אז מה הסיפור של השם?

(הו, השם לא אשם!)

נתחיל אולי בהתחלה. ספר סיפורים קצרים (היי! זה לא ההתחלה! ההתחלה היא בכלל בAmichai Chasson יושב על הכיסא שלו בבית אבי חי, אומר לי יהודה, אני חושב שהגיע הזמן שתוציא את הסיפורים שלך בספר. הם סתם נשכחים שם בפייסבוק. אבל נדבר על זה בהזדמנות) – בקיצור, ספר סיפורים קצרים זה חתיכת בלאגן מבחינה בחירת שם.

למה בלאגן? כי כשיש סיפור אחד, מאוד קל פשוט לקחת את השם של הגיבור (היי, אנה קרנינה. מה נשמע, הארי פוטר) ולקרוא ככה לספר. במקרים אחרים לוקחים את התמה של הסיפור (החטא ועונשו) או אפילו איזה חפץ עם משמעות, משהו שאוסף את הסיפור כולו – ונותנים אותו כשם לספר. אבל ספר סיפורים קצרים מורכב מהמון סיפורים קצרים, שאין להם חוט מקשר מובהק. אז מה עושים?

כשהכנתי את כתב היד היה ברור לי שלספר קוראים 'יהיה בסדר'. איזה שם נחמד זה יהיה בסדר. גם כל כך ישראלי, גם מבטיח תקווה, גם אירוני גם מחמם לב. מה צריך יותר. ואז ישבתי עם Yuval Ben-Ami לקפה והוא אמר לי בזהירות 'תקשיב, זה שם גרוע. תחפש שם אחר". למה, שאלתי, והוא אמר, אף אחד לא יזכור את השם הזה או ישים אליו לב בתוך מאות הכותרים האחרים שיש על המדף.

בקיצור, התחלנו לחפש. היו לנו אולי שבועיים למצוא משהו. שיגעתי את כל החברים שלי, את העורך של הספר, את העורך האחראי, ועלו איזה מאה שמות לפחות. אני לא מגזים. לרגעים הספר היה 'מה יהיה בסופינו', לרגעים אחרים הוא היה 'אוכל נפש', 'גוף שלישי', אלף ואחד שמות אחרים, מוצלחים יותר ופחות, ששיגעו לי את השכל, והעובדה שעדיין נשארו לי חברים אחרי השבועיים האלה ראויה לפוסט מפרגן בפני עצמו.

היו לי שלש דרישות עיקריות (כלומר, מעבר לזה שהשם צריך להיות קשור איכשהו לתוכן):

א. שיהיה שם אילוסטרטיבי. כלומר שיהיה דימוי מיידי שעולה לאנשים שבראש כשהם שומעים את השם הזה. שזה לא יהיה ביטוי עמום, ולא משהו שצריך לחשוב עליו רגע. כל זה כדי שיהיה קל לשים לב וגם לזכור איך קוראים לספר. זה הוריד את 'מה תעשה' וכל מיני שכאלה.

ב. שלא יהיה שם מתחכם מדי או מטופש מדי, דתי מדי או מגזרי מדי. כלומר שהוא יהיה פשוט ויציב, וכל אדם – גם אם הוא לא בקיא בסלנג פנימי של חיילים בשריון, או בארמית – יוכל לפענח אותו. זה הוריד את 'נפקא מינה' (איזה שם נהדר! חבל עליו), את 'ארץ לא זרועה', ועוד כמה שמות כאלה, טובים יותר ופחות.

ג. שיהיה לו משמעות נוספת. עודפת. כלומר שזה יהיה סלנג, או ביטוי עם משמעות, שהוא יגיד משהו מעבר למשמעות המיידית שלו. זה הוריד את 'כיורים כפולים' שסחב כמעט עד הסוף, ובעצם הייתה הדרישה המרכזית ששיגעה לי את השכל. כל השמות נפלו על הסעיף הזה, בעצם. עד שמרב הבריקה עם ופלים לימון.

ואז הייתי מבסוט על השם; הוא עומד בקריטריונים, הוא מעלה קונוטציות ישראליות של צופים ושל שולחנות קק"ל (אלוהים יודע למה), הוא נותן את ההקשר של הספר בכללותו (כלומר, הוא נותן את התחושה של הממתק שלא באמת ממתק, או את התחושה של ה'זה לא מושלם אבל זה מספיק כאפשרות ב", תחושות שחוזרות אצלי), וכמובן – יש לו משמעות נוספת, נהדרת, בסלנג של בייני"שים. היא אפילו הופיעה בספר, ככה שזה בכלל היה מושלם.

וכיון שהספר כבר היה חייב לעבור לעיצוב, הודעתי לכולם שזה השם של הספר וזהו, מאז ועד עכשיו אני מבסוט על השם.