איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.

על הכתיבה 22# (להתבונן)

לפני שבועיים הבאתי לכם כאן את דויד גרוסמן כותב על אנשי בית המלוחה ואנשים כמוהו, המתפלשים בשוקולד, ולמדנו מזה איזה עניין – אין זה חשוב כרגע מה, ואחרי שכתבתי את הכלל הזה קיבלתי הודעה מוקלטת מר', חבר טוב ומוכשר, שזעם – ממש כך, זעם – על הרידוד שעשיתי לגרוסמן. מה אתה עושה, הוא נזף בי קבל הטרמפיסטים שנסעו איתי לירושלים, מה אתה הופך את הקטעים היפים, השלמים, שאתה מצטט, לאיזה עניין פשוט וטכני? מה כך, באבחת גלימה, אתה מוריד את כל הקסם מהיצירה?

ובהתחלה נבהלתי, כי באמת – זה לא יפה להוריד קסמים מיצירות, ובכלל, ר' הוא אשף מילים והשפה שלו מסתדרת מאחוריו כחיילים ונורית בו, בשומע (שהוא אני), אבל אחר כך אזרתי אומץ ואמרתי לו תשמע, ר' יקירי, אבל הרי אני לא חושף את כל השלד של היצירה ומותיר אותה בעירומה, אני רק מתחקה אחר צורת החשיבה ומנסה להבין איך יכולים אנחנו, שאיננו גרוסמן, לכתוב משהו שלא יפול באותן בורות בורות נשברים של הקלישאות המורגלות. איך להביט אחרת בעולם ולהגיד – זה העולם, ואני מתבונן בו בישירות וללא מסכים, ורואה בו את הדברים הבאים אחר כך והופכים להיות שירים, או סיפורים, או קטעים, או כל דבר שיהיה.

ואגב כך העברתי סדנה חד פעמית לאי אלו קבוצת נשים (ושני גברים) נפלאות ונפלאים, במרפסת הנפלאה של יעל משאלי, ושם נזכרתי קבל עם בתרגיל הכתיבה של פלובר. וזה תרגיל כל כך יפה, כל כך נכון, עד שאין ברירה וצריך לכתוב אותו כאן. ומעשה שהיה, שמופסאן (הסופר) בא אל פלובר (הסופר גם הוא) וביקש ממנו ללמוד. ופלובר אמר לו – תחילה וראש, תתבונן.

הנה, ראו בעצמכם:

השראה + טיפ

"הכישרון הוא אורך רוח. עליך להביט במה שברצונך לבטא זמן ממושך ובתשומת לב רבה, עד שתוכל לזהות בו היטב כלשהו שאיש טרם ראה או אמר. בכל דבר קיים חלק שעדיין לא נחקר, כיון שאנו מורגלים להשתמש בעינינו עם הזיכרון של מה שחשבו לפנינו על אותו דבר שאנחנו מתבוננים בו. בכל דבר פעוט קיים תחום בתולי. עלינו למצוא אותו. כדי לתאר אש מתלקחת או עץ הנטוע במישור, עלינו לעמוד נוכח אותה אש ואותו עץ עד אשר לא יידמו עוד, עבורינו, לאף אש אחרת ולאף עץ אחר.

כך נהיה האדם מקורי.

לאחר שטבע אותה אמת לפיה בתבל כולה אין שני גרגרי חול, שני זבובים, שתי כפות ידיים או שני אפים הזהים לחלוטין זה לזה, שלח אותי לתאר במשפטים אחרים יצור או אובייקט באופן שייחד אותם בבירור, כך שיובדלו מכל היצורים או האובייקטים האחרים מאותו גזע או מין.

"כאשר אתה חולף על פני חנווני היושב בפתח חנותו," אמר לי, "או על פני שוער המעשן את מקטרתו, או על פני תחנת כרכרות, הראה לי את החנווני ואת השוער האלה. תאר לי את תנוחתם, את הופעתם החיצונית על כל פרטיה, וגם את טבעם המוסרי, כך שלא אוכל לבלבל ביניהם ובין אף חנווני אחר ואף שוער אחר; ובמילה אחת הראה לי איך סוס אחד הרתום לכרכרה שונה מחמישים סוסים אחרים המהלכים אחריו או לפניו."

(מופסאן, מתוך 'הרומן', בתרגום של רמה איילון)

תרגיל

תרגיל הכתיבה של השבוע הוא תרגיל כתיבה פשוט למדי, ועיקרו – להתבונן בעצמכם בישירות, בכנות, בבהירות, ואחר כך לכתוב קטע קצר שעוסק בפעולה אחת שאתם עושים או נוטים לעשות (כמו התבוננות במראה, כמו כתיבת מייל, כמו הכנת שייק פירות). אבל להתבונן בעצמכם זמן מה, לפחות חמש דקות, ולא לקפוץ ישר אל התרגיל כאילו שד רודף אחריכם. אחר כך – לכתוב.

ומי שלא יודע על מה בעצמו לכתוב, שיבחר בשטיפת כלים.

הנה, תראו את ערן בר גיל עושה את זה יפה. זה מתוך אחד חלקי אחד (1:1):

אֲנִי מְמַלֵּא מַחְבָּרוֹת בְּפֶרַח
וּבַעֲצִיצִים מַשְׁלִיךְ פְּקָקִים שֶׁל בַּקְבּוּקֵי
בִּירָה וּמְכַבֶּה סִיגַרְיוֹת בְּכוֹסוֹת
קָפֶה וְלִפְעָמִים, בְּלִי לָשִׂים לֵב, קוֹרֶה
שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה קָפֶה מְעֻרְבָּב בְּאֵפֶר סִיגַרְיָה
וּמֵקִיא
וּמִתְחָרֵט שֶׁאֲנִי אֶחָד כָּזֶה
שֶׁמְּכַבֶּה סִיגַרְיוֹת בְּכוֹסוֹת קָפֶה
וּבִכְלָל
שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים
שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה.

——

בהצלחה.