על הכתיבה 23# (גשם)

היי יקרים ויקרות, כמעט־סוף־חורף טוב לכם.

כתבתי את המילים 'כמעט סוף חורף' כאן למעלה והלב שלי נחמץ, ככה, במקום הצמא ההוא, כי איך אפשר לעבור חורף שלם בלי לטבוע בשלולית, או בלי שנשב ככה, שבוע, והמים ירדו וירדו וירדו, ובחדשות יגידו 'הסופה הגדולה הגיעה' ואנחנו נצטמרר מעונג על הספה המרוטה שיושבת בסלון ושאין לנו לב להעיף אותה, ונראה סרטים ונאכל פופקורן ונשתה תה עד אין סוף, ובמקום זאת אנחנו, איך לומר, נצלים כאן בשמש הקופחת של החורף הישראלי, ומחכים, מחכים, מחכים.

קרא/י עוד «

על הכתיבה 22# (להתבונן)

לפני שבועיים הבאתי לכם כאן את דויד גרוסמן כותב על אנשי בית המלוחה ואנשים כמוהו, המתפלשים בשוקולד, ולמדנו מזה איזה עניין – אין זה חשוב כרגע מה, ואחרי שכתבתי את הכלל הזה קיבלתי הודעה מוקלטת מר', חבר טוב ומוכשר, שזעם – ממש כך, זעם – על הרידוד שעשיתי לגרוסמן. מה אתה עושה, הוא נזף בי קבל הטרמפיסטים שנסעו איתי לירושלים, מה אתה הופך את הקטעים היפים, השלמים, שאתה מצטט, לאיזה עניין פשוט וטכני? מה כך, באבחת גלימה, אתה מוריד את כל הקסם מהיצירה?

ובהתחלה נבהלתי, כי באמת – זה לא יפה להוריד קסמים מיצירות, ובכלל, ר' הוא אשף מילים והשפה שלו מסתדרת מאחוריו כחיילים ונורית בו, בשומע (שהוא אני), אבל אחר כך אזרתי אומץ ואמרתי לו תשמע, ר' יקירי, אבל הרי אני לא חושף את כל השלד של היצירה ומותיר אותה בעירומה, אני רק מתחקה אחר צורת החשיבה ומנסה להבין איך יכולים אנחנו, שאיננו גרוסמן, לכתוב משהו שלא יפול באותן בורות בורות נשברים של הקלישאות המורגלות. איך להביט אחרת בעולם ולהגיד – זה העולם, ואני מתבונן בו בישירות וללא מסכים, ורואה בו את הדברים הבאים אחר כך והופכים להיות שירים, או סיפורים, או קטעים, או כל דבר שיהיה.

ואגב כך העברתי סדנה חד פעמית לאי אלו קבוצת נשים (ושני גברים) נפלאות ונפלאים, במרפסת הנפלאה של יעל משאלי, ושם נזכרתי קבל עם בתרגיל הכתיבה של פלובר. וזה תרגיל כל כך יפה, כל כך נכון, עד שאין ברירה וצריך לכתוב אותו כאן. ומעשה שהיה, שמופסאן (הסופר) בא אל פלובר (הסופר גם הוא) וביקש ממנו ללמוד. ופלובר אמר לו – תחילה וראש, תתבונן.

הנה, ראו בעצמכם:

השראה + טיפ

"הכישרון הוא אורך רוח. עליך להביט במה שברצונך לבטא זמן ממושך ובתשומת לב רבה, עד שתוכל לזהות בו היטב כלשהו שאיש טרם ראה או אמר. בכל דבר קיים חלק שעדיין לא נחקר, כיון שאנו מורגלים להשתמש בעינינו עם הזיכרון של מה שחשבו לפנינו על אותו דבר שאנחנו מתבוננים בו. בכל דבר פעוט קיים תחום בתולי. עלינו למצוא אותו. כדי לתאר אש מתלקחת או עץ הנטוע במישור, עלינו לעמוד נוכח אותה אש ואותו עץ עד אשר לא יידמו עוד, עבורינו, לאף אש אחרת ולאף עץ אחר.

כך נהיה האדם מקורי.

לאחר שטבע אותה אמת לפיה בתבל כולה אין שני גרגרי חול, שני זבובים, שתי כפות ידיים או שני אפים הזהים לחלוטין זה לזה, שלח אותי לתאר במשפטים אחרים יצור או אובייקט באופן שייחד אותם בבירור, כך שיובדלו מכל היצורים או האובייקטים האחרים מאותו גזע או מין.

"כאשר אתה חולף על פני חנווני היושב בפתח חנותו," אמר לי, "או על פני שוער המעשן את מקטרתו, או על פני תחנת כרכרות, הראה לי את החנווני ואת השוער האלה. תאר לי את תנוחתם, את הופעתם החיצונית על כל פרטיה, וגם את טבעם המוסרי, כך שלא אוכל לבלבל ביניהם ובין אף חנווני אחר ואף שוער אחר; ובמילה אחת הראה לי איך סוס אחד הרתום לכרכרה שונה מחמישים סוסים אחרים המהלכים אחריו או לפניו."

(מופסאן, מתוך 'הרומן', בתרגום של רמה איילון)

תרגיל

תרגיל הכתיבה של השבוע הוא תרגיל כתיבה פשוט למדי, ועיקרו – להתבונן בעצמכם בישירות, בכנות, בבהירות, ואחר כך לכתוב קטע קצר שעוסק בפעולה אחת שאתם עושים או נוטים לעשות (כמו התבוננות במראה, כמו כתיבת מייל, כמו הכנת שייק פירות). אבל להתבונן בעצמכם זמן מה, לפחות חמש דקות, ולא לקפוץ ישר אל התרגיל כאילו שד רודף אחריכם. אחר כך – לכתוב.

ומי שלא יודע על מה בעצמו לכתוב, שיבחר בשטיפת כלים.

הנה, תראו את ערן בר גיל עושה את זה יפה. זה מתוך אחד חלקי אחד (1:1):

אֲנִי מְמַלֵּא מַחְבָּרוֹת בְּפֶרַח
וּבַעֲצִיצִים מַשְׁלִיךְ פְּקָקִים שֶׁל בַּקְבּוּקֵי
בִּירָה וּמְכַבֶּה סִיגַרְיוֹת בְּכוֹסוֹת
קָפֶה וְלִפְעָמִים, בְּלִי לָשִׂים לֵב, קוֹרֶה
שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה קָפֶה מְעֻרְבָּב בְּאֵפֶר סִיגַרְיָה
וּמֵקִיא
וּמִתְחָרֵט שֶׁאֲנִי אֶחָד כָּזֶה
שֶׁמְּכַבֶּה סִיגַרְיוֹת בְּכוֹסוֹת קָפֶה
וּבִכְלָל
שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים
שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה.

——

בהצלחה.

על הכתיבה 21#

הוי.

יש בזיליקום בחלון שלי. אני מסתכל מדי פעם הצידה כדי לראות, לאשש את המראה: יש בזיליקום בחלון. כך סתם, באמצע החורף, בזיליקום. היינו ביום ראשון בחתונה של מעיין וטל, והם הניחו עציצי עשבי תיבול על השולחן ואמרו לנו 'קחו', אז לקחנו והנחנו בחלון. הכלב שלי אוהב לרחרח אותו, ללקק, אבל אני לא נותן לו, ובמקום זה אני קם כך, באמצע העבודה, ואוסף את העלים ונושם ונושם ונושם.

אני מקווה שגם אתם נושמים לרגע, מנסים להתאושש מהשגרה שמכה בנו במלוא עוזה. אדם רוצה לכתוב ספר אבל השגרה, השגרה, חובות היומיום מכות בו במלוא עוזם. אני, למשל, קמתי השבוע עייף ויגע, התיישבתי לשתות קפה מול המחשב, וכך, באבחה של תנועה לא זהירה, מצאתי את עצמי בלי מחשב לכל תחילת השבוע. ואמנם בישלתי וקראתי ושוחחתי ונפגשתי אבל הספר מה יהיה עליו.

ובכל זאת אני מסתכל בבזיליקום ונושם. כי כך ראוי לעשות בימות השגרה. לעצור, להתבונן, לכתוב. ולשם כך אני שולח לכם באמצע יום העבודה את המייל הזה, להזכיר לעצמי ולכם שיש גם עולם מבחוץ. הנה, תחת החלון שלי משתרעת חתולה וסופגת קרניים אחרונות של שמש. עולם שחתולים משתרעים בו על המדרכות אינו יכול להיות עולם גרוע עד כדי כך, הלא כן?

השראה

גרוסמן.

יש ילדים זיגזג.

(בטח יש בין הקוראים כאלה שהלב שלהם זוקף אזניים, פתאום. גם גרוסמן, גם יש ילדים זיגזג. כי האמת, האמת שרק קוראי גרוסמן יודעים, ורק אלה שנשבו בקסם של המילים ב'שתהיי לי הסכין' ונצרבו בשבי ב'אשה בורחת מבשורה' ונמסו אל אבותם ב'נופל מחוץ לזמן', רק אלה יודעים שגרוסמן הוא במיטבו בספרי הילדים שלו, ובעיקר ב'יש ילדים זיגזג', שהוא מגובש ומורכב וזורם כולו מתחילה ועד סוף. ואפילו 'עיין ערך אהבה' המופתי נופל בזה, לפעמים, אבל יש ילדים זיגזג הוא רק סיפור. מתחילתו ועד סופו. ובשפה מושלמת, ובתודעה מופתעת, ובכל שאר הקסמים שדויד גרוסמן עושה בנו.

והנה, סוף סוף, מונולוג השוקולד של האיש הזה. תראו כמה יופי:)

" .וכאן חייב אני לעשות הפסקה קטנה כדי להבהיר עניין חשוב: יש אנשים, אנשים גסי רוח וערלי – נפש וחסרי חוש אמנותי, שבשבילם סיור כזה הוא שיעמום אחד גדול. ואפילו אם במקרה הם אוהבים שוקולד, הם מעוניינים רק במוצר הסופי. בתוצאה המוגמרת, הקרושה.

אבל אותי ואת גבי משך תהליך יצור השוקולד בחבלי קסם: הצינורות, הבריכות, המנפים שהעבירו את השקים עם פולי הקקאו, התופים הענקיים שבהם קלו את הפולים לפני טחינתם, משפכי הענק שמתוכם נמזג הנוזל המכשף, היופי הצרוף והבוהק של לוח שוקולד שלם, לפני שחורצים בו את הריבועים, והצניעות המפתה שבה הוא מתכסה בנייר כסף נוצץ, ואחר-כך עוד עוטה על עצמו עטיפה צבעונית – מה יפה הוא מחזור החיים בטבע!

אני מתנצל על שאני מאריך כל-כך בתיאור הזה. אני בהחלט ער לאפשרות המחרידה שבין קוראי הספר הזה יש גם אחד או שניים המחוסנים בפני כוח פתויו של השוקולד. גם בריות כאלה יש בעולמנו, ועלינו לקבל זאת ברוח טובה, כחלק מהתופעות שאין להן הסבר מדעי. אני אפילו מכיר באופן אישי ילד אחד, לא אנקוב בשמו, אשר עוד בשחר ילדותו בחר במלוחים. כן כן: והוא טורף בתאווה רק מקלות-מלוחים ובייגלאך וחטיפים נגרסים, מצופי גרגרי מלח. בחירה משונה, אם יורשה לי להעיר. ומן הבחינה הזאת אני והוא שייכים, לצערי, לשני גזעים נפרדים לגמרי של האנושות: אנשי בית- המלוּחָה הם, כידוע לכל, אנשים מעשיים, הגיוניים להצמית, מהירי החלטה, חשדניים כלפי סיפורי-מעשיות וסוגדים רק לעובדות. לא פעם נרמז לי, כי בהתוועדויות החשאיות שלהם, אי שם בהרי סדום בואכה ים-המוות, נוהגים המלוחַנים לקיים טקסים מעוררי פלצות של הטבעת חפיסות שוקולד שלמות במצולות הים! זוועה! אבל מן המפורסמות היא שכוח השיפוט נפגם לאחר שנים של גריסת מלח צחיח.

ואילו אני – לפעמים אני משוכנע כי בעורקי זורם שוקולד סמיך (בטעם דובדבנים). עד היום, כשאני נפגש עם אנשים כמוני, מבוגרים לכאורה, לארוחות-עסקים חשובות, אני יודע בסתר ליבי, כי כל הארוחה , כל הדיונים והלהג, הם רק המס שאני חייב לשלם כדי להגיע בסופו של דבר אל הקינוח.

וכשהוא מגיע, אוה!

בפנים אדישות, תוך פטפוט סתמי לכאורה, אני מגליש לתוכי את מוס השוקולד הדשן, את עוגת ´חלומות מתוקים´ האִמַהית, את קציפות ה´ברבורים´ הפעוטות, את עוגות ´שלג הימאלאיַה´ המקציפות… והאיש או האשה היושבים למולי באותה ארוחת-עסקים אינם מעלים בדעתם כי בתוכי, בתוך בן-שיחם המנומס והמאופק, מגיחים מבין מחשכי הזיכרון שניים: ילד קטן וגזוז שיער-צהוב, ואשה גדולה, בשימלה שחורה ומרזה, ושניהם, בלי הרבה חוכמות, עטים על השלל, נוגסים ומלקקים ומתמרחים בו עד אובדן חושיהם…

ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גלוי-לב נדיר, של קירבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי אדמות, את צוואתי הרוחנית:

אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד.

ימתקו לי רגבי עפרי."

 

(ראיתם כמה זה יפה? אי אפשר להגיד אחר כך כלום. רק למחות דמעה סוררת ולחייך וללכת לארון להביא איזה שוקולד לכרסום, ולהמשיך לקרוא)

טיפ

לתת טיפ על בסיס הקטע הזה הוא כמו לנסות להסביר יסודות בכדורגל אחרי סלאלום מופתי. ואף על פי כן, תראו איך הקטע הזה מתעצם והופך למושלם לא רק על בסיס ההשתפכות סביב השוקולד, אלא בעיקר על בסיס ה'טיפוסים'. והמילה הזה אומרת, בעצם, שברגע שאנחנו הופכים משהו מאפיון שולי לנקודת כובד, אנחנו מצליחים למצות את המשהו הזה.

למשל, אם המתוק והמלוח אינם רק אפיון צדדי, משמע, שיש אנשים שאוהבים מתוק ויש אנשים שאוהבים מלוח, אלא הופכים להיות הסיווג המרכזי שסביבו סובב הכל – הרי פתאום הם מתעצמים, וים המלח מגיח, והמילה 'צפוד', מה שהיא לא אומרת, וכן הלאה. ואפשר לנסח את הטקסט בתור 'יש שני סוגי אנשים בעולם', ואפשר 'העולם נחלק לשניים', ובלבד שנצליח להנגיד את הנושא שלנו להיפוכו, ולמצות כך את הנושא עד תום.

תרגיל

בחרו שני הפכים, ואפיינו באמצעותם שני סוגי אנשים בעולם.

למשל? תה וקפה, חצאית ומכנסיים, טריקו ומכופתרת. כמובן, כיד הדמיון הטובה עליכם.

על הכתיבה 20# (חנוכה)

יא.
איך אני אוהב את החג הזה, בחיי. באמת באמת. אני לא יודע אם הוא החג הכי אהוב עלי (פורים, נראה לי), אבל הוא לפחות מקום שני. אני כותב לכם את המייל הזה רגע לפני הדלקת הנר הראשון והלב שלי פועם בהתרגשות כי הנה, סוף סוף, ותכף ומיד–
וכשחשבתי מה לשלוח לכם, בעצם, אז בין כל הקטעים שאני אוהב נזכרתי בכותב אחד, יחיד ומיוחד בספרות העברית, שהרבה מכירים אותו בעצם בתור פרופסור, וזה אריאל הירשפלד. ואריאל הירשפלד הוא אדם מיוחד בספרות העברית לא בגלל המחקרים שלו, כלומר אולי גם בגלל המחקרים שלו (שאני לא כל כך מכיר), אלא בגלל ספר אחד שקוראים לו 'רישומים של התגלות'. ובכריכה האחורית של הספר הזה כתוב שיש בספר הזה סיפורים קצרים ושירים ומסות, ועל המסות האלה אני רוצה לכתוב.
כי אתם מבינים, הרבה אנשים כותבים בעברית בימינו, אבל כמה מתוכם כותבים מסות? אפשר לספור אותם על כף יד אחת. באנגלית זו סוגה מכובדת ורצינית והיא נחלקת בעצמה לכמה סוגים, כמו מסות כלליות ומסות אישיות וממוארים וכן הלאה וכן הלאה, אבל בעברית הכל נכנס לתוך המילה הקטנה הזו, 'מסה', כמו מספר הכותבים אותה בעברית. ואריאל הירשפלד הוא אחד היהלומים של הספרות העברית, כי הסגנון הזה כמו נתפר לו ליד.
ויש לו, לאריאל הירשפלד בספר הזה, קטע יפיפה שקוראים לו 'נס חנוכה'. והנה, אני אתן לו לדבר:

השראה

"נס ירידת הסביבון מן התקרה הפך מופלא יותר ככל שחשבתי עליו וסיפרתי עליו ונזכרתי בו. וזה מוזר: הרי מלכתחילה קינן בי הספק – שלא מלאך הוריד אותו אלא אסתר הגננת היא שתלתה אותו והחביאה את החוט שנמשך עד הפרוזדור והיא עצמה הפעילה את הנס, וככל שעברו השנים הפך הספק לידיעה גמורה. ובכל זאת – רגע הנס עצמו ורגע התדהמה שהרחיבה אותי פתאום למראהו רשומים בי חזק יותר מן הידיעה הזאת ואין לה כוח עליהם. הציפייה לנס הייתה חזקה מכל הספקות שהיו כבר לפניו.

כי מהו הנס? האם הוא באמת עיקום חוקי הטבע וכניסה רועשת של רצון אחר אל עולמנו? לא בכך העניין, לא בקסמים ולא בכוחות נסתרים הסרים למשמעתו של צו שליט כלשהו. יש בו הרבה פחות מזה ולאין שיעור יותר מזה. יש בו מגע רגעי, שביר ומתוזמן כפריטת מיתרים באקורד, בין רצוננו לבין העולם. רצוננו הרחב; מן החסר הפשוט, הצמא והרעב, ועד הכיסופים הארוכים, המתוחים והגבוהים ביותר. רצוננו הנשלח אל העולם קורן אליו, מאיר אליו קרן עזה של תקווה, ומאז הגירוש הגדול מן היניקה והעריסה, ואולי עוד לפניו, אין לקרני הרצון הארוכות הללו מענה היכול להן, היכול להשביע את תשוקתן ברגע הנכון, הרגע הזקוף והמקווה, השוקק, הפעור והנלהב."

(אפשר לקרוא את כולו כאן)
טיפ
מה שיפה באמת במסות זה שהן לא אומרות לי מה אני צריך. לא מה אני צריך לקרוא, ולא מה אני צריך לכתוב, ולא מה צריך לחשוב ולא מה צריך לעשות. מאום מכל אלה אין שם, במסות, והדבר היחיד שיש בהם הוא רק אדם שמראה לי את העולם שלו, העולם הקטן הפרטי שלו, ואומר לי – אתה רואה? אתה רואה את זה? אתה מבין מה זה אומר?
תרגיל
 
כתבו קטע שקורה בחנוכה, אבל מתרחש במישור אחר – למשל, זוגיות או עבודה או בדידות או משפחה, והחנוכה היא חלק מכל זה לא כהצהרה, אלא במין רקע שכזה, כמו שאנשים יכולים לריב בפורים, הם רבים בחנוכה, וכמו שהם אוהבים סתם כך בטו בשבט, הם אוהבים בחנוכה. ולא צריך להיות ארוך, הקטע הזה, רק מין ציור קצר של רגע אחד, בחנוכה, אבל שהחנוכה הוא לא הנושא בו.
ואחר כך שאלו את עצמכם – איזו חנוכה נשקפת, מתוך הקטע שכתבתי? ומה זה בעצם אומר, איך אני רואה את החג הזה, החנוכה? והנה, תתחיל להצטייר לכם מסה.

על הכתיבה 19#

היי, ערב טוב. מה שלומכם?
כמעט סוף שבוע מתרגש עלינו, ואני מתיישב לכתוב את המייל השבועי. בחוץ גשום, גשום; הורדים שיש לי מחוץ לחלון רטובים ונוצצים, אבל החלון סגור, ועל החלון יש וילון, ובמקום לנשום את האויר הנקי והצלול של ירושלים אחרי הגשם, אני מסתגר ומריח את הריח הייחודי הזה שיש למרק שמתחמם על הגז, ואת הריח שיש למגבות כששמים אותם יותרֿֿ-מדי-זמן על הרדיאטור, ובאופן כללי אני נותן לגשם לעשות כרצונו בזמן שאני עושה כרצוני. ואני שותה תה ירוק ואוכל וופלים ומתיישב לכתוב לכם על שלומי, ולדרוש בשלומכם, ולדבר אתכם קצת על איש אחד יקר שקראו לו ישראל אלירז ושכתב פעם שיר על גשם.
ובמקום לחשוב על ישראל אלירז, אני חושב על שבת הארגון של בני עקיבא. בסניף ליד הבית יש המולה, המון סואן, והגואש מכסה את פני הסניף וכותב דברים על הקירות, ובנים ובנות צובעים בצוותא על הקיר של השבט החדש, ומזמינים פיצה וממשיכים לצבוע, ומדריכים משקיענים אוספים את החניכים שלהם (לרוב אלה מדריכות וחניכות) ומספרים להם על הנושא של חודש הארגון, שאין לי מושג מהו, כי התבגרתי. ואני יודע שהתבגרתי, כי אני יושב ליד השולחן ושותה תה במקום לצאת החוצה ולקפוץ בשלוליות. ולא שכשהייתי קטן אהבתי לקפוץ בשלוליות; לא היו לי מגפיים, והנעליים תמיד היו נרטבות לי. והלא זה הסיפור הגדול של החורף, איך שומרים עלרגליים יבשות, אבל לפחות הייתה לי המחשבה של 'אולי בכל זאת? אולי נקפוץ?' והיום אפילו את זה אין לי. טוב לי עם התה. וטוב לי בבית. ואין בי שום רצון שלא לישון הלילה ובטח שלא לצבוע קיר שלם בצבעי גואש. ורק איזו צביטה קלה אוחזת בי בלב, כי הזמן עובר.
אני חושב על זה הרבה, על הזמן העובר. על דברים שהייתי עושה פעם בזמנים כאלה: כשהייתי בישיבה הייתי מסתגר ביום גשם שכזה בחדר הקטן שלי בפנימיה, ומכין קומקום קפה שמספיק ליומיים, ומערבב עם קצת ג'ין או רום מדי פעם, וכותב וכותב וכותב, וכשהייתי בצבא הייתי יושב ומרחם על עצמי ככל שהייתי יכול. ועכשיו אני יושב וכותב, וכמו שכתב פעם ישראל אלירז 'הגשם מדבר עם העולם.' הלא דבר הוא. איפה הייתי ביורה של שנה שעברה, איפה אני היום.
טיפ
אני אוהב לעבוד בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי עם מה שאני מכנה 'הד רגשי', שהוא הרגש שדברים מפעילים עלינו. כמו שיואל הופמן כתב פעם, 'לִפְעָמִים אַתָּה רוֹאֶה מַזְלֵג וְשׁוֹאֵל אֶת נַפְשְׁךָ לָמוּת'. זה הד רגשי, כי הוא לא מוסבר או מובן, אפילו לא במובן אינטואיטיבי, הוא דורש מאיתנו קשב לדברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בדרך, כלומר לדנדון העדין הזה שבו הנפש שלנו זזה מימין לשמאל בלי שנשים לב. רגע אנחנו עייפים, רגע אחר כך אנחנו כמהים. יש לזה תרגילים, ולא זה המקום להרחיב, רק רציתי שיהיה לכם את המושג בראש.
ורציתי שיהיה לכם את המושג בראש כי הרבה פעמים אנחנו עובדים, בכתיבה, עם ההד הרגשי הזה. למשל, אנחנו יוצאים החוצה ורואים ירח וכוכבים ונזכרים שפעם, לפני נצח או שניים, שכבנו על הגב באמצע הטיול באירופה והבטנו בכוכבים ואמרנו לעצמינו איך נהיה כשנהיה גדולים. נזכרים בפעם הראשונה שהראינו למישהי ירח. או למישהו. נזכרים באלוהים שמראה לאברהם כוכבים, או בנתן זך שיוצא לראות כוכבים ולא רואה, או באלתרמן שמשפד את הירח על כידון הברוש, ומשהו בנו נע.
והיכולת הזו, שבה אנחנו נושאים את העבר והעבר מהדהד בנו, היא יכולת מופלאה בעיני, והיא גם עוברת נהדר בשירים. בסיפורים היא עניין אחר, ועניינים אחרים נידונים בבמות אחרות, אבל בשירים – אוהו, איך זה עובד יפה. יהודה עמיחי עובר שוב בנוף שהוא ראה לראשונה, או עובר שוב ליד בית, או נזכר בחנות הנעליים, ולאה גולדברג נזכרת ביערות שהייתה בהם פעם, וכל אחד בעולם רואה משהו ושואל את עצמו: איך הייתי פעם? איך אני היום? והנה כך יש לנו פרספקטיבה לדבר ההוא, שהיינו פעם. אנחנו רואים אותו פתאום באותו 'פיכחון נורא' ששמור למשוררים. אנחנו יודעים לדבר בו. ואם כן, הנה ניצוק את זה למשפט אחד, לטיפ אחד:
כשאנחנו נזכרים במודע באירוע, בתוך השיר, אנחנו בעצם מציבים לאירוע פרספקטיבה, והפרספקטיבה עוזרת לנו לגלות משהו חדש באירוע המקורי. להבין כעת, עם הקורא, את מה שלא הבנו אז.
תרגיל
כמה לא מפתיע, ובכל זאת:
לקחת זיכרון, לא משנה איזה זיכרון (לאו דווקא הזיכרון הראשון שלכם), ולבחון: איך אנחנו רואים אותו עכשיו, מנקודת מבט מאוחרת יותר? מה לא ידענו אז ואנחנו יודעים כיום? וכן הלאה. הזיכרון צריך להיות נוכח בשיר או בקטע, ככה שלא נכתוב רק על האהבה הראשונה, אלא גם על ההתפכחות ממנה (או העדר ההתפכחות). שתי הנקודות של הזמן, אז והיום, צריכות להופיע במה שאנחנו כותבים.

על הכתיבה 18#

היי, מה שלומכם? טוב לראות אתכם. טוב לשמוע אתכם. טוב לקרוא את הדברים שאתם כותבים. אני חייב להתנצל על זה שאני לא מספיק להגיב לכולכם, אבל היי – בואו לקבוצה! אנשים שם נחמדים ומגיבים! ובלי קשר לקבוצה – תודה על התגובות ועל האוויר שאתם מספקים לנו, קצת לנשום.

הבוקר ציפור עשתה את צרכיה על הראש שלי. הייתי בדרך לפגישה וכך סתם, ברחוב לויד ג'ורג', ממש ליד קולנוע לב סמדר, משהו נחת לי על הראש. קודם כל העברתי את היד בשיער לבדוק מה קרה, ואחר כך אמרתי 'אוי, שיט' והתחלתי לחפש משהו לנקות עליו את היד, ואחר כך ניגבתי דברים בעזרת טישיו ישן וקיללתי עוד קצת (אני מנצל את הבמה הזאת כדי להתנצל מהגברת עם הכלבלבים שעברה לידי בזמן הזה), ואחר כך הגעתי לפגישה והתנצלתי עמוקות שאני זקוק – מה זקוק, חייב – לכיור, סבון ומגבת כלשהי. אפשר גם מגבת נייר, כן. וסליחה, אני צריך איזו דקה פרטית.

ואחרי שהשיער שלי נרטב ונוקה וחיכה בסבלנות כדי להתייבש, חשבתי לעצמי איך החיים תמיד מוצאים לעצמם את המקום להפתיע אותי. איך יצאתי מהבית עם התיק הכחול שלי ובתוכו ארוזים היטב כל הדברים שהייתי זקוק להם היום, פריטים שחשבתי עליהם מראש והונחו שם עוד מאתמול מערב, ואיך הלכתי במהירות כדי להגיע בזמן ולעשות רושם טוב, ופתאום – סתם, כך, קקי של ציפור.

סליחה שאני אומר קקי, אבל זה מה שזה היה.

וחשבתי לעצמי שאולי לפעמים זה מבאס, אבל באופן כללי יש המון יופי בזה שהעולם יכול להפתיע אותי. כי אם הוא יכול להפתיע אותי לשלילה, כמו נניח הבוקר, אז כנראה שהוא יכול גם להפתיע אותי לחיוב, ומי יודע אם לא אצא עכשיו מהבניין ופתאום תנחת על ראשי – סתם כך, במפתיע – מעטפה עם סוכריה וציור קטן כזה, של ילדים, או מעטפה אחרת עם כסף (זה חשוב, כסף, כך גיליתי), או אפילו אני אפגוש בחבר אהוב, ואולי אפילו, אפילו, מי יודע, אני אצא החוצה ופתאום ידבר איתי חתול.

ובכל אופן, סליחה. אנחנו רוצים לדבר פה על כתיבה, נכון? על יצירה, על מחשבות, זה מה שחשוב לנו. טוב שנזכרתי.

טיפ

כבר כתבתי כאן פעם שכדאי לתת לכתיבה שלנו להפתיע אותנו, אבל לפעמים כדאי לתת לא רק לכתיבה, אלא גם לעולם, להפתיע אותנו. והדרך הטובה ביותר לתת לעולם להפתיע אותנו היא פשוט לצאת החוצה וללכת בלי כוונה מוגדרת. אני קורא לזה 'לשוטט', כלומר ללכת בלי כוונה מוגדרת, ומשתתפי הסדנאות שלי מכירים את זה כבר, כי אני מציק להם עם זה בכל מפגש מחדש.

המטרה של השיטוט היא לנער קצת את הצורה שבה אנחנו תופסים דברים. כלומר את הדימוי המוכר והשחוק לעייפה של 'הרחוב שלנו' 'השכונה שלנו'. בדרך כלל העולם מתעצב סביבנו בצורות מסויימות כשאנחנו משתמשים בו בצורה מסויימת. אני מתכוון לזה שאם אנחנו משתמשים ברחוב כדי להגיע דרכו לתחנת האוטובוס, הוא הופך להיות מנהרה לתחנה, ואם אנחנו משתמשים בו כדי לשחק כדורגל, הוא הופך להיות מגרש תחום במדרכות, וכן על זו הדרך. השיטוט מאפשר לנו לנער את התפיסה הקבועה שלנו, ובעצם לראות את העולם כפי שהוא; מלא פרטים, מלא אטרקציות, אינסופי במוזרותו ובאפשרויות הגלומות בו.

זה ממש מגניב.

תרגיל

תכתבו רגע מה יש לכם מחוץ למקום שבו אתם עובדים / לומדים, טוב? אם זה בבית, אז תכתבו מה יש ברחוב. אם זה בכיתה, תכתבו מה יש במסדרון. עכשיו צאו רגע החוצה, טוב? תסתכלו, אבל באמת: מה יש שם? מה אין שם? כמו מה זה נראה? למה זה יכול להפוך?

ועכשיו, עכשיו, תכתבו בבקשה מה-שבא-לכם, שמשתמש במרחב הזה אחרת מהשימוש הקבוע שלכם בו. שימו בו חתונה. שימו בו אדם שמסתפר. שימו בו נשף רב משתתפים ומלא שמלות נשף וטוקסידו. בקיצור, שנו אותו לרגע. תראו אותו אחרת. תראו אותו באמת.

השראה

"לפעמים אני מסתכל החוצה וחושב שהרבה אנשים ראו את השלג הזה לפני. בדיוק כמו שאני חושב שהרבה אנשים אחרים קראו את הספרים האלה לפני. והאזינו לשירים האלה לפני.

מה שאני אומר כנראה זה שהתחושות האלה מוכרות מאד. אבל אני לא אמור להכיר אותן. אני רק יודע שיש עוד מישהו שהרגיש את זה. את הרגע המיוחד הזה ששליו בחוץ ושרואים דברים זזים ושאתה לא רוצה את זה וכולם ישנים. ושאת כל הספרים שאתה קורא כבר קראו אנשים אחרים. ושאת כל השירים שאהבת כבר אהבו אנשים אחרים. ושהבת שהיא יפה בעיניך יפה גם בעיני אחרים. ואתה יודע שאם היית בוחן את כל העובדות האלה בזמן שאתה מאושר היית מרגיש נפלא, כי מה שאתה מתאר הוא "אחדות".

זה כמו שאתה מתלהב מבחורה ורואה זוג מחזיק ידיים, ואתה כל-כך מאושר בשבילם. וביום אחר אתה רואה את הזוג הזה והם ממש מעצבנים אותך. וכל מה שאתה רוצה זה להיות תמיד מאושר בשבילם, כי אתה יודע שאם תרגיש ככה אז זה אומר שגם אתה מאושר."

(מתוך "כמה טוב להיות פרח קיר" |  סטיבן צ'בוסקי)

על הכתיבה 17#

שמש בחוץ, אבל אני מצונן. לפעמים אני חושב איזה פלא זה הדיסוננס הזה, הפער שבין לשבת בבית, לקנח את האף, להתמסכן (אף מחלה לא מייצרת התמסכנות כמו צינון), ובין השמש שזורחת בחוץ ומזכירה לנו שעדיין לא חורף. כלומר שכן, שכבר חורף, והגוף אפילו מזהה את זה ומגיב בהתאם, אבל מזג האויר עדיין לא התעדכן בנושא. ובכן, צינון.

טיפ
 
טוב, האמת שכבר שנים אני חושב שזה טיפ למנחים יותר מאשר שזה טיפ לכותבים, אבל שלשום ניסיתי לדבר על זה עם הכיתה המדהימה שלי, ופתאום הבנתי שזה טיפ לכל. אז הנה, טיפ לכל: הפסקות.
תראו. מי שמדבר קצת בפני קהל יודע שהדבר הכי חשוב בהרצאה הוא הרגעים שבהם את או אתה לא מדברים. כלומר השתיקות שבתווך. מרצים טובים נותנים רווחים בין כל פיסקה ופיסקה, ואפילו בין כל משפט ומשפט שלהם. זה מאפשר להם לנסח היטב את המשפט הבא או את הפיסקה הבאה, ולקהל זה מאפשר לעכל את מה שנאמר. זה עובד עד כדי כך טוב, עד שאנחנו, לרוב, בכלל לא שמים לב לקיומם של ההפסקות.
אותו העיקרון, בצורה קצת אחרת, רלוונטי לקבוצות. לרוב, כשאנשים מתקבצים לסדנת כתיבה הם מגיעים ברגע האחרון וצריכים ללכת מיד אחר כך. גם במקרה שהם לא צריכים ללכת מיד, הם צריכים סיבה טובה להישאר. הטריק הכי ישן בספר הוא להכריח אותם לקחת הפסקה באמצע, אפילו של חמש דקות – אם כי, כמובן, עדיף יותר – וכך הם חייבים להיות זה עם זה באותו המרחב, לדבר אחד עם השני, ובעצם לחזק את הקשרים ביניהם וליצור 'קבוצה'.
ושוב אותו העיקרון, בצורה קצת אחרת, לגבי טקסטים. אנחנו נוטים לחשוב שככל שהטקסט מובן לנו יותר ככה הוא טוב יותר, אבל זה נכון רק לגבי טקסטים אינפורמטיביים, כמו דפי מידע. בטקסטים ספרותיים ועיוניים, דווקא המקומות שאותם לא אומרים לנו ישירות – הדברים שאנחנו צריכים להשלים בעצמינו, בסיפור או בשיר – הם אלה שגורמים לנו להתחבר לטקסט.
 
תרגיל
 
טוב, זה תרגיל קצת מורכב, בסדר? אז קחו אותו בפרופורציות.
תכתבו על משהו, אבל אל תספרו לנו מה המשהו הזה.
למשל:
תתלוננו על משהו. ממש תתלוננו. תספרו על איך הוא גורם לכם להרגיש ואיך הוא משפיע לכם על החיים ואיך הכל השתנה מאז, אבל אל תספרו לנו מה ה'משהו' הזה.
או גם: תשמחו ממש ממשהו, אבל אל תספרו מה זה.
או תספרו סיפור שבו יש רגע אחד לפני ורגע אחד אחרי, אבל העיקר, האמצע, לא נמצא.
או  תכתבו דיאלוג בין זוג מאוהב אבל בשום מקום אל תכתבו שהם מאוהבים זה בזה, תנו לנו להבין את זה מהטקסט.

על הכתיבה 16#

היי, שלום.
איזה בוקר רך ירד עלינו כאן, בירושלים. בוקר אחרון של סוכות.

זה כמעט הבוקר האחרון לפני החורף. לא שאפשר להניח אצבע ולהגיד "הנה, עד כאן הסתיו ומכאן ואילך זה החורף", אבל בכל זאת, כשאומרים 'החורף' מתכוונים בעצם לתקופה הזו, שמתחילה מיד אחרי סוכות ומסתיימת בפורים. ואף על פי שיש בחורף הזה ימים שמשיים וימים סתוויים, בכל זאת כל כולו החורף, והבוקר הזה הוא כמעט, כמעט, הבוקר האחרון לפני החורף, כלומר הבוקר האחרון שלפני 'אחרי החגים'.

כשאני מביט מהחלון אני רואה את הצמחייה בגינה שפרצה פרא ומחכה לגנן שיבוא לגזום אותה אחרי החגים, וכשאני מביט בבית שלי אני רואה את המדף שהבטחתי להתקין אחרי החגים. וכך גם אני, איך לומר, מתכונן לחזור אל השגרה המבורכת. להקיץ מהחלום הנעים של החופש והחגים אל המציאות הברורה והצלולה של אחרי הגשם הראשון.

יאיר אגמון, שהוא איש יקר וחי מאוד, כתב לפני כמה ימים מדברי ר' נחמן. והוא כתב כך, "ר' נחמן אמר שיש בני אדם שישנים את ימיהם. יש אנשים שמתהלכים בעולם הזה עם עיניים עצומות. הם חיים את חייהם, עובדים בעבודות, מגדלים תינוקות, יוצאים לבירה עם חברים. הם מתנהלים. אבל הלב שלהם רדום. יש להם ימים. אבל הם ישנים בהם. והם חייבים להתעורר."

וזה נכון, באמת נכון, אבל לפעמים אני חושב ההפך – יש אנשים שישנים את ימיהם. שהימים שלהם חולפים עליהם בשלווה ובנחת. החלום שלהם הוא החיים שלהם. הם שקועים במשפחה ובחברים שלהם כמו במיטה רכה ונוחה. איזה יופי זה, בחיי. שימשיכו לישון, באמת.

טיפ

אף סופר או סופרת מאלה שקראתי עדיין לא הצליח לכתוב חלומות כמו שצריך בסיפורים. כל מי שמנסה, נכשל. היחיד שהיה קרוב לזה, איכשהו, הוא הארוקי מוריקמי, וגם לו זה עובד חצי כח, לפעמים. הסיבה היא שחלומות (אמיתיים) הם דבר מוזר מאוד. הם לא מובנים, הם לא 'מתאימים', הדברים לא קורים בהם כמו שהיינו רוצים שהם יעבדו.

חלמתי היום, למשל, שאני חזן בתפילת מוסף, בבית כנסת, כשהכלב שלי קשור לאחד הספסלים מקדימה. אין לי מושג מה זה אומר. אני יכול לנסות להסביר או לפרש את החלום, אבל הפרשנות שלי מוטלת על החלום, היא לא חלק מהחלום, כי החלום הזה, כמו כל החלומות בעולם, הוא מוזר.

ומה שקורה לחלומות בסיפורים שהם הופכים להיות הגיוניים. כלומר, הגיבור חולם דברים שקשורים או מתאימים לעלילה. זה הגיוני, כי אם זה לא היה קשור לעלילה לא היינו שומעים על זה בכלל, ובכל זאת, ההתאמה בין הסיפור ובין החלום הורסת את המציאותיות של החלום: במקום שיכתב חלום אמיתי, אנחנו מוצאים את עצמינו כותבים דימוי של חלום. 'איך היינו רוצים שהחלום הזה יראה', מה שגורם לו, כמובן, להיות מזויף. כלומר, לא לעבוד.

אז מה, לוותר על חלומות? אם אתם משתמשים בו בתור כלי עלילתי, בסיפור, אז חד משמעית כן. יש דרך להשתמש בו (אם משתמשים בבלבול של החולם כלפי החלום, ואם החלום באמת מוזר), אבל לרוב זה נראה סתם כמו איזו טריק של כותבים בשביל לקדם את העלילה, וזה פשוט לא יוצא זה.

מה שכן, חלומות יוצאים נהדר בשירים.

תרגיל

טוב, זה תרגיל נחמד.

תכתבו סתיו.

מה זה אומר, לכתוב סתיו? אני לא יודע. אבל שימו כותרת בראש הטקסט, 'דברים שהסתיו לימד אותי', ותכתבו. ואם אתם ממש צריכים שלבים, אז כתבו רשימה עם כמה שיותר אלמנטים שקשורים לסתיו (נניח, נחליאלי, שלכת, יורה, חצב), בחרו חמישה מהפריטים האלה וכתבו מה הם אומרים לכם.

השראה:

וואי, השראה שלא קשורה לחלומות. כן קשורה לסתיו, ומהממת לגמרי בזכות עצמה.
עלי מוהר, מתוך 'זה שאומר שאין סתיו בעירנו':
"אחד הטיפוסים הכי מעצבנים בעירנו הוא זה שאומר שבכלל אין סתיו בארץ.

קודם כל – מישהו בכלל שאל אותו? אתה התייעצת איתו מתישהו אם יש או אין סתיו בארץ? להפך! סתם ישבת לך, ודווקא במיטבך (כלומר, כבר לא רטוב לגמרי ודביק מזיעה), והרגשת איך רוח ערב – ערנית, חריפה, לא מדומה, ראשונה זה שלושה חודשים! – מקימה אותך מחדש לתחייה.

ואזד, כשנפש השיבה תודה לרוח שהשיבה נפש, שוב נתבזק לו זיק, שוב ניצת הלב: תוך גילוי מחודש של תושייה – שרק לפני שבוע-שבועיים, באוגוסט, עוד נראתה לא אפשרית כלל, העפת מבט בעלמה קרירת הזרועות היושבת ממול, ואפילו שמעת את עצמך, להפתעתך הגמורה, אומר בבריטון סתווי שקט –

שקיעה נמהרת זו, הדמדומים, עינייך – – –

ובדיוק אז הוא מגיע, עם בשורת האין-סתיו, עם חוות הדעת הגיאוגרפית שלו. המטאורולוג!

מסביב מתהפכים השמיים, שטים עננים, מתחלף האוויר, מתרגשים העצים, ובעיצומה של השתנות חובקת-כל זו הוא צץ, היוץ, להעמיד דברים על דיוקם. הרוח מייללת, שמלת משבצות ורודה מתנפנפת, תופחת, טופחת עלברכיים המאבדות סוף-סוף משזפונן, חולמות על חיוורון ענוג, חורפי, אבל הוא בשלו.

[…]

ועוד מתחשק להפריך את כל התיאוריה האווילית שלו בטיעון מוחץ אחד, טיעון שאין ממנו תקומה ואין עליו תשובה. לומר לו, נניח, בקנטור מנצח: אם כך, אדוני, אם באמת אין סתיו בארץ – אָז לָמָה זֵר סִתְוָנִיוֹת שָׁלַחְתָּ לַיַּלְדָּה שִׁלְשֹׁם?! אה? הה-הה!

אבל האמת היא שזה מיותר. אין צורך לטרוח ולהפריך מה שמופרך ממילא; זהו גם היסוד המגוחך – ובמקצת גם הטרגי, אולי – באישיותו של זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ; כי הרי הוא עצמו, חרף כל טיעוניו ונימוקיו, הִנו קודם כל אחד ממבשׂריו הבדוקים והמובהקים של הסתיו, ממש כמו החצב והנחליאלי!"

 

על הכתיבה 15#

הו.

ספטמבר בחוץ, השמיים לבנים וכחולים והחום בוקע מהאספלט. העציץ שהנחתי בחלון התייבש כמעט עד סופו, ורק לחלוחית ירוקה נותרה בו, בזוויות החיבורים, כדי להשקות ולהציל. אתמול ראיתי בחלון הבית שני אנשים רבים, איש ואישה, פקח ובעלת רכב. הפקח נתן דו"ח שכן זה מה שפקחים עושים, ובעלת הרכב התווכחה שכן זה מה שבני אדם עושים כשהם מקבלים דו"ח, ובתווך הייתה ההמולה וההתלהטות ונראה היה שהוא נגע בה, או שהיא נגעה בו, ומיד מהומת עולמים.

ואני ידעתי שהיא לא רוצה לכעוס עליו, והוא לא רוצה לכעוס עליה, ובעצם החום הוא זה שעושה את בני האדם רגוזים. ואם היה חורף, נניח, היה כל אחד מתכדרר במעיל שלו, והוא היה אומר 'סליחה שככה יצא', והיא הייתה בועטת באיזו אבן ואומרת 'אויש, באמת חבל', והיו נפרדים שניהם לדרכם. ולא הייתה מריבה ולא מכות ולא צעקות אלמלא החום הנורא הזה היה שורה בכל.

אבל הנה אנחנו כאן, שבים ובאים לכתיבה שהיא חופש. מים הרבה עברו בירדן מאז הפעם האחרונה. אני יודע, בדקתי. אבל הלא כבר אמרתי שהדברים לוקחים זמן. ואני מקבל בברכה את כל המצטרפים והמצטרפות החדשים, ושמח בישנים שמחה רבה, והנה כי כן תכף ומיד –

טיפ

אנחנו רגילים לרוץ אל המשמעות מהר מהר, לפני שיקרה לה משהו. אבל יש משהו מאוד יפה בטקסטים עמומים, שלא מתמסרים לקורא בקריאה ראשונה. והרבה פעמים, כך נדמה, אנחנו כותבים איזה משפט יפה ולא יודעים מה הוא בעצם אומר, ויש לנו דחף לפרק אותו ולהסביר אותו ולהראות לקורא את כל מה שאנחנו רוצים להגיד לו, דברים מיוסדים ומבוררים וברורים. ואני חושב ומציע להשתהות קצת, לפני שעושים דברים כאלה. כלומר להשאיר איזו אווירה עמומה בסיפור, או איזה משפט סתום בשיר, דברים שלא מתבהרים במבט ראשון ולא מתבהרים במבט שני וספק אם אם להבין אותם בכלל.

(יש לנתן זך שיר כזה, 'כשלון' קוראים לו. ואני חייב להגיד שקראתי את השיר הזה בתיכון ולא הבנתי כלום. והלכתי איתו שנים ארוכות, כשאין לי מושג מה הוא אומר. ויום אחד, יום אחד רציתי מישהי מאוד מאוד והיא לא רצתה אותי (וטוב שכך, למפרע), והלכתי לי ברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים ופתאום, בום.

הבנתי.)

תרגיל (ותודה לאבי טאוב)

כתבו כתיבה אוטומטית. כלומר הניחו את העט על הדף והרפו את המחשבות שלכם. נסו להתחיל ממה שאתם רואים וממה שאתם מרגישים, ולכתוב לכתוב לכתוב עד שאתם כבר לא מצליחים לארגן את המחשבות ומה שיוצא – יוצא. זה תרגיל טוב להרבה דברים, אבל בין היתר זה תרגיל שמצליח להוריד את המודעות ואת הניסיון להיות מובן, ונותן לדברים לצאת ככה, בשטף, בלי סינון.

מה שאני מציע שתעשו אחרי שיש לכם חצי עמוד או עמוד של כתיבה שוטפת, אוטומטית, הוא לעבור על הטקסט ולקחת את הדברים החידתיים, הלא מובנים שבו, ולנסות ליצור מהם שיר או קטע.

השראה

טוב, הנה, רגע לפני השנה החדשה (שבוע הבא יהיה סיום אופטימי, אבל רגע לפניו):

כשלון | נתן זך

שֶׁבַע פְּעָמִים אָמַר הַזְּאֵב לַגְּדִי,
חֲדַל. רַק אַחַר-כָּךְ טָרַף.

מַה הִכְרִיחַ אוֹתִי לְהִמָּשֵׁךְ כָּךְ
אֶל מַה שֶּׁהַלֵּב נִמְשַׁךְ.

מַה הִכְרִיחַ אוֹתִי לְנַסּוֹת לְהַפְרִיד
בֵּין מַיִם לְמַיִם

שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד
וְרַק בַּשָּׁמַיִם
הֵם נֶהְפָּכִים לַאֲוִיר.
בֵּינְתַיִם

נִשְׁאַר רַק הַלֵּב, שָׁבִיר
כְּדַרְכּוֹ,
וְכָל מַה שֶּׁלֹּא עָלָה
בְּחַכָּתוֹ.

————

ימים לבנים ויפים שיבואו עליכם,

וסיום שנה טוב.

על הכתיבה 14#

מה אעשה וטרדות היומיום סוחפות אותי והופכות אותי עבד נרצע, ואני מִטַּרטר בין סדנאות ואוטובוסים ואירועים משפחתיים מבורכים, ובינתיים המייל הזה – שיכול להיות אפילו מייל קטן מאוד – המייל הזה נדחק לאחורי הראש ונשכח, ואלמלא היו אי אלו מכם, מבורכים שכמותכם, דוחקים בי, אולי הייתי נעלם מזה וחס ושלום הייתה תורה משתכחת מישראל.

בקיצור, יום שישי ואנחנו בין הסירים, ובסיר האחד כרוב ובשני אורז ובשלישי תפוחי אדמה, ואני יושב על המחשב לרגעים שבין-לבין וכותב. וחושב קצת על הרגעים הללו שבין לבין, רגעי בין השמשות, רק שרגעים כאלה קיימים לא רק בזמנים שאינם לא מן היום ולא מן הלילה, אלא גם ברגעים כגון זה, שאנחנו עוברים מבית לעבודה ובתווך אנחנו נוסעים באוטובוס. והרי אני נוסע בממוצע שעה באוטובוס בכל יום, והזמנים האלה נבלעים לי וחולפים כהרף עין שאין בו דבר. רגע הייתי בירושלים, רגע בתל אביב. ומה באמצע? הזמן חולף. הנה גם עכשיו אני בין סיר לסיר. ומה אני עושה? דבר וחצי דבר.

אולי, באמת, לכתוב.

טיפ

והנה זה הטיפ שלי, שהוא קטן ומטופש ויומיומי אבל נראה לי שיש בו מן החסד. והוא שלא צריך שיהיה זמן מיוחד לכתיבה. כלומר, אם אתם סופרים ומחפשים לכם לסיים את הספר שלכם, אז בוודאי שתקדישו זמן שיהיה לכתיבה כמו שיש זמן שהוא לעבודה. אבל אם אתם מחפשים רגע של הפוגה ושל יצירה ושל כתיבה, אפשר ליצור גם בין לבין. ואפשר להשאיר שתי שורות שיר על השולחן ולחזור להשלים אותם אחר כך, ולא צריך שכל כתיבה תהיה צלילה אל הים ועלייה ממנו. אפשר גם לשכשך רגליים בים הכתיבה, או לצאת לסיבוב קצר ולחזור, ואפילו להיות ירושלמים ולטבול כף רגל ולהמלט בצווחות אושר, גם זה אפשר.

תרגיל

זה התרגיל להשבוע. לא להתמהמה, לא לשאול את עצמינו מתי יהיה לנו זמן לכתיבה. אדרבה, הגעתם למחשב? יש קצת זמן פנוי? היפ והיפ והוריי, ויאללה, שבו וכתבו שיר קטן, או קטע, או אפילו סיפורון, שעוסק באדם שחזר הביתה מהשוק וגילה שאיבד את המפתח. ומה, ואיך, ומה יעשה, ומי זה האדם הזה ולמה ואיך החיים שלנו הם אבדן מפתחות ומה יגיד מי שמצא,

מהר מהר, לכתוב.