הסיבה האמיתית שבגללה שרלוק הולמס הוא אובר־רייטד, במחילה, שייכת לזה שאנחנו לא יכולים לפענח את הפשע בעצמנו. כלומר, אין לנו אף דרך לדעת מה שרלוק הולמס יודע, או לאיזה פרטים הוא שם לב. אנחנו פשוט צופים בו מתבונן, חושב, מעשן סמים ואז- הופ! ראו זה פלא, שרלוק הולמס הגאון חושף כמה פרטים שהוסתרו מעינינו כל הזמן הזה, ואנחנו מוחאים לו כפיים כמו ווטסון ההמום.
אבל ווטסון המום בגלל שהוא היה שם כל הזמן. הרמזיםששרלוק חשוף אליהם הם רמזים שגם ווטסון אמור היה לראות. אנחנו, שמקבלים רק מידע חלקי מקונן דויל (הסופר), מתייחסים לכל העניין כמו קסם; כאילו שרלוק הולמס הוא בעצם מכשף שעושה איזו תנועה באצבעות ופתאום העולם מסתדר. זה לא שיר הלל לכוחו של ההיגיון, במחילה, זה שיר הלל לכוחה של הסחת הדעת, להטטונות ידיים ועצימת עיניים.
זה טריק ספרותי זול. מהזן של 'אני אסתיר מכם פרטים ואז אחשוף ואתם תהיו מופתעים'. חבר של 'אני אשקר לכם ואתם תלכו אחרי שולל עד לרגע שבו אפתיע אתכם בסוף', ובן דוד של 'אין לי מושג איך לסיים את הסיפור אז אני אגיד לכם שהכל היה חלום'. זה מעצבן.
הניגוד מתעצם כשמשווים את שרלוק הולמס לאגאתה כריסטי, נניח. קריאה בספרים של כריסטי היא כמו הסתובבות במבוך מראות. אתה יודע שאחד מהקירות האלה הוא היציאה הנכונה, אבל איזו מהן, לעזאזל? כריסטי מעמידה גלריה שלמה של דמויות שיכולות לבצע את הפשע. אנחנו יודעים שזו אחת מהדמויות, אבל מי היא? הכל כל כך מתעתע, עד כשמיס מארפל או הרקול פוארו מצביע, סוף כל סוף, על הפושע, אנחנו מוחאים כפיים; זה נראה כל כך הגיוני, לפתע, עד שאי אפשר שלא.
הכוח הספרותי של שרלוק הולמס הוא לא הסיפור, ולא התעלומה, ובטח שלא המתח או הבלשות; זו הדמות. הציניות, השכל הקר, הבוז. זה משעשע, זה מלהיב, זה לגמרי לוכד את הקורא. זה היה כוחו של יו לורי בתפקיד ד"ר האוס, שמבוסס על שרלוק הולמס, וזו, כנראה, הסיבה לכך שהעונה הראשונה של שרלוק (של הBBC) מוצלחת, השנייה סבירה, השלישית נו, מילא ואת הרביעית אפילו כבר לא ראיתי, פשוט לא היה לי כח.
yehudagizbar.com 