קטגוריה: קריאה

א.
אני אוהב את עגנון. ממש ממש אוהב את עגנון. למה אני מספר לכם את זה, כי היום חמישים שנה לפטירתו של עגנון. ועגנון היה סופר יהודי שכזה, היה לו סטנדר שעליו הוא היה כותב וארון ספרים מלא ספרים, ולפעמים היו באים אנשים לבקר אותו ולא היה לו כח אליהם ובכל זאת הוא היה מקבל אותם, והוא היה קצת קמצן (חסכן, היו אומרים עליו בגליציה) וקצת מלא הכרה עצמית וכמדומני שהמונח 'יהודי' הולם אותו נאמנה. סופר יהודי שכזה, נו מה.

ואני ממש אוהב אותו. פעם לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל. כשלמדנו אותו לבגרות הרגשתי כאילו אין עם מי לדבר שם, מאחורי המילים, ונכון שמי שקרא עגנון היה נחשב משכיל ולכן החזקתי עותק שלו ליד המיטה בפנימיה שבה למדתי אבל בחיי שלא הצלחתי לעבור את העמוד השני. החזקתי סתם, כדי שאנשים יראו שאני קורא עגנון, למרות שלא קראתי, בעצם.

אבל גדלתי מאז, והספקתי לקרוא בחיי כמה וכמה ספרים שלו, את חלקם אפילו פעם שנייה ושלישית. אפילו הדרכתי בבית עגנון איזה שנתיים, ולכן אני רוצה להגיד לכם משהו על עגנון.

ב.
יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת ופיאות. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, לכאורה יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, כשה מה שעשה על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם. אולי נעזוב הכל ונלך לרקוד.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם וגם אלוהים ימשיך כמנהגו, שהרי הוא לא השתרבב לסיפור הזה בכלל.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף ולא בוער באש.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו, שמסתכל על הבחור בן השמונה עשרה בחיוך (במקרה הטוב) ואומר נו, שוין, יעבור לו.

ג.
אבל עגנון, כך נראה לי, זה היופי שלו וזו הגדולה שלו; עגנון הוא לא שם ולא שם. או, אם תרצו, הוא גם שם וגם שם. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, ובו זמנית הוא מתלהב ומתגעגע, ולומד ומתפלל ומה לא.

מה זה אומר, זה אומר שכשעגנון מצטט את הגמרא או את חז"ל או מדרשים או תנ"ך או כל הדברים האלה הוא לא מצטט אותה מתוך התרפקות קיטשית ולא מצטט אותה כי זו השפה שלו ולא מצטט אותה כדי להוציא אותה מהקשרה, אלא גם וגם. כלומר גם מתוך אמונה תמימה, אבל גם מתוך איזה היכרות מפוכחת בזה שיש משהו פתטי באמונה תמימה.

ומה עוד זה אומר, שעגנון לא מורד באותו עולם גליציאני ממנו בא, והוא לא מטיל רפש בבית המדרש או ביהודים של בית הכנסת או בקהילות מהן יצא, אבל גם לא מסתכל עליהם באותה האדרה (שהרב סבתו, למשל, מסתכל בה על העבר) או בקיטשיות. הוא מתגעגע, אבל הוא גם מפוכח. הוא ביקורתי אבל גם חומל, מסתלבט גם על פזמוני, גדול המשוררים של העלייה השנייה, וגם על ר' גרונם יקום־פורקן, מנהיג היישוב הישן.

טיפה הומור מפוכח, טיפה מרירות גליציאנית, שפה של חז"ל שמתארת עולמות חדשים, קצת פאתוס של היישוב החדש ואפעס אירוניה של סעודה שלישית בשטיבל. סופר יהודי, הרי אמרתי, וגם דרך נהדרת להביט על העולם. חמישים שנה לפטירתו. אני אוהב אותו כל כך.

אחד הטריקים המעצבנים-יותר שרולינג עשתה בהארי פוטר הוא לתת להארי כמה כסף שהוא רק צריך. ההורים שלך השאירו לך אוצר קטן, היא אומרת להארי, ועכשיו נשאר לך רק להצליח בלימודים, לנצח את האויב ולמצוא אהבה. כסף? אל תדאג לכסף. תכל'ס לא תצטרך לעבוד עוד יום בחייך. לא שיש לי מושג איך ג'יימס ולילי, שני בוגרים צעירים, השיגו כזה הון. במה בכלל עובדים בעולם הקסום ההוא. יש חנויות, כמובן, אבל חקלאים? מוסכים? כלכלה פיננסית? איך בכלל מעבירים שם סחורה ממקום למקום? מה המשמעות של מגורים בעיר אם אפשר להתעתק או לעבור במפתחות מעבר בכל מקום?

זה קצת מעצבן, בעיקר כי אחד הדברים שעובדים נהדר בהארי פוטר זה המפגש של הריאליזם והפנטסיה. התרגלנו כל כך לקרוא עלילות גבורה וסיפורי מסע, שלא עצרנו לרגע לתהות איך נראים חיים רגילים של קוסמים. מה הם שומעים, מה הספורט שלהם, ממה הם נהנים. אז שוב, זה עובד נהדר, אבל רולינג מציירת את הריאליזם כריאליזם ספרותי: כזה שקצת מעלים את העולם האמיתי ומעבירה את המוקד הספרותי לדברים 'ספרותיים'. למשל, הגיבורים לא מחפשים יחסי מין, למשל, אלא אהבה. בפנימיה מלאת מקומות מסתור וחבורת מתבגרים הורמונליים. נו, באמת.

פטריק רותפס, ב'שם הרוח' נכנס בנקודה הזו בכל הכוח. קוותה (הגיבור שלו) צריך כסף. הוא צריך גם להצליח בלימודים, לנצח אויבים, למצוא אהבה, אבל הוא גם צריך כסף, כי אם לא יהיה לו כסף הוא פשוט יהיה רעב, או קפוא, או ישן בחוץ. כמו בני אדם בעולם האמיתי. אז הוא מחפש עבודה. אם אין לו עבודה, הוא רעב. הוא צריך לשלם על הלימודים, ואם אין לו כסף הוא לא יכול להמשיך ללמוד. במובן הזה (בעיקר, כי מהמון בחינות אחרות הגיבור שלו הוא גיבור ספרותי אמיתי, ורותפס מודע לזה ואפילו מתייחס לזה כמה פעמים) הפנטסיה משמשת כמראה לעולם האמיתי, ולא כמפלט ממנו.

(אגב, מי שקרא את 'הקוסמים' של לב גרוסמן – הוא לקח את הריאליות הזו עד הסוף. חבל רק שהוא לא כזה כותב מוצלח. העולם שהוא יצר הוא עולם כל כך מאפן – במובן האמיתי של המילה. אפילו לתאר עיר סתמית היה יכול להיות מוצלח יותר – והעלילה חסרת משמעות. באסה. קסם וכוחות על שמתנגשים עם ריאליזם זה אחד הדברים המרתקים שיכולים להיות).

_______
רוצים ללמוד עוד על כתיבת פנטזיה? יש לי סדנת כתיבה מהממת בירושלים, בימי רביעי בערב, שנכתוב בה ונלמד בה טעימות מהמון סגנונות, ז'אנרים ונושאים. זו סדנה מעולה (לפחות ככה המשתתפים הקודמים חשבו), ואם בא לכם לשמוע עוד, צרו איתי קשר ב'צור קשר' ונדבר.

כשהייתי בן שש עשרה הלכתי להתנדב בגמ"ח היד־שנייה של סבא שלי. זה היה, ועודנו, מעין מחסן שאליו אנשים מוסרים את הבגדים והחפצים שהם לא צריכים, והוא מעביר אותם לנזקקים, ואני הייתי הולך לשם בחופשים כדי להעביר ארגזים ממקום למקום וכדי לראות איזה חפצים אנשים מסרו, ובוקר אחד כשהתנדבתי שם מצאתי ספר אדום קטן שכתוב עליו 'נתן זך' ובכריכה צללית אישה שמישהו קשקש עליה בטוש כחול. פתחתי ודפדפתי קצת, והתאהבתי.

סיפרתי את זה שלשום, בסדנה המקוונת, כשדיברתי על המצפן הרגשי של הכתיבה, ואולי צריך להגיד, המצפון של הכתיבה. כלומר על הרגש שמניע ומיישר ודוחף את מה שאנחנו כותבים. דיברתי על איך מבדילים בין סיפור שבו מישהו רוצה להגיד לנו משהו ובין סיפור שמישהו כותב על פי תבניות מוכרות כי הוא 'צריך לכתוב סיפור', והזכרתי את נתן זך כי אמרתי, השירים המוקדמים שלו הם דוגמה מעולה לטקסטים שמאוד קשה לפענח עד הסוף, בטח בקריאה ראשונה, אבל הם אומרים לי משהו.

אוהבים לקרוא את קפקא כסופר אימה. לא כסופר בז'אנר האימה, סטייל אדגר אלן פו או סטיבן קינג, אלא כסופר שהאקט הרגשי המרכזי שהוא מעורר הוא אימה: העולם שהוא מתאר מעורר חלחלה, הוא מפחיד. אנחנו מרגישים במצוקה כשאנחנו קוראים את הסיפורים שלו, כמעט חסרי אונים. לא פלא הוא שהנובלה 'הגלגול' נפתחת ככה: בגרזן שמנפץ את הים הקפוא שלנו. כך סתם קם אדם, סוכן־נוסע, בוקר אחד, ומגלה שהפך לשרץ. הו, האימה.

וזה נכון. כלומר, קפקא מבעית. לא מבעית של צמרמורת. מבעית של חוסר אונים. מבעית של אבסורד הקיום האנושי. ולכן כל כך קשה לנו לקרוא אותו כקומי.

בשבוע שעבר, במפגש הראשון של הסדנה המקוונת דיברתי על אחת הפתיחות האהובות עלי בעולם, הפתיחה של הילד שנשאר בחיים, הידוע גם בכינויו הארי פוטר. אני אוהב את הפתיחה הזו מהמון כיוונים שונים (למשל, שהיא מנקודת המבט של הדוד ורנון, והיא מעוררת מתח וסקרנות וציפייה), אבל בעיקר בעיקר אני אוהב את ה'תודה ששאלתם' הזה, שהוא יופי גדול.

ולמה אני אוהב אותו, כי תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם: מי אומר את ה'תודה ששאלתם' הזה? על פניו זה משפט של הדרסלים, שנדרשים לדווח על היותם נורמלים בהחלט, ואחרי שהם מדווחים (מי לעזאזל נדרש לדווח דבר כזה?), הם אומרים 'תודה ששאלתם' מתוך נימוס. וזה נכון, ברובד האחד, זה משפט מנומס של הדרסלים. אבל למי הם אומרים אותו? מי זה ה'שאלתם' הזה?

אז זהו, שזה אנחנו. כלומר, הקוראים. וברגע הזה קורה משהו מאוד יפה, שבו זה לא הדרסלים שאומרים 'תודה ששאלתם' אלא ג'יי קיי רולינג מתרווחת על מושבה ופונה אל הקוראים ואומרת או, תודה ששאלתם, באמת, חשבתי שכבר לעולם לא תשאלו. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לספר לכם את הסיפור המגניב הזה שאני שומרת בבטן כבר המון המון זמן. ה'תודה ששאלתם' זו פניה מהכותבת (המספרת) אל הקורא, וככזו היא עושה צעד ראשון חשוב במערכת היחסים שבין כותבת וקורא: היא מבססת אמון.

וזה מוזר, האמון הזה. כי הוא לא אמון מהסוג של 'היא הולכת להגיד לי את האמת' כמו שאנחנו מצפים ממערכות יחסים אמיתיות. זה אמון מהסוג של 'אני בידיים טובות' ושל 'יהיה מעניין' ובעיקר 'יש פה מישהי אמיתית מאחורי הסיפור הזה, והיא לא סתם מורחת לי את הזמן. באמת יש לה מה להגיד לי'. וכפתיחה למערכת יחסים – זו פתיחה מושלמת.

 

(רוצים להצטרף גם? זה כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online)