פרוייקט פיקסאר 17# – בזבוז

שוב אנחנו בכללי הסטוריטלינג של פיקסאר, וזה אחד מהכללים האלה שהם, בעצם, כללים לחיים טובים יותר במסווה של עצות לכותבים. זו גם עצה לכותבים. בתור עצה לכותבים זו עצה שצריך לקחת בעירבון מוגבל, בעוד שבתור עצה לחיים – לא יודע, אין לי מושג מה זה אומר 'באיזשהו שלב זה יחזור להיות שימושי'. האם משהו יפתיע אותי בגיל שבעים ושש? יכול להיות. פתאום יופיע פרוייקט עסקי שהתחלתי בגיל עשרים ושלש ויגיד 'היי, אני כאן עכשיו, תאהב אותי'? יכול להיות. אבל נו, מה אני יודע.

בכל אופן, מה שרציתי להגיד הוא לגבי כתיבה: המחשבה כאילו אם שום דבר לא עובד מה שצריך לעשות הוא להרפות ולהמשיך הלאה היא נכונה כקונספט של יצירה (כפועל), ושגויה לחלוטין כקונספט של יצירה (כשם עצם). אני מתכווון לזה שבתהליך היצירה יש המון רגעים שבהם, אם קו העלילה הזה לא עובד, הדבר הנכון הוא להרפות ולנסות ללכת בכיוון אחר. אם זה לא נובע, כנראה שזה לא זה. זה לא הזמן הנכון או ההקשר הנכון. יכול להיות.

אבל די ברור שאם תגידו לעצמכם 'זה יחזור להיות שימושי בהמשך' תקבלו כל מיני דברים כמו קוי העלילה של האמא של החבר של עקיבא ב'שטיסל', שלא לדבר על כל קוי העלילה שהתחילו ב'בנות' ולנה דנהאם שכחה שהם שם. או, גרוע יותר, תשתמשו בהם בסוף במין מחשבה כאילו אם הם שם הם אמורים להיות שם. שטויות. תעזבו את קו העלילה הזה ואל תחזרו אליו לעולם. יש עבודה שהיא לשווא, תכירו בזה.

זו האמת. כבר כתבתי המון על זה שהעצות של פיקסאר גורמות לנו להרגיש טוב עם עצמנו אבל לא בהכרח נכונות, וזה אחד המקרים. תקשיבו רגע, יש עבודה שהיא לשווא. המון עבודה היא לשווא. היא לא באמת לשווא, כן? יש לה משמעות. היא חיפוש. היא התפתחות. היא ניסוי וטעייה. אבל אין שום דבר לעשות עם המילים האלה אחר כך חוץ מלכדרר אותן ולזרוק לסל הניירות. תאמינו לי, מחקתי 40,000 מילים מהספר שלי, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לו.

המחיר הגדול של העצמאיים

זו שעת צהריים ואני רוצה להגיד לכם שהמחיר הגדול של העצמאים, לפחות מסוג מסוים שהולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, הוא לא המילואים ולא שאין ימי מחלה או חופשה ולא המיסים ולא כלום. המחיר הגדול הוא הבדידות. שעות מול המחשב. לשבת, לכתוב, לעבור על כל מערכות הדיוור הקיימות במשק, לקום למטבח, לשתות תה, לחזור. להתיישב למחשב. בדידות מהסוג הכי מוזר שיש בעולם. לא בקטע שאין עם מי לדבר לעומק או לחלוק את החיים. בדידות סתם, בדידות מפגרת: אין למי להראות בדיחות ששלחו לך בוואטסאפ. אין למי להפריע עם מוזיקה משנות השישים. אין איזה אדם שאתם סובלים במידה סבירה שאפשר לראות אותו במטבחון ולהגיד לו 'היי, מה העניינים. מנקים, אה? פסח'. לא, איזה. במקום זה אני מחליף בדיחות עם נציגי שירות לקוחות ומתקשר לרואה החשבון שלי כדי לדבר איתו על פוליטיקה. ואני לא סובל לדבר על פוליטיקה, רק שתבינו.

בבלוג של ליאור פרנקל מישהי כתבה לפני כמה ימים על 'המחיר הגדול שבלהיות עצמאי שאף אחד לא מדבר עליו' וזה נכון, אף אחד לא מדבר עליו כי אין לו עם מי. כלומר יש לו. בטח שיש. הוא קובע לקפה עם חבר בעזריאלי ומספר הכל. אבל למי יש כח לקפה עכשיו, בחייך. זה לא מה שצריך. קפה אפשר תמיד, אפילו שעתיים לשבת לקפה באמצע יום עבודה. אבל זה לא זה. מה שצריך הוא איזה קול אנושי שיגיד 'אה גזבר, מה קורה, תגיד, הכנת כבר קובץ?' ומישהו אחר, גזבר, נניח, שיגיד 'שטויות אחי, יהיה מוכן עד סוף היום' וזהו, בעצם. משהו שהוא לא בוס ולא לקוח ולא בת זוג (מושלמת, כפרה עליה) אלא סתם, חבר סתמי לעבודה שישכח ביום שתעזוב את העבודה. אנשים שיהוו את רעש הרקע של החיים בזמן שאנחנו חולפים על פניהם, זה הכל.

תקשורת

א.
למעט טקסטים אקדמיים (שזה דיון ששווה לדון בו בתגובות), טקסטים הם תקשורת. כלומר, למרות שאנחנו מתייחסים לספר בתור אובייקט שעומד בפני עצמו, ספר הוא כמו הרצאה שמישהו כרך והניח במדף, הרצאה עם אפקט השהייה – היא תתחיל לפעול רק כשנתחיל לקרוא אותה. אבל היא הרצאה. כלומר יש אדם בצד אחד, שמכוון את הדברים שלו לצד השני ומנסה להגיד לו משהו.

זה נכון לגבי כל טקסט; ספרים, מסות, טורי דעה בעיתונים, ביקורות ספרים, סיפורים, שירים, וגם, איך לא, פוסטים בפייסבוק ובבלוג. למעשה, פוסטים בפייסבוק וברשתות חברתיות בכלל, מטבעם של רשתות חברתיות, הם הדבר הכי קרוב לתקשורת מילולית. אלא מה, כשאנחנו כותבים, אנחנו נוטים לשכוח שיש קוראים מאחורה. נקודת היעד שלנו היא הטקסט המושלם, ולא התקשורת המושלמת. וזה מובן, כי את הטקסט אנחנו רואים ואת הקוראים לא, אבל זו טעות.

ב.
אחד הדברים שנובעים מההבנה הזו היא הצורך בתקשורת עם לקוחות, או עם קוראים. כלומר תהליך שהופך את התקשורת החד כיוונית לתקשורת דו כיוונית, כלומר לשיחה. מה ההבדל? בערך כמו ההבדל בין הרצאה בכיתה של 300 איש ובין הרצאה ל10 אנשים; אינטימיות, קרבה, קשר, שמתורגם בסוף לרכישה (למשל).

כמו כל קשר בין בני אדם, גם קשר בין עסק ללקוחות מבוסס על אמון. מובן שיש עסקים שאנחנו מאמינים להם יותר (עסקים קטנים, של בן אדם אחד, לרוב אמינים יותר מתאגידים, בדיוק מהסיבה הזו), אבל גם לעסקים שאנחנו חושדים בהם מלכתחילה – אם אנחנו לא נאמין להם (לפרסום, לשירות הלקוחות, להמלצות) – אנחנו לא נקנה או נלך אליהם. כלומר נחשוד בהם מלכתחילה. זה כל כך חשוב עד שנחמדות, למשל, פחות חשובה מאמון. אנחנו מעדיפים עסקים 'קשוחים' שאנחנו יכולים לסמוך עליהם על פני עסקים 'נחמדים' שאנחנו חושדים בהם.

ג.
מה שזה אומר על פוסטים של האחד באפריל הוא שהרבה פעמים אנחנו רואים בדיחה טובה, אבל לא תקשורת טובה. בשביל לעבוד, צריך להיות ברור שזו בדיחה. טובה, אבל בדיחה. אנחנו צוחקים *עם* הלקוח, לא *על* הלקוח. אם מותחים, לא מותחים אותו. כלומר – זה לא חייב להיות מזוהה כמתיחה, מספיק לנו רגע ההיסוס, תחושת ה'רגע, זה אמיתי? אולי הוא עובד עלי בגלל האחד באפריל?' כדי לשמר אמון. אם הלקוח לוקח אותנו ברצינות, ואז מגלה שזו מתיחה, הוא נפגע, האמון נשבר, ולשקם אותו מחדש זה חתיכת תהליך.

(חוצמיזה שאני תמיד מעדיף ערך משמעותי יותר על פני רק הומור, שנותן רגע של חיוך – ומעבר הלאה).

בהצלחה 

_________
(בעקבות ביטול, נשאר מקום אחרון בקורס המקוון שלי, 'יסודות הטקסט', שמתחיל מחר. גם דברים כאלה ילמדו שם. אם זה מעניין אתכם, כנסו לכאן).

מה עומד לקרות בקורס המקוון 'יסודות הטקסט'?

(אם אתם מחפשים את דף הרכישה, הוא כאן)

בואו נתחיל מההתחלה

למדתם לכתוב בכיתה א'. או בגן חובה. או לפני, אם יצא ככה, או אחרי, אם יצא אחרת. בכל אופן, חיברתם אות לאות וזה יצר מילה, והמילה יצרה משפט, ואתם יודעים לכתוב בלי שגיאות כתיב (הלוואי), אבל עדיין משהו חסר. כלומר, בידע. אתם יודעים לכתוב בתבנית של מכתב, אבל לא יודעים למה תבנית של מכתב נראית ככה, ומה קורה אם משנים את הסדר של הפסקאות, ואיך בכלל יוצרים חלוקה לפסקאות. ואולי גם את זה אתם לא יודעים, רק יודעים שאתם רוצים לכתוב טוב יותר, אבל אין לכם מושג איך משפרים את הכתיבה שלכם. לא את היצירתיות, לא את הסיפורים, רק את הכתיבה.

יסודות הטקסט

האמת היא שלכתיבת טקסט יש היגיון פנימי. האמת היא שכמו שלציור יש תיאוריות של קומפוזיציה, של צבעים ושל טקסטורות, וכמו שלמוזיקה יש תיאוריה, ככה גם לטקסטים יש תיאוריה. היא די ארוכה ודי מסובכת ומורכבת, אבל העקרונות שלה הם יחסית פשוטים, אינטואיטיביים ובעיקר יעילים. כשמבינים מה אנחנו עושים בכתיבה, אפשר ליישם את זה על כל טקסט בעולם: על סיפורים, על פוסטים, על מאמרים אקדמיים, על רשומות בבלוג, על טורים בעיתון ועל ברושור של מוצרים. זה עובד תמיד (חוץ, אולי, מבשירה, אבל זה בסוגריים), כי זה לא התוכן, זו הצורה.

קורס מקוון

התעסקתי בנושא הזה המון: לימדתי תיכוניסטים איך לכתוב מאמרים, עזרתי לסטודנטים, ייעצתי לעסקים שפרסמו את עצמם בפייסבוק, כתבתי ברושורים ליזמיות והעברתי קורסים בנושא למגוון רחב של אנשים. בניסיון להנגיש את הידע הזה, צמצמתי את העקרונות לארבעה שיעורים בסיסיים. זה לא כל התיאוריה, אבל זה בהחלט הבסיס שלה.

אני אעביר את השיעורים האלה בשידור מקוון, והשיעורים יוקלטו כך שתוכלו לשמוע אותם אחר כך, בכל זמן או שעה שתתאים. חוץ מהשיעורים, תהיה קבוצת פייסבוק יעילה שתלווה את הקורס ואת התרגילים, תוסיף טיפים ותאפשר שאילת שאלות, כדי להפיק מכל הקורס הזה את המרב. הקבוצה הזו היא אחד הדברים החשובים בקורס, ואני ממליץ להירשם גם אם השעה לא מתאימה לכם בול – תקשיבו באיזו שעה שנוחה לכם. הקבוצה המלווה היא משהו שלא יחזור בקרוב.

על מה תדבר?

ארבעה מפגשים, אמרנו.

המפגש הראשון יתן בסיס, יסביר מה זה טקסט, על ההבדל בין תודעת כותב ותודעת קורא, ועל החיבור ביניהם.

המפגש השני יעסוק במילה המסתורית 'ערך' ומה זה בכלל. יסביר למה טקסטים שיווקיים מסויימים עושים לנו תחושה רעה בבטן, איך יוצרים ערך לקורא, איך דואגים שהטקסט יתפתח ויעניין, ומה הוא 'חוק הוספת הערך' החשוב לכל כותב, כולל כותבי שירה.

המפגש השלישי יעסוק במיקוד. נדבר על נושא ועל נשוא, על פעלים ותארים, על היכולת להגדיר על מה אנחנו מדברים ואיך המיקוד והספציפיות נוגעים בכל נקודה בטקסט, כולל שמו של בעל המכולת שמכר לכם מסטיק אתמול.

המפגש הרביעי יעסוק במה שגורם לטקסט להישמע טוב יותר. נדבר על סדר, תבניות ולכידות. על חוק הכפל וחוק השליש. איך יוצרים מקצב. איך אמורה להיראות פסקה טובה, ולמה כל הכותבים השיווקיים כותבים שלש מילים בשורה.

זהו. זה לא כל התיאוריה, כאמור, אבל זה בהחלט הרבה.

האם אני אדע לכתוב טוב מיד אחר כך?

לא יודע. זה לא תלוי בי. כמו נגינה וציור – כמו כל מיומנות, למעשה – לא מספיק להבין, צריך לתרגל. אבל כן, אני מבטיח, אם תתרגלו את העקרונות האלה, הכתיבה שלכם תשתפר באופן משמעותי.

חשוב לי להגיד שזה קורס, לא סדנה: המטרה היא לא ליצור חוויה, אלא להעביר כמה שיותר ידע בכמה שפחות זמן.אני אתן תרגילים פה ושם וגם נתרגל ביחד תרגילים קטנים. אבל עיקר התרגול הוא באחריות שלכם או שלכן.

על אותו העיקרון, הקורס לא מתאים למי שרק מתגעגע לכתיבה ורוצה לעשות 'משהו', כל דבר. כלומר, הוא מתאים, כי הוא עוסק בכתיבה, אבל בשביל זה עדיף להצטרף לסדנה ממשית, עם קבוצה אמיתית ועם תרגילים אישים. הקורס, כאמור, מיועד להעביר ידע על כתיבה. בהתאמה, הוא יהיה דחוס ומלא בתוכן אמיתי. יכול להיות שזה יהיה אפילו קצת דחוס מדי – אל תחששו, תוכלו לחזור על הקורס תמיד.

למה לי להירשם עכשיו?

קודם כל, בגלל שזו הפעם הראשונה של הקורס הזה בצורה מקוונת, אני נותן הנחה של 270 שקלים – קצת יותר משליש מחיר. ההנחה הזו לא תחזור. תוכלו, כמובן, לרכוש את הקורס בצורה מקוונת בהמשך, אבל הניסיון מראה שחלק משמעותי מהקורס הוא הקבוצה, ההמשכיות והשיחה בין שיעור לשיעור. זה מאוד עוזר להתחיל ולסיים, להבין מה לא הבנתי ומה כן, וכמובן – לקבל משוב קבוצתי. שווה, תאמינו לי.

איך נרשמים?

כאן.

עוד שאלות? כתבו לי בתגובות או בפרטי, אני אשמח לענות.

יהודה

מה זה בעצם טקסט? | קורס מקוון חדש!

כולנו כותבים, או כותבות, ואנחנו עושים את זה כמעט בטבעיות מהרגע שלמדנו לכתוב. אבל יש כמה עקרונות בסיסיים שאף פעם לא לימדו אותנו: מה זה טקסט? מה גורם לו להיות מובן? מה גורם לו הישמע או להיקרא טוב יותר? איך עושים אותו מדויק ויעיל? העקרונות האלה מובילים כל טקסט בעולם, כמו שלכל צייר בעולם יש ידע על קומפוזיציה ועל שילוב צבעים, ולמרות שאפשר לכתוב בלעדיהם – אחרי שמבינים אותם אפשר להבין מה עושים עם הטקסט. כאמור, זה קורס מבוא, לא קורס פרקטי, אבל למרות זאת – בכל מקום שאפשר להכניס עיקרון או טיפ פרקטי, הוא יכנס.
ביום שני בעוד שבוע וחצי נפתח הקורס המקוון שלי בנושא: ממוקד, יעיל, מלא בטיפים, ובעיקר בעיקר – נותן את הבסיס, כדי שתוכלו להמשיך ממנו. אה, ולכבוד הסבב הראשון יש הנחה של שליש מהמחיר!

הנה, תראו את הסילבוס:
המפגש הראשון יהווה, ברובו, הוא יעסוק ב'מה זה טקסט', בהבנה שטקסט הוא תקשורת, ובחיבור בין השניים.
המפגש השני יעסוק בערך ובמשמעות, וידבר על חוק הוספת הערך, על ערך ידע ועל ערך רגשי.
המפגש השלישי יעסוק במיקוד, נדבר גם על מיקוד של נושא אבל גם (קצת) על מיקוד של תיאורים או של אמירה.
המפגש הרביעי יעסוק בלכידות, ובו נדבר על הדרך שלנו לבנות משפטים ולגרום לטקסט להישמע טוב יותר.
אלה תכנים שאני מעביר כבר כמה שנים. הם הועברו לפרסומאים, לבעלי עסקים, לאקדמאיות, לרבנים, לתלמידי תיכון, למשוררים ולסופרות. פעמיים בשבוע לפחות אני מקבל הודעה או מייל מאחד המשתתפים בסדנאות האלה, מספרים לי איך זה שינה להם את הכתיבה. זה לא קורס עם כמה כלים פרקטיים ותרגול: זה הידע האמיתי. מה שאתם מחפשים כדי להבין מה אתם עושים כשאתם כותבים. תאמינו לי, זה עובד.
יודעים מה, אל תאמינו לי. תשאלו את בוגרי הסדנאות בקבוצה; זה עובד.

כמה מילים לסיכום הסבב הנוכחי

הזמינו אותי להנחות אתמול סדנה לתיכוניסטים. כלומר, לא לתיכוניסטים שרוצים לכתוב; לתיכוניסטים הארד קור, כאלה ששיתוף רגשות בשבילם זה כפתור עם אימוג'י בתחתית פוסט, ושהרגש המוביל אצלם זה ציניות. אני מכיר כאלה; גם אני הייתי כזה, בצורה כזו או אחרת.

זה היה יום עיון של כתיבה והם כבר היו מותשים מאוד מאיזשהו תהליך אינסופי של עיבוד וכתיבה ובריחה והניסיון לצאת טוב מול כל העולם, או לפחות מול הקבוצה. דיברנו על פנסטיה ועל היכולת להחצין ולהנפיש רגשות על הדף. ואז ביקשתי מהם לכתוב מה הם היו הכי רוצים שיקרה. הכי הכי רוצים. הם כתבו, בשורה אחת, על הדף, ביקשתי מהם לכתוב *איך* זה יקרה, ואז נזכרתי.

אנחנו לא נקריא את זה, הבטחתי. אף אחד לא יקרא את זה. זה יכנס לתיק שלכם, ימשיך אתכם הביתה, ישאר שם במגירה. אתם יכולים ויכולות לכתוב את מה שאתן רוצות באמת, ואפשר בהחלט לפנטז (חח, גיחכו כמה בנים, 'לפנטז'. התעלמתי) ולדמיין הכל. הכל לגיטימי. זה בסדר. זו המחברת שלכן או שלכם, ולא של אף אחד אחר.

ופתאום, כמו בתיאום, כל התלמידים אמרו 'אה, אם ככה', ו'למה לא אמרת קודם,' והם הוציאו דף אחר וכתבו עליו את מה שהם באמת רוצים, באמת באמת רוצים, או רוצות, ואיך זה יקרה, ואיזה כוחות על יהיו להן וכל דבר שהן יוכלו לעשות, ואף אחד לא הקריא או הראה לחבר שלו או משהו, וזה הלך לתיק ואיתן הביתה. ואין לי מושג מה כתוב שם.

ואחר כך אמר לי המורה שלהם – אבל למה לא הקראת? הייתי ממש סקרן! ואמרתי – כי אם היינו מקריאים, הם לא היו כותבים אמת. הם היו מציגים איזה מצג שווא, את הצורה בה הם רוצים או רוצות להיראות, והן היו כותבות מצחיק כדי לעורר יחס חיובי, וזה לא היה עושה כלום. זה היה נראה טוב, אולי, אבל לא היינו עושים בזה כלום.

ונזכרתי בזה שוב הבוקר, כשמיכה גודמן (הערת אגב: אתם יודעים למה אני מעריץ את מיכה גודמן? כי נפגשנו רק ארבעה פעמים בחיים, ובקושי דיברנו, ובכל זאת הוא זוכר תמיד איך קוראים לי ומה אני עושה ומתעניין במה שאני עושה ומביע דעה ומחייך ומביא לי איזה מאמר שלו לקרוא ואומר 'אולי תהנה מזה'), בקיצור, כשסיימתי עשרה מפגשים של סדנה ובעצם הסדנה נגמרה, ומיכה גודמן שאל 'נו, הם כותבים יותר טוב?'

אבל לא זו השאלה, אמרתי. השאלה היא לא אם הם כותבים טוב יותר. אתה שופט אותם, ואת הסדנה, בכלים הלא נכונים. השאלה היא אם הם יוצרים טוב יותר. אם הם מביעים טוב יותר את עצמם. אם הכתיבה בוראת בהם ומדייקת אותם. השאלה האובייקטיבית של 'בסוף יוצאים סיפורים טובים יותר? שירים טובים יותר?' זו שאלה חשובה (שהתשובה אליה היא 'כן', אגב), אבל זו רק שאלה משנית לשאלה הגדולה יותר: האם מכל הכתיבה הזו יוצאים בני אדם טובים יותר. עשירים יותר. רגישים יותר.

אני מקווה שהתשובה לזה היא כן.

________
ההרשמה לעדכונים על הסדנאות הבאות – כאן:
https://yehudagizbar.com/הרשמה-לסדנאות/

 

אשתו של המורה למתמתיקה

54236784_10216679936064929_1905766951620182016_o.jpg

לשיר הזה, של נתן זך, אין שם. ולא רק שאין לו שם, לא כל כך ברור אם יש לו מובן. הוא הפך להיות מושא ביקורת אינסופי, ומושא לניתוחים, ומושא ללעג על ידי אנשים שלא אוהבים שירה מודרנית, וניתוחים שבהם הוא בעצם שיר מלא לעג שנכתבו על ידי אנשים שמנתחים שירה מודרנית במקום להרגיש אותה, ואפשר להבין את זה. כי מה יש כאן, בסך הכל; אשתו של המורה למתמטיקה (שכתובה כאן 'מָתֶמָתִיקָה') שמתה, ושלשה משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בצורות קצת שונות, וזה הכל.

ובכל זאת השיר הזה שובר לב.

הייתי צריך להקדים כאן איזה משהו על קריאת שירה מודרנית. על ההבנה ששירה לא נמצאת בתוכן אלא בצורה, ועל הניסיון להרגיש את השיר, לא להבין אותו, אבל אלה עניינים אחרים, רחוקים רחוקים. קרוב יותר הוא הילד הקטן שלא יודע לאיית מתמטיקה, שכותב 'מתמתיקה', וכשאשתו של המורה שלו נפטרת, הוא לא יודע להגיד דבר. כלומר, הוא יודע להגיד כמה זה קשה, הוא יודע להגיד 'אבוי' (שזו מילה מבריקה, מפני שהיא מספרת את העצב אבל גם מרוחקת ממנו), ולא יותר.

ואז, לאט לאט, בשורות קצובות, העולם מתפרק. המוות חוזר על עצמו שוב ושוב, והילד מבין שהמורה למתמטיקה הוא יותר מאשר מורה, הוא אדם, והדגש הוא לא על היותו מורה, אלא על היותו 'שלי', וגם זה מתפרק בבית האחרון, והדגש עובר לאשתו של המורה ולמורה בעצמו, ולא לילד שכותב את המילים האלה. וכל אלה, אני חושב, הם קצת המובן מאליו של השיר. הדברים שאליהם העין נמשכת.

ומה שהעין לא נמשכת אליו הוא הסוף, הבית האחרון, שפתאום מובן בו שכל השיר הזה הוא המגע הראשון של ילד, של אדם, אל מול המוות, שהוא אומר 'מוות' אבל אין לו מושג במה הוא מדבר, והוא חוזר על זה שוב ושוב כמו אדם שלומד שפה חדשה ומנסה לגלגל את המילים על הלשון, קצת כמו אדם מוכה הלם הוא אומר, וחוזר ואומר, ופתאום בבית האחרון נוגהת עליו ההבנה והוא מבין, באמת, שמשהו קרה כאן. שמישהו מת. והשורות בו נשברות כמו קול של אדם.

התהליך הזה שובר לב. ההבנה הזו שפתאום נוחתת על האדם אבל לא מייצרת איזו תחושה של שלימות אלא להפך, תחושה של עצב גדול, של הרצון להושיט יד אל האדם שמרוחק ממך – סך הכל מורה למתמטיקה, אתה לא מסכים קרוב כדי לנחם אותו – ושל ההבנה שאין מה לעשות עם זה, שאין למילים האלה יכולת אמיתית לגעת במה שקרה, ושבסוף בסוף יש איזו הבנה ואמפתיה לאדם אחר.
_____________________________________________

כמו כן-  קורס הסטוריטלינג המקוון זמין לרכישה. אפשר לקרוא עליו עוד ולקנות אותו כאן: https://wp.me/P83gZR-ia

הקורס הבא ממש מעבר לפינה. הנושא יהיה 'מה זה בעצם טקסט' שאפשר לקרוא לו גם 'מבוא לכל כתיבה באשר היא'. ארבעה מפגשים. יהיה מרתק 
ההרשמה לעדכונים כאן: https://goo.gl/forms/HdnUOMb1Pd7j3J0D2

דחפני איזה הלך

"דְּחָפַנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ, וּמִנֶּגֶד"

(מתוך 'נפרדנו כך', הידוע גם בשמו 'שירי אהב"ה, השיר השני' של לאה גולדברג)

זו אחת השורות הפחות קשורות בשיר היפה והידוע הזה של לאה גולדברג' כל המורים לספרות וכל הניתוחים באינטרנט לא אומרים כלום על השורה הזו. וחבל, כזו שורה יפה. שורות אחרות בשיר הזה זכו להרבה יותר תשומת לב והן הרבה יותר משעממות. הדמעה הזו, בחיי. מי שלא יודעת להבדיל בין דמעה ובין טיפת סגריר אולי כדאי שתסתובב יותר בחוץ כשיורד גשם.

או, יותר נכון, שתפסיק להשלות את עצמה. תראו, זו חתיכת פרידה, היא נפרדת, הוא נפרד, העיר משתתפת בצערן של המשפחות, הערפל תלוי כחומה. גם לאה גולדברג עצמה מעורפלת; היא בוכה? האקס בוכה? הגשם יורד עליה? מה בעצם היא מרגישה, כלפי הפרידה הזו? מה האקס שלה מרגיש? היא לא יודעת, והיא מסתבכת בתוך עצמה כמו שבחורות ירושלמיות מסויימות מתוסבכות בתוך עצמן. הגיוני, סך הכל.

ואז, ככה, פתאום, דוחף אותה איזה מישהו ברחוב.

זה נהדר, כי אין לו שום קשר לשיר. הערפל מייצג משהו, הדמעה מייצגת משהו, הבכי, אפילו העיר ההומה, אבל ההלך הדוחף נדחף ככה, לפתע, לתוך השיר האלגנטי והמהודק הזה. הוא לא מייצג משהו, ואין עליו התלבטות, ולאה אפילו לא עוצרת רגע כדי להגיד עליו שום דבר. סתם כך, מישהו הולך ברחוב, דוחף אותה ונעלם.

זה רגע מהמם בעיני. השורה נדחפת לשיר כמו שההלך נדחף על לאה גולדברג, ומה שקורה בעקבות הדחיפה הזו היא שלרגע אחד מישהו מנער את המשוררת, ששקועה כל כך בבועה המתוסבכת שלה ובכל מיני שאלות של 'מה הבעיות של הדור שלנו', או 'מה הבעיות של הטיפוס הזה, פלוני מרחביה', וגורם לה להבין שהעולם ממשיך להתקיים מעבר לבועה הקטנה שלה. או, אם תרצו, שהערפל שתלוי מולה הוא הינומה, לא חומה: אפשר לראות דרכו. יש לאן. אולי, כך היא מהרהרת, יש איזה עתיד לקשר הזה.

כמו כן, פעם חשבתי שה'איזה הלך' זה האקס שלה עצמו, שדחף אותה הלאה. זה לא מתאים לשיר במאה אחוזים אבל היי, זה יכול לעבוד.

(הערת שוליים לא קשורה אבל חשובה: פעם כשהייתי יוצא עם בנות ולא ידעתי אם להמשיך או לא ומה עושים הייתי מתקשר לחבר שלי, טיפוס עם שכל ישר ובלי שום יכולת התפלספות, והוא היה אומר לי דברים כמו 'אחי אל תסתבך, אם אתה לא אוהב אותה אין סיבה להתחתן איתה', ואז הייתי יודע שזה לא זה).

אני חושב על זה הרבה. על הרגע שבו צירוף מקרים דוחף אותנו הלאה. הספרות לא אוהבת צירופי מקרים, אבל החיים מורכבים מהמון דברים כאלה: מישהו שבא והולך. איש שדוחף אותנו ברכבת הקלה, מודעה שאנחנו נתקלים בה במקרה, ופתאום זרם החיים שלנו מקבל איזה תפנית שאנחנו בקושי מודעים אליה: העולם נראה לנו אחרת, ואנחנו אפילו לא יודעים להצביע למה. דחפני איזה הלך, היא אומרת. אם היא הייתה אדמו"ר חסידי היא הייתה מספרת איך אליהו הנביא הופיע להסביר לה את העולם, אבל היא לא, וההלך הוא סתם, 'איזה הלך'. וחבל, היה יכול להתפתח פה משהו.

אולי בפעם הבאה.

(להזמנת הרצאות למוסדות, ועדים וחברות – דברו איתי כאן)

 

קצרצר על הקסם בהארי פוטר

אז פתאום, ככה, בזכות הפוסט של יצחק קרומביין, הבנתי את הסיפור של הקסם בהארי פוטר.

לקסם של הארי פוטר אין מערכת. הוא לא מסודר. זה נשמע מוזר, כי הקוסמים לומדים להשתמש בקסם, אבל צורת הלימוד בהוגוורטס דומה יותר – הרבה יותר – ללימודים בבית ספר לאמנות מאשר בכל בית ספר אחר. אלה לימודים של פרקטיקה, לא של ידע. ויש לזה סיבה טובה, מסתבר.

רולינג תופסת את הקסם בתור אקט רגשי. רגשי – כמנוגד לשכלי. כלומר פעולה שמתבצעת בעולם ומונעת על ידי רגשות. זו לא מערכת סדורה שניתן להבין אותה, או משהו שעובד במקרה שמלמלת את המילים הנכונות והנעת את השרביט בצורה הנכונה. זה גם קשור, כמובן, אבל זה לא העיקר; העיקר הוא להרגיש ולרצות.

זו הסיבה שמערכת הקסמים בהארי פוטר היא אחד הדברים הכי פחות יציבים או ברורים מכל עולמות הפנטזיה. זה מתסכל, כמובן (את התלמידים לא פחות מאשר את הקוראים), אבל כמו אמנות, אם זה תבניתי ומסודר מדי, כנראה שאין בזה קסם. זו גם הסיבה שהמוזיקה, כמאמר דמבלדור, היא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שאנחנו עושים כאן. זו הסיבה שצריך לשנוא כדי לקלל. להנות מעינויים כדי לענות. לעזאזל, זו הסיבה שהארי נשאר בחיים: מפני שהקרבה בעקבות אהבה, אקט ההקרבה, הוא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שוולדמורט יכול לעולל.

___
(מזמין אתכם ללכתוב בקבוצה, קבוצת הכותבים הנפלאה שלנו)

שירה צריך ללמוד בעל פה

טוב, זה ישמע מוזר, אבל כל הפעמים שאתם קוראים שירה – ובכן, אתם לא באמת קוראים שירה.

רגע, אין לי הסבר אבל יש לי סיפור. יש לנתן זך שיר כזה, 'כשלון' קוראים לו. ואני חייב להגיד שקראתי את השיר הזה בתיכון ולא הבנתי כלום. והלכתי איתו שנים ארוכות, כשאין לי מושג מה הוא אומר. ויום אחד, יום אחד רציתי מישהי מאוד מאוד והיא לא רצתה אותי (וטוב שכך, למפרע), והלכתי לי ברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים ופתאום, בום.

הבנתי.

מה זה הבנתי. המילים התחברו לי לתחושה. סוף סיפור. היו לי מילים נדירות, חדשות, להביע תחושה שמעולם לא ידעתי להביע אותה. כששירה במיטבה, היא לא מדברת על, היא מדברת את. זה מה שקרה לי אז.

אמרתי, זה ישמע מוזר. בכלל שאנחנו בתרבות ליטרלית, תרבות שבה הספר והמילים כתובות, וכשאנחנו קוראים שירה מתוך הכתב, השירה נכתבה מראש בשביל להיקרא בעיניים ולא בשביל להיות מוקראת בעל פה. ובכל זאת, אחת הדרכים הטובות ביותר להבין שירה – להבין באמת – היא באמצעות ללמוד אותה בעל פה.

לא להקריא אותה בקול, ללמוד בעל פה.

אמרתי, זה מוזר. אין לי הסבר אמיתי ל'למה זה ככה', אבל מה שקורה כשקוראים שירה בעיניים, בלי לזכור אותה, בלי לנשום אותה, הוא שהמילים נשארות כמשמעות, כתוכן, כמסר; כרעיון שאנחנו לומדים מהטקסט, ולא כטקסט שיש לו חיות משל עצמו. הן לא נחקקות בתוך המוח והופכות להיות צורת מחשבה. כשהשירה הופכת להיות זכורה, היא הופכת להיות דרך נוספת לתווך לעצמינו את החיים שלנו.

וכל מי שעמד אי פעם על פסגת הר אחרי טיפוס מפרך וחשב לעצמו 'מי שיגיע עד הסוף / יזכה לבכות מרוב תוחלת', יודע על מה אני מדבר.
____________________

אחרי שכתבתי גיליתי שאריאל הירשפלד כתב על זה מסה יפה. תראו.