם, אבל מספיק אכפת לו מכם בשביל להתעניין ולא להשתעמם אחרי שניה.

אין לכם ספר? זה עובד גם עם שכנים, הורים, ואפילו חברים טובים שהם לא אמנים / כותבים / מבקרי ספרות / פלצנים בעצמם.

אני ממש ממליץ לא לדמיין את ההתרחשות הזו אלא לבצע אותה בפועל; ללכת להסתפר ולעשות את התרגיל הזה. או ללכת לבשל עם חברים ולעשות את התרגיל הזה. אתם תגלו שזה מכריח אתכם להיות מדוייקים, ברורים, בהירים, שאתם לא יכולים לרמות עם מילים ארוכות של מבקרי ספרות, שזה גורם לזה שדברים יקרו בסיפור, שזה יוצר דרמטיות והופך את הסיפור למעניין, ובעיקר בעיקר – מחייב את הרעיון להיות מספיק ברור כך שתוכלו לכתוב אותו לאנשים אחרים.

אם יש לכם סיפור שאתם תקועים איתו, אתם מוזמנים לנסות בתגובות; כולנו ננסה להגיד לכם אם הרעיון עובר או לא עובר את מבחן הספר. 

כשסיפרתי לכמה חברים-כותבים שאני עומד לפרסם את הטיפ הזה, הם אמרו 'מה, אתה דפוק', וגם 'אם תפרסם את כל מה שאתה מלמד אז למה שמישהו יבוא ללמוד אצלך?' וזה נכון, כלומר, גם שאני דפוק וגם שבשביל מה לפרסם את כל מה שאני מלמד. ובכל זאת, לטובת התסריטאים והבמאיות שבכם שנתקעו עם התסריט רגע לפני היציאה לצילומים.

הטיפ הוא זה: כשאתם נתקעים עם הסיפור שלכם, כשהוא לא מתפתח, כשאתם מרגישים שהוא לא עובד, כשאנשים אומרים לכם 'זה נשמע כמו חיקוי של חיקוי של טרנטינו', או כל דבר מסוג זה, תעזבו את הנסיונות לשפץ את העלילה. עזבו את העלילה. פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם ותשאלו את עצמכם מה הם אהבו לאכול בתור ילדים.

סתם, החצי השני של המשפט האחרון לא מחוייב. אפשר להסתפק ב: 'פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם'. תעמיקו בהם, תנסו לראות אותם לא בתור 'דמות', אלא בתור 'בני אדם'. מה הם אוכלים? מה הם שותים? איפה? עם מי הם אוהבים לדבר? למה? מה מערכת היחסים שלהם עם ההורים / השכנים / החברים שלהם?

מה שיקרה לכם הוא שהצ'אקרות יפתחו. סתם, מה שיקרה הוא שהעלילה תקבל כל כך הרבה מימדים ורבדים נוספים שהיא יכולה ללכת אליהם, והסיפור התקוע יעבור ממצב של 'מכונה שצריך לשנות בה כמה דברים כדי שהיא תזוז' למצב של 'החיים של הדמות ממשיכים, אז גם הסיפור ממשיך'.

—

ההסבר ל'למה זה עובד' הוא די פשוט, למעשה: הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מספרים סיפור על דמות, אבל למעשה אנחנו מספרים סיפור של עלילה. והעלילה לוקחת את הדמות שלנו והופכת אותה לפונקציה שלה.

נניח, כשאני מספר סיפור על איך נתקלתי במשה, נהג האוטובוס, שלא הסכים לזוז בלי שכל האוטובוס ישיר – משה הופך להיות דמות בסיפור, אבל במקביל הוא משתטח להיות נהג אוטובוס. הוא לא אדם שלם, אלא נהג אוטובוס. וגם אם יש לו עומק פסיכולוגי פסיכי, זה עומק פסיכולוגי שסובב סביב היותו נהג אוטובוס, כי זו הצורה בה הוא מתפקד בסיפור שאני מספר.

זה קורה לנו אוטומטית, ולרוב מוביל אותנו לכתוב דימויים או קלישאות או קריקטורות. גרוע מזה: זה משעבד את הדמות לעלילה. ולכן, הדבר הנכון לעשות הוא לראות את משה בתור אדם, שיש לו הורים (חדווה ושמוליק, והוא מביא להם פרחים ביום שישי אבל גם כועס על השעה שבה הם קבעו את מסיבת החנוכה) ושכנים, ואחים, ועם כולם יש לו מערכות יחסים מורכבות, ולפעמים מכונת הכביסה שלו מתקלקלת לפעמים והוא חובב גדול של סלט עם אגוזי מלך, וכן על זו הדרך, וזה בכלל בכלל לא קשור להיותו נהג אוטובוס אלא להיותו אדם אמיתי, שהעבודה שלו היא להיות נהג אוטובוס ולכן דברים מתנקזים גם לשם.

—
כל מיני מגיבים ביקשו שאני לא אסתפק בטיפים על סטוריטלינג אלא גם אסביר איך לתרגל את זה, אז מה שאתם צריכים לעשות זה לקחת דמות מסרט או ספר, עדיף אחת מוכרת ועדיף לא דמות מסדרה, ולכתוב את הצד שלה שלא מופגן בסיפור. למשל, אם אתם לוקחים את מלך האריות, לכתוב איך סימבה מתנהג כשהמדיח נתקע ומציף לו את הבית. אפשר להעלות את התרגיל בקבוצה של 'לכתוב' או כאן בתגובות.

—
מיותר להגיד אבל אני אגיד בכל זאת:
א. זה לא קסם, ולא תמיד עובד.
ב. זו לא הדרך לבנות דמויות טובות. דמות טובה מורכבת מיותר מאשר היסטוריה.
ג. זו לא הדרך היחידה לחלץ עלילות תקועות. אם העלילה שלכם תקועה ואתם זקוקים לחילוץ, מוזמנים לפנות אלי.

יש לי חבר טוב שקוראים לו נדב והוא מגדל איגואנה בדירה שלו. נדב הוא בחור קצת ביישן וקצת גבוה (ועדיין רווק!) שהתבקש לתת הרצאה באיזה כנס מקצועי במנצ'סטר, והתקשר אלי ערב לפני ההרצאה בשיחת וואסטאפ. זה היה אחרי יום אחד של הכנס, והוא אמר – יהודה, כך הוא אמר, פתאום קלטתי שאני צריך לפתוח בסיפור! כולם מתחילים עם סיפורים את ההרצאה שלהם! מאיפה אני אנפיץ עכשיו סיפור?

לכבוד השאלה שלו נתתי לפוסט הזה את הכותרת 'מאיפה מנפיצים סיפור', למרות שחשבתי לקרוא לזה 'מאיפה מתחילים עם סיפורים', או משהו כזה. זו מחווה ראויה, אני חושב, כי בתכל'ס – כולנו מסובכים בסיפור הזה. עיתונאים, בעלי עסקים, מרצים, פרסומאים שיושבים עם הלקוח (מירי תנעמי, מBDF) והלקוח אומרת להם 'תנו לי סיפור!', והם אומרים 'אבל מאיפה לעזאזל שנדע לספר סיפורים?'

אז הנה שלשה טיפים קטנים, ממש קטנים, לפעם הבאה שתצטרכו להתחיל פוסט בסיפור. כל אחד מהם נאחז בפינה אחרת של 'מהו סיפור'.

א.
סיפור, במהותו, הוא התרחשות. כלומר, 'משהו שקרה'. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה כשאנחנו מחפשים להתחיל סיפור – אנחנו מחפשים במודע דברים כמו תגובה רגשית, מסר או משמעות, ואנחנו מחפשים משהו שיתקשר באופן ישיר לנושא שעליו אנחנו מדברים.

אבל כל הדברים האלה אינם סיפור; הם נובעים מהסיפור. בשביל שיהיה לכם סיפור, אתם צריכים לחפש משהו אחר – אתם צריכים למצוא התרחשות. לא להמציא אותה; למצוא אותה.

יותר קל למצוא התרחשות ממה שנראה לכם. אנחנו שוחים בהם. אנחנו נתקלים בסיפורים בכל שיחת רכילות, בכל כתבה בעיתון, בכל סרט, ספר, מאמר, הרצאה. אנחנו מספרים לבני הזוג שלנו מה עבר עלינו היום, מתלוננים על הבוסית או צוחקים על הקולגה. אנחנו חיים בתוך סיפורים, ואולי זו הסיבה שאנחנו לא שמים לב לרובם. כמו הדגים שלא יודעים שהם חיים בתוך המים, ככה אנחנו לא שמים לב שכמעט כל מה שקורה סביבנו הוא סיפור.

ראיתם פעם סרט שקשור איכשהו לנושא שלכם? זה סיפור. קראתם כתבה בעיתון שמתקשרת לכם? סיפור. חבר סיפור לכם רכילות מעניינת? סיפור. ערך אקראי בויקיפדיה? סיפור. זה לגמרי מספיק. לא צריך לשנות אותם או להמיר אותם, ואפילו לא להחביא את זה שהם מופיעים כבר בסרט; אפשר פשוט להשתמש בהם איך שהם, ופשוט לקשר אותם לנושא שאתם מדברים עליו. זה יותר פשוט מאשר להמציא סיפור שלם שסובב סביב הנושא שלכם.

ב.
סיפור הוא התמודדות. הטיפ הקודם מאוד עוזר כדי לפתוח הרצאות, אבל מה לגבי מקרים שאנחנו רוצים למכור מוצרים, ולא מצאנו על המוצרים האלה סיפור? מה לגבי מקרים שבהם אנחנו נדרשים למכור מוצרים של אחרים, ואין לנו סיפור בנושא?

הדבר הראשון שאפשר לעשות הוא להשתמש בסיפורים של לקוחות, כלומר לספר סיפורים שלקוחות מספרים לכם (השתמשתי בשמפו שלכם במילואים והיה מדהים). הדבר השני שניתן לעשות לספר סיפורים שקשורים לתהליך היצירה והמכירה: עם מה אנחנו מתמודדים בתהליך? מה אנחנו מנסים לעשות? מה הלקוחות לא מכירים בדרך אל המוצר?

זה עובד מדהים. יש עסק אחד בירושלים בשם יער הקקאושמוכר שוקולד בעבודת יד. אני לא לקוח שלו, לא קניתי ממנו מעולם, וההיחשפות היחידה שיש לי אליו היא באמצעות הסיפורים של בעלת העסק על הקשיים הבירוקרטיים שלה מול הרשויות. זה לא אומר לי כלום על איכות השוקולד, אבל כשאני אחפש סדנאות להכנת שוקולד ביתי – סביר שאני אלך אליה, כי היא היחידה שנמצאת אצלי בראש.

מה עושים אם אין לנו המון סיפורים? אם אנחנו לא מתמודדים מול הארנונה המופרכת של ירושלים והדרישות של הרשויות? אם הלקוחות לא מציפים אותנו בסיפורים? טוב, זה לטיפ הבא.

ג.
סיפור מורכב מתנועה רגשית שאנחנו מוצאים במציאות. תעצמו רגע עיניים ותציפו את הנושא של ההרצאה, או את המוצר שלכם, לתודעה. מה ההד הרגשי שאתם שומעים? שימו לב; אנחנו לא מדברים על מה ההד שהמוצר שלכם מייצר, או מה הייתם רוצים שהסיפור שלכם יצור אצל השומעים, אלא על הזיכרון או התחושה המיידים שצפים אצלכם כתגובה להצפה.

נסו לדייק את זה עוד. אל תציפו את המוצר; הציפו השתמשות במוצר. אל תציפו את הנושא של ההרצאה, תציפו את המימוש שלו. הניחו את המוצר או את הנושא בתוך הקשר של זמן, מקום, דמות וסיטואציה:
– על איזו עיר אנחנו מדברים?
– מה הזמן ביום? ומהי עונת השנה?
– מה ההקשר שבו אנחנו משתמשים במוצר?
– מי זה שמשתמש במוצר? במה הוא שונה מהשכנים שלו ומהאנשים שסביבו?

נסו למקם את הנושא שלכם בתוך עולם אמיתי, שאתם חיים בתוכו ומתנהלים בו. עולם שבו אנשים הם ייחודיים וחד פעמיים (ולא דוגמן ודוגמנית בלונדינים), שבו אין דירה שנראית כמו 'דירה אקראית', ובו אנשים יכולים לאכול קוטג' גם בגינת המשחקים או במכבסה המקומית.

השילוב של ההד הרגשי ושל ההנחה בתוך הקשר יוצר רקע לסיפור. זה עדיין לא הסיפור עצמו, אבל זה כבר מספיק קרוב כדי שתבינו את הסיפור שלכם. זה אמנם טיפ קשה יותר לביצוע מהשניים הקודמים, אבל הוא מדוייק יותר, ושימוש נכון בו יוביל אתכם לסיפור הכי אפקטיבי שאתם יכולים ספר בשביל למנף את מה שאתם בעצם רוצים להגיד.

ד.
והאיגואנה, מה איתה?
טוב, זה כבר לפוסט אחר.

1. כתבו.

2. שימו מילה אחת אחרי השנייה; מצאו את המילה הנכונה. הניחו אותה.

3. סיימו את מה שאתם כותבים. לא משנה מה אתם צריכים לעשות בשביל זה, עשו זאת.

4. הניחו את מה שכתבתם בצד. קראו אותו תוך שאתם מעמידים פנים כאילו מעולם לא נתקלתם בו בעבר. הראו אותו לחברים שאתם מכבדים את דעתם ושאוהבים לקרוא דברים דומים.

5. זכרו: כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא בסדר או לא עובד בשבילם, הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם מה בדיוק הם חושבים שלא בסדר ומה אתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים.

6. תקנו את הדרוש תיקון. זכרו כי במוקדם או במאוחר, ולפני שהכתוב מגיע לשלימות, תצטרכו להניח לו ללכת הלאה ולשבת לכתוב את הדבר הבא. פרפקציוניזם הוא כמו לרדוף אחרי האופק; הניחו לזה והמשיכו הלאה.

7. צחקו מהבדיחות של עצמכם.

8. הכלל העיקרי של הכתיבה הוא שאם אתם עושים את זה עם מספיק ביטחון ואמונה בעצמכם, מותר לכם לעשות מה שאתם רוצים (זה יכול להיות כלל לחיים כמו שזה כלל לכתיבה, אבל זה בהחלט נכון לכתיבה). כתבו את הסיפור שלכם כמו שהוא צריך להכתב. כתבו אותו בכנות וספרו אותו טוב ככל שאתם יכולים. אני לא בטוח שיש כללים אחרים. לא כאלה שחשובים, בכל אופן. 

1. הקורא הוא ידיד, לא אויב ולא צופה מן הצד.

2. כתיבה בדיונית, שאינה הרפתקאה אישית של היוצר לתוך הפחד או לתוך הלא-ידוע, אינה שווה כתיבה, אלא אם כן כסף כרוך בסיפור.

3. לעולם אל תשתמש במילה ´ואז´ לחיבור. יש לנו את וא"ו החיבור למטרה הזו. שימוש ב´ואז´ הוא פתרון של סופר עצלן או נטול-שמיעה-מוזיקלית לכך שיש לו יותר מדי ´ו´ על הדף.

4. כתוב בגוף שלישי, אלא אם כן קול ייחודי בגוף ראשון מציע את עצמו באופן שאין לעמוד בפניו.

5. ככל שהמידע הופך להיות חופשי, אוניברסלי ונגיש, הצורך בעשיית מחקר מעמיק בשביל הרומן פוחת והולך.

6. הכתיבה הביוגרפית הטהורה ביותר דורשת המצאה טהורה. איש מעולם לא כתב סיפור אוטוביוגרפי יותר מאשר ´הגלגול´.

7. אתה רואה יותר כאשר אתה יושב בשקט מאשר כשאתה רודף אחרי משהו.

8. ספק אם מישהו עם חיבור לאינטרנט באיזור העבודה שלו כתב אי פעם סיפור טוב.

9. פעלים מעניינים הם לעיתים רחוקות באמת מעניינים.

10. אתה חייב לאהוב את הדמויות שלך לפני שתוכל להיות חסר רחמים כלפיהן.