מה מניע את הסיפור שלכם? (פיקסאר 14#)

פעם אחת, לפני שנים, ישבתי בסדנה ותלמידה הקריאה מין סיפור סטנדרטי שכזה, סיפור על בחור שמתאהב בבחורה והבחורה לא יודעת אם היא רוצה אותו או לא, והיא הולכת להתלבט עם חברה, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שקורה הרבה בסיפורים מעין אלה, לבחור ולבחורה, הגיבורים הראשיים, לא היה שם; קראו לו 'הוא' וקראו לה 'היא' וכך היא הרהרה בדברים והוא, ליבו יצא מעורו, ושאר דברים מעין אלה. אבל החברה של הבחורה, זו שהיא הולכת להתלבט איתה, קראו לה יהלי, והיא הייתה קצת יכנע שכזו, רכלנית הכפר (שבמקרה הזה היה הביצה בקטמון), עם חיבה לעוגיות אוכמניות.

ואם יצא לכם אי פעם לשבת בסדנה אתם יודעים שיהלי זה לא שם גנרי. אנשים לא ממציאים את השם הזה, יהלי. אם לדמות קוראים יהלי, כנראה שזו דמות אמיתית. זה לא אומר שזה השם האמיתי שלה, זה רק אומר שהיא אמיתית. ואם יצא לכם אי פעם לקרוא סיפור אהבה גנרי בין בחור ובחורה, אתם יודעים שבדרך כלל לא מופיעה שם רכלנית עם חיבה לאוכמניות, ולכן כשהייתי צריך למשב את הסיפור, אמרתי לתלמידה, בכנות, הסיפור הזה לא כל כך מעניין אותך. את מספרת אותו כי היית צריכה לספר סיפור לסדנה. ורואים את זה.

אבל יהלי? היא מעניינת אותך. העיניים שלך ניצתות כשאת כותבת עליה. השפה שלך משתנה. הדימויים הופכים להיות מדוייקים יותר. משהו מדייק את עצמו והופך להיות שיקוף מדוייק של הדמות. למה שלא תכתבי עליה?


הכלל הזה, של פיקסאר, הוא כלל מאוד גדול, אבל כללים גדולים מורכבים מדברים קטנים. הלב של הסיפור שלכם הוא, ככל הנראה, הדבר הכי חשוב שיש לכם בידיים. הוא יכול לדייק את הסיפור שלכם ולהפוך אותו למופתי, ובאותה נשימה הוא יכול להיות הסיבה לחורבן המפואר של הסיפור. הוא יכול לייצר שיר מהמם, ויכול לייצר שיר פתטי. לא כל לב עובד לכל טקסט.

פיקסאר שואלים – למה אתם חייבים לספר את הסיפור הזה?

אבל התשובה יכולה להיות 'כדי להעביר מסר חד משמעי', כלומר – כדי להשתמש בסיפור בתור סוג של מאמר דעה. היא יכולה להיות 'כי זה הסיפור של סבתא שלי', כלומר – מתוך סנטימנטים. היא יכולה להיות 'כי שמעתי את הסיפור הזה בילדות ואהבתי אותו'. היא יכולה להיות המון דברים שנמצאים מחוץ לסיפור, והם בכלל (בכלל) לא הלב של הסיפור שלכם. הם הלב שלכם, וזה בסדר. הלב שלכם הוא דבר חשוב, וזה מה שיתן לכם דריב לכתוב, אבל זה לא הלב של הסיפור.

פיקסאר שואלים – איזו אמונה בוערת מזינה את האש של הסיפור?

אבל האמונה הבוערת יכולה להיות אמונה כמו 'אדם צריך ללכת אחרי הלב שלו', מה שיכול ליצור קלישאה של מישהו שרוצה לנגן אבל ההורים שלו לא מרשים לו בגלל שבן הזוג של סבתא רבה היה מוזיקאי ונטש את המשפחה (סירייסלי?). האמונה הבוערת יכולה להיות 'סטריאוטיפים הם דבר מטופש'. האמונה הבוערת יכולה להיות מסר פלקטי שמנוסח בצורה של סיסמאות קליטות ומעובדות היטב. סיפור לא עובד עם אמונה בוערת. סיפור עובד עם סיפור.

בבתי ספר ליצירה או לתסריטאות מדברים הרבה על יצירה מתוך הפצע; להוציא את הקונפליקט האישי או הסיפור האישי לידי ביטוי. באחד השיעורים שבהם למדתי, המנחה ניהל מעל הפודיום דיאלוג ארוך, של שלשת רבעי שעה, שבה הוא ניסה לסחוט את אחת המשתתפות כדי לגלות את הפצע האישי שלה ולשכנע אותה ליצור מתוכו. זה היה מביך, בחיי. התביישתי בשבילה. לא בגלל שזה לא רעיון טוב; בגלל שכשזה מגיע ממנו, מבחוץ, אין לזה שום סיכוי.

הלב של הסיפור שלכם הוא לא מסר וגם לא אמונה. הלב של הסיפור שלכם הוא משהו שתופס אתכם במציאות עצמה. הדברים שמעניינים אותנו, שמעסיקים אותנו, שאנחנו מתעניינים בהם גם ביומיום. לכן ללכת לכיוון של פצע זה רעיון טוב, כי כשיש לנו פצע אנחנו עסוקים בו כל הזמן. אבל זה לא הדבר היחיד שאפשר לכתוב עליו. הלב של הסיפור הוא דמות, הוא התרחשות, הוא שפה, במקרים מסויימים, ובמקרים אחרים (סיפורי מדע בדיוני טובים בזה) הוא רעיון. כשאתם כותבים סיפור, תסתכלו החוצה, לא פנימה. תנסו לשקף את העולם, לא את עצמכם.

אבל היי, רגע, זה הלב של הסיפור שלכם. הלב של היצירה – של תהליך היצירה – זה מה שמעניין אתכם בתוך הסיפור. וכאן פיקסאר צודקים; מה שמעניין אותנו בסיפור הזה, דווקא, הוא הלב של היצירה מבחינתינו. זה מה שאנחנו צריכים לשמר ולא לוותר עליו, כי כשהוא יורד, הסיפור קורס. אנחנו רוצים להגיד אותו, ולהראות אותו, והרצון הזה הוא מה שמזין את הסיפור ומוליך אותו קדימה. כל השאר הם רק תירוץ.


מה מזין את הכתיבה שלכם? מתי אתם מרגישים ש'אתם חייבים לכתוב על זה, ויהי מה'? ומהו הדבר עליו אתם כותבים שוב ושוב? מוזמנים לענות בתגובות.

האיור של steve thompson. זו, כמובן, מרידה, מ'אמיצה'.

 

למה אתם מחכים?

יש לי חבר סבבה, קוראים לו אורי, והוא כותב למגירה. באמת באמת, יש לו מגירה והוא כותב ומכניס אליה שירים וסיפורים שהוא כתב. כלומר, הוא הכניס אליה. בעבר. הוא היה רוצה לכתוב למגירה. כלומר הוא כתב למגירה כשהיה בתיכון וכשהיה לו המון זמן, במקום לשחק כדורסל, זה היה התחביב שלו. הוא הלך לסדנאות והיה חלק מקבוצות, ועכשיו הוא לא כותב.

בכלל.

כלומר הוא עדיין מגדיר את עצמו 'כותב' והוא מנוי לכל מיני רשימות תפוצה ועוקב אחרי כל מיני כותבים בפייסבוק ולפעמים מחליף ספר בספרייה.

אבל הוא לא כותב.

וכשאני שואל אותו למה הוא לא כותב, הוא אומר דברים כמו 'תשמע, אחי, הילדים', או 'האישה', או 'החבר'ה', או 'למי יש זמן לכתוב בחיים האלה' או 'העבודה', או 'אני דווקא רוצה לכתוב רק תמיד כשאני מתיישב לכתוב צצים להם הכלים בכיור וקורצים לי', וכן הלאה וכן הלאה. שזה, במחילה אורי, תירוצים.

לא שאכפת לי, גם אני מלא תירוצים (למכביר!) על הדברים שאני רוצה ולא עושה, אבל שלא ישקר לעצמו. הוא לא כותב כי זה גדול מדי, כי זה היה משהו שהוא התעניין בו פעם, ועכשיו זה קצת רחוק ממנו ואין לו שמץ של מושג מה לעשות ואיך להתחיל. אז בשביל אלה שכן רוצים לכתוב, ויש משהו מאחורי התירוצים האלה, בואו נעשה כאן סדר לרגע:

בגדול ובגסות, אפשר לחלק את הסיבות לזה שאנשים (שבאמת רוצים לכתוב, אורי) לא כותבים לתוכן ולצורה.

תוכן זה 'אין לי על מה לכתוב', זה 'החיים שלי בורגניים ומשעממים', זה 'אין לי השראה', זה 'בשביל לכתוב צריך פצע עמוק ששואבים מתוכו', זה 'מה כבר יש לי להגיד', זה 'מי ירצה לשמוע את מה שיש לי להגיד'. כל אלה משפטים (אמיתיים) של אנשים שמאוד מאוד רוצים לכתוב, הם פשוט לא יודעים מה הם רוצים לכתוב.

אם הם כבר מתחילים, הם עושים את הצעד הראשון (מתיישבים לשולחן וחושבים), אולי את הבא אחריו (כותבים פיסקה ראשונה), ואז זה משעמם אותם, אז הם מפסיקים.

צורה זה אנשים שיש להם מה לכתוב, אבל אין להם כלים. אין להם מושג איך לכתוב. זה 'בשביל שירים צריך חרוזים', זה 'אין לי מושג איך בונים דמויות', זה ה'אני רוצה לכתוב כמו ג'יי קיי רולינג', זה ה'אני מנסה לכתוב כמו עגנון וזה לא יוצא לי כמו שצריך', ועוד ועוד הסברים של אנשים שיש להם מה להגיד, יש להם תוכן, הם מנסים לצקת את התוכן הזה לצורה, אבל הצורה לא עובדת להם כמו שצריך, אז הם מתייאשים.

הפתרון לשתי הבעיות האלה הוא אחד: להתחיל. לכתוב.

תקשיבו טוב: הבעיה האמיתית של התקיעות, היא שהיא מעגלית. היא תוקעת אותנו הלאה. כשאנחנו בתנועה, התנועה מזינה אותנו. כשאנחנו תקועים, אנחנו הולכים ומתחפרים בבוץ. הדרך היחידה, היחידה, לצאת מזה, היא לעשות מעשה ולהכריח את עצמינו להתחיל לכתוב.

כן כן, יש דבר כזה השראה, אבל אם היא תגיע כשכוחות היצירה שלכם מנוונים, אתם לא תזהו אותה גם כשהיא רוקדת לכם מתחת לאף לבושה בכיסוי הקומקום של דובי. אתם תהיו מנוונים מדי. נעולים מדי.

אם תכתבו, תגלו שהיא פשוט מגיעה לעיתים יותר ויותר תכופות.

אז למה אתם מחכים? אה, אין לכם נושא? זה לא משנה. תכתבו לפי מספר מילים. תגדירו לעצמכם שאתם כותבים פוסט פעם ביום. תכתבו יומן. תיזכרו באירוע משמעותי ותכתבו אותו. תנסו לחשוב מה אתם חושבים על השמיים, על תחנות רכבת, על אבטיחים. תשתמשו בתרגילי כתיבה. תצטרפו לקבוצות כתיבה (יש המון, בפייסבוק ובוואטסאפ, בחינם), תירשמו לסדנאות כתיבה יוצרת. אני אגיד את זה הרבה יותר בבירור:

זה ממש לא משנה על מה תכתבו, כל עוד תכתבו.

מה שיקרה הוא שלאט לאט אתם תמצאו את עצמכם כותבים על מה שמעניין אתכם. דברים יתנסחו לכם תוכדי כתיבה, פתאום תבינו על מה בא לכם לדבר, מה לא מעניין אתכם בכלל, על מה אתם יכולים לכתוב עוד ועוד, ומה יכול להזין אולי שיר או סיפור אחד. בקיצור, כל מה שאתם צריכים, יתנסח תוך כדי תנועה. אתם עדיין לא יודעים (או יודעות את זה), כי הכל עדיין בראש שלכם, וכשדברים בראש שלנו הם מעורפלים. אבל תכתבו, אני מבטיח לכם, זה יקרה.

ככל שתכתבו יותר בלי השראה, ככה ההשראה יותר תבוא אליכם מעצמה.

זה נכון באותה מידה גם לצורה. הדרך היחידה, היחידה, ללמוד לכתוב בצורה מסויימת, היא לתרגל את זה. אין דרך אחרת. זה לשבת, לנסות לחקות סגנון, ללמוד מספרים איך בונים דמות ואיך בונים עלילה (אפשר ללכת גם לקורס או לסדנה שמלמדים את זה, אם אין לכם המון זמן פנוי), ללמוד אותו, לכתוב בו עוד ועוד, עד שאנחנו מסגלים אותו לעצמינו. גם כאן, ככל שתמשיכו לכתוב, תגלו שהסגנון האישי שלכם, זה שהכי מתאים להביע את הרעיונות ואת הסיפורים שלכם, מתברר לאט לאט. אם תתכננו אותו מראש זה יכשל, כי ככה זה, אי אפשר ליצור בדיוק לפי הדימוי שיש לנו בראש. אבל אם תכתבו – זה יקרה.

אני אגיד את זה אחרת:

שום רעיון לא יצנח לכם מהשמיים. אף מיומנות לא תלמד אתכם את עצמה. אין למה לחכות.

פשוט תתחילו.

—–

ועוד שלשה טיפים שיכולים לעזור לכם להתחיל לכתוב:

א. תקבעו זמן מראש, 'זה הזמן שבו אני כותב'.
ב. תקבעו כמות מילים מראש: 'לפחות עמוד', 'לפחות שלש פסקאות', 'לפחות 2000 מילים'.
ג. תכבו את האינטרנט. כן, גם בפלאפון. כיביתם? יופי, ביי.

תשתעממו

תשתעממו.

אתם יודעים למה אין לכם שמץ של רעיון? כי אתם עסוקים מדי. באמת. אתם יותר מדי חושבים, יותר מדי מעבדים, יותר מדי מגיבים. הפייסבוק, הוואטסאפ, הפושים של איזו-אפליקציית-חדשות שלא נתתם לעצמכם להירשם אליה – זה אוכל לכם את הזמן, ברור, אבל הזמן הוא לא הנכס היחיד שאתם מאבדים. אתם מאבדים את היצירתיות.

זה נשמע קצת פרדוקסלי, אני יודע. מה, נשתעמם כדי לנצל את הזמן טוב יותר? אבל האמת היא שכן, בטח. זו אחתהדרכים היעילות ביותר להעלאת רעיונות חדשים. פרודוקטיביות היא אחלה, אבל היא גם ממוקדת מדי. קריאה היא גם אחלה, אפילו פייסבוק זה סבבה כשצריך דברים מסויימים, אבל השילוב של כל אלה גורם למוח שלכם להיות ממוקד מדי, וכשהמוח ממוקד מדי, הוא לא ממריא.

זה לא חד משמעי, כמובן. יש כלים נוספים שעוזרים לנו להיות יצירתיים; העמוד הזה מתעסק בהם כל הזמן, אבל הכלים האלה הם מין כלי הצלה – כשאנחנו תקועים ויש לנו דד ליין מאחורי הכתף, מה אנחנו עושים – והם לא מספקים את הדבר המרכזי שהשעמום מספק לנו, כלומר, את היכולת לשחרר את המוח מכבליו.

אז מה עושים? קחו כמה טיפים.
א. צאו מהבית. בבית יש לנו המון מטלות. כשאנחנו משתעממים בבית, אנחנו מוצאים לעצמינו מחשב / פלאפון / איזה ספר לקרוא. זה לא טוב.
ב. בלי פלאפון. פלאפון לא נותן לכם להשתעמם. לא משנה כמה אתם חזקים מנטלית, עדיף לא להציב את האפשרות הזו בכלל. פשוט בלי פלאפון.
ג. בלי מוזיקה. אותו העיקרון.
ד. תור זה אחלה. לחכות בתור זה אחלה. פקק זה אחלה. אל תברחו מהשעמום, להפך, תיכנסו אליו בנפש חפצה. תגידו למוח שלכם – 'הנה, יש לך עכשיו זמן לחשוב. רק לחשוב. על מה אנחנו רוצים לחשוב?'.
ה. תחזיקו איפשהו דף ועט. לא, לא פלאפון. דף ועט. חוץ מהיתרונות הברורים, כמו זה שאין לכם לאן לברוח, וכמו שהמגע עם החומר עושה לנו משהו ליצירתיות, תתפלאו לגלות עד כמה הכתיבה הלא מסודרת משחררת את המוח. אפשר לכתוב בנקודות על גבי השורות, אבל אני מגזים עם זה והולך עם מחברת דפים חלקים. זה אחלה.
ו. מקלחת. שטיפת כלים. קיפול כביסה. כל עבודה מונוטונית שלא צריך לחשוב בה – תוותרו על המוזיקה, תנו לעצמכם לחשוב.

וטיפ אחרון תחשבו רגע לאן אתם בורחים כשאתם משתעממים. יש לכם את מוקד הבריחה שלכם? תגדירו לעצמכם – לא משנה מה אני עושה, זה הדבר היחיד שאני *לא* עושה. אצלי, אגב, זה פייסבוק. מניח שאני לא היחיד. 🙂

מה אתם עושים כשאתם משועממים?

איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.

החוק של רוני (פיקסאר 12#)

ביני לביני אני קורא לחוק הזה 'החוק של רוני', כי הסופרת רוני גלפביש (Roni Gelbfish), כפרה עליה, אוהבת להזכיר אותו שוב ושוב. בפשטות, הוא אומר שבדרך כלל, הרעיון הראשון שעולה לנו הוא המובן מאליו. הרעיון השני שעולה לנו הוא וריאציה על הרעיון הראשון. הרעיון השלישי – וכאן רוני עוצרת בדרך כלל – הוא הרגע של המקוריות.

כשחושבים על זה, זה די הגיוני. כשאנחנו מעלים בראש דימוי של משהו, אנחנו, ובכן, מעלים בראש דימוי של משהו; הדבר הראשון שיעלה לנו בראש, הוא הדימוי, והדימוי הוא תמיד המוכר, השחוק, זה שכולם משתמשים בו. אם אנחנו רוצים לשבור את זה, אנחנו צריכים להעלות עוד ועוד רעיונות, עד שכל הרעיונות שאנחנו מכירים ממצים את עצמם ואנחנו נאלצים, בלית ברירה, להמציא רעיונות חדשים, והנה, הופ, המצאנו משהו חדש.

אני לא אוהב את זה.

מה זה 'לא אוהב'; זה עובד, כן? אבל זה חצי כח. זה יכול להוביל אותנו לדברים ממש מגניבים ולשחרר אותנו מהגבולות שאנחנו מציבים לעצמינו, אבל גם כתיבת רצף יכולה לעשות את זה. בכל אופן, מה שבאמת מפריע לי כאן הוא שהכלל הזה מציע איזושהי פעולה עצמית מול רעיונות שאנחנו ממציאים, ויש פה איזו הנחה שבה רעיונות מגיעים מבפנים, מהראש, ולכן הדבר הראשון שעולה בראש – הוא לא טוב, וגם הבא בתור לא טוב, ומה שצריך זה פשוט להעלות עוד ועוד רעיונות עד שאנחנו, או הרעיונות, נהיים מקוריים.

אבל האמת היא שמספר (או מספרת) סיפורים טובים, יכולים לספר לנו סיפור מהמם גם על הדבר הבנאלי ביותר בעולם, מפני שמספר סיפורים אמיתי לא מסתכל בתוך עצמו: הוא מסתכל על העולם, וכשהוא מסתכל על העולם הוא רואה אותו בייחודו, בחד פעמיותו, ואיך כל כיסא שונה מכיסא אחר, גם אם כולם יצאו מאותו פס ייצור. הרעיונות מגיעים משם, מבחוץ, והמקוריות נמצאת במבט הזה, ולא בשליפת רעיונות מקוריים מהראש.

זה דבר ראשון. דבר שני, אני תמיד אומר לתלמידים שלי – תשמרו על הלב שלכם. בסוף בסוף, אחרי שתלמדו את כל הכללים, אתם תבינו שמה שבאמת יוצר את הסיפור הזה והופך אותו לשלכם הוא הלב שלכם שנמצא שם, בסיפור. אנחנו לא זורקים דראפטים ראשונים, אנחנו מעבדים אותם. אנחנו לא זורקים רעיונות ראשונים, אנחנו מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים שם, ועם זה לעבוד. בסוף בסוף, אם נזרוק את חמשת הרעיונות הראשונים, אולי נשתחרר מעצמינו – ובהתאמה, עצמינו לא יהיה שם, בתוך הסיפור.

זה ככלל. בתכל'ס, כשאתם צריכים להתעסק בדברים לא מאוד חשובים, כמו שמות לדמויות או כמו סוגי כסאות, אפשר להשתמש בטריק הזה. הוא גם טוב כסיעור מוחות עצמאי לפני הכתיבה. רק אל תלכו איתו עד הסוף: במידת האפשר, תשארו נאמנים לעצמכם.

תוציאו את הרעיון מהראש (פיקסאר 11#)

העיקרון הזה ('כתוב את הרעיון על הנייר') הוא אחד הדברים המדהימים בכתיבה, והוא מדהים בגלל המון סיבות שבכלל לא מופיעות בכלל הזה. למשל, פיקסאר ממליצים לכתוב את הרעיון כדי שאפשר יהיה לתקן אותו, או כדי שאפשר יהיה לשתף אותו עם מישהו אחר, או בגלל שתמיד יש איזה פער בין הרעיון המושלם שבראש ובין המימוש שלו בפועל, אבל כל הדברים האלה הם רק נספחים של הדברים המדהימים באמת שקורים כשכותבים את הרעיון על הדף.

ובשביל להסביר את זה אני אספר לכם שיש לי חברה טובה שהיא כותבת, והיא מאוד אוהבת לכתוב סיפורים ושירים ותסריט אחד שלה אפילו עומד לצאת להפקה, ויום אחד כשדיברנו על כתיבה שאלתי אותה למה היא כותבת, והיא אמרה, "כי אפילו המחשבה הכי טובה שיש לי בראש לא משתווה לקסם שנוצר כשאני מניחה את העט על הדף. זה לא רק 'לא נשמע כמו הרעיון'," היא אמרה, "זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב!".

וזה נכון. אני יכול להעיד שזה נכון. אני יכול להעיד שלפעמים אני אומר לעצמי 'תכתוב על המכולת של משה', ואני יודע היטב שאין לי שום דבר להגיד על המכולת של משה. משה הוא משה והמכולת היא מכולת. אני יכול להתבחבש בזה שעות, באמת, אבל מהרגע שאני מניח את העט על הדף, או את האצבעות על המקלדת, פתאום מתחיל איזה שפע של רעיונות לנזול על הנייר. משה הופך להיות נסיכת נינג'ה קסומה ובת אלמוות והמכולת הופכת להיות חללית נטולת זמן ומרחב עם מכונה שמכינה עוגות תפוחים. הם רעיונות שלי, אין ספק, אבל אין לי מושג מאיפה הם מגיעים ולאן הם הולכים.

אתם מבינים, ספרים ומדריכים לכתיבה משתמשים הרבה פעמים בדימוי של לידה בשביל להסביר יצירה, או בדימוי של נביעה, או בהמשגה של 'תוכן וצורה', כאילו יש רעיון בפנים ויש את המימוש שלו בחוץ, ומה שהיוצר עושה זה להעביר את הרעיון מהפנים אל החוץ, לצקת את התוכן אל הצורה. אבל זה לא לגמרי נכון; יש משהו בתהליך היצירה עצמו, במפגש עם החומר או עם המילים, שיוצר בעצמו דברים חדשים. הוא לא רק מימוש של הרעיון, הוא בעצמו יוצר את הרעיון.

זה אחד הרעיונות שעומדים מאחורי התרגיל של כתיבת רצף, או של דפי הבוקר (שג'וליה קמרון רשמה עליהם פטנט למרות שהם ידועים כבר מהמאה ה19), או של כל כתיבה שמטרתה אינה להביע רעיון אלא להתעסק עם המילים, מתוך ההבנה שהעיסוק בחומר יגרום לדברים חדשים לצוץ. כל מיני גורואים של כתיבה טוענים שזה המקום שבו תת המודע מתחיל ליצור, או המוזה משפיעה עלינו מטובה, או הרוח הגדולה מתחילה לדבר בנו. אני הקטן חושב שזה לא קשור לדברים שכאלה, אלא באמת למפגש עם החומר: בגלל שהדברים לא תואמים בדיוק לדימוי שיש לנו בראש, הם מפרים אותנו ומאפשרים לנו לצאת מהדימוי ולהתחיל ללכת למחוזות אחרים.

ולכן, הרבה פעמים, כשתלמידים שלי אומרים לי שאין להם מושג איך להתחיל, או שאין להם מה להגיד בנושא מסויים, ואפילו שאין להם מושג מה הסיפור שהם רוצים לספר, אני מציע להם להתחיל בלהניח את העט על הדף ולכתוב. זה נכון, לדעתי, לכל יצירה באשר היא: אם אתם מעצבי אופנה תתחילו בלשחק עם בדים, אם אתם אמני קרמיקה תתחילו בלשחק עם גוש של חומר, וכן על זו הדרך. אל תחכו שיווצר לכם רעיון בראש, לפעמים הרעיון שלכם יווצר דווקא בחומר.

על הכתיבה 19#

היי, ערב טוב. מה שלומכם?
כמעט סוף שבוע מתרגש עלינו, ואני מתיישב לכתוב את המייל השבועי. בחוץ גשום, גשום; הורדים שיש לי מחוץ לחלון רטובים ונוצצים, אבל החלון סגור, ועל החלון יש וילון, ובמקום לנשום את האויר הנקי והצלול של ירושלים אחרי הגשם, אני מסתגר ומריח את הריח הייחודי הזה שיש למרק שמתחמם על הגז, ואת הריח שיש למגבות כששמים אותם יותרֿֿ-מדי-זמן על הרדיאטור, ובאופן כללי אני נותן לגשם לעשות כרצונו בזמן שאני עושה כרצוני. ואני שותה תה ירוק ואוכל וופלים ומתיישב לכתוב לכם על שלומי, ולדרוש בשלומכם, ולדבר אתכם קצת על איש אחד יקר שקראו לו ישראל אלירז ושכתב פעם שיר על גשם.
ובמקום לחשוב על ישראל אלירז, אני חושב על שבת הארגון של בני עקיבא. בסניף ליד הבית יש המולה, המון סואן, והגואש מכסה את פני הסניף וכותב דברים על הקירות, ובנים ובנות צובעים בצוותא על הקיר של השבט החדש, ומזמינים פיצה וממשיכים לצבוע, ומדריכים משקיענים אוספים את החניכים שלהם (לרוב אלה מדריכות וחניכות) ומספרים להם על הנושא של חודש הארגון, שאין לי מושג מהו, כי התבגרתי. ואני יודע שהתבגרתי, כי אני יושב ליד השולחן ושותה תה במקום לצאת החוצה ולקפוץ בשלוליות. ולא שכשהייתי קטן אהבתי לקפוץ בשלוליות; לא היו לי מגפיים, והנעליים תמיד היו נרטבות לי. והלא זה הסיפור הגדול של החורף, איך שומרים עלרגליים יבשות, אבל לפחות הייתה לי המחשבה של 'אולי בכל זאת? אולי נקפוץ?' והיום אפילו את זה אין לי. טוב לי עם התה. וטוב לי בבית. ואין בי שום רצון שלא לישון הלילה ובטח שלא לצבוע קיר שלם בצבעי גואש. ורק איזו צביטה קלה אוחזת בי בלב, כי הזמן עובר.
אני חושב על זה הרבה, על הזמן העובר. על דברים שהייתי עושה פעם בזמנים כאלה: כשהייתי בישיבה הייתי מסתגר ביום גשם שכזה בחדר הקטן שלי בפנימיה, ומכין קומקום קפה שמספיק ליומיים, ומערבב עם קצת ג'ין או רום מדי פעם, וכותב וכותב וכותב, וכשהייתי בצבא הייתי יושב ומרחם על עצמי ככל שהייתי יכול. ועכשיו אני יושב וכותב, וכמו שכתב פעם ישראל אלירז 'הגשם מדבר עם העולם.' הלא דבר הוא. איפה הייתי ביורה של שנה שעברה, איפה אני היום.
טיפ
אני אוהב לעבוד בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי עם מה שאני מכנה 'הד רגשי', שהוא הרגש שדברים מפעילים עלינו. כמו שיואל הופמן כתב פעם, 'לִפְעָמִים אַתָּה רוֹאֶה מַזְלֵג וְשׁוֹאֵל אֶת נַפְשְׁךָ לָמוּת'. זה הד רגשי, כי הוא לא מוסבר או מובן, אפילו לא במובן אינטואיטיבי, הוא דורש מאיתנו קשב לדברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בדרך, כלומר לדנדון העדין הזה שבו הנפש שלנו זזה מימין לשמאל בלי שנשים לב. רגע אנחנו עייפים, רגע אחר כך אנחנו כמהים. יש לזה תרגילים, ולא זה המקום להרחיב, רק רציתי שיהיה לכם את המושג בראש.
ורציתי שיהיה לכם את המושג בראש כי הרבה פעמים אנחנו עובדים, בכתיבה, עם ההד הרגשי הזה. למשל, אנחנו יוצאים החוצה ורואים ירח וכוכבים ונזכרים שפעם, לפני נצח או שניים, שכבנו על הגב באמצע הטיול באירופה והבטנו בכוכבים ואמרנו לעצמינו איך נהיה כשנהיה גדולים. נזכרים בפעם הראשונה שהראינו למישהי ירח. או למישהו. נזכרים באלוהים שמראה לאברהם כוכבים, או בנתן זך שיוצא לראות כוכבים ולא רואה, או באלתרמן שמשפד את הירח על כידון הברוש, ומשהו בנו נע.
והיכולת הזו, שבה אנחנו נושאים את העבר והעבר מהדהד בנו, היא יכולת מופלאה בעיני, והיא גם עוברת נהדר בשירים. בסיפורים היא עניין אחר, ועניינים אחרים נידונים בבמות אחרות, אבל בשירים – אוהו, איך זה עובד יפה. יהודה עמיחי עובר שוב בנוף שהוא ראה לראשונה, או עובר שוב ליד בית, או נזכר בחנות הנעליים, ולאה גולדברג נזכרת ביערות שהייתה בהם פעם, וכל אחד בעולם רואה משהו ושואל את עצמו: איך הייתי פעם? איך אני היום? והנה כך יש לנו פרספקטיבה לדבר ההוא, שהיינו פעם. אנחנו רואים אותו פתאום באותו 'פיכחון נורא' ששמור למשוררים. אנחנו יודעים לדבר בו. ואם כן, הנה ניצוק את זה למשפט אחד, לטיפ אחד:
כשאנחנו נזכרים במודע באירוע, בתוך השיר, אנחנו בעצם מציבים לאירוע פרספקטיבה, והפרספקטיבה עוזרת לנו לגלות משהו חדש באירוע המקורי. להבין כעת, עם הקורא, את מה שלא הבנו אז.
תרגיל
כמה לא מפתיע, ובכל זאת:
לקחת זיכרון, לא משנה איזה זיכרון (לאו דווקא הזיכרון הראשון שלכם), ולבחון: איך אנחנו רואים אותו עכשיו, מנקודת מבט מאוחרת יותר? מה לא ידענו אז ואנחנו יודעים כיום? וכן הלאה. הזיכרון צריך להיות נוכח בשיר או בקטע, ככה שלא נכתוב רק על האהבה הראשונה, אלא גם על ההתפכחות ממנה (או העדר ההתפכחות). שתי הנקודות של הזמן, אז והיום, צריכות להופיע במה שאנחנו כותבים.

על הכתיבה 18#

היי, מה שלומכם? טוב לראות אתכם. טוב לשמוע אתכם. טוב לקרוא את הדברים שאתם כותבים. אני חייב להתנצל על זה שאני לא מספיק להגיב לכולכם, אבל היי – בואו לקבוצה! אנשים שם נחמדים ומגיבים! ובלי קשר לקבוצה – תודה על התגובות ועל האוויר שאתם מספקים לנו, קצת לנשום.

הבוקר ציפור עשתה את צרכיה על הראש שלי. הייתי בדרך לפגישה וכך סתם, ברחוב לויד ג'ורג', ממש ליד קולנוע לב סמדר, משהו נחת לי על הראש. קודם כל העברתי את היד בשיער לבדוק מה קרה, ואחר כך אמרתי 'אוי, שיט' והתחלתי לחפש משהו לנקות עליו את היד, ואחר כך ניגבתי דברים בעזרת טישיו ישן וקיללתי עוד קצת (אני מנצל את הבמה הזאת כדי להתנצל מהגברת עם הכלבלבים שעברה לידי בזמן הזה), ואחר כך הגעתי לפגישה והתנצלתי עמוקות שאני זקוק – מה זקוק, חייב – לכיור, סבון ומגבת כלשהי. אפשר גם מגבת נייר, כן. וסליחה, אני צריך איזו דקה פרטית.

ואחרי שהשיער שלי נרטב ונוקה וחיכה בסבלנות כדי להתייבש, חשבתי לעצמי איך החיים תמיד מוצאים לעצמם את המקום להפתיע אותי. איך יצאתי מהבית עם התיק הכחול שלי ובתוכו ארוזים היטב כל הדברים שהייתי זקוק להם היום, פריטים שחשבתי עליהם מראש והונחו שם עוד מאתמול מערב, ואיך הלכתי במהירות כדי להגיע בזמן ולעשות רושם טוב, ופתאום – סתם, כך, קקי של ציפור.

סליחה שאני אומר קקי, אבל זה מה שזה היה.

וחשבתי לעצמי שאולי לפעמים זה מבאס, אבל באופן כללי יש המון יופי בזה שהעולם יכול להפתיע אותי. כי אם הוא יכול להפתיע אותי לשלילה, כמו נניח הבוקר, אז כנראה שהוא יכול גם להפתיע אותי לחיוב, ומי יודע אם לא אצא עכשיו מהבניין ופתאום תנחת על ראשי – סתם כך, במפתיע – מעטפה עם סוכריה וציור קטן כזה, של ילדים, או מעטפה אחרת עם כסף (זה חשוב, כסף, כך גיליתי), או אפילו אני אפגוש בחבר אהוב, ואולי אפילו, אפילו, מי יודע, אני אצא החוצה ופתאום ידבר איתי חתול.

ובכל אופן, סליחה. אנחנו רוצים לדבר פה על כתיבה, נכון? על יצירה, על מחשבות, זה מה שחשוב לנו. טוב שנזכרתי.

טיפ

כבר כתבתי כאן פעם שכדאי לתת לכתיבה שלנו להפתיע אותנו, אבל לפעמים כדאי לתת לא רק לכתיבה, אלא גם לעולם, להפתיע אותנו. והדרך הטובה ביותר לתת לעולם להפתיע אותנו היא פשוט לצאת החוצה וללכת בלי כוונה מוגדרת. אני קורא לזה 'לשוטט', כלומר ללכת בלי כוונה מוגדרת, ומשתתפי הסדנאות שלי מכירים את זה כבר, כי אני מציק להם עם זה בכל מפגש מחדש.

המטרה של השיטוט היא לנער קצת את הצורה שבה אנחנו תופסים דברים. כלומר את הדימוי המוכר והשחוק לעייפה של 'הרחוב שלנו' 'השכונה שלנו'. בדרך כלל העולם מתעצב סביבנו בצורות מסויימות כשאנחנו משתמשים בו בצורה מסויימת. אני מתכוון לזה שאם אנחנו משתמשים ברחוב כדי להגיע דרכו לתחנת האוטובוס, הוא הופך להיות מנהרה לתחנה, ואם אנחנו משתמשים בו כדי לשחק כדורגל, הוא הופך להיות מגרש תחום במדרכות, וכן על זו הדרך. השיטוט מאפשר לנו לנער את התפיסה הקבועה שלנו, ובעצם לראות את העולם כפי שהוא; מלא פרטים, מלא אטרקציות, אינסופי במוזרותו ובאפשרויות הגלומות בו.

זה ממש מגניב.

תרגיל

תכתבו רגע מה יש לכם מחוץ למקום שבו אתם עובדים / לומדים, טוב? אם זה בבית, אז תכתבו מה יש ברחוב. אם זה בכיתה, תכתבו מה יש במסדרון. עכשיו צאו רגע החוצה, טוב? תסתכלו, אבל באמת: מה יש שם? מה אין שם? כמו מה זה נראה? למה זה יכול להפוך?

ועכשיו, עכשיו, תכתבו בבקשה מה-שבא-לכם, שמשתמש במרחב הזה אחרת מהשימוש הקבוע שלכם בו. שימו בו חתונה. שימו בו אדם שמסתפר. שימו בו נשף רב משתתפים ומלא שמלות נשף וטוקסידו. בקיצור, שנו אותו לרגע. תראו אותו אחרת. תראו אותו באמת.

השראה

"לפעמים אני מסתכל החוצה וחושב שהרבה אנשים ראו את השלג הזה לפני. בדיוק כמו שאני חושב שהרבה אנשים אחרים קראו את הספרים האלה לפני. והאזינו לשירים האלה לפני.

מה שאני אומר כנראה זה שהתחושות האלה מוכרות מאד. אבל אני לא אמור להכיר אותן. אני רק יודע שיש עוד מישהו שהרגיש את זה. את הרגע המיוחד הזה ששליו בחוץ ושרואים דברים זזים ושאתה לא רוצה את זה וכולם ישנים. ושאת כל הספרים שאתה קורא כבר קראו אנשים אחרים. ושאת כל השירים שאהבת כבר אהבו אנשים אחרים. ושהבת שהיא יפה בעיניך יפה גם בעיני אחרים. ואתה יודע שאם היית בוחן את כל העובדות האלה בזמן שאתה מאושר היית מרגיש נפלא, כי מה שאתה מתאר הוא "אחדות".

זה כמו שאתה מתלהב מבחורה ורואה זוג מחזיק ידיים, ואתה כל-כך מאושר בשבילם. וביום אחר אתה רואה את הזוג הזה והם ממש מעצבנים אותך. וכל מה שאתה רוצה זה להיות תמיד מאושר בשבילם, כי אתה יודע שאם תרגיש ככה אז זה אומר שגם אתה מאושר."

(מתוך "כמה טוב להיות פרח קיר" |  סטיבן צ'בוסקי)

על הכתיבה 12#

כבר המון זמן לא שלחתי מייל. מה זה המון, שבועיים וחצי, כמעט שלשה. אלה שבכם ששלחו לי מייל וכתבו 'הלוואי שתכתוב' זכו לשמוע את הסיבה, ואלה שלא – נו, לא נורא. יש דברים מעניינים יותר מאשר החיים שלי. על כל פנים, הנה אני בכוחות מחודשים יושב על יד המחשב והשולחן המבולגן, והמגבת עם הפסים שאני מנגב בה את הידיים מהבישולים שמוטה לי על הכתף, ואני כותב, כי נו, מה, לא מגיע לכם איזה מייל חדש, לכבוד השבת?

זה זמן טוב לספר לכם שיום שישי היום, בואכה שבת. זה זמן טוב לספר שבגינה שלי יש טפטפות חדשות שמשמיעות קול רחש כשפותחים אותם, כמו המון באמצע הופעה כשהאמן האהוב עליו עולה לבמה. זה זמן טוב לספר שמרב קנתה עציצים חדשים לשים על הספרייה, ובכל פעם שאני מסתכל על הספרים שלי העין נודדת קצת אל הירוק הירוק שלמעלה. זה זמן טוב לספר שהיום ערב שבת, והריח של התבשילים על הגז עושה לי חשק לשבת קצת על הספה ולפתוח את העיתון של שבת, עם קצת עוגה של שבת, ולמשוך קצת לעוד שעה שעתיים את השבת הזאת, שתהיה מנוחה בנפש. זה זמן טוב ככל הזמנים האחרים.

(יוצא לי לחשוב, לפעמים, למה אני אוהב לקרוא על גינון. זה עניין מוזר מאוד, הרי. אני לא גנן, והורי לא גננים, ועד כמה שידוע לי אין שום גנן או גננת או חקלאי בין אבות אבותי, ובכל זאת אני יושב ובולע בשקיקה ספרים כמו 'שנת הגנן' של קארל צ'אפק ו'גינת בר' של מאיר שלו, ובעודי יושב מול המחשב אני חולם בערגה על המילה 'רגבים' ועל 'עפרות' ועל 'תחוח', שהן מילים שמהלכות עלי קסם ואיני יודע למה בדיוק, כמו הביטוי 'לחם כפרי כבד' שאין לי מושג מה הוא, בעצם, חוץ מזה שאנשים קשי יום בוצעים אותו בכפיים קשות וטובלים אותו בנזיד החם, המבעבע…

על כל פנים, איפה היינו?)

חשבתי לספר לכם איזה יופי כתבתם על עצמכם, איזה מבט מפוכח וצלול אל הפְּנים, איזה מבט חומל הצלחתם להפנות לעצמכם, אבל הלא אתם יודעים את זה כבר, לא? מכירים את היכולת שלכם לרחם על האדם שאתם רואים במראה. או על כל פנים כך כתבתם.

הנה, תראו מה רוני כתבה:

ציטוט משלכם

"ויום אחד אמרתי די, מספיק. את לא ימין ולא שמאל. ולא יפת נפש ואת גם אוהבת בשר, למרות הכל. את רוני ואת כותבת נהדר. למרות שהמורה לספרות הייתה קוטלת אותך פעם אחר פעם על השירים שלך. ונכון שאת מתפוצצת בתוך הלב על אנשים שמכעיסים אותך ואת לא תגידי להם דבר, ואת יודעת שאת צריכה לדבר ולפתוח דברים ולהציף מחשבות, רגשות ותחושות כי רק ככה מתמודדים באמת עם דברים, אבל את מודעת לבעיה וזה כבר חצי מהתהליך, לא?"

איזה יופי, בחיי. עם המורה לספרות ועם השתיקה שמתפוצצת בפנים ועם הבריחה והמודעות —

טוב, אני אשתוק ואתן לציטוט הזה לדבר את עצמו.

טיפ

צריך טיפ, אז הנה, טיפ. פרסמתי את זה השבוע בדף שלי, 'לכתוב' (בואו מהר ותעשו לייק!), אבל הוא כל כך מדויק שצריך להגיד אותו לעצמינו שוב ושוב. זה ניל גיימן, וזה הטיפ שלו:

"כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא בסדר או לא עובד בשבילם, הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם מה בדיוק הם חושבים שלא בסדר ומה אתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים."

תרגיל

לכו אל הזיכרון הראשון שלכם. משהו שאתם זוכרים, לא האירוע הזה שסיפרו עליו כל כך הרבה עד שהפך להיות זיכרון. לכו אל הזיכרון. שבו עליו, כתבו אותו לפרטי פרטים: מי היה שם? מה קרה? מה היה הרקע? מה התפאורה? מה אנחנו זוכרים, מה אנחנו משלימים מהדמיון?

ועכשיו כתבו: מה הזיכרון הזה אומר לכם? האם הוא משמעותי בחיים שלכם? איך?

אם זה נוח לכם, אפשר לכתוב את הקטע או את השיר בתבנית של:

"אני זוכר/ת שפעם…

ועכשיו אני –"

השראה

"בכל שדה תעופה נוצר פקק קטן במקום בו יורדים הנוסעים מן המכוניות ופורקים את מזוודותיהם. ותמיד מוצבים שם תמרורים ושלטים, האוסרים על העמידה, מאיימים בגרירות ובעונשים, ושוטרים זעומים מפטרלים שם ומזרזים את הנהגים למהר ולסלק את מכוניותיהם מן המקום.

בשדה התעופה של בריסל יש ליד הטרמינל תמרור אחר לגמרי: שלט כתום בולט ועליו כתוב באנגלית kiss and drive – נשק וסע."

(מאיר שלו כתב את זה פעם בעיתון. ומי שמכיר שדות תעופה לא יכול שלא יצא ליבו על הקטע הזה)

—-

שבת שלום,

געגועים.