מה מניע את הסיפור שלכם? (פיקסאר 14#)

פעם אחת, לפני שנים, ישבתי בסדנה ותלמידה הקריאה מין סיפור סטנדרטי שכזה, סיפור על בחור שמתאהב בבחורה והבחורה לא יודעת אם היא רוצה אותו או לא, והיא הולכת להתלבט עם חברה, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שקורה הרבה בסיפורים מעין אלה, לבחור ולבחורה, הגיבורים הראשיים, לא היה שם; קראו לו 'הוא' וקראו לה 'היא' וכך היא הרהרה בדברים והוא, ליבו יצא מעורו, ושאר דברים מעין אלה. אבל החברה של הבחורה, זו שהיא הולכת להתלבט איתה, קראו לה יהלי, והיא הייתה קצת יכנע שכזו, רכלנית הכפר (שבמקרה הזה היה הביצה בקטמון), עם חיבה לעוגיות אוכמניות.

ואם יצא לכם אי פעם לשבת בסדנה אתם יודעים שיהלי זה לא שם גנרי. אנשים לא ממציאים את השם הזה, יהלי. אם לדמות קוראים יהלי, כנראה שזו דמות אמיתית. זה לא אומר שזה השם האמיתי שלה, זה רק אומר שהיא אמיתית. ואם יצא לכם אי פעם לקרוא סיפור אהבה גנרי בין בחור ובחורה, אתם יודעים שבדרך כלל לא מופיעה שם רכלנית עם חיבה לאוכמניות, ולכן כשהייתי צריך למשב את הסיפור, אמרתי לתלמידה, בכנות, הסיפור הזה לא כל כך מעניין אותך. את מספרת אותו כי היית צריכה לספר סיפור לסדנה. ורואים את זה.

אבל יהלי? היא מעניינת אותך. העיניים שלך ניצתות כשאת כותבת עליה. השפה שלך משתנה. הדימויים הופכים להיות מדוייקים יותר. משהו מדייק את עצמו והופך להיות שיקוף מדוייק של הדמות. למה שלא תכתבי עליה?


הכלל הזה, של פיקסאר, הוא כלל מאוד גדול, אבל כללים גדולים מורכבים מדברים קטנים. הלב של הסיפור שלכם הוא, ככל הנראה, הדבר הכי חשוב שיש לכם בידיים. הוא יכול לדייק את הסיפור שלכם ולהפוך אותו למופתי, ובאותה נשימה הוא יכול להיות הסיבה לחורבן המפואר של הסיפור. הוא יכול לייצר שיר מהמם, ויכול לייצר שיר פתטי. לא כל לב עובד לכל טקסט.

פיקסאר שואלים – למה אתם חייבים לספר את הסיפור הזה?

אבל התשובה יכולה להיות 'כדי להעביר מסר חד משמעי', כלומר – כדי להשתמש בסיפור בתור סוג של מאמר דעה. היא יכולה להיות 'כי זה הסיפור של סבתא שלי', כלומר – מתוך סנטימנטים. היא יכולה להיות 'כי שמעתי את הסיפור הזה בילדות ואהבתי אותו'. היא יכולה להיות המון דברים שנמצאים מחוץ לסיפור, והם בכלל (בכלל) לא הלב של הסיפור שלכם. הם הלב שלכם, וזה בסדר. הלב שלכם הוא דבר חשוב, וזה מה שיתן לכם דריב לכתוב, אבל זה לא הלב של הסיפור.

פיקסאר שואלים – איזו אמונה בוערת מזינה את האש של הסיפור?

אבל האמונה הבוערת יכולה להיות אמונה כמו 'אדם צריך ללכת אחרי הלב שלו', מה שיכול ליצור קלישאה של מישהו שרוצה לנגן אבל ההורים שלו לא מרשים לו בגלל שבן הזוג של סבתא רבה היה מוזיקאי ונטש את המשפחה (סירייסלי?). האמונה הבוערת יכולה להיות 'סטריאוטיפים הם דבר מטופש'. האמונה הבוערת יכולה להיות מסר פלקטי שמנוסח בצורה של סיסמאות קליטות ומעובדות היטב. סיפור לא עובד עם אמונה בוערת. סיפור עובד עם סיפור.

בבתי ספר ליצירה או לתסריטאות מדברים הרבה על יצירה מתוך הפצע; להוציא את הקונפליקט האישי או הסיפור האישי לידי ביטוי. באחד השיעורים שבהם למדתי, המנחה ניהל מעל הפודיום דיאלוג ארוך, של שלשת רבעי שעה, שבה הוא ניסה לסחוט את אחת המשתתפות כדי לגלות את הפצע האישי שלה ולשכנע אותה ליצור מתוכו. זה היה מביך, בחיי. התביישתי בשבילה. לא בגלל שזה לא רעיון טוב; בגלל שכשזה מגיע ממנו, מבחוץ, אין לזה שום סיכוי.

הלב של הסיפור שלכם הוא לא מסר וגם לא אמונה. הלב של הסיפור שלכם הוא משהו שתופס אתכם במציאות עצמה. הדברים שמעניינים אותנו, שמעסיקים אותנו, שאנחנו מתעניינים בהם גם ביומיום. לכן ללכת לכיוון של פצע זה רעיון טוב, כי כשיש לנו פצע אנחנו עסוקים בו כל הזמן. אבל זה לא הדבר היחיד שאפשר לכתוב עליו. הלב של הסיפור הוא דמות, הוא התרחשות, הוא שפה, במקרים מסויימים, ובמקרים אחרים (סיפורי מדע בדיוני טובים בזה) הוא רעיון. כשאתם כותבים סיפור, תסתכלו החוצה, לא פנימה. תנסו לשקף את העולם, לא את עצמכם.

אבל היי, רגע, זה הלב של הסיפור שלכם. הלב של היצירה – של תהליך היצירה – זה מה שמעניין אתכם בתוך הסיפור. וכאן פיקסאר צודקים; מה שמעניין אותנו בסיפור הזה, דווקא, הוא הלב של היצירה מבחינתינו. זה מה שאנחנו צריכים לשמר ולא לוותר עליו, כי כשהוא יורד, הסיפור קורס. אנחנו רוצים להגיד אותו, ולהראות אותו, והרצון הזה הוא מה שמזין את הסיפור ומוליך אותו קדימה. כל השאר הם רק תירוץ.


מה מזין את הכתיבה שלכם? מתי אתם מרגישים ש'אתם חייבים לכתוב על זה, ויהי מה'? ומהו הדבר עליו אתם כותבים שוב ושוב? מוזמנים לענות בתגובות.

האיור של steve thompson. זו, כמובן, מרידה, מ'אמיצה'.

 

4 כלים ליצירת תוכן בדף העסקי שלכם

מאז שהפכתי לעסק עצמאי נכנסתי לכל מיני קבוצות לעסקים קטנים. שיווק, פרסום, כתיבה, כל מה שמסביב (ייעוץ חשבוני, אפילו!), ואחת השאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב בקבוצות האלה זה 'על מה לעזאזל כותבים'. כלומר, זה קל יחסית כשמדובר בעמוד שעוסק בכתיבה – יש כל כך הרבה חומר! – אבל כשרוצים לפרסם, למשל, בית קפה או חנות בגדים, מה עושים? איך מייצרים תוכן כל הזמן? מה כבר יש לכתוב?

אחת הסיבות להיתקעות הזו היא המחשבה כאילו התוכן בעמוד העסקי שלכם חייב להיות המוצר שלכם. כלומר שאם אתם מפרסמים בית קפה, התפריט צריך להיות מוקד התוכן. אם אתם מפרסמים רהיטים, הרהיטים צריכים להיות מוקד התוכן. זה כמובן אחלה, ואוכל הוא דבר שמצטלם מצוין (גם רהיטים מסויימים), אבל לרוב התפריט שלנו מוגבל, אי אפשר פשוט להעלות תמונה של מנה כל יום, והאוכל לא בהכרח מתקשר ישירות לבית הקפה שלנו (המון בתי קפה מכינים חביתה, הייתם מאמינים?), שלא לדבר על ייעוץ מס (מה אפשר לצלם?) אז אנחנו מרגישים מוגבלים בתוכן. כאילו אין לנו על מה לכתוב.

אז הנה ארבעה רעיונות לרענן את התוכן בעמוד העסקי שלכם.

א.
מה עושים? כותבים על הלקוחות.

מה זה אומר: לא על החוויה שלהם בהכרח, לא ביקורת שלהם על האוכל. פשוט כותבים על הלקוחות. עושים מעין 'הכר את הלקוח', ומראיינים אותו ממש ממש בקצרה. אפשר להכין שאלון שכזה (שם, כתובת, פינת חמד בסביבה, הדבר הכי חשוב בחיים) ופשוט לתת לסועדים, למלא, לצלם והופ, לרשתות החברתיות. אפשר כמובן לכתוב על העובדים או על הספקים, על העסקים השכנים, סתם על השכנים, אפשר ממש לראיין ולהוציא ציטוט ששווה לשים – כל מיני כאלה. אפשר לצלם את התספורות (במספרה) ולהעלות לאינסטגרם, אפשר לבקש מהלקוחות צילום של הרהיט בבית שלהם, וכן הלאה וכן הלאה.

מה לא לעשות: לא לכתוב רק על האדם. צריך להיות קשר בינו ובין המוצר (תמונה שלו בבית הקפה, שאלה אחת שקשורה למוצר, משהו כזה).

מי עושה את זה אחלה? למשל, תמול שלשום Tmol Shilshom Cafeמוזיאון ישראל, ירושלים.

ב.
על אותו העיקרון של הרעיון הקודם, כתבו על עצמכם.

מה זה אומר: האמת, אתם בטח מכירים את הטיפ הזה, הוא קלאסה של פתיחת בלוג או דף פייסבוק. פשוט כתבו על תהליך העבודה, על הקימה בבוקר וההליכה למשרד, על סבא שתמיד אהב לגלף בעץ (עם תמונה שלו). כבני אדם אנחנו ממוקדים בעצמינו, והחיים מזמנים לנו אינסוף רעיונות ודברים שאפשר לכתוב עליהם.

מה לא לעשות: שימו לב לא לעוף על עצמכם יותר מדי, כדי שהדף לא יתנתק מהעסק ויהפוך להיות עליכם. אני הייתי מתמקד בעיקר בדברים שקשורים ליחס ביניכם ובין העסק או המוצר, אם יותר לי לייעץ.

מי עושה את זה אחלה? המון עסקים קטנים. כרגע קופצים ליצִביה – עיצוב גרפי ויער הקקאו (שכבר פרגנתי להם פעם), אבל יש עוד מלא.

ג.
אם אתם לא מוצאים בקטן מה לכתוב, כתבו בגדול.

מה זה אומר: תכתבו על קפה. לא על הקפה שלכם, על קפה בכלל. תכתבו על עיצוב שיער. תכתבו על עריכת דין. על ייעוץ מס. תחשבו על העסק שלכם כעל חלק ממשהו יותר גדול, ותכתבו על המשהו הגדול יותר. יש רק פוסט אחד שאפשר לכתוב על המילקשייק בבית הקפה שלכם, אבל יש בערך מאה פוסטים שאפשר לכתוב על מילקשייקים בכלל. תאמינו לי, יש לי משהו כמו מאתיים סטטוסים על קפה. זה אפילו מוצלח יותר, כי פוסטים על הקפה שלכם יגיעו בעיקר ללקוחות חוזרים, שמכירים את הקפה שלכם, אבל פוסטים על קפה יגיעו לכל מי שאוהב קפה – ואלה הרבה יותר אנשים.

מה לא לעשות: הסוג הזה של ייצור תוכן קשור באופן הדוק לצורה בה אתם ממתגים את עצמכם. תעשו את זה בזהירות ותוך התייעצות עם היועץ העסקי.

מי עושה את זה אחלה? מיטל צ'סנר – Meital Chesner וגםArt House – ארט האוס

ד.
תגיבו לחדשות.

מה זה אומר: ראיתם משהו בחדשות שיכול להתקשר איכשהו למוצר שלכם? פוליטיקאי מחפש עורך דין? ביבי יושב על כורסת וינטג'? תגיבו לזה במקום. זה קצר טווח (ולכן עם סיכוי לויראליות, אבל כזו שלא בהכרח תתחבר למוצר), אבל זה יוצר חשיפה נהדרת.

מה לא לעשות: לא להיות טרחנים או נלעגים, לא לייצר קשר מלאכותי בין האירוע ובין התגובה, להשתדל שלא לצאת נגד אנשים אלא שהכל יהיה בהומור.

מי עושה את זה טוב? חינוכית, כמובן, וגם לשם וחסלט(לאחרונה יש כותב מבריק).

————
הערה כללית: כתיבה שיווקית שלא כתובה טוב, יכולה לגרום יותר נזק מתועלת. לא מספיק שהרעיון יהיה טוב, צריך גם ביצוע מוצלח. תהיו עם יד על הדופק בנושא, תשאלו, תתייעצו – זה שווה את זה.

ועוד הערה: תוכן בדף ממתג את הדף שלכם, וממילא את העסק שלכם. תהיו בטוחים על הכיוון שאתם ממתגים, כדי שלא יצא שכרכם בהפסדכם.

ואחרונה: לכתיבה שיווקית יש עוד מאפיינים מאשר יצירת תוכן. דברים כמו הנעה לפעולה או חיבור רגשי. לא התייחסתי אליהם, זה לא אומר שהם לא קיימים. יש כמובן גם דרכים נוספות ליצור תוכן לעמוד שלכם, נתתי רק ארבעה כלים מתוך המבחר הגדול שיש.

—-
מכירים עוד עמודים ששייכים לאחת הקטגוריות כאן? מוזמנים לתייג אותם 🙂

בא לכם להתייעץ? היי, בשביל זה אני כאן. מוזמנים גם בתגובות.

תתחילו מהחלק המעניין

יש קטע כזה של קומונריות בבני עקיבא שבשביל ללכוד את תשומת הלב של החניכים שלהן הן מתחילות בלבקש שקט, בבקשה, שקט, אנשים באו לדבר אתכם, תכבדו אותם,
ואחר כך בלצעוק על חניכים שיהיו בשקט, נוווווו, שקט כבר,
ואחר כך לבקש מהמדריכים שלהם בקול צרוד שידאגו (בבקשה ולעזאזל) שהחניכים יהיו בשקט, ושוהם ואורי תפסיקו להתנהג כמו ילדים בעצמכם אתם מדריכים עכשיו תודה
ואז המדריכים זוקפים חזה ואומרים לחניכים 'נו, תכבדו את מי שבא לדבר אתכם!'.
ואז החניכים נזכרים שהם בכלל שכחו שמישהו בא לדבר איתם.
ובינתיים המרצה יושבת על כיסא באמצע הסניף ותוהה מה לעזאזל היא חשבה לעצמה.
ורק אחרי חצי שעה יש איזשהו שקט יחסי.
ואז היא קמה לדבר.
ובינתיים שלומי, החניך עם הפרעת הקשב, לא מצליח לשתוק יותר וצועק 'הו הא מה קרה / מ-ע-לות באו לעשות פה מסיבה!', ושלום שלום לניסיון לדבר עם הסניף.

זה לא עובד. מדהים איך דורות של קומונריות והן עדיין לא קלטו שזה לא עובד. אתם לא מבקשים תשומת לב, כי החניכים או הקוראים או הלקוחות אומרים לעצמם 'אה, תשומת הלב אצלי, ואני מחליט אם לתת אותה לאדם הזה, בנדיבות ליבי, או לא'. אתם לא כאלה. אתם לוקחים את תשומת הלב.

ולכן הכלי הכי פשוט, והכי יעיל, הוא לא לבקש שקט. הוא לגרום לחניכים להבין שאתם מעניינים אותם. ואם אתם מעניינים אותם, הם יהיו בשקט, כי הם לא רוצים להפריע לעצמם. ומה שהייתי עושה, בתקופות שעוד הייתי מדריך בבני עקיבא, זה לעמוד על כיסא ולהעמיד חבר על כיסא, ולהתחיל לדבר איתו על מי יותר חזק, ספיידרמן או סופרמן. או להתחיל לריב איתו. או להתחיל לספר סיפור. זה עבד נהדר כשהייתי מדריך, ואני משער שזה ממשיך לעבוד גם בימים אלה ממש.

ככה, הכי פשוט. יש מליון דרכים לתפוס את תשומת הלב של הקוראים, החניכים או הלקוחות. אני מטפטף פה כאלה מדי פעם, אבל זה נראה לי כמו הכלי הכי אפקטיבי: פשוט תתחילו מהחלק החשוב. גם אם זה רק פוסט שבא להסביר לעוקבים שלכם למה הם צריכים לקנות ספת ויטנג' מהממת עם ריפוד קצת קרוע. גם אם זו פרסומת. גם אם זה סיפור של חמש מאות עמודים. גם אם זה מאמר על דקדוק ביוונית עתיקה. גם אם זו בחורה שאתם רוצים לדבר איתה בפאב (תחי הקלישאה!). תוותרו על ההקדמות, על ההסברים, על ההתנצלויות. בעיקר על ההתנצלויות.

תגיעו לחלק המעניין, אחר כך תסבירו לה על מה אתם מדברים.

אנחנו חושבים לפעמים שצריך להסביר לאנשים שאנחנו מדברים איתם על מה אנחנו מדברים בעצם. שאם לא נסביר להם, הם לא ידעו. אבל רוב ככל מי שקורא את המאמר ביוונית עתיקה יודע בקווים כלליים על מה אתם מדברים, ומי שלוקח את הספר לידיים לא לוקח אותו בשביל ארבעים עמודים של הצגת דמויות, ואפילו הלקוח שאתם פונים אליו יודע, פלוס מינוס, להסתכל בתמונה המצורפת ולהבין שזו ספת וינטג' שבא לו עליה בגדול. אתם לא צריכים להקדים לו את זה. תתחילו מהחלק המעניין.


הבנתי שדוגמאות עובדות לאחרונה, אז אני אדגים. תראו את הפתיחה הזו שלקחתי מהדה מרקר (קרדיט ל'פיננשל טיימס'):

" קרן הצדקה מועדון הנשיאים בלונדון החליטה להפסיק את פעילותה לאחר שדיווח של "פייננשל טיימס" חשף הטרדות מיניות באירוע התרמה שאירגנה. ביום רביעי נמסר מהקרן כי "הנאמנים החליטו כי מועדון הנשיאים לא יארח יותר אירועי התרמה", וכי הכסף שנותר יוחזק בקרן נאמנות שתחולק לעמותות לילדים. לאחר מכן הקרן תיסגר.

ביקורת חריפה נמתחה על העמותה לאחר ש"פייננשל טיימס" דיווח על אירוע של הקרן שנערך ביום חמישי שעבר, שבו המארחות שנשכרו לעבוד בו אמרו כי נאלצו להתמודד עם הטרדות, כולל נגיעות לא הולמות מצד הגברים שנכחו באירוע."

איזה שעמום, בחיי.

אבל תראו את הפיסקה הבאה:

"ב-22:00 בלילה ביום חמישי שעבר, ג'וני גולד עלה לבמה באולם הנשפים במלון דורצ'סט שבלונדון. "ברוכים הבאים לאירוע הכי לא פוליטיקלי קורקט של השנה", הוא הכריז. גולד – שהנחה את תוכנית הבייסבול של ערוץ 5 – היה במקום כדי לארח מכירה פומבית למטרות צדקה באירוע הסודי השנתי – ארוחת הערב למטרות צדקה של מועדון הגברים."

בום.

זו הייתה פתיחה שהייתי צריך לקרוא פעמיים בשביל לתפוס את הראש ולהגיד – ברצינות? ברצינות? יש לכם סיפור בידיים ואתם מתחילים בהודעה לעיתונות? מי לימד אתכם לכתוב?

אז זהו. 

תארי הפועל

סטיבן קינג כתב את העיקרון הזה פעם ב'על הכתיבה' וזה טלטל לי את השכל, ואחר כך גיליתי שגם מרקס כתב את זה ב'לחיות כדי לספר' ובקיצור, שניהם מה־זה צודקים: אל תוסיפו תארי הפועל לפעלים שלכם. בבקשה, בבקשה, בבקשה.

מה זה תארי הפועל? תארי הפועל זה כל מה שמתאר את הפועל. למשל, כשאתם רוצים לתאר שמישהו הלך, אבל המילה 'הלך' לא מתארת בדיוק את צורת ההליכה שלו, אז אתם מוסיפים 'באיטיות'. המילה הזו, 'באיטיות', היא תואר הפועל. היא מתארת את ההליכה. או להפך, אתם רוצים להגיד שהוא הלך מהר, אז אתם כותבים 'הוא הלך מהר'. פשוט, אה?

אוקיי, אז תוותרו על זה.

כלומר לא לחלוטין. כמו כל טיפ לכתיבה, הוא נכון ולא נכון בו זמנית: יש מקומות, בודדים, שבהם תארי הפועל הם דבר טוב. בתשעים ותשע מתוך מאה פעמים – תואר הפועל הוא חלק מהנטייה שלנו ככותבים להסביר לקורא מה הוא רואה, או, כמו קיטש, לדחוף אותו להרגיש מה שאנחנו רוצים שירגיש. זה מיותר, לרוב: אם הגיבור קם בעצבנות, הקורא אמור להבין את זה גם בלי תואר הפועל 'בעצבנות'. אם אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים להסביר, כנראה שמראש זה לא היה מובן.

נכון, לפעמים צריך להגיד שמישהו, נניח אלישע יודפת, הלך מהר, אבל יותר פשוט וקל לכתוב 'הוא מיהר', או 'הוא האט', או אפילו 'הוא דשדש', או 'הוא פסע', או כל מילה מדוייקת יותר שמתאימה. ואם אין לכם איך, אז בזהירות בזהירות; להכניס את המילה, להציץ ימינה ושמאלה לראות שהכל בסדר, לנשום עמוק, להמשיך.

רוצים דוגמה? בכיף. זה מתוך 'חתול בגשם' של המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה בנינוחות ליד החלון והביטה בסקרנות החוצה. בחוץ, ממש מתחת לחלון החדר, רבצה בחשש חתולה, מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים באיטיות מים. החתולה ניסתה בכח להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים הרטובים לא יטפטפו בזרזיפים עליה."

סתם, זה לא המינגווי, כמובן. זה המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה."

אתם מבינים את ההבדל? הטקסט הראשון כאילו יותר מדויק, אבל הוא לא. באיזשהו מקום, אפילו להפך, ריבוי התארים גורם לכל הטקסט להראות עמוס, ובמקום שהם ידייקו את הסיטואציה, הם מבלבלים אותה. כשהמינגווי מוריד את כל תארי הפועל, הסיטואציה הופכת להיות נקייה יותר, חדה יותר, ואפשר לשים דגש על מה שבאמת רוצים לשים דגש. זה גם מאט את הטקסט, הופך את הזמן למתמשך יותר, לפחות מהודק על הזמן בסיפור.

סטיבן קינג אמר שהבעיה עם תארי הפועל היא שהם כמו חרציות: הם נורא יפים בפני עצמם, וכשאנחנו מתבוננים בהם אחד אחד הם נותנים לנו את התחושה כאילו דייקנו בתיאור, אבל בתכל'ס – רגע אתה מסובב את גבך והופ! הטקסט מלא בחרציות האלה, וככל שתנכש אותם יותר, זה לא יעזור.

(כאילו, אתם יכולים להגיד 'רגע, אבל גם רולינג כותבת בתארי הפועל!' אז קודם כל, רבותי, אתם לא רולינג. ושנית, גם את הארי פוטר אפשר היה לשפר קצת (כופר! ערפו את ראשו!), וזה אחד המקומות הבולטים שהיה צריך לתקן)

בקיצור; ילדים, היזהרו מתארי הפועל!

סיפורים עם מסר

שני כותבים אהובים עלי, Yair Agmon ו אברהם סתיו, כתבו במגזין מוצש על שמירת נגיעה, איש איש בדרכו. האמת שיש לי מה להגיד בנושא, אבל אני לא פובלציסט או רב. אני סופר. וכסופר, אני רוצה לדבר רגע על בעייה ספרותית שצפה בעקבות הדיון ביניהם, והיא השאלה איך אפשר לכתוב סיפור אידיאולוגי, או איך אפשר לכתוב סיפור שמרני.

תראו, הבעיה האמיתית בכתיבת סיפורים אידיאולוגיים היא לא האידיאולוגיה. גם לא המסר הוא הבעיה, בכתיבת סיפור. יש אי אלו מנחי כתיבה מודרניים שחושבים שלכתוב סיפור עם מסר זה רע, וזו כמובן שטות גמורה. אידיאולוגיה יש לכולם; לטולסטוי הייתה אידיאולוגיה, לצ'כוב הייתה אידיאולוגיה הפוכה, לפראנזן יש אידיאולוגיה, לדייויד פוסטר וואלס, לפלאנרי או'קונר, למישל וולבק (לו ספציפית יש, כנראה, רק אידיאולוגיה), לעמוס עוז ולג'יי קיי רולינג.

באיזשהו מקום אפילו להפך. סיפור שאומר משהו על החיים הוא סיפור טוב יותר, בעיני, מאשר סיפור שלא אומר כלום. אידיאולוגיה זה אחלה.

הבעיה האמיתית היא שסיפור הוא לא מאמר. הוא לא יכול להתכוונן סביב מסר, ולא יכול להיות מעוצב על פי אידיאולוגיה. ברגע שהוא מעוצב בשביל להעביר מסר, כלומר שהמסר הוא המוקד שלו, הוא הופך להיות שטוח במקרה הטוב וקריקטורה במקרה הרע. סיפור, במיטבו, הוא שיקוף של המציאות, של החיים כפי שהם ושל בני אדם כפי שהם חיים, ובמציאות עצמה, בני האדם הם לא שטוחים. הם לא 'רק' אידיאולוגיה, והם לא יכולים להיות כאלה. האידיאולוגיה היא אי שם בשמיים, והארץ נתנה לבני אדם.

לכן, כשכותבים סיפור שבו האידיאולוגיה עומד מול החיים, החיים תמיד ינצחו. זה לא קשור רק לסביבה התרבותית בה אנחנו נמצאים, זה קשור לזה שאין שם נשמה, באידיאולוגיה. אין שם חיים. אין שם רגש. כשמישהו בא ואומר למישהו אחר 'תחנוק את עצמך ותשמור נגיעה, כי כך ההלכה אומרת', ההלכה תפסיד. כשמישהו אומר למישהו אחר 'תעבוד בעבודה שאנחנו רוצים שתעבוד, כי ככה זה אצלינו במשפחה', המסורת תפסיד.

זה נכון לשני הכיוונים, כמובן. אם מישהו נקרע בין שמירת נגיעה ובין הרצון לגעת, כסופרים, אנחנו צריכים להבין ששמירת הנגיעה שלו באה מבפנים. שהאידיאולוגיה מחזיקה אצלו במקום אנושי, רגשי, שזו לא רק קריקטורה של דת, אלא שהדת עצמה נמצאת ונוכחת במקומות אנושיים מאוד, מבפנים, לא מבחוץ. אם הדת היא רק כסות, זה לא יחזיק. הסיפור יהפוך לטור פובלציסטי, או לבדיחה, לאיזשהו 'סרט מעלה' (כלומר סרט שבו הדת עומדת מול הרגש, ומפסידה).

ולכן, הדבר הראשון שצריך להיות לנו בראש הוא שאנחנו מספרים על בני אדם. תמיד, בשני צדדי המתרס. אנחנו צריכים להכיר את בני האדם האלה. אנחנו צריכים להזדהות עם בני האדם האלה. אנחנו צריכים להבין שהבעיות שלהם אמיתיות, שהכאבים שלהם אמיתיים, שהצרכים שלהם אמיתיים. שאי אפשר להכחיש אותם או לבטל אותם כלאחר יד.

האמת, זה מספיק. סופר או סופרת שמצליחים להבין את הקושי באמת באמת, משני הצדדים, זה יוביל אותם לסיפור טוב, אבל בכל זאת, לטובת אלה שרוצים כלים מעשיים:

א. הכלי הכי פשוט: תכתבו את הצד השני. אל תספר למה צריך לשמור שבת, תספר מה המחירים של אי שמירת שבת. אל תספר למה צריך לשמור נגיעה. תספר על המחירים של אי שמירת נגיעה. אל תספר למה כדאי ללכת אחרי הלב שלך, תספר על המחירים של לחיות חיים שלמים כפי שאנשים אחרים רצו שתחיה. אל תספרו על האידיאולוגיה, תספרו על בני האדם.

זה מה שפלאנרי או'קונר עושה. היא מספרת על המחירים של עולם ללא אלוהים, או עם אלוהים אבל ללא דת, או עם דת אבל ללא הבנה. זה מה שטולסטוי עשה באנה קרנינה (וזו הסיבה שאנה קרנינה היא דמות הרבה יותר חזקה מלוין, למרות שהם כאילו עומדים זה מול זו לאורך הספר).

זה אחלה פתרון, בעיני. הוא מחייב אותנו, ככותבים, להסתכל על הצד האנושי. הוא לא מאפשר לנו להכווין את הסיפור למקומות שאנחנו רוצים, ולא מאפשר לנו לעצב את המציאות כרצוננו.

ב. הכלי השני: תמנעו מכתיבה חד מימדית. כלומר, אם הקונפליקט של הדמות הוא אם לשמור נגיעה או לא – במקרה שבו הדמות מחליטה שלא לשמור נגיעה, תראו לא רק את היתרונות של ההחלטה, אלא גם את המחירים שלה.

למשל, אם יאיר אגמון מספר סיפור ובו הוא וחברתו דאז רוצים לגעת, אבל לא נוגעים, וכך מתפספסת לה האהבה – אתם יכולים לספר סיפור שבו הם נוגעים, אבל הנגיעה רק מבלבלת אותם יותר, והם נפרדים, ויאיר תקוע לנצח עם זיכרון האקסית שלו בראש, וזה הורס לו גם את הקשר הבא, שהיה יכול להיות מוצלח אלמלא זה. וכך אמנם האהבה מנצחת את האידיאולוגיה, אבל לא בטוח שהניצחון הזה הוא לטובה.

למשל הפוך, אם אתם כותבים סיפור ובו שמירת השבת הובילה להצלחה כלכלית (נניח, חומרניים שכמונו), תכניסו מחיר כלשהו שנוצר משמירת השבת, כמו (למשל) נתק מהמשפחה החילונית. כלומר שהסיפור לא יהיה רק חד צדדי, באופן מובהק לטובת משהו, אלא שיהיה גם מחיר שעל הגיבור לשלם בשביל זה.

יש המון דרכים להמנע מכתיבה חד מימדית: ליצור כמה רבדים לדמות, ליצור כמה קוי עלילה, לבנות קונפליקט כפול או משולש, ככה שכל בחירה תיצור הפסד, בהכרח. הקיצור, לבנות פה אמינות, כי החיים הם לא קו ישר ולא מסך חד מימדי, אלא מורכבות על מורכבות על מורכבות, ואת זה צריך להכניס לסיפור.

________

כללו של דבר: אל תכתבו אידיאולוגיה. זה לא עובד. תכתבו בני אדם. אל תכתבו מסר, זה לא עובד. תכתבו על העולם כפי שהוא.

מה אתם חושבים בנושא? אפשר לכתוב סיפורים דתיים / שמרניים בימינו? מכירים מישהו שכתב ככה והצליח? חושבים שמוקד הבעיה הוא אחר? בואו לדבר על זה בתגובות!

אל תוותרו לעצמכם

ההתחלה שלי בעולם סדנאות הכתיבה הייתה בסדנאות כתיבה לנוער. הייתי נוסע לכל מיני פנימיות בשעות הגרועות של הערב (בין תשע לאחת עשרה, תודה ששאלתם), תופס טרמפים מהמקום שכוח־האל שבו גרתי ועד לבית הספר, מכין לעצמי קפה דלוח בחדר המורים ואחר כך יושב ומעביר סדנאות כתיבה, במשך שעה וחצי, לכל מיני נערים ונערות שסיימו הרגע יום לימודים אינסופי. זה ארוך, זה היה קשה, זה היה לא מתגמל, אבל אתם יודעים מה?

זה היה כיף. פשוט כיף.

אין הרבה דברים כיפים בעולם כמו להעביר סדנאות כתיבה לנוער: הם מקשיבים, משתתפים, צועקים, מתווכחים, הם נהנים מזה שמישהו מדבר איתם על ספרים ועל כתיבה. הם לא באים אליך ואומרים 'לא, אתה טועה, השיר שלי מוצלח', הם לא באים ואומרים 'מה פתאום, בכלל לא הבנת את הסיפור', ובעיקר, הם לא באים ומודיעים לך שהספר ההוא, הרוסי, שבחיים לא קראת ואפילו לא תכננת לקרוא, הוא הספר הכי טוב בעולם ואתה חייב לקרוא אותו, והם לא מזכירים לך את זה בכל שבוע מחדש, למקרה ששכחת.

(זה נכון גם לרוב המבוגרים, כמובן, שהם בני אנוש נחמדים וישרי דרך, נכונים להקשיב ומשתתפים בחדווה, ובכל זאת; הסיפורים ההם, המעצבנים, לא קרו לי מעולם מול נוער)

בכל אופן, באחת הסדנאות האלה היו שני משתתפים, ואני אשתדל שלא להסגיר כאן את שמותיהם או את המין שלהם או כל דבר שיכול לעזור להם לזהות את עצמם. אחד מהשניים (נקרא לו בילבו) היה מה שמכונה 'ילד פלא': הוא כתב כמו שאדם בן ארבעים כותב. השירים שלו היו מדוייקים, המטאפורות טובות, האוזן שלו קלטה מילים כמו שצריך. אם היה מותר למחוא כפיים בסדנאות שלי, היינו מוחאים לו כפיים.

השניה (נקרא לה גלדריאל) הייתה – טוב, אתם מכירים את אסיפות ההורים האלה, כשהמורה בא ואומר לאמא שלילד יש פוטנציאל לא ממומש? זה בדיוק היה המקרה. היה לה פוטנציאל, היא הייתה מקורית, מגניבה, יצירתית, אבל שום דבר לא היה מדויק או חד עד הסוף. הכל היה כמעט, שכזה, ואת הליבה המזוקקת של הטקסטים שלה היה צריך לחפש עמוק עמוק בפנים. זה לא היה מרשים, גלדריאל ידעה את זה, וזה תסכל אותה עד לשד העצמות.

בקיצור, עברו אי אלו שנים (שבע, אם ספרתי נכון), ולאחרונה יצא לי להתקל בשניהם, בבילבו ובגלדריאל, בתחנה המרכזית בירושלים, או ברחוב, או איפשהו. זה היה כיף ממש, והחלפתי איתם כיפים וחיבוקים ורכילות ושאלתי אותם מה העניינים ואם הם עוד כותבים. שניהם עדיין כתבו. ביקשתי מהם שישלחו לי את מה שהם כותבים. שלחו.

קראתי.

זה לא הולך להפתיע אתכם. בילבו כתב כמו שילד בן שש עשרה כותב כשהוא מנסה לחקות מישהו בן ארבעים: השפה שלו לא התפתחה, הצורה בה הוא מסתכל על העולם כחומר גלם, הכלים היצירתיים שלו, העומק, ההבנה – הכל נשאר בדיוק אותו הדבר כמו לפני שבע שנים. גלדריאל, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר לגמרי: היא כתבה כמו שההבטחה הבאה של הספרות העולמית כותבת. בהבנה, ביצירתיות, בשליטה מוחלטת בשפה, בקריאה מדוייקת של סיטואציות. זה היה – אני יודע שזו לא נשמעת המילה המדוייקת, תאמינו לי שזו כן – אושר. הייתי מאושר.

והייתי חייב לשאול, כמובן, אז שאלתי. מה קרה בינתיים, שאלתי אותה. וגלדריאל כתבה –

"הייתי כל כך מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להעביר בדיוק את מה שאני רוצה למילים," היא אמרה, "אז הייתי חייבת לעבוד על זה. וזה מה שאני עושה. כל הזמן אני מתאמנת על זה. כל הזמן. יש לי מחברת קטנה בתיק, והמצאתי לעצמי תרגילים, ואני כל יום, כל יום, מתאמנת".

היא כל יום מתאמנת, אתם מבינים? כמו מוזיקאים, כמו ציירות, כמו שחקניות כדורסל ושחקני הוקי־קרח. כי אם לא מתאמנים, לא מתקדמים.

יש לי שתי מסקנות להגיד לכם מהסיפור הקטן הזה.

המסקנה הראשונה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו לעצמכם 'אני כותב מספיק טוב'. אין דבר כזה 'מספיק טוב', ולעולם לא יהיה. בכל טקסט יש משהו שאפשר לשפר, כל שיר יכול להיות טיפ־טיפה יותר טוב, ובטח שבכל סיפור יש משהו שאפשר לדייק יותר. כשאתם אומרים 'אני מספיק טוב' אתם בעצם אומרים 'אין לי לאן להתקדם', וזה שקר. אתם מוותרים לעצמכם, וסופכם להישאר במקום. תחשבו על הצדדים שאתם חלשים בהם, ותתאמנו עליהם שוב ושוב עד שתרכשו את היכולת.

תמיד יש לאן להתקדם.

המסקנה השנייה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו 'אני לא כותב מספיק טוב, אין לי עתיד בכתיבה', או 'אני בחיים לא אצליח להביע את מה שאני רוצה', או כל הדברים האלה. זה שקר. אתם מוותרים לעצמכם. אם אתם מסוגלים לדבר, אם אתם מסוגלים לחשוב, אתם גם מסוגלים לכתוב. ברור; צריך להתאמן על זה, להקשיב לביקורות, לעבד, לחזור, לכתוב שוב, אבל אפשר. אתם מסוגלים. זה לא אומר שפתאום תהיו הדבר הגדול הבא, או הדבר הגדול הנוכחי, אבל קודם כל, למי אכפת, העיקר שתכתבו. ושנית, היי, אולי כן?

_________________________

הלוואי שמישהו ינחש בתגובות למה קוראים להם בילבו וגלדריאל!

למה אתם מחכים?

יש לי חבר סבבה, קוראים לו אורי, והוא כותב למגירה. באמת באמת, יש לו מגירה והוא כותב ומכניס אליה שירים וסיפורים שהוא כתב. כלומר, הוא הכניס אליה. בעבר. הוא היה רוצה לכתוב למגירה. כלומר הוא כתב למגירה כשהיה בתיכון וכשהיה לו המון זמן, במקום לשחק כדורסל, זה היה התחביב שלו. הוא הלך לסדנאות והיה חלק מקבוצות, ועכשיו הוא לא כותב.

בכלל.

כלומר הוא עדיין מגדיר את עצמו 'כותב' והוא מנוי לכל מיני רשימות תפוצה ועוקב אחרי כל מיני כותבים בפייסבוק ולפעמים מחליף ספר בספרייה.

אבל הוא לא כותב.

וכשאני שואל אותו למה הוא לא כותב, הוא אומר דברים כמו 'תשמע, אחי, הילדים', או 'האישה', או 'החבר'ה', או 'למי יש זמן לכתוב בחיים האלה' או 'העבודה', או 'אני דווקא רוצה לכתוב רק תמיד כשאני מתיישב לכתוב צצים להם הכלים בכיור וקורצים לי', וכן הלאה וכן הלאה. שזה, במחילה אורי, תירוצים.

לא שאכפת לי, גם אני מלא תירוצים (למכביר!) על הדברים שאני רוצה ולא עושה, אבל שלא ישקר לעצמו. הוא לא כותב כי זה גדול מדי, כי זה היה משהו שהוא התעניין בו פעם, ועכשיו זה קצת רחוק ממנו ואין לו שמץ של מושג מה לעשות ואיך להתחיל. אז בשביל אלה שכן רוצים לכתוב, ויש משהו מאחורי התירוצים האלה, בואו נעשה כאן סדר לרגע:

בגדול ובגסות, אפשר לחלק את הסיבות לזה שאנשים (שבאמת רוצים לכתוב, אורי) לא כותבים לתוכן ולצורה.

תוכן זה 'אין לי על מה לכתוב', זה 'החיים שלי בורגניים ומשעממים', זה 'אין לי השראה', זה 'בשביל לכתוב צריך פצע עמוק ששואבים מתוכו', זה 'מה כבר יש לי להגיד', זה 'מי ירצה לשמוע את מה שיש לי להגיד'. כל אלה משפטים (אמיתיים) של אנשים שמאוד מאוד רוצים לכתוב, הם פשוט לא יודעים מה הם רוצים לכתוב.

אם הם כבר מתחילים, הם עושים את הצעד הראשון (מתיישבים לשולחן וחושבים), אולי את הבא אחריו (כותבים פיסקה ראשונה), ואז זה משעמם אותם, אז הם מפסיקים.

צורה זה אנשים שיש להם מה לכתוב, אבל אין להם כלים. אין להם מושג איך לכתוב. זה 'בשביל שירים צריך חרוזים', זה 'אין לי מושג איך בונים דמויות', זה ה'אני רוצה לכתוב כמו ג'יי קיי רולינג', זה ה'אני מנסה לכתוב כמו עגנון וזה לא יוצא לי כמו שצריך', ועוד ועוד הסברים של אנשים שיש להם מה להגיד, יש להם תוכן, הם מנסים לצקת את התוכן הזה לצורה, אבל הצורה לא עובדת להם כמו שצריך, אז הם מתייאשים.

הפתרון לשתי הבעיות האלה הוא אחד: להתחיל. לכתוב.

תקשיבו טוב: הבעיה האמיתית של התקיעות, היא שהיא מעגלית. היא תוקעת אותנו הלאה. כשאנחנו בתנועה, התנועה מזינה אותנו. כשאנחנו תקועים, אנחנו הולכים ומתחפרים בבוץ. הדרך היחידה, היחידה, לצאת מזה, היא לעשות מעשה ולהכריח את עצמינו להתחיל לכתוב.

כן כן, יש דבר כזה השראה, אבל אם היא תגיע כשכוחות היצירה שלכם מנוונים, אתם לא תזהו אותה גם כשהיא רוקדת לכם מתחת לאף לבושה בכיסוי הקומקום של דובי. אתם תהיו מנוונים מדי. נעולים מדי.

אם תכתבו, תגלו שהיא פשוט מגיעה לעיתים יותר ויותר תכופות.

אז למה אתם מחכים? אה, אין לכם נושא? זה לא משנה. תכתבו לפי מספר מילים. תגדירו לעצמכם שאתם כותבים פוסט פעם ביום. תכתבו יומן. תיזכרו באירוע משמעותי ותכתבו אותו. תנסו לחשוב מה אתם חושבים על השמיים, על תחנות רכבת, על אבטיחים. תשתמשו בתרגילי כתיבה. תצטרפו לקבוצות כתיבה (יש המון, בפייסבוק ובוואטסאפ, בחינם), תירשמו לסדנאות כתיבה יוצרת. אני אגיד את זה הרבה יותר בבירור:

זה ממש לא משנה על מה תכתבו, כל עוד תכתבו.

מה שיקרה הוא שלאט לאט אתם תמצאו את עצמכם כותבים על מה שמעניין אתכם. דברים יתנסחו לכם תוכדי כתיבה, פתאום תבינו על מה בא לכם לדבר, מה לא מעניין אתכם בכלל, על מה אתם יכולים לכתוב עוד ועוד, ומה יכול להזין אולי שיר או סיפור אחד. בקיצור, כל מה שאתם צריכים, יתנסח תוך כדי תנועה. אתם עדיין לא יודעים (או יודעות את זה), כי הכל עדיין בראש שלכם, וכשדברים בראש שלנו הם מעורפלים. אבל תכתבו, אני מבטיח לכם, זה יקרה.

ככל שתכתבו יותר בלי השראה, ככה ההשראה יותר תבוא אליכם מעצמה.

זה נכון באותה מידה גם לצורה. הדרך היחידה, היחידה, ללמוד לכתוב בצורה מסויימת, היא לתרגל את זה. אין דרך אחרת. זה לשבת, לנסות לחקות סגנון, ללמוד מספרים איך בונים דמות ואיך בונים עלילה (אפשר ללכת גם לקורס או לסדנה שמלמדים את זה, אם אין לכם המון זמן פנוי), ללמוד אותו, לכתוב בו עוד ועוד, עד שאנחנו מסגלים אותו לעצמינו. גם כאן, ככל שתמשיכו לכתוב, תגלו שהסגנון האישי שלכם, זה שהכי מתאים להביע את הרעיונות ואת הסיפורים שלכם, מתברר לאט לאט. אם תתכננו אותו מראש זה יכשל, כי ככה זה, אי אפשר ליצור בדיוק לפי הדימוי שיש לנו בראש. אבל אם תכתבו – זה יקרה.

אני אגיד את זה אחרת:

שום רעיון לא יצנח לכם מהשמיים. אף מיומנות לא תלמד אתכם את עצמה. אין למה לחכות.

פשוט תתחילו.

—–

ועוד שלשה טיפים שיכולים לעזור לכם להתחיל לכתוב:

א. תקבעו זמן מראש, 'זה הזמן שבו אני כותב'.
ב. תקבעו כמות מילים מראש: 'לפחות עמוד', 'לפחות שלש פסקאות', 'לפחות 2000 מילים'.
ג. תכבו את האינטרנט. כן, גם בפלאפון. כיביתם? יופי, ביי.

איך נבוקוב היה פותח פוסט בפייסבוק

 

לוליטה. הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה.

איזו יפה הפתיחה הזו, נכון?

אחד האתגרים הגדולים (ובאופן מפתיע, הקלים לפתרון) שעומדים בפני אנשים כותבים הוא לשכנע את הקוראים להמשיך. כתבתם סיפור או ספר או רשומה בבלוג או מאמר או כל דבר שכזה, ואתם רוצים שיקראו אותו, אבל מה – למי יש כח (וכח רצון) לקרוא עכשיו סיפור ארוך? למי יש כח לקרוא מאמר אינסופי על שיטות המיסוי בארצות הברית? רק לאנשים שממש ממש מתעניינים בזה, והם צריכים שהעניין בזה יהיה עכשיו. זה די הרבה לדרוש מבנאדם, לא? ומה לגבי הקונה ההיא שהולכת בחנות ספרים לקנות ספר לחג, מוצאת ספר, מדפדפת, מחזירה – איך משכנעים אותה ששווה לה לקרוא?

יש די הרבה פתרונות לאתגר הזה. יותר ממה שאני יכול לכתוב כאן ועכשיו. אפשר, למשל, לגרום מתח, או סקרנות, או ללכוד את הקורא בשפה, או לשכנע אותו שאני כותב מעניין ששווה להקשיב לו, או המון דברים אחרים שאין זה המקום בשבילם. ואחד הפתרונות הוא, באמת, מה שנבוקוב עושה בפתיחה הזו. שימו לב:

תקראו שוב את הפתיחה. תראו איך ה'הילת ימי' מתחבר ל'להט לילותי', איך החטא והחיים עומדים זה מול זו בהקבלה. בכלל, תראו איך התיאור הזה אלגנטי, איך (באמת, תנסו!) הלשון נוגעת פעמיים בחיך, בלמעלה של הפה, ונוקשת בשיניים בשביל ליצור את ה'טָה' הזה. במצלול מדויק. ואיזה תרגום מהמם זה, של דבורה שטיינהרט, למשפטים המפורסמים של נבוקוב:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."

וזהו, אתם בתוך הסיפור.

אתם יודעים למה אתם בתוך הסיפור? כי בדקתם את זה. כלומר, כי שלחתם את הלשון אל החיך, ואחר כך אל השיניים, וביטאתם בקול את השם הזה, 'לוליטה', בשביל לבדוק שזה בדיוק מה שקורה, וברגע שעשיתם את זה, הפכתם להיות חלק מהסיפור. אתם יכולים לעצור, כמובן, ואם זה משעמם – סביר שזה מה שתעשו. אבל זה הצעד הראשון של נבוקוב בשביל להפוך אתכם למעורבים, פיזית ורגשית.

וזה, כלומר, לגרום לקורא לעשות משהו, היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לפרסומאים ולאנשי שיווק. בשיווקית קוראים לזה 'המרה'; זה אומר שהגולשים (כלומר, אנחנו), עושים פעולה קטנה. אנחנו לוחצים על כפתור 'המשך לקרוא', אנחנו נכנסים לדף, אנחנו לוחצים 'המשך', אנחנו גוללים למטה, אנחנו מזינים פרטים, וכולי וכולי – כל מעבר כזה מכונה המרה, והוא מדיד: אנחנו יכולים למדוד כמה גולשים לחצו על הכפתור, וכמה סגרו את הלשונית בדפדפן.

בסיפורים זה קצת פחות מדיד, אבל גם קצת פחות חד משמעי. אנחנו לא חייבים שהקורא ילחץ על משהו, רק שיבצע פעולה, אפילו קטנה. ולכן, יש המון דרכים לבצע את הטריק הזה בתחילת סיפור: אפשר לגרום לקורא לזהות רפרנס (כמו עגנון בתחילת 'תמול שלשום'), לגרום לקורא להנהן בהסכמה (טולסטוי ב'אנה קרנינה') או באי־הסכמה־משועשעת (כמו גין אוסטין בפתיחת 'גאווה ודעה קדומה'), ואפשר, כמו נבוקוב, לגרום לו לבצע פעולה אמיתית. למשל, לבטא את השם של הגיבורה בקול.

עוד למשל? דיוויד מיטשל, ב'דרים 9#' מזמין את הקורא לשמוע שוב את השיר ההוא של ג'ון לנון. יאיר אגמון ב'יאיר ויהונתן' מזמין את הקורא לראות סרטונים ביוטיוב ולשמוע שם מוזיקה שנכתבה לספר. סופרים אחרים גורמים לקוראים להסתכל בציפרניים של עצמם כדי לבדוק אם יש עליהם כתמים לבנים ('מי שיש לו כתמים לבנים בציפורניים, אמרה סבתא, אות הוא שהזדמנות גדולה תזדמן לו מחר'), ב'עשו לעצמכם צמרמורת' משכנעים את הקורא לדפדף לדפים מסויימים, וכן על זו הדרך. זה לא ממש משנה מה הקורא עושה, העיקר שהוא עושה. מהרגע שהוא עושה, הוא איתנו.

עכשיו, בכנות? אני לא עף על הכלי הזה. הוא קצת לא מספיק אלגנטי בשבילי. יותר מדי שיווקי, פחות מדי חלק אינטגרלי מהסיפור. יש כלים הרבה יותר יפים, אינטלגנטיים וזורמים כדי להזמין את הקורא להכנס אל הספר ולהתיישב. גם נבוקוב עצמו משתמש, בפתיחה הזאת ממש, בלפחות שני כלים נוספים, אפקטיביים גם הם. אבל זה כלי חשוב, אני חושב. בטח לטקסטים באינטרנט, וחשוב שתכירו אותו.

מכירים עוד דוגמאות כאלה, ספרותיות ושאינן כאלה? אני אשמח לשמוע. מוזמנים גם לצטט את עצמכם או לנסות את כוחכם בתגובות.

תכתבו כמו שאתם מדברים

כשהתחלתי להעביר סדנאות כתיבה, לפני איזה חמש שנים ועשרות מחזורים, הייתי בטוח שאני צריך להיות משורר רגיש ועדין, עם עיניים מרחפות, קסקט וצעיף.

(אלוהים יודע מה הקטע של משוררים עם צעיפים ולמה הם כל כך אוהבים אותם). 

בכל אופן, כל המשוררים שהשתתפתי בסדנאות שלהם היו כאלה; רגישים, עדינים, מדברים במין ניגון מיוחד של מנחי־סדנאות־כתיבה. רכִּים. הייתי יושב בסדנאות ומנסה להראות כך: עטוף צעיף (צעיף!), מדבר בניגון לא־בטוח־בעצמו, מחזיק באיזו תנועה רכה של הנפש שמתייחסת לכל העולם הזה כמו איזה ערפל. גם את המשתתפים מישבתי כמו משורר. כלומר, כמו הדימוי של המשורר; מנסה להגיד מה השיר הדהד אצלי, ומשתמש במילים כמו 'כאב', 'סכין', 'פולח' ו'נוגה'.

זה היה אידיוטי.

זה היה אידיוטי וגם חטפתי על זה במשובים. המשתתפים כתבו: אתה חמוד והכל אבל רצינו לשמוע קצת ביקורת. חיפשנו מישהו שיגיד לנו 'זה טוב' ו'זה לא'. המשתתפות כתבו: לפעמים היה נראה כאילו אתה קצת מתנתק, לא באמת מקשיב. הם כתבו, המשובים שלך לא היו מדוייקים. הם כתבו, היה נראה כאילו אתה לא נהנה לשמוע אותנו.

וזה היה נכון. באמת לא נהניתי, כי כל הזמן ניסיתי להחזיק איזו תדמית שאני לא. ולא הייתה ביקורת, כי חשבתי שבסדנאות 'אמיתיות' אין ביקורת אלא רק מקום ונתינה והכלה וקבלה. והייתי מנותק, כי כל הזמן שאלתי את עצמי 'איך אני נראה?', 'איך רואים אותי?' כאילו אני מתכונן לאיזה ראיון קבלה ומנסה לעשות רושם. במילים אחרות, שמתי על עצמי איזו תווית, הייתי מרוכז בלהחזיק אותה וניסיתי לשכנע את המשתתפים כאילו אני משורר מעופף ונוגה, בשעה שאני לא, והם ידעו שאני לא. משתתפים קולטים דברים כאלה.

גם קוראים.

זה קורה הרבה לכותבים מתחילים. הם מתחילים לכתוב סיפור, ואומרים לעצמם 'אני צריך לכתוב כמו סופר'. איך סופרים כותבים? אחרת. עגנון, למשל, כותב במשלב גבוה, תנ"כי או חז"לי. אפשר לראות הרבה כותבים, שקראו הרבה עגנון, כותבים את הסיפורים שלהם במשלב חז"לי למרות שהם לא חיים בתוכו. כאילו, הייתי אומר, הם מנסים לשים על עצמם איזו תווית: שימו לב, הם מכריזים, יש פה סיפור! חשוב! והוא סיפור טוב מאוד! הוא במשלב הנכון לסיפורים 'חשובים'! ככה עגנון כותב, או רחל המשוררת, או עמוס עוז, או אלתרמן, או לאה גולדברג, או גרוסמן, או רולינג, או כל אותם מאורות שאנשים קוראים ומנסים לכתוב כמוהם.

אבל קוראים שמים לב לזה. הם מבינים שהמשלב הזה הוא תרמית, והשפה היא לא אמיתית, וצורת החשיבה לקוחה מאנשים אחרים. אנחנו רואים את זה. אתם רואים את זה, בחיי. אפשר לראות שהז'קט לא יושב עלינו בול בכתפיים, שהשפה לא נובעת מהכותב או מהכותבת, שהם מחקים מישהו אחר שכותב טוב, ובגלל שהם רוצים לכתוב טוב, הם כותבים כמוהו. וזו לא מחשבה מטופשת, הו, לא, להפך: זו מחשבה נכונה. ככה לומדים. מחקים אנשים אחרים ומנסים להבין איך הם עבדו.

אבל בסוף, בסוף, כשכותבים את הסיפור או את השיר, זו תנועה שגויה. אנחנו מנסים להיות משהו שאנחנו לא, וזה לא עובד.

אז מה עושים? רגע, יש לי תשובה (גם לכם יש, היא כתובה בתמונה המצורפת באותיות ענק), אבל לפני זה צריך לסיים את הסיפור עם הסדנאות.

בקיצור, יום אחד, אחרי שפתחתי סדנה ועשיתי מפגש ראשון, חזרתי הביתה ואמרתי למרב תקשיבי, זה לא זה. ומרב אמרה מה זה 'זה'. ואני אמרתי, אני לא מצליח להיות המשורר הרגיש והמעופף שמשתתפי סדנאות כתיבה רוצים. ומרב אמרה לא, אתה לא מבין. הם לא מחפשים לשמוע 'מנחי סדנאות כתיבה'. הם מחפשים לשמוע אותך. לך תהיה המנחה הנחמד והמתלהב שאתה, תגיד להם בכנות, זה טוב וזה לא טוב, כאן אפשר לשפר וכאן לא, תעשה להם משחקים, בקיצור, תהנה מהסיפור הזה. תהיה מי שאתה.

זה כמו שלפני שנתיים פנו אלי מאיזה גוף, לא חשוב השם, וביקשו שאכתוב להם תוכן לאתר שלהם, ואני אמרתי סבבה ותימחרתי בהוגנות והכל היה טוב ויפה. ובשביל לכתוב תוכן לאתר, תוכן אינפורמטיבי, הלכתי ולמדתי מהו תוכן אינפורמטיבי וניסחתי להם ניסוחים קצרים וקולעים ומדוייקים למה שהם עושים ולמטרת כל חדר בבניין וכאלה, כך שלכל עמוד באתר שלהם היה טקסט באורך מומלץ על ידי מדריכי כתיבה מקצועיים והנעה לפעולה וכל מה שצריך, ואז, ואז, הלקוח קרא לי לפגישה ואמר תגיד לי, מה נראה לך, שאם הייתי רוצה תוכן יבש ואינפורמטיבי כזה הייתי פונה אליך? ממך אני רוצה סיפורים.

אז מה עושים? הכי פשוט בעולם.

תהיו מי שאתם.

כן, לא כזה מורכב. אל תנסו להיות מה שאתם לא. אתם לא שוחים בשפה עגנונית? אל תכתבו כמו עגנון. אל תעלו משלב בשפה. אל תנסו להמציא חרוזים מורכבים. פשוט שומעים את הזיוף, אתם מבינים? שומעים שזה לא אתם, שזה מישהו אחר שאתם מנסים לחקות אותו. אתם רוצים לכתוב סיפור? תכתבו כמו שאתם מדברים.

לא כמו שאתם מדברים עם האח הקטן שלכם. גם לא כמו שאתם מדברים עם החבר'ה (למרות שזה אפשרי). כמו שאתם מדברים בפני קהל, נניח. כמו שאתם מדברים כשאתם מורידים את ה'אמממ' ואת ה'כאילו'. תחשבו שאתם מספרים את הסיפור הזה לחבורה של אנשים שיושבת ומקשיבה לכם. תתרכזו בתוכן, לא בצורה, ואני מבטיח לכם שהצורה הייחודית שלכם, והמשלב הייחודי והסגנון והשפה והמטאפורות והמגניבות ואפילו אפילו הרכות האישית שלכם – תבוא לידי ביטוי. והכי חשוב? יהיה לכם כיף. אתם תהנו מהכתיבה, ותהנו מהטקסטים שאתם כותבים, והקוראים שלכם ירגישו שכיף לכם (כי מרגישים דברים כאלה) וירצו לקרוא עוד.

אני יודע שזה מה שעשיתי עם הסדנאות שלי, וזה עבד.


רוצים להצטרף לאחת הסדנאות שלי? במחזור הקרוב נפתחות סדנת ערב בירושלים, סדנת בוקר בירושלים וסדנת בוקר בתל אביב. בניית סיפורים, כתיבה יוצרת וכתיבת פרוזה. כולן ממש אחלה, בחיי. בא לכם? כתבו 'בא לי' בתגובות, או שלחו לי הודעה.
__
בתמונה: מנחה סדנאות כתיבה. אילוסטרציה.

 

למה שרלוק הולמס הוא בלש אוברייטד

הסיבה האמיתית שבגללה שרלוק הולמס הוא אובר־רייטד, במחילה, שייכת לזה שאנחנו לא יכולים לפענח את הפשע בעצמנו. כלומר, אין לנו אף דרך לדעת מה שרלוק הולמס יודע, או לאיזה פרטים הוא שם לב. אנחנו פשוט צופים בו מתבונן, חושב, מעשן סמים ואז- הופ! ראו זה פלא, שרלוק הולמס הגאון חושף כמה פרטים שהוסתרו מעינינו כל הזמן הזה, ואנחנו מוחאים לו כפיים כמו ווטסון ההמום.

אבל ווטסון המום בגלל שהוא היה שם כל הזמן. הרמזיםששרלוק חשוף אליהם הם רמזים שגם ווטסון אמור היה לראות. אנחנו, שמקבלים רק מידע חלקי מקונן דויל (הסופר), מתייחסים לכל העניין כמו קסם; כאילו שרלוק הולמס הוא בעצם מכשף שעושה איזו תנועה באצבעות ופתאום העולם מסתדר. זה לא שיר הלל לכוחו של ההיגיון, במחילה, זה שיר הלל לכוחה של הסחת הדעת, להטטונות ידיים ועצימת עיניים.

זה טריק ספרותי זול. מהזן של 'אני אסתיר מכם פרטים ואז אחשוף ואתם תהיו מופתעים'. חבר של 'אני אשקר לכם ואתם תלכו אחרי שולל עד לרגע שבו אפתיע אתכם בסוף', ובן דוד של 'אין לי מושג איך לסיים את הסיפור אז אני אגיד לכם שהכל היה חלום'. זה מעצבן.

הניגוד מתעצם כשמשווים את שרלוק הולמס לאגאתה כריסטי, נניח. קריאה בספרים של כריסטי היא כמו הסתובבות במבוך מראות. אתה יודע שאחד מהקירות האלה הוא היציאה הנכונה, אבל איזו מהן, לעזאזל? כריסטי מעמידה גלריה שלמה של דמויות שיכולות לבצע את הפשע. אנחנו יודעים שזו אחת מהדמויות, אבל מי היא? הכל כל כך מתעתע, עד כשמיס מארפל או הרקול פוארו מצביע, סוף כל סוף, על הפושע, אנחנו מוחאים כפיים; זה נראה כל כך הגיוני, לפתע, עד שאי אפשר שלא.

הכוח הספרותי של שרלוק הולמס הוא לא הסיפור, ולא התעלומה, ובטח שלא המתח או הבלשות; זו הדמות. הציניות, השכל הקר, הבוז. זה משעשע, זה מלהיב, זה לגמרי לוכד את הקורא. זה היה כוחו של יו לורי בתפקיד ד"ר האוס, שמבוסס על שרלוק הולמס, וזו, כנראה, הסיבה לכך שהעונה הראשונה של שרלוק (של הBBC) מוצלחת, השנייה סבירה, השלישית נו, מילא ואת הרביעית אפילו כבר לא ראיתי, פשוט לא היה לי כח.