על הכתיבה 19#

היי, ערב טוב. מה שלומכם?
כמעט סוף שבוע מתרגש עלינו, ואני מתיישב לכתוב את המייל השבועי. בחוץ גשום, גשום; הורדים שיש לי מחוץ לחלון רטובים ונוצצים, אבל החלון סגור, ועל החלון יש וילון, ובמקום לנשום את האויר הנקי והצלול של ירושלים אחרי הגשם, אני מסתגר ומריח את הריח הייחודי הזה שיש למרק שמתחמם על הגז, ואת הריח שיש למגבות כששמים אותם יותרֿֿ-מדי-זמן על הרדיאטור, ובאופן כללי אני נותן לגשם לעשות כרצונו בזמן שאני עושה כרצוני. ואני שותה תה ירוק ואוכל וופלים ומתיישב לכתוב לכם על שלומי, ולדרוש בשלומכם, ולדבר אתכם קצת על איש אחד יקר שקראו לו ישראל אלירז ושכתב פעם שיר על גשם.
ובמקום לחשוב על ישראל אלירז, אני חושב על שבת הארגון של בני עקיבא. בסניף ליד הבית יש המולה, המון סואן, והגואש מכסה את פני הסניף וכותב דברים על הקירות, ובנים ובנות צובעים בצוותא על הקיר של השבט החדש, ומזמינים פיצה וממשיכים לצבוע, ומדריכים משקיענים אוספים את החניכים שלהם (לרוב אלה מדריכות וחניכות) ומספרים להם על הנושא של חודש הארגון, שאין לי מושג מהו, כי התבגרתי. ואני יודע שהתבגרתי, כי אני יושב ליד השולחן ושותה תה במקום לצאת החוצה ולקפוץ בשלוליות. ולא שכשהייתי קטן אהבתי לקפוץ בשלוליות; לא היו לי מגפיים, והנעליים תמיד היו נרטבות לי. והלא זה הסיפור הגדול של החורף, איך שומרים עלרגליים יבשות, אבל לפחות הייתה לי המחשבה של 'אולי בכל זאת? אולי נקפוץ?' והיום אפילו את זה אין לי. טוב לי עם התה. וטוב לי בבית. ואין בי שום רצון שלא לישון הלילה ובטח שלא לצבוע קיר שלם בצבעי גואש. ורק איזו צביטה קלה אוחזת בי בלב, כי הזמן עובר.
אני חושב על זה הרבה, על הזמן העובר. על דברים שהייתי עושה פעם בזמנים כאלה: כשהייתי בישיבה הייתי מסתגר ביום גשם שכזה בחדר הקטן שלי בפנימיה, ומכין קומקום קפה שמספיק ליומיים, ומערבב עם קצת ג'ין או רום מדי פעם, וכותב וכותב וכותב, וכשהייתי בצבא הייתי יושב ומרחם על עצמי ככל שהייתי יכול. ועכשיו אני יושב וכותב, וכמו שכתב פעם ישראל אלירז 'הגשם מדבר עם העולם.' הלא דבר הוא. איפה הייתי ביורה של שנה שעברה, איפה אני היום.
טיפ
אני אוהב לעבוד בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי עם מה שאני מכנה 'הד רגשי', שהוא הרגש שדברים מפעילים עלינו. כמו שיואל הופמן כתב פעם, 'לִפְעָמִים אַתָּה רוֹאֶה מַזְלֵג וְשׁוֹאֵל אֶת נַפְשְׁךָ לָמוּת'. זה הד רגשי, כי הוא לא מוסבר או מובן, אפילו לא במובן אינטואיטיבי, הוא דורש מאיתנו קשב לדברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בדרך, כלומר לדנדון העדין הזה שבו הנפש שלנו זזה מימין לשמאל בלי שנשים לב. רגע אנחנו עייפים, רגע אחר כך אנחנו כמהים. יש לזה תרגילים, ולא זה המקום להרחיב, רק רציתי שיהיה לכם את המושג בראש.
ורציתי שיהיה לכם את המושג בראש כי הרבה פעמים אנחנו עובדים, בכתיבה, עם ההד הרגשי הזה. למשל, אנחנו יוצאים החוצה ורואים ירח וכוכבים ונזכרים שפעם, לפני נצח או שניים, שכבנו על הגב באמצע הטיול באירופה והבטנו בכוכבים ואמרנו לעצמינו איך נהיה כשנהיה גדולים. נזכרים בפעם הראשונה שהראינו למישהי ירח. או למישהו. נזכרים באלוהים שמראה לאברהם כוכבים, או בנתן זך שיוצא לראות כוכבים ולא רואה, או באלתרמן שמשפד את הירח על כידון הברוש, ומשהו בנו נע.
והיכולת הזו, שבה אנחנו נושאים את העבר והעבר מהדהד בנו, היא יכולת מופלאה בעיני, והיא גם עוברת נהדר בשירים. בסיפורים היא עניין אחר, ועניינים אחרים נידונים בבמות אחרות, אבל בשירים – אוהו, איך זה עובד יפה. יהודה עמיחי עובר שוב בנוף שהוא ראה לראשונה, או עובר שוב ליד בית, או נזכר בחנות הנעליים, ולאה גולדברג נזכרת ביערות שהייתה בהם פעם, וכל אחד בעולם רואה משהו ושואל את עצמו: איך הייתי פעם? איך אני היום? והנה כך יש לנו פרספקטיבה לדבר ההוא, שהיינו פעם. אנחנו רואים אותו פתאום באותו 'פיכחון נורא' ששמור למשוררים. אנחנו יודעים לדבר בו. ואם כן, הנה ניצוק את זה למשפט אחד, לטיפ אחד:
כשאנחנו נזכרים במודע באירוע, בתוך השיר, אנחנו בעצם מציבים לאירוע פרספקטיבה, והפרספקטיבה עוזרת לנו לגלות משהו חדש באירוע המקורי. להבין כעת, עם הקורא, את מה שלא הבנו אז.
תרגיל
כמה לא מפתיע, ובכל זאת:
לקחת זיכרון, לא משנה איזה זיכרון (לאו דווקא הזיכרון הראשון שלכם), ולבחון: איך אנחנו רואים אותו עכשיו, מנקודת מבט מאוחרת יותר? מה לא ידענו אז ואנחנו יודעים כיום? וכן הלאה. הזיכרון צריך להיות נוכח בשיר או בקטע, ככה שלא נכתוב רק על האהבה הראשונה, אלא גם על ההתפכחות ממנה (או העדר ההתפכחות). שתי הנקודות של הזמן, אז והיום, צריכות להופיע במה שאנחנו כותבים.