מבחן הספר

לפעמים הסיפור שלכם מסתבך, או השיר שלכם, או הטקסט שלכם, או מה שלא יהיה שאתם מנסים ליצור כרגע. אתם מנסים לבחור נושא ואין לכם מושג מה בעצם הנושא שלכם או מה אתם אומרים עליו, המילים יוצרות איזה מבנה רעוע שאתם מסתובבים בו ומחפשים את עצמכם והחוט של העלילה נראה כמו מה שנשאר מהאוזניות שלי אחרי שהכלב שלי שיחק איתם.

זה הנה, כלי קטן ויעיל בשבילכם. הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאני מכיר. קוראים לו מבחן הספר, והוא הולך ככה:

אתם הולכים למספרה ויושבים להסתפר. השיער שלכם כבר חפוף ושטוף, והספר שלכם, יואבי (ככה קוראים לשלי, כפרה עליו) מתחיל לגזור לכם את השיער. ואז משעמם לו, ומשעמם לכם, והוא שואל מה חדש, ואתם אומרים שאתם עובדים על סיפור, והוא אומר וואלה, על מה הסיפור?

ואתם עונים.

והוא אומר 'מגניב, ומה בעצם קורה?'

ואתם עונים.

זהו, זה מבחן הספר. הוא תלוי בספר שלכם, כמובן. יש ספרים שיזרמו עם תשובות גרועות יותר, אבל אם אתם באמת צריכים עזרה, לכו לספר אמיתי, כזה שאכפת לו ממה שאתם אומרים, והוא מסוגל להגיד 'לא הבנתי' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי עוסק בנזילותם של גבולות מסויימים', או 'ומה קורה אז?' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי מספר על אחד שהוא מלצר בתל אביב אבל חולם להיות טייס'. בקיצור, ספר אחד כזה שאין לו כח לתשובות ארוכות או מתחכמות, זה לא המקצוע שלו, הוא לא מנסה בכח להבין את התשובות המעורפלות שלכם, אבל מספיק אכפת לו מכם בשביל להתעניין ולא להשתעמם אחרי שניה.

אין לכם ספר? זה עובד גם עם שכנים, הורים, ואפילו חברים טובים שהם לא אמנים / כותבים / מבקרי ספרות / פלצנים בעצמם.

אני ממש ממליץ לא לדמיין את ההתרחשות הזו אלא לבצע אותה בפועל; ללכת להסתפר ולעשות את התרגיל הזה. או ללכת לבשל עם חברים ולעשות את התרגיל הזה. אתם תגלו שזה מכריח אתכם להיות מדוייקים, ברורים, בהירים, שאתם לא יכולים לרמות עם מילים ארוכות של מבקרי ספרות, שזה גורם לזה שדברים יקרו בסיפור, שזה יוצר דרמטיות והופך את הסיפור למעניין, ובעיקר בעיקר – מחייב את הרעיון להיות מספיק ברור כך שתוכלו לכתוב אותו לאנשים אחרים.

אם יש לכם סיפור שאתם תקועים איתו, אתם מוזמנים לנסות בתגובות; כולנו ננסה להגיד לכם אם הרעיון עובר או לא עובר את מבחן הספר. 

טיפ קטן לחילוץ סיפורים תקועים

כשסיפרתי לכמה חברים-כותבים שאני עומד לפרסם את הטיפ הזה, הם אמרו 'מה, אתה דפוק', וגם 'אם תפרסם את כל מה שאתה מלמד אז למה שמישהו יבוא ללמוד אצלך?' וזה נכון, כלומר, גם שאני דפוק וגם שבשביל מה לפרסם את כל מה שאני מלמד. ובכל זאת, לטובת התסריטאים והבמאיות שבכם שנתקעו עם התסריט רגע לפני היציאה לצילומים.

הטיפ הוא זה: כשאתם נתקעים עם הסיפור שלכם, כשהוא לא מתפתח, כשאתם מרגישים שהוא לא עובד, כשאנשים אומרים לכם 'זה נשמע כמו חיקוי של חיקוי של טרנטינו', או כל דבר מסוג זה, תעזבו את הנסיונות לשפץ את העלילה. עזבו את העלילה. פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם ותשאלו את עצמכם מה הם אהבו לאכול בתור ילדים.

סתם, החצי השני של המשפט האחרון לא מחוייב. אפשר להסתפק ב: 'פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם'. תעמיקו בהם, תנסו לראות אותם לא בתור 'דמות', אלא בתור 'בני אדם'. מה הם אוכלים? מה הם שותים? איפה? עם מי הם אוהבים לדבר? למה? מה מערכת היחסים שלהם עם ההורים / השכנים / החברים שלהם?

מה שיקרה לכם הוא שהצ'אקרות יפתחו. סתם, מה שיקרה הוא שהעלילה תקבל כל כך הרבה מימדים ורבדים נוספים שהיא יכולה ללכת אליהם, והסיפור התקוע יעבור ממצב של 'מכונה שצריך לשנות בה כמה דברים כדי שהיא תזוז' למצב של 'החיים של הדמות ממשיכים, אז גם הסיפור ממשיך'.

ההסבר ל'למה זה עובד' הוא די פשוט, למעשה: הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מספרים סיפור על דמות, אבל למעשה אנחנו מספרים סיפור של עלילה. והעלילה לוקחת את הדמות שלנו והופכת אותה לפונקציה שלה.

נניח, כשאני מספר סיפור על איך נתקלתי במשה, נהג האוטובוס, שלא הסכים לזוז בלי שכל האוטובוס ישיר – משה הופך להיות דמות בסיפור, אבל במקביל הוא משתטח להיות נהג אוטובוס. הוא לא אדם שלם, אלא נהג אוטובוס. וגם אם יש לו עומק פסיכולוגי פסיכי, זה עומק פסיכולוגי שסובב סביב היותו נהג אוטובוס, כי זו הצורה בה הוא מתפקד בסיפור שאני מספר.

זה קורה לנו אוטומטית, ולרוב מוביל אותנו לכתוב דימויים או קלישאות או קריקטורות. גרוע מזה: זה משעבד את הדמות לעלילה. ולכן, הדבר הנכון לעשות הוא לראות את משה בתור אדם, שיש לו הורים (חדווה ושמוליק, והוא מביא להם פרחים ביום שישי אבל גם כועס על השעה שבה הם קבעו את מסיבת החנוכה) ושכנים, ואחים, ועם כולם יש לו מערכות יחסים מורכבות, ולפעמים מכונת הכביסה שלו מתקלקלת לפעמים והוא חובב גדול של סלט עם אגוזי מלך, וכן על זו הדרך, וזה בכלל בכלל לא קשור להיותו נהג אוטובוס אלא להיותו אדם אמיתי, שהעבודה שלו היא להיות נהג אוטובוס ולכן דברים מתנקזים גם לשם.


כל מיני מגיבים ביקשו שאני לא אסתפק בטיפים על סטוריטלינג אלא גם אסביר איך לתרגל את זה, אז מה שאתם צריכים לעשות זה לקחת דמות מסרט או ספר, עדיף אחת מוכרת ועדיף לא דמות מסדרה, ולכתוב את הצד שלה שלא מופגן בסיפור. למשל, אם אתם לוקחים את מלך האריות, לכתוב איך סימבה מתנהג כשהמדיח נתקע ומציף לו את הבית. אפשר להעלות את התרגיל בקבוצה של 'לכתוב' או כאן בתגובות.


מיותר להגיד אבל אני אגיד בכל זאת:
א. זה לא קסם, ולא תמיד עובד.
ב. זו לא הדרך לבנות דמויות טובות. דמות טובה מורכבת מיותר מאשר היסטוריה.
ג. זו לא הדרך היחידה לחלץ עלילות תקועות. אם העלילה שלכם תקועה ואתם זקוקים לחילוץ, מוזמנים לפנות אלי.

מאיפה מנפיצים סיפור (עסקי)

יש לי חבר טוב שקוראים לו נדב והוא מגדל איגואנה בדירה שלו. נדב הוא בחור קצת ביישן וקצת גבוה (ועדיין רווק!) שהתבקש לתת הרצאה באיזה כנס מקצועי במנצ'סטר, והתקשר אלי ערב לפני ההרצאה בשיחת וואסטאפ. זה היה אחרי יום אחד של הכנס, והוא אמר – יהודה, כך הוא אמר, פתאום קלטתי שאני צריך לפתוח בסיפור! כולם מתחילים עם סיפורים את ההרצאה שלהם! מאיפה אני אנפיץ עכשיו סיפור?

לכבוד השאלה שלו נתתי לפוסט הזה את הכותרת 'מאיפה מנפיצים סיפור', למרות שחשבתי לקרוא לזה 'מאיפה מתחילים עם סיפורים', או משהו כזה. זו מחווה ראויה, אני חושב, כי בתכל'ס – כולנו מסובכים בסיפור הזה. עיתונאים, בעלי עסקים, מרצים, פרסומאים שיושבים עם הלקוח (מירי תנעמי, מBDF) והלקוח אומרת להם 'תנו לי סיפור!', והם אומרים 'אבל מאיפה לעזאזל שנדע לספר סיפורים?'

אז הנה שלשה טיפים קטנים, ממש קטנים, לפעם הבאה שתצטרכו להתחיל פוסט בסיפור. כל אחד מהם נאחז בפינה אחרת של 'מהו סיפור'.

א.
סיפור, במהותו, הוא התרחשות. כלומר, 'משהו שקרה'. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה כשאנחנו מחפשים להתחיל סיפור – אנחנו מחפשים במודע דברים כמו תגובה רגשית, מסר או משמעות, ואנחנו מחפשים משהו שיתקשר באופן ישיר לנושא שעליו אנחנו מדברים.

אבל כל הדברים האלה אינם סיפור; הם נובעים מהסיפור. בשביל שיהיה לכם סיפור, אתם צריכים לחפש משהו אחר – אתם צריכים למצוא התרחשות. לא להמציא אותה; למצוא אותה.

יותר קל למצוא התרחשות ממה שנראה לכם. אנחנו שוחים בהם. אנחנו נתקלים בסיפורים בכל שיחת רכילות, בכל כתבה בעיתון, בכל סרט, ספר, מאמר, הרצאה. אנחנו מספרים לבני הזוג שלנו מה עבר עלינו היום, מתלוננים על הבוסית או צוחקים על הקולגה. אנחנו חיים בתוך סיפורים, ואולי זו הסיבה שאנחנו לא שמים לב לרובם. כמו הדגים שלא יודעים שהם חיים בתוך המים, ככה אנחנו לא שמים לב שכמעט כל מה שקורה סביבנו הוא סיפור.

ראיתם פעם סרט שקשור איכשהו לנושא שלכם? זה סיפור. קראתם כתבה בעיתון שמתקשרת לכם? סיפור. חבר סיפור לכם רכילות מעניינת? סיפור. ערך אקראי בויקיפדיה? סיפור. זה לגמרי מספיק. לא צריך לשנות אותם או להמיר אותם, ואפילו לא להחביא את זה שהם מופיעים כבר בסרט; אפשר פשוט להשתמש בהם איך שהם, ופשוט לקשר אותם לנושא שאתם מדברים עליו. זה יותר פשוט מאשר להמציא סיפור שלם שסובב סביב הנושא שלכם.

ב.
סיפור הוא התמודדות. הטיפ הקודם מאוד עוזר כדי לפתוח הרצאות, אבל מה לגבי מקרים שאנחנו רוצים למכור מוצרים, ולא מצאנו על המוצרים האלה סיפור? מה לגבי מקרים שבהם אנחנו נדרשים למכור מוצרים של אחרים, ואין לנו סיפור בנושא?

הדבר הראשון שאפשר לעשות הוא להשתמש בסיפורים של לקוחות, כלומר לספר סיפורים שלקוחות מספרים לכם (השתמשתי בשמפו שלכם במילואים והיה מדהים). הדבר השני שניתן לעשות לספר סיפורים שקשורים לתהליך היצירה והמכירה: עם מה אנחנו מתמודדים בתהליך? מה אנחנו מנסים לעשות? מה הלקוחות לא מכירים בדרך אל המוצר?

זה עובד מדהים. יש עסק אחד בירושלים בשם יער הקקאושמוכר שוקולד בעבודת יד. אני לא לקוח שלו, לא קניתי ממנו מעולם, וההיחשפות היחידה שיש לי אליו היא באמצעות הסיפורים של בעלת העסק על הקשיים הבירוקרטיים שלה מול הרשויות. זה לא אומר לי כלום על איכות השוקולד, אבל כשאני אחפש סדנאות להכנת שוקולד ביתי – סביר שאני אלך אליה, כי היא היחידה שנמצאת אצלי בראש.

מה עושים אם אין לנו המון סיפורים? אם אנחנו לא מתמודדים מול הארנונה המופרכת של ירושלים והדרישות של הרשויות? אם הלקוחות לא מציפים אותנו בסיפורים? טוב, זה לטיפ הבא.

ג.
סיפור מורכב מתנועה רגשית שאנחנו מוצאים במציאות. תעצמו רגע עיניים ותציפו את הנושא של ההרצאה, או את המוצר שלכם, לתודעה. מה ההד הרגשי שאתם שומעים? שימו לב; אנחנו לא מדברים על מה ההד שהמוצר שלכם מייצר, או מה הייתם רוצים שהסיפור שלכם יצור אצל השומעים, אלא על הזיכרון או התחושה המיידים שצפים אצלכם כתגובה להצפה.

נסו לדייק את זה עוד. אל תציפו את המוצר; הציפו השתמשות במוצר. אל תציפו את הנושא של ההרצאה, תציפו את המימוש שלו. הניחו את המוצר או את הנושא בתוך הקשר של זמן, מקום, דמות וסיטואציה:
– על איזו עיר אנחנו מדברים?
– מה הזמן ביום? ומהי עונת השנה?
– מה ההקשר שבו אנחנו משתמשים במוצר?
– מי זה שמשתמש במוצר? במה הוא שונה מהשכנים שלו ומהאנשים שסביבו?

נסו למקם את הנושא שלכם בתוך עולם אמיתי, שאתם חיים בתוכו ומתנהלים בו. עולם שבו אנשים הם ייחודיים וחד פעמיים (ולא דוגמן ודוגמנית בלונדינים), שבו אין דירה שנראית כמו 'דירה אקראית', ובו אנשים יכולים לאכול קוטג' גם בגינת המשחקים או במכבסה המקומית.

השילוב של ההד הרגשי ושל ההנחה בתוך הקשר יוצר רקע לסיפור. זה עדיין לא הסיפור עצמו, אבל זה כבר מספיק קרוב כדי שתבינו את הסיפור שלכם. זה אמנם טיפ קשה יותר לביצוע מהשניים הקודמים, אבל הוא מדוייק יותר, ושימוש נכון בו יוביל אתכם לסיפור הכי אפקטיבי שאתם יכולים ספר בשביל למנף את מה שאתם בעצם רוצים להגיד.

ד.
והאיגואנה, מה איתה?
טוב, זה כבר לפוסט אחר.

שמונה טיפים של ניל גיימן

1. כתבו.

2. שימו מילה אחת אחרי השנייה; מצאו את המילה הנכונה. הניחו אותה.

3. סיימו את מה שאתם כותבים. לא משנה מה אתם צריכים לעשות בשביל זה, עשו זאת.

4. הניחו את מה שכתבתם בצד. קראו אותו תוך שאתם מעמידים פנים כאילו מעולם לא נתקלתם בו בעבר. הראו אותו לחברים שאתם מכבדים את דעתם ושאוהבים לקרוא דברים דומים.

5. זכרו: כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא בסדר או לא עובד בשבילם, הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם מה בדיוק הם חושבים שלא בסדר ומה אתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים.

6. תקנו את הדרוש תיקון. זכרו כי במוקדם או במאוחר, ולפני שהכתוב מגיע לשלימות, תצטרכו להניח לו ללכת הלאה ולשבת לכתוב את הדבר הבא. פרפקציוניזם הוא כמו לרדוף אחרי האופק; הניחו לזה והמשיכו הלאה.

7. צחקו מהבדיחות של עצמכם.

8. הכלל העיקרי של הכתיבה הוא שאם אתם עושים את זה עם מספיק ביטחון ואמונה בעצמכם, מותר לכם לעשות מה שאתם רוצים (זה יכול להיות כלל לחיים כמו שזה כלל לכתיבה, אבל זה בהחלט נכון לכתיבה). כתבו את הסיפור שלכם כמו שהוא צריך להכתב. כתבו אותו בכנות וספרו אותו טוב ככל שאתם יכולים. אני לא בטוח שיש כללים אחרים. לא כאלה שחשובים, בכל אופן. 

עשרה טיפים של ג'ונתן פראנזן לכתיבת סיפורים

1. הקורא הוא ידיד, לא אויב ולא צופה מן הצד.

2. כתיבה בדיונית, שאינה הרפתקאה אישית של היוצר לתוך הפחד או לתוך הלא-ידוע, אינה שווה כתיבה, אלא אם כן כסף כרוך בסיפור.

3. לעולם אל תשתמש במילה ´ואז´ לחיבור. יש לנו את וא"ו החיבור למטרה הזו. שימוש ב´ואז´ הוא פתרון של סופר עצלן או נטול-שמיעה-מוזיקלית לכך שיש לו יותר מדי ´ו´ על הדף.

4. כתוב בגוף שלישי, אלא אם כן קול ייחודי בגוף ראשון מציע את עצמו באופן שאין לעמוד בפניו.

5. ככל שהמידע הופך להיות חופשי, אוניברסלי ונגיש, הצורך בעשיית מחקר מעמיק בשביל הרומן פוחת והולך.

6. הכתיבה הביוגרפית הטהורה ביותר דורשת המצאה טהורה. איש מעולם לא כתב סיפור אוטוביוגרפי יותר מאשר ´הגלגול´.

7. אתה רואה יותר כאשר אתה יושב בשקט מאשר כשאתה רודף אחרי משהו.

8. ספק אם מישהו עם חיבור לאינטרנט באיזור העבודה שלו כתב אי פעם סיפור טוב.

9. פעלים מעניינים הם לעיתים רחוקות באמת מעניינים.

10. אתה חייב לאהוב את הדמויות שלך לפני שתוכל להיות חסר רחמים כלפיהן.

על הכתיבה 6#

היי.

יום אביבי להפליא היום בירושלים. פשע לראות את זה ולא לצאת לטייל, וכיון שכך אני מסתיר את החלון כדי שלא לראות את האביב, ויושב ובוהה במחשב ואומר לעצמי 'רק שלא לחשוב על האביב, רק שלא לחשוב על האביב', שהלא אם אחשוב – מיד אשליך את המחשב והפלאפון לכל הרוחות וארוץ החוצה בצווחות גיל ואלך לחבק את הזיתים בעמק המצלבה או, טוב מכך, את עץ החרוב העצום והיפיפה ביער ירושלים. ומי שלא מכיר את החרוב הזה, שידע שיש עץ חרוב אחד ביער ירושלים שתחת הזרועות המשתפלות שלו מתקיימת לה ממלכה אחרת, באביב נצחי.

בכל אופן, כתיבה על פתגמים, אמרנו, אז מה היה לנו השבוע? לכל סיר יש מכסה, ואל תסתכל בקנקן, אהבה מקלקלת את השורה ואותה גברת בשינוי אדרת, הכריע את הכף וקור כלבים, עד החתונה זה יעבור ואפילו "אילי ביתו מין קזז מא אידרב חג'אר עלא ג'ארו" שמי שיודע מה זה אומר יקבל אקווריום מטאפורי במתנה, ועוד, ועוד, קטעים מהממים. תודה למי ששלח!

טיפ

והפעם – מרצה אורח. ג'ונתן פראנזן, מגדולי הסופרים בארצות הברית, כתב לנו ש:
"Interesting verbs are seldom very interesting."

כלומר:
עלים מעניינים הם לעיתים רחוקות מאוד מעניינים".

די קל להבחין בנחיצות הטיפ הזה כשאנחנו קוראים דיאלוג:

"אבל מה זה אומר?" נתרתח דן.

"שום דבר" התממה נורית.
"ראיתי, זרקת את הפרח בחצר," ביכה דן.

"לא זרקתי," הצהירה נורית. "דני, לא השלכתי דבר".

ממש מרגישים בקצות האצבעות איך הפעלים עמוסים, מכבידים, ובעיקר לא עוזרים להבנת הטקסט. תראו את זה לעומת:

"אבל מה זה אומר?" אמר דן.

"שום דבר" אמרה נורית.
"ראיתי, זרקת את הפרח בחצר," אמר דן.

"לא זרקתי," אמרה נורית. "דני, לא השלכתי דבר".

אין צורך בפועל המוגזם כדי שהטרוניה תעבור, או הכאב, ההצהרה או ההתנצלות.

ובכן, תודה לפראנזן, אני בטוח שנפגוש בו שוב בהמשך. ונעבור ל –

תרגיל

איך אפשר שלא לכתוב על האביב? ובכן, אפשר. שימברוסקה, ירום הודה, כתבה פעם למשוררת צעירה תשובה על שיר שנשלח אליה, העוסק באביב:

"מרק, ורשה – כלל נקוט בידינו שכל השירים על אודות האביב נפסלים אוטומטית. הנושא הזה חדל להתקיים בשירה. בחיים הוא ממשיך, כמובן, להתקיים, אבל אלה שני דברים שונים"

ולפיכך אתם מתבקשים לכתוב, איך לא,  על האביב. ולתאר לעצמכם אדם היושב בחדר חשוך אי שם באלסקה הרחוקה והקרה, כלומר, הקרה יותר, ואתם רוצים לתאר לו ריח של פריחה. היסמין תכף פורח, ההדרים כבר פורחים, ועוד נתעסק בריח הזה בהמשך, אבל לבינתיים – איך תתארו לו את הריח הזה? מה תכתבו?

השראה

"יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִיסָן

שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכָל פֶּה

הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים

שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם –

אֵיךְ שֶׁיֹּפִי יָכֹל לְרַפֵּא!"

(דויד גרוסמן, הבית הראשון של 'קצר פה כל כך האביב').

תחייכו הרבה ותשמחו אחרים.

על הכתיבה 3#

ערב מבורך ואפוף לכם,
כמה שמחתי בשבוע שחלף מהמייל הקודם! קיבלתי מכם דרישות שלום קטנות – זו כתבה שהמייל תפס אותה בצבא, ואחר כתב על האוטובוס שירד ממנו, ושלישית לא כתבה היכן, רק כתבה שיר קצר ויפיפה, וכן על זו הדרך – כמו עוגיות קטנות ומתוקות-מתוקות, בלב ימי החול. אתם מוזמנים להמשיך.
טיפ
יש משהו יפה ברשימות. לא כי הרשימה יפה לכשעצמה, אלא כי מתגבש ועולה מתוכה איזה ניחוח, אווירה, אויר דק-מן-הדק, שהוא גדול מסך חלקיו. עמוס עוז השתמש בזה הרבה ב'מקום אחר' שלו – רשימות על גבי רשימות: "מה עושים החברים בשעה שארוחת הצהריים מתקרבת?" רשימה. "דברים שנמצאים בחדרה של הגברת רונית בשעה שהיא מאזינה לשופן" – רשימה. וכך מבין גלילי חוטים וספר בארכיאולוגיה יוונית ומעמד ובו להיטי הביטלס עולה ומתמצקת דמותה של הגברת רונית, מבלי לתאר ישירות את חיבתה לסריגה ולמוזיקת פופ ולעתיקות יוון.
 
תרגיל
לא לשוא שאל בילבו את גולום (ב'שר הטבעות', כמובן) מה יש לו בכיסו – הכיסים שלנו מלמדים עלינו רבות. כך כשאנחנו ילדים, הכיס גדוש כל טוב, וכשאנחנו גדלים יש לנו תיקים הרבה, והאופי שלנו נשקף בעדם כמו עשב מבעד האגם.
אז שבו וכתבו רשימה: מה יש לכם בתיק? מה זה אומר עליכם? נסו לבחור לפחות פריט אחד בתיק ולהשתקף דרכו.
אפשר לפתוח כדרך כשיהודה עמיחי פותח, "על שולחני אבן שכתוב עליה אמן", הוא כותב, ואנחנו יכולים ללכת בדרכו ולכתוב 'בתיק האדום שלי יש תה פירות היער', ולהמשיך מכאן, אבל אפשר גם לפתוח ולסגור בכל דרך, במה שתרצו, שהרי תכלית כל המעשה הוא לכתוב משהו ויהי מה.
ולרשימות ורישומן נשוב עוד בהמשך הדרך.

מוזמנים לשתף את התרגיל בתגובות, וכמובן להגיב לאחרים!

על הכתיבה 2#

טיפ
הטיפ הזה יחסית ידוע, ואני קראתי אותו לראשונה בספר של סטיבן קינג, 'על הכתיבה'. בפשטות, הוא מציע להמנע ככל שניתן מתארי הפועל. למשל: "הוא דיבר ברכות", "הוא אמר בכעס", "הוא נעמד בעצבנות", "הוא אכל בלהיטות" וכן על זו הדרך. זה כמו חרציות, כותב קינג: אחת בפני עצמה יכולה להיות דבר נאה, אבל אתה מסובב לרגע את הראש ופתאום הטקסט מלא בכאלה.

סטיבן קינג לא מנמק את הטיפ או מסביר למה הוא רע. כמו כל טיפ לכתיבה, הוא נכון ולא נכון בו זמנית: יש מקומות, בודדים, שבהם תארי הפועל הם דבר טוב. בתשעים ותשע מתוך מאה פעמים – תואר הפועל הוא חלק מהנטייה שלנו ככותבים להסביר לקורא מה הוא רואה, או, כמו קיטש, לדחוף אותו להרגיש מה שאנחנו רוצים שירגיש. זה מיותר, לרוב: אם הגיבור קם בעצבנות, הקורא אמור להבין את זה גם בלי תואר הפועל 'בעצבנות'. אם אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים להסביר, כנראה שמראש זה לא היה מובן.

תרגיל
יום יפה היום בירושלים. צאו החוצה והתבוננו במשך כחמש דקות באובייקט כלשהו שנמצא מחוץ לבית שלכם: עץ, עלה, גדר אבנים, תחנת אוטובוס, שלט של מכולת וכן הלאה. אחר כך חזרו פנימה, וכתבו לא על העץ עצמו, אלא על הזיכרון שלו. אם אתם מתקשים, נסו לפתוח את הטקסט ב'אני זוכר עץ מחוץ לבית שלי', או משהו מעין זה. אם כתבתם, ספרו לי מה ואיך היה לכם התרגיל.
מוזמנים לשתף (ולהגיב לאחרים) בתגובות.