הכסף של הארי

אחד הטריקים המעצבנים-יותר שרולינג עשתה בהארי פוטר הוא לתת להארי כמה כסף שהוא רק צריך. ההורים שלך השאירו לך אוצר קטן, היא אומרת להארי, ועכשיו נשאר לך רק להצליח בלימודים, לנצח את האויב ולמצוא אהבה. כסף? אל תדאג לכסף. תכל'ס לא תצטרך לעבוד עוד יום בחייך. לא שיש לי מושג איך ג'יימס ולילי, שני בוגרים צעירים, השיגו כזה הון. במה בכלל עובדים בעולם הקסום ההוא. יש חנויות, כמובן, אבל חקלאים? מוסכים? כלכלה פיננסית? איך בכלל מעבירים שם סחורה ממקום למקום? מה המשמעות של מגורים בעיר אם אפשר להתעתק או לעבור במפתחות מעבר בכל מקום?

זה קצת מעצבן, בעיקר כי אחד הדברים שעובדים נהדר בהארי פוטר זה המפגש של הריאליזם והפנטסיה. התרגלנו כל כך לקרוא עלילות גבורה וסיפורי מסע, שלא עצרנו לרגע לתהות איך נראים חיים רגילים של קוסמים. מה הם שומעים, מה הספורט שלהם, ממה הם נהנים. אז שוב, זה עובד נהדר, אבל רולינג מציירת את הריאליזם כריאליזם ספרותי: כזה שקצת מעלים את העולם האמיתי ומעבירה את המוקד הספרותי לדברים 'ספרותיים'. למשל, הגיבורים לא מחפשים יחסי מין, למשל, אלא אהבה. בפנימיה מלאת מקומות מסתור וחבורת מתבגרים הורמונליים. נו, באמת.

פטריק רותפס, ב'שם הרוח' נכנס בנקודה הזו בכל הכוח. קוותה (הגיבור שלו) צריך כסף. הוא צריך גם להצליח בלימודים, לנצח אויבים, למצוא אהבה, אבל הוא גם צריך כסף, כי אם לא יהיה לו כסף הוא פשוט יהיה רעב, או קפוא, או ישן בחוץ. כמו בני אדם בעולם האמיתי. אז הוא מחפש עבודה. אם אין לו עבודה, הוא רעב. הוא צריך לשלם על הלימודים, ואם אין לו כסף הוא לא יכול להמשיך ללמוד. במובן הזה (בעיקר, כי מהמון בחינות אחרות הגיבור שלו הוא גיבור ספרותי אמיתי, ורותפס מודע לזה ואפילו מתייחס לזה כמה פעמים) הפנטסיה משמשת כמראה לעולם האמיתי, ולא כמפלט ממנו.

(אגב, מי שקרא את 'הקוסמים' של לב גרוסמן – הוא לקח את הריאליות הזו עד הסוף. חבל רק שהוא לא כזה כותב מוצלח. העולם שהוא יצר הוא עולם כל כך מאפן – במובן האמיתי של המילה. אפילו לתאר עיר סתמית היה יכול להיות מוצלח יותר – והעלילה חסרת משמעות. באסה. קסם וכוחות על שמתנגשים עם ריאליזם זה אחד הדברים המרתקים שיכולים להיות).

_______
רוצים ללמוד עוד על כתיבת פנטזיה? יש לי סדנת כתיבה מהממת בירושלים, בימי רביעי בערב, שנכתוב בה ונלמד בה טעימות מהמון סגנונות, ז'אנרים ונושאים. זו סדנה מעולה (לפחות ככה המשתתפים הקודמים חשבו), ואם בא לכם לשמוע עוד, צרו איתי קשר ב'צור קשר' ונדבר.

התעלומה הגדולה; איפה פינוקי?

אבל מה שאני אוהב במיוחד ב'איפה פינוקי', בניגוד ל'איה פלוטו' שהוא איזה ערב־רב של ז'אנרים ואמירות סותרות, תעלומה שאינה תעלומה, עטופה בסיפור מסע סביר מינוס, בדאוס אקס מכינה ובחריזה משובחת א־לה־לאה גולדברג (ללמדכם שחריזה משובחת יכולה לחפות גם על הסיפורים המבולבלים ביותר), בקיצור, מה שאני אוהב באיפה פינוקי זה שהוא ספר בלש על גבול הקלאסי, ובכל זאת הוא ספר ילדים.

תארו לעצמכם: ביום קיץ אחד מנומנם מתעוררת אמא כלבה, הידועה גם בשמה שולמית (נניח, זה שם נחמד כמו כל שם אחר), מהשנ"צ שלה. היא עייפה, היא מנומנמת, האיברים שלה כבדים עליה, היא באה לחפש את בנה פינוקי (איזה שם, יא רבנן) ולקרוא לו לארוחת הערב, והיא מגלה שהוא נעלם. אמהות אחרות היו פונות למשטרה, כמובן, אבל לא אמא שולמית שלנו. בעוז רוח היא ממלמלת לעצמה 'איפה הוא יכול להיות?' ופונה למסע בלשי.

זה מסע מוזר, כי הוא מתרחש בבית שלה, שמוכר לה ביותר, ובכל זאת הוא זר: תנינים מתחבאים מאחורי ארונות, היפופוטם בתוך הפסנתר, החשודים המיידיים נזנחים לטובת החשודים הסבירים פחות ופחות, וכשסוף סוף היא מוצאת אותו – מתחבא בתוך השטיח, גלוי לעין כל – מסתבר שזו הייתה רק אשליה. כמו סיפור בלש טוב, מתחת לעולם הנעים והמוכר שלנו מסתתר עולם פרא שאנחנו לא חשופים אליו, ורק הבלש נכנס וחושף אותו בתהליך החקירה.

כמו סיפורי בלש טובים, אנחנו חלק משמעותי מתהליך החקירה. לא שולמית הבלשית פותחת את דלת הארון – כי אם אנחנו. לא היא מגלה את הצב, אלא אנחנו. אנחנו צועדים איתה צעד אחר צעד משל היינו מיסיס מארפל העורכת מסע בין החשודים. צוברים יחד איתה מידע, ובסוף מגלים את התעלומה.

ולסיום – היא מרימה את השטיח, מגיעה על הצב – הנאלח – והלה מלשין על פינוקי שהוא מתחבא בתוך הסל, וסוף כל סוף אנחנו מגיעים לארוחת הערב ולקתרזיס האהוב של ספרי הבילוש. התעלומה נפתרה. שרלוק הולמס היה מדליק כאן סיגר. ג'ק ריצ'ר היה עולה על האוטובוס עם מברשת שיניים בכיסו. הארי הולה היה שותה במסתרים, ואנחנו, בהתאם לסיפור, הולכים לאכול ארוחת ערב. סדר צריך שיהיה כאן, רבותי.

(סדנאות כתיבה יוצרת באוגוסט בירושלים ובתל אביב! צרו איתי קשר לפרטים)

רגע אחד שקט, בבקשה (קריאה)

כשהייתי בן שש עשרה הלכתי להתנדב בגמ"ח היד־שנייה של סבא שלי. זה היה, ועודנו, מעין מחסן שאליו אנשים מוסרים את הבגדים והחפצים שהם לא צריכים, והוא מעביר אותם לנזקקים, ואני הייתי הולך לשם בחופשים כדי להעביר ארגזים ממקום למקום וכדי לראות איזה חפצים אנשים מסרו, ובוקר אחד כשהתנדבתי שם מצאתי ספר אדום קטן שכתוב עליו 'נתן זך' ובכריכה צללית אישה שמישהו קשקש עליה בטוש כחול. פתחתי ודפדפתי קצת, והתאהבתי.

סיפרתי את זה שלשום, בסדנה המקוונת, כשדיברתי על המצפן הרגשי של הכתיבה, ואולי צריך להגיד, המצפון של הכתיבה. כלומר על הרגש שמניע ומיישר ודוחף את מה שאנחנו כותבים. דיברתי על איך מבדילים בין סיפור שבו מישהו רוצה להגיד לנו משהו ובין סיפור שמישהו כותב על פי תבניות מוכרות כי הוא 'צריך לכתוב סיפור', והזכרתי את נתן זך כי אמרתי, השירים המוקדמים שלו הם דוגמה מעולה לטקסטים שמאוד קשה לפענח עד הסוף, בטח בקריאה ראשונה, אבל הם אומרים לי משהו.

וכהדגמה, הבאתי להם את אחד השירים המפורסמים והמהממים בספר הזה, את 'רגע אחד'. זה שיר שכבר פירקו אותו לרסיסים והרכיבו אותו מחדש כמה עשרות פעמים, אבל תראו רגע איך הוא עומד מהמם כשיר שלם: תראו את הארמזים, תראו את הסיפור שמסתתר מאחור, תראו את המבנה הזה של געגוע, התנפצות, תקווה. תראו למה זך טלטל כל כך את השירה העברית. איך הוא מצליח להגיד, בלי מילים, את מה שניתן להגיד כמעט אך ורק בשתיקה.

ואמרתי, תראו, אפשר לפענח את השיר הזה. הנה: תראו את הדיוק שבדימויים. 'סהרורי כמו ים' זה אחד הדימויים המדוייקים שראיתי מעודי, והוא מצייר היטב את הסהר שמטיל אור על הים, ואת תחושת המרחב הלילי האינסופי מול הים, ואת תחושת חוסר המיקוד. 'ריק כמו ציפור' מצליח לדייק ריקנות שהיא לא התרוקנות אלא העדר, כמו ציפור שממריאה ועפה מכאן, ולא אמרתי עדיין מילה על 'קשה כמו אבן'. ולא אמרתי, אבל איך כל הסיפור מתכתב מושלם עם סיפור ההסתלקות של אליהו, עם אלישע שצועק 'אבי אבי' ואליהו שעונה לו כאן 'בני, בני', עם שולי האדרת, עם הרעש והשקט. כן, אפשר לפענח את השיר הזה. אבל תניחו רגע לפענוח; תרגישו את השיר.

וככה, כשמרגישים את השיר, ממש אפשר לחוש איך בבית הראשון עומד הבן כשהעולם כולו גועש והוא רוצה רגע שקט בתוך ההמולה הזו כדי להגיד – פספסתי אותו, או החמצתי אותו, ולא ידעתי. אף פעם אינך יודע שאתה מפספס כשאתה מפספס. תמיד בדיעבד אתה מגלה את ההחמצה הזו, והרי לא יכולתי לדעת. ובבית השני אפשר להרגיש איך הוא מתרץ לעצמו, אבל לא רק מתרץ אלא גם מאיר את האב. זה לא רק תיאור של החמצה, ההחמצה מתפתחת פתאום לתיאור, והתיאור הופך לכאב. ואז, בבית האחרון, הכאב הופך להשלמה, לסליחה. אינני מאשים אותו, הוא אומר, ומתאר איך דמות הרפאים של האב חולפת לידו, מניחה עליו יד מטאפורית, חומלת עליו, ובאופן כמעט אירוני – מקרבת ביניהם דווקא אחרי שהוא איננו שם. איזו סגירת מעגל מופלאה, בחיי.

ואת זה, אמרתי, שום ניתוח לא יביא לנו. אפשר לנתח, אבל לפעמים אין ברירה. יש שירה שמסתדרת היטב בחרוזים, במשקלים, במטאפורות, ואפשר להסביר אותה ולהתרשם מיופיה, אבל מי שלא מרגיש את הצעקה השקטה שבמילים 'רגע אחד שקט, בבקשה' שום ניתוח לא יעזור לו. יש שירים שאפשר להבין רק בלב.

(להצטרפות לסדנה: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי (על הפתיחה של 'הגלגול')

אוהבים לקרוא את קפקא כסופר אימה. לא כסופר בז'אנר האימה, סטייל אדגר אלן פו או סטיבן קינג, אלא כסופר שהאקט הרגשי המרכזי שהוא מעורר הוא אימה: העולם שהוא מתאר מעורר חלחלה, הוא מפחיד. אנחנו מרגישים במצוקה כשאנחנו קוראים את הסיפורים שלו, כמעט חסרי אונים. לא פלא הוא שהנובלה 'הגלגול' נפתחת ככה: בגרזן שמנפץ את הים הקפוא שלנו. כך סתם קם אדם, סוכן־נוסע, בוקר אחד, ומגלה שהפך לשרץ. הו, האימה.

וזה נכון. כלומר, קפקא מבעית. לא מבעית של צמרמורת. מבעית של חוסר אונים. מבעית של אבסורד הקיום האנושי. ולכן כל כך קשה לנו לקרוא אותו כקומי.

הנה, תראו את הפתיחה הזו. הצגתי אותה אתמול לחברי הסדנה המקוונת שלי (עדיין לא נרשמתם? למה, בעצם?). כמו שאמרתי, זו הפתיחה של הגלגול, אתם רואים עד כמה היא פתיחה קומית, בעצם? קצת קשה לראות, אני יודע; שנים של קריאת קפקא הפכו אותו למאיים. קשה לנו לשנות את המסגרת. אבל תנסו. שימו לב. אתם רואים את גרגור סמסא שוכב על הגב ומנענע את הרגליים? אתם רואים את השמיכה שמכסה אותו עומדת ליפול? אתם רואים אותו עצמו, את סמסא עצמו, שנהפך פתאום לשרץ? יש איזה קשר הדוק בין האימה ובין הקומי. משהו בגרוטסקיות הופך אותם לשני הצדדים של אותו המטבע.

אולי נעשה תרגיל אחר. חשבו על הסיפור הזה לא בתוך המסגרת של האבסורד. תחשבו עליו בתור סרט מצויר שאנחנו יודעים שהוא אמור להיות מצחיק. סטייל טום וג'רי. סטייל בוג'ק הורסמן. סטייל איש משפחה. האמת ש'איש משפחה' זו דוגמה קלאסית, כי זה משהו שיכול לקרות שם. אתם רואים את הגרוטסקיות הזו יוצרת פן קומי בסיפור שלכאורה אין בו טיפת קומיות? למשל, 'הטירה' של קפקא בקלות יכול היה להפוך לסיפור של אפרים קישון, אלמלא היה של קפקא. הנרטיביות אותה נרטיביות. רק ההומור פחות מודגש.

אני חושב שזה מה שהופך את קפקא לסופר יהודי. כלומר, בלשד עצמותיו. זה הומור יהודי, אם אפשר לכנות אותו ככה. קשה לזהות אותו מפני שאנחנו רגילים שהומור מתפקד בתור בידור, לא כהנכחת הקושי: אנחנו הולכים לסטנדאפ כדי לבלות או להתפרק. אנחנו רואים סדרות מצחיקות כדי לנוח מעמל היום שלנו. אבל ההומור הזה הוא לא הומור של פורקן, אלא הומור של העמסה, או של הנכחת המתח. זה סוג ההומור שבו הבריון השכונתי מאיים על הגיבור שלנו ואז אומר 'אה, סתם צחקתי', ואנחנו יודעים שהוא לא סתם צחק. אנחנו מבועתים, אבל מחייכים, מפני שמה כבר נותר לנו לעשות.

(ואם עדיין לא נרשמתם לסדנה המקוונת שלי, זה כדאי ושווה. ההרשמה כאן:
https://yehuda.ravpage.co.il/online)

הילד שנשאר בחיים (על הפתיחה של הארי פוטר)

בשבוע שעבר, במפגש הראשון של הסדנה המקוונת דיברתי על אחת הפתיחות האהובות עלי בעולם, הפתיחה של הילד שנשאר בחיים, הידוע גם בכינויו הארי פוטר. אני אוהב את הפתיחה הזו מהמון כיוונים שונים (למשל, שהיא מנקודת המבט של הדוד ורנון, והיא מעוררת מתח וסקרנות וציפייה), אבל בעיקר בעיקר אני אוהב את ה'תודה ששאלתם' הזה, שהוא יופי גדול.

ולמה אני אוהב אותו, כי תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם: מי אומר את ה'תודה ששאלתם' הזה? על פניו זה משפט של הדרסלים, שנדרשים לדווח על היותם נורמלים בהחלט, ואחרי שהם מדווחים (מי לעזאזל נדרש לדווח דבר כזה?), הם אומרים 'תודה ששאלתם' מתוך נימוס. וזה נכון, ברובד האחד, זה משפט מנומס של הדרסלים. אבל למי הם אומרים אותו? מי זה ה'שאלתם' הזה?

אז זהו, שזה אנחנו. כלומר, הקוראים. וברגע הזה קורה משהו מאוד יפה, שבו זה לא הדרסלים שאומרים 'תודה ששאלתם' אלא ג'יי קיי רולינג מתרווחת על מושבה ופונה אל הקוראים ואומרת או, תודה ששאלתם, באמת, חשבתי שכבר לעולם לא תשאלו. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לספר לכם את הסיפור המגניב הזה שאני שומרת בבטן כבר המון המון זמן. ה'תודה ששאלתם' זו פניה מהכותבת (המספרת) אל הקורא, וככזו היא עושה צעד ראשון חשוב במערכת היחסים שבין כותבת וקורא: היא מבססת אמון.

וזה מוזר, האמון הזה. כי הוא לא אמון מהסוג של 'היא הולכת להגיד לי את האמת' כמו שאנחנו מצפים ממערכות יחסים אמיתיות. זה אמון מהסוג של 'אני בידיים טובות' ושל 'יהיה מעניין' ובעיקר 'יש פה מישהי אמיתית מאחורי הסיפור הזה, והיא לא סתם מורחת לי את הזמן. באמת יש לה מה להגיד לי'. וכפתיחה למערכת יחסים – זו פתיחה מושלמת.

 

(רוצים להצטרף גם? זה כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

אשתו של המורה למתמתיקה

54236784_10216679936064929_1905766951620182016_o.jpg

לשיר הזה, של נתן זך, אין שם. ולא רק שאין לו שם, לא כל כך ברור אם יש לו מובן. הוא הפך להיות מושא ביקורת אינסופי, ומושא לניתוחים, ומושא ללעג על ידי אנשים שלא אוהבים שירה מודרנית, וניתוחים שבהם הוא בעצם שיר מלא לעג שנכתבו על ידי אנשים שמנתחים שירה מודרנית במקום להרגיש אותה, ואפשר להבין את זה. כי מה יש כאן, בסך הכל; אשתו של המורה למתמטיקה (שכתובה כאן 'מָתֶמָתִיקָה') שמתה, ושלשה משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בצורות קצת שונות, וזה הכל.

ובכל זאת השיר הזה שובר לב.

הייתי צריך להקדים כאן איזה משהו על קריאת שירה מודרנית. על ההבנה ששירה לא נמצאת בתוכן אלא בצורה, ועל הניסיון להרגיש את השיר, לא להבין אותו, אבל אלה עניינים אחרים, רחוקים רחוקים. קרוב יותר הוא הילד הקטן שלא יודע לאיית מתמטיקה, שכותב 'מתמתיקה', וכשאשתו של המורה שלו נפטרת, הוא לא יודע להגיד דבר. כלומר, הוא יודע להגיד כמה זה קשה, הוא יודע להגיד 'אבוי' (שזו מילה מבריקה, מפני שהיא מספרת את העצב אבל גם מרוחקת ממנו), ולא יותר.

ואז, לאט לאט, בשורות קצובות, העולם מתפרק. המוות חוזר על עצמו שוב ושוב, והילד מבין שהמורה למתמטיקה הוא יותר מאשר מורה, הוא אדם, והדגש הוא לא על היותו מורה, אלא על היותו 'שלי', וגם זה מתפרק בבית האחרון, והדגש עובר לאשתו של המורה ולמורה בעצמו, ולא לילד שכותב את המילים האלה. וכל אלה, אני חושב, הם קצת המובן מאליו של השיר. הדברים שאליהם העין נמשכת.

ומה שהעין לא נמשכת אליו הוא הסוף, הבית האחרון, שפתאום מובן בו שכל השיר הזה הוא המגע הראשון של ילד, של אדם, אל מול המוות, שהוא אומר 'מוות' אבל אין לו מושג במה הוא מדבר, והוא חוזר על זה שוב ושוב כמו אדם שלומד שפה חדשה ומנסה לגלגל את המילים על הלשון, קצת כמו אדם מוכה הלם הוא אומר, וחוזר ואומר, ופתאום בבית האחרון נוגהת עליו ההבנה והוא מבין, באמת, שמשהו קרה כאן. שמישהו מת. והשורות בו נשברות כמו קול של אדם.

התהליך הזה שובר לב. ההבנה הזו שפתאום נוחתת על האדם אבל לא מייצרת איזו תחושה של שלימות אלא להפך, תחושה של עצב גדול, של הרצון להושיט יד אל האדם שמרוחק ממך – סך הכל מורה למתמטיקה, אתה לא מסכים קרוב כדי לנחם אותו – ושל ההבנה שאין מה לעשות עם זה, שאין למילים האלה יכולת אמיתית לגעת במה שקרה, ושבסוף בסוף יש איזו הבנה ואמפתיה לאדם אחר.
_____________________________________________

כמו כן-  קורס הסטוריטלינג המקוון זמין לרכישה. אפשר לקרוא עליו עוד ולקנות אותו כאן: https://wp.me/P83gZR-ia

הקורס הבא ממש מעבר לפינה. הנושא יהיה 'מה זה בעצם טקסט' שאפשר לקרוא לו גם 'מבוא לכל כתיבה באשר היא'. ארבעה מפגשים. יהיה מרתק 
ההרשמה לעדכונים כאן: https://goo.gl/forms/HdnUOMb1Pd7j3J0D2

קצרצר על הקסם בהארי פוטר

אז פתאום, ככה, בזכות הפוסט של יצחק קרומביין, הבנתי את הסיפור של הקסם בהארי פוטר.

לקסם של הארי פוטר אין מערכת. הוא לא מסודר. זה נשמע מוזר, כי הקוסמים לומדים להשתמש בקסם, אבל צורת הלימוד בהוגוורטס דומה יותר – הרבה יותר – ללימודים בבית ספר לאמנות מאשר בכל בית ספר אחר. אלה לימודים של פרקטיקה, לא של ידע. ויש לזה סיבה טובה, מסתבר.

רולינג תופסת את הקסם בתור אקט רגשי. רגשי – כמנוגד לשכלי. כלומר פעולה שמתבצעת בעולם ומונעת על ידי רגשות. זו לא מערכת סדורה שניתן להבין אותה, או משהו שעובד במקרה שמלמלת את המילים הנכונות והנעת את השרביט בצורה הנכונה. זה גם קשור, כמובן, אבל זה לא העיקר; העיקר הוא להרגיש ולרצות.

זו הסיבה שמערכת הקסמים בהארי פוטר היא אחד הדברים הכי פחות יציבים או ברורים מכל עולמות הפנטזיה. זה מתסכל, כמובן (את התלמידים לא פחות מאשר את הקוראים), אבל כמו אמנות, אם זה תבניתי ומסודר מדי, כנראה שאין בזה קסם. זו גם הסיבה שהמוזיקה, כמאמר דמבלדור, היא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שאנחנו עושים כאן. זו הסיבה שצריך לשנוא כדי לקלל. להנות מעינויים כדי לענות. לעזאזל, זו הסיבה שהארי נשאר בחיים: מפני שהקרבה בעקבות אהבה, אקט ההקרבה, הוא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שוולדמורט יכול לעולל.

___
(מזמין אתכם ללכתוב בקבוצה, קבוצת הכותבים הנפלאה שלנו)

שירה צריך ללמוד בעל פה

טוב, זה ישמע מוזר, אבל כל הפעמים שאתם קוראים שירה – ובכן, אתם לא באמת קוראים שירה.

רגע, אין לי הסבר אבל יש לי סיפור. יש לנתן זך שיר כזה, 'כשלון' קוראים לו. ואני חייב להגיד שקראתי את השיר הזה בתיכון ולא הבנתי כלום. והלכתי איתו שנים ארוכות, כשאין לי מושג מה הוא אומר. ויום אחד, יום אחד רציתי מישהי מאוד מאוד והיא לא רצתה אותי (וטוב שכך, למפרע), והלכתי לי ברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים ופתאום, בום.

הבנתי.

מה זה הבנתי. המילים התחברו לי לתחושה. סוף סיפור. היו לי מילים נדירות, חדשות, להביע תחושה שמעולם לא ידעתי להביע אותה. כששירה במיטבה, היא לא מדברת על, היא מדברת את. זה מה שקרה לי אז.

אמרתי, זה ישמע מוזר. בכלל שאנחנו בתרבות ליטרלית, תרבות שבה הספר והמילים כתובות, וכשאנחנו קוראים שירה מתוך הכתב, השירה נכתבה מראש בשביל להיקרא בעיניים ולא בשביל להיות מוקראת בעל פה. ובכל זאת, אחת הדרכים הטובות ביותר להבין שירה – להבין באמת – היא באמצעות ללמוד אותה בעל פה.

לא להקריא אותה בקול, ללמוד בעל פה.

אמרתי, זה מוזר. אין לי הסבר אמיתי ל'למה זה ככה', אבל מה שקורה כשקוראים שירה בעיניים, בלי לזכור אותה, בלי לנשום אותה, הוא שהמילים נשארות כמשמעות, כתוכן, כמסר; כרעיון שאנחנו לומדים מהטקסט, ולא כטקסט שיש לו חיות משל עצמו. הן לא נחקקות בתוך המוח והופכות להיות צורת מחשבה. כשהשירה הופכת להיות זכורה, היא הופכת להיות דרך נוספת לתווך לעצמינו את החיים שלנו.

וכל מי שעמד אי פעם על פסגת הר אחרי טיפוס מפרך וחשב לעצמו 'מי שיגיע עד הסוף / יזכה לבכות מרוב תוחלת', יודע על מה אני מדבר.
____________________

אחרי שכתבתי גיליתי שאריאל הירשפלד כתב על זה מסה יפה. תראו.

 

דלדולה של הרוח בישראל

שנת הלימודים נפתחת היום באוניברסיטאות ובמכללות, ואחרי איחולי הצלחה לבביים לכלל הסטודנטיות והסטודנטים שמתחילים היום, אני רוצה להגיד כמה מילים על האקדמיה:

משום מה, אולי בגלל עודף אקדמיזציה בישראל, אנשים מבלבלים כל הזמן בין תחום ובין לימודי התחום. זו סיבה טובה להזכיר: כלכלה היא לא 'לימודי כלכלה', מתמטיקה היא לא 'הקורס של פרופסור נווה', והספרות אינה 'סמינר בין מחלקתי בספרות היידיש'.

הזיהוי של 'מדעי הרוח' עם 'הרוח' אינו נכון. לחקור את הספרות אין משמעו לחוות או להנות מהספרות ואפילו לא (שומו שמיים) להבין את הספרות. אולי זה התחיל ככה – ועדיין ממשיך ככה במקומות מסוימים – אבל מרבית חוקרי הספרות הולכים, לאחרונה, בכיוונים אחרים, משמימים ברובם, שכל קשר בינם ובין הרוח שנושבת בין דפי הספר אותו הם חוקרים – מקרי בהחלט. וזה נכון גם (ובצורה קשה יותר) לאגפים אחרים בכל מה שנקרא 'מדעי הרוח'.

אולי אנשים לא הולכים ללמוד את זה לא כי הרוח לא מעניינת אותם, ולא כי פילוסופיה היא אזוטרית פתאום (תמיד היא הייתה), אלא כי אנשים הבינו שלחקור בצורה אקדמית את הדברים שמעניינים אותם אין פירושו להתעניין ולדבר בדברים המעניינים אותם. כך שכשלונם של 'מדעי הרוח' בלמשוך תלמידים, מעיד על כשלונה של האקדמיה בלהוות מוקד של רוח, יותר מאשר הוא מעיד על כשלונה של הרוח עצמה.
__
מה אתם חושבים?

על היהדות של עגנון

יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, השתין על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף, הוא בעיקר מתגעגע. הוא לא מתגעגע על, הוא מתגעגע אל.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו.

ועגנון, כך אני חושד אותו, עגנון הוא יהודי של יהדות. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, וכשהוא מתגעגע, הוא לא מתגעגע לאלוהים של לפני השואה ולפני המלחמה ולפני ההשכלה, אלא לקהילה ולעיר וליהדות ההיא, שהייתה ושאיננה עוד.

________
(דברים שנאמרו לפני שנה ב'תמול שלשום' בערב שהוקדש ליצירתו של עגנון. התמונה מויקיפדיה העברית. אין לי מושג מאיפה הכובע.)

(כמו כן: אני מלווה לאחרונה כמה כותבים, עסקיים וספרותיים, בתהליכי הכתיבה והלמידה שלהם. אם בא לכם גם, דברו איתי בפרטי או שימו נקודה בתגובות ואחזור אליכם)