תכתבו את מה שאתם רוצים לכתוב

פעם לפני שנים, כשהייתי משורר צעיר ומיוסר (כלומר אני לא חשבתי ככה, ואני לא חושב ככה עד היום. לא שאני משורר ולא שאני צעיר ולא שאני מיוסר, אבל לפני חודשיים אמרתי למיכל שלא הייתי משורר ולא הייתי מיוסר ומיד קיבלתי צחוק מתגלגל בפרצופי. לא יודעת על משורר, אמרה מיכל, אבל מיוסר. אוהו! אתה בכית לנו באמצע שיעור פרשת שבוע! ובכן, שיהיה: מיוסר), כתבתי איזה סיפור ארוך בפייסבוק על הדברים שמעסיקים אותי, ותכף ומיד כתב לי מישהו בתגובה:

"תגיד, יהודה, למה כל הסיפורים שלך עוסקים באהבה או באלוהים או במוות. מה, אין נושאים אחרים בעולם?"

קרא/י עוד «

שלש הערות על ביקורת הספרות

א.
אין מספיק ביקורת ספרות בארץ. היה ראוי שתהיה, אבל אין. היא מתחבאת בסדנאות כתיבה, בביקורת עדינה, מרומזת, על טקסטים של משתתפי הסדנה. שמעון אדף, למשל, נודע לתהילה בעולם הספרות בתור הקורא הכי עדין ומבין ומבריק (אני עד), אבל הוא לא כותב ביקורות. זה בסדר גמור, כמובן. גם אם היה רוצה לכתוב ביקורות, קשה להיות מבקר ספרות בארץ שאפשר לחצות אותה באופניים בנסיעה של יום אחד. הפוליטי מתערבב בספרותי, מושא הביקורת שלך ביום אחד יכול להיות זה שמוציא אותך לאור ביום אחר. מפחיד לערבב כך, שמחה בשמחה.

קרא/י עוד «

איך מתמודדים עם כשלונות

א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.

קרא/י עוד «

ביקורת (טיפ של ניל גיימן)

לפני שנתיים, בערך, מישהו כתב לי הודעה פרטית. הסיפורים שלך משעממים, הוא כתב, אתה כותב כל הזמן על אלוהים ועל אהבה, ואתה די שחצן. אבל בין כל זה יש לך הבלחות של סוריאליזם, כדאי שתתמקד בהם. זה שיתק אותי למשך איזו חצי שנה, עד שכתבתי על זה משהו בפייסבוק, ואמיר גוטפרוינד (ז"ל) שלח לי הודעה במסנג'ר. אל תקשיב לביקורות, הוא כתב, פשוט תמשיך לכתוב. אם הם היו יודעים לכתוב סיפורים, המבקרים שלך, הם לא היו שולחים לך הודעות פרטיות כאלה.

יש שני סוגים של מנטורים לכתיבה. הסוג הראשון הוא מהסוג שאומר איך סיפור צריך להיות בדיוק. אם זה ככה, זה עובד. אם לא, לא. הסוג השני הוא זה שאומר לא להקשיב למבקרים או לקוראים ורק ללכת עם האמת שלכם. שניהם, כצפוי, לא נכונים. הדבר היחיד שנכון הוא הכלל הזה, של ניל גיימן, והוא נכון בצורה שכמעט־לא־תיאמן.

תקשיבו לקוראים שלכם, אומר גיימן. לרוב, הם יודעים יותר טוב מכם אם הספר טוב או לא. הם יודעים אם זה מצחיק אותם או מעציב אותם, הם יודעים אם הם מבינים או לא מבינים את הדמויות, ובעיקר הם יודעים שאם זה לא מעניין, הם יפסיקו לצפות או לקרוא. ובאותה נשימה, תקשיבו ללב שלכם. הוא זה שיודע לאן אתם מכוונים ומה אתם רוצים לעשות. הוא זה שיוכל להצביע על מה שלא בסדר ומשם יצא מה שאתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה.