אשתו של המורה למתמתיקה

54236784_10216679936064929_1905766951620182016_o.jpg

לשיר הזה, של נתן זך, אין שם. ולא רק שאין לו שם, לא כל כך ברור אם יש לו מובן. הוא הפך להיות מושא ביקורת אינסופי, ומושא לניתוחים, ומושא ללעג על ידי אנשים שלא אוהבים שירה מודרנית, וניתוחים שבהם הוא בעצם שיר מלא לעג שנכתבו על ידי אנשים שמנתחים שירה מודרנית במקום להרגיש אותה, ואפשר להבין את זה. כי מה יש כאן, בסך הכל; אשתו של המורה למתמטיקה (שכתובה כאן 'מָתֶמָתִיקָה') שמתה, ושלשה משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בצורות קצת שונות, וזה הכל.

ובכל זאת השיר הזה שובר לב.

הייתי צריך להקדים כאן איזה משהו על קריאת שירה מודרנית. על ההבנה ששירה לא נמצאת בתוכן אלא בצורה, ועל הניסיון להרגיש את השיר, לא להבין אותו, אבל אלה עניינים אחרים, רחוקים רחוקים. קרוב יותר הוא הילד הקטן שלא יודע לאיית מתמטיקה, שכותב 'מתמתיקה', וכשאשתו של המורה שלו נפטרת, הוא לא יודע להגיד דבר. כלומר, הוא יודע להגיד כמה זה קשה, הוא יודע להגיד 'אבוי' (שזו מילה מבריקה, מפני שהיא מספרת את העצב אבל גם מרוחקת ממנו), ולא יותר.

ואז, לאט לאט, בשורות קצובות, העולם מתפרק. המוות חוזר על עצמו שוב ושוב, והילד מבין שהמורה למתמטיקה הוא יותר מאשר מורה, הוא אדם, והדגש הוא לא על היותו מורה, אלא על היותו 'שלי', וגם זה מתפרק בבית האחרון, והדגש עובר לאשתו של המורה ולמורה בעצמו, ולא לילד שכותב את המילים האלה. וכל אלה, אני חושב, הם קצת המובן מאליו של השיר. הדברים שאליהם העין נמשכת.

ומה שהעין לא נמשכת אליו הוא הסוף, הבית האחרון, שפתאום מובן בו שכל השיר הזה הוא המגע הראשון של ילד, של אדם, אל מול המוות, שהוא אומר 'מוות' אבל אין לו מושג במה הוא מדבר, והוא חוזר על זה שוב ושוב כמו אדם שלומד שפה חדשה ומנסה לגלגל את המילים על הלשון, קצת כמו אדם מוכה הלם הוא אומר, וחוזר ואומר, ופתאום בבית האחרון נוגהת עליו ההבנה והוא מבין, באמת, שמשהו קרה כאן. שמישהו מת. והשורות בו נשברות כמו קול של אדם.

התהליך הזה שובר לב. ההבנה הזו שפתאום נוחתת על האדם אבל לא מייצרת איזו תחושה של שלימות אלא להפך, תחושה של עצב גדול, של הרצון להושיט יד אל האדם שמרוחק ממך – סך הכל מורה למתמטיקה, אתה לא מסכים קרוב כדי לנחם אותו – ושל ההבנה שאין מה לעשות עם זה, שאין למילים האלה יכולת אמיתית לגעת במה שקרה, ושבסוף בסוף יש איזו הבנה ואמפתיה לאדם אחר.
_____________________________________________

כמו כן-  קורס הסטוריטלינג המקוון זמין לרכישה. אפשר לקרוא עליו עוד ולקנות אותו כאן: https://wp.me/P83gZR-ia

הקורס הבא ממש מעבר לפינה. הנושא יהיה 'מה זה בעצם טקסט' שאפשר לקרוא לו גם 'מבוא לכל כתיבה באשר היא'. ארבעה מפגשים. יהיה מרתק 
ההרשמה לעדכונים כאן: https://goo.gl/forms/HdnUOMb1Pd7j3J0D2

קצרצר על הקסם בהארי פוטר

אז פתאום, ככה, בזכות הפוסט של יצחק קרומביין, הבנתי את הסיפור של הקסם בהארי פוטר.

לקסם של הארי פוטר אין מערכת. הוא לא מסודר. זה נשמע מוזר, כי הקוסמים לומדים להשתמש בקסם, אבל צורת הלימוד בהוגוורטס דומה יותר – הרבה יותר – ללימודים בבית ספר לאמנות מאשר בכל בית ספר אחר. אלה לימודים של פרקטיקה, לא של ידע. ויש לזה סיבה טובה, מסתבר.

רולינג תופסת את הקסם בתור אקט רגשי. רגשי – כמנוגד לשכלי. כלומר פעולה שמתבצעת בעולם ומונעת על ידי רגשות. זו לא מערכת סדורה שניתן להבין אותה, או משהו שעובד במקרה שמלמלת את המילים הנכונות והנעת את השרביט בצורה הנכונה. זה גם קשור, כמובן, אבל זה לא העיקר; העיקר הוא להרגיש ולרצות.

זו הסיבה שמערכת הקסמים בהארי פוטר היא אחד הדברים הכי פחות יציבים או ברורים מכל עולמות הפנטזיה. זה מתסכל, כמובן (את התלמידים לא פחות מאשר את הקוראים), אבל כמו אמנות, אם זה תבניתי ומסודר מדי, כנראה שאין בזה קסם. זו גם הסיבה שהמוזיקה, כמאמר דמבלדור, היא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שאנחנו עושים כאן. זו הסיבה שצריך לשנוא כדי לקלל. להנות מעינויים כדי לענות. לעזאזל, זו הסיבה שהארי נשאר בחיים: מפני שהקרבה בעקבות אהבה, אקט ההקרבה, הוא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שוולדמורט יכול לעולל.

___
(מזמין אתכם ללכתוב בקבוצה, קבוצת הכותבים הנפלאה שלנו)

שירה צריך ללמוד בעל פה

טוב, זה ישמע מוזר, אבל כל הפעמים שאתם קוראים שירה – ובכן, אתם לא באמת קוראים שירה.

רגע, אין לי הסבר אבל יש לי סיפור. יש לנתן זך שיר כזה, 'כשלון' קוראים לו. ואני חייב להגיד שקראתי את השיר הזה בתיכון ולא הבנתי כלום. והלכתי איתו שנים ארוכות, כשאין לי מושג מה הוא אומר. ויום אחד, יום אחד רציתי מישהי מאוד מאוד והיא לא רצתה אותי (וטוב שכך, למפרע), והלכתי לי ברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים ופתאום, בום.

הבנתי.

מה זה הבנתי. המילים התחברו לי לתחושה. סוף סיפור. היו לי מילים נדירות, חדשות, להביע תחושה שמעולם לא ידעתי להביע אותה. כששירה במיטבה, היא לא מדברת על, היא מדברת את. זה מה שקרה לי אז.

אמרתי, זה ישמע מוזר. בכלל שאנחנו בתרבות ליטרלית, תרבות שבה הספר והמילים כתובות, וכשאנחנו קוראים שירה מתוך הכתב, השירה נכתבה מראש בשביל להיקרא בעיניים ולא בשביל להיות מוקראת בעל פה. ובכל זאת, אחת הדרכים הטובות ביותר להבין שירה – להבין באמת – היא באמצעות ללמוד אותה בעל פה.

לא להקריא אותה בקול, ללמוד בעל פה.

אמרתי, זה מוזר. אין לי הסבר אמיתי ל'למה זה ככה', אבל מה שקורה כשקוראים שירה בעיניים, בלי לזכור אותה, בלי לנשום אותה, הוא שהמילים נשארות כמשמעות, כתוכן, כמסר; כרעיון שאנחנו לומדים מהטקסט, ולא כטקסט שיש לו חיות משל עצמו. הן לא נחקקות בתוך המוח והופכות להיות צורת מחשבה. כשהשירה הופכת להיות זכורה, היא הופכת להיות דרך נוספת לתווך לעצמינו את החיים שלנו.

וכל מי שעמד אי פעם על פסגת הר אחרי טיפוס מפרך וחשב לעצמו 'מי שיגיע עד הסוף / יזכה לבכות מרוב תוחלת', יודע על מה אני מדבר.
____________________

אחרי שכתבתי גיליתי שאריאל הירשפלד כתב על זה מסה יפה. תראו.

 

דלדולה של הרוח בישראל

שנת הלימודים נפתחת היום באוניברסיטאות ובמכללות, ואחרי איחולי הצלחה לבביים לכלל הסטודנטיות והסטודנטים שמתחילים היום, אני רוצה להגיד כמה מילים על האקדמיה:

משום מה, אולי בגלל עודף אקדמיזציה בישראל, אנשים מבלבלים כל הזמן בין תחום ובין לימודי התחום. זו סיבה טובה להזכיר: כלכלה היא לא 'לימודי כלכלה', מתמטיקה היא לא 'הקורס של פרופסור נווה', והספרות אינה 'סמינר בין מחלקתי בספרות היידיש'.

הזיהוי של 'מדעי הרוח' עם 'הרוח' אינו נכון. לחקור את הספרות אין משמעו לחוות או להנות מהספרות ואפילו לא (שומו שמיים) להבין את הספרות. אולי זה התחיל ככה – ועדיין ממשיך ככה במקומות מסוימים – אבל מרבית חוקרי הספרות הולכים, לאחרונה, בכיוונים אחרים, משמימים ברובם, שכל קשר בינם ובין הרוח שנושבת בין דפי הספר אותו הם חוקרים – מקרי בהחלט. וזה נכון גם (ובצורה קשה יותר) לאגפים אחרים בכל מה שנקרא 'מדעי הרוח'.

אולי אנשים לא הולכים ללמוד את זה לא כי הרוח לא מעניינת אותם, ולא כי פילוסופיה היא אזוטרית פתאום (תמיד היא הייתה), אלא כי אנשים הבינו שלחקור בצורה אקדמית את הדברים שמעניינים אותם אין פירושו להתעניין ולדבר בדברים המעניינים אותם. כך שכשלונם של 'מדעי הרוח' בלמשוך תלמידים, מעיד על כשלונה של האקדמיה בלהוות מוקד של רוח, יותר מאשר הוא מעיד על כשלונה של הרוח עצמה.
__
מה אתם חושבים?

על היהדות של עגנון

יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, השתין על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף, הוא בעיקר מתגעגע. הוא לא מתגעגע על, הוא מתגעגע אל.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו.

ועגנון, כך אני חושד אותו, עגנון הוא יהודי של יהדות. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, וכשהוא מתגעגע, הוא לא מתגעגע לאלוהים של לפני השואה ולפני המלחמה ולפני ההשכלה, אלא לקהילה ולעיר וליהדות ההיא, שהייתה ושאיננה עוד.

________
(דברים שנאמרו לפני שנה ב'תמול שלשום' בערב שהוקדש ליצירתו של עגנון. התמונה מויקיפדיה העברית. אין לי מושג מאיפה הכובע.)

(כמו כן: אני מלווה לאחרונה כמה כותבים, עסקיים וספרותיים, בתהליכי הכתיבה והלמידה שלהם. אם בא לכם גם, דברו איתי בפרטי או שימו נקודה בתגובות ואחזור אליכם)

סופרים הם בני אדם

קורה שאדם נתקל בספר ומתחיל לקרוא אותו. ובשעה שהוא קורא את הספר העולם נע סביבו קדימה ואחורה, אנשים מדברים ליד אזנו, הזמן חולף. הוא אוכל ועיניו נעוצות בספר והולך ברחוב ועיניו נעוצות בספר ובשעה שהוא מסיים את הספר (ונאנח קצת, ומפוקק עצמותיו מן הישיבה הארוכה), הוא מסתכל סביבו ורואה איך העולם סביבו השתנה.

השתנה, כוונתי: השתנה ממש. גם שקרו דברים במציאות (איך גדלת, הוא אומר לאחיו הקטן; פתאום גבה כל כך!), וגם שהירוק הפך כחול פתאום. הצלילים שינו את טיבם. מוסדות הארץ זועזעו: לפני חודש היה אדם אחד, פתאום הוא אדם אחר. הוא רואה את המציאות אחרת. משהו בעיניו העמיק פתאום.

'מטפחת כחולה הופכת לעומק באר', כותבת דליה רביקוביץ.

כשהייתי קטן הייתי הולך עם אמא לשבוע הספר שהיה בכיכר ספרא; היו זמנים ששבוע הספר היה שם. בצד הכיכר עמדו דוכני אוכל, וביניהם עמד מוכר תירס ערבי ומבוגר שעמד בצד ומכר תירס. אמא הוליכה אותי לאורך ורוחב כיכר ספרא, בהמולה וברעש. כל מה שרציתי היה תירס, אבל אמא שלי לקחה אותי ביד והציגה אותי בפני אשה שעמדה מאחורי דוכן ספרים ואמרה לי שזו הסופרת שכתבה את הספר שיש לנו בבית.

עד היום אינני זוכר מי הסופרת. אני זוכר רק את התדהמה, שמישהו כתב את הספר שיש לנו בבית. כלומר שסופרים הם בני אדם.

אחרי שנים, כשדיברתי עם אלחנן ניר על שבוע הספר ועל החגיגה סביב המוצר ששמו ספר, שפתאום הוא עולה כך ועולה אחרת ומפורסם ברשתות התקשורת כמו היה חטיף שוקולד, ומה תוחלת יש בכל זה, הוא חייך. אתה לא מבין, הוא אמר. זה בכלל לא סיפור של מוצר. זה שבוע אחד בשנה שבו סופר הולך לשבוע הספר ועומד מאחורי הדוכן לחתום ואפשר שיבוא קורא וידבר. איזה דבר מדהים זה, שקורא שלך מדבר איתך. וכל הטרחה וכל ההמולה שווים אפילו בשביל ההוא שיבוא מישהו ויגיד 'אין לי מה לומר, אבל לקחתי את הספר מהספרייה וקראתי ודי אהבתי', ולא יקנה כלום אלא יסתובב וילך.

לומר שאולי כל החגיגה הזאת אינה בשביל עשות ספרים הרבה אין קץ, אלא בשביל שיצליח אדם לדבר עם רעהו. והלא זה מה שספרים מנסים לעשות: לקחת אותך ביד, להוביל אותך לדרך חשיבה אחרת, לנסות להראות לך את העולם בצבעים אחרים או להזכיר לך דברים שכבר שכחת. לדבר איתך, ושתקשיב.

כך שאתה הולך לך בשבוע הספר ורואה את המוני הספרים ואומר: כל כך הרבה אנשים חושבים. כל כך הרבה מחשבות יש בעולם. כל כך הרבה עולמות. ומרוב התרגשות אתה הולך וקונה תירס וניגש בצעדים מהוססים אל הסוֹפר העומד בדוכן הקרוב ואומר לו שאין לך כל כך מה לומר, אבל אהבת את הספר שלו (שלקחת מהספרייה, אמנם), ורואה איך עיניו של האדם הופכות, פתאום, לעומק באר.

שבוע הספר שמח!

—-
(בתמונה: רובי רבלין פוגש אנשים בשבוע הספר. צילום: מארק ניימן, לע״מ.
ובעניין אחר – אני פנוי לעבודות כתיבה, עריכה וליווי כותבים וכותבות. אם אתם מחפשים או מחפשות, שלחו לי הודעה)

תקראו. זה כיף.

א.
לפני שנתיים וחצי הפסקתי לקרוא ספרים. קראתי סיפורים קצרים בכל מיני מקומות באינטרנט, קראתי עיתון שבועי, קראתי בלוגים שאהבתי, סיפורונים בפייסבוק, אבל הפסקתי לקרוא ספרים. מדי פעם הייתי קורא ספרים שאח שלי היה לוקח מחברים שלו, או משהו כזה, אבל לא מעבר.

זה לא היה בכוונה. עדיין היה לי מנוי בספרייה אצל ההורים, עדיין היו לי ספרים על שולחן העבודה, עדיין לימדתי כתיבת סיפורים בסדנאות שלי ועדיין הגדרתי את עצמי כ'אדם קורא', אבל לא הייתי כזה. קצב הקריאה שלי דשדש לאיטו. לא היה לי ספר ליד המיטה, ורווחי הזמן שבין קריאת ספר אחת לשנייה גדלו והלכו.

האשם המרכזי היה הפייסבוק. קראתי כל כך הרבה בפייסבוק! הוא העשיר את עולמי כל כך! כל כך הרבה אנשים מעניינים כותבים כל כך הרבה! זה היה שקר, כמובן. במובן מסוים, זה עדיין שקר שאני מספר לעצמי. הפייסבוק הוא לא תחליף לספרים. זה סוג אחר לגמרי של קריאה. הוא לא מאפשר לצלול לתוך טקסט, לעבור לעולם אחר, להתרגש.

ב.
אבל כשעצרתי את עצמי ואמרתי 'רגע, למה אני לא קורא?' זו הייתה נקודת פתיחה טובה. אני אוהב לקרוא את מה שאני קורא בפייסבוק, אמרתי לעצמי. אולי אני לא קורא ספרים כי אני לא אוהב לקרוא את מה שיש לי לקרוא? כלומר, אולי זה לא אני, אולי אלה פשוט לא הספרים הנכונים? הסתכלתי על הספרים שעל שולחן העבודה שלי. הם היו ארוכים, משמימים במידה רבה, חלקם היו ספרות ניסיונית לגמרי, בלי גיבור או עלילה או סיבה טובה לקרוא את הספר.

אני לא בא ללכלך על הספרות הזו עכשיו. זו ספרות חשובה, היא מעשירה אותי, היא הייתה חומר הקריאה העיקרי שלי אז, אבל אני השתניתי. אם הייתי יכול להמשיך לקרוא אותם, הייתי ממשיך, אבל כבר לא יכולתי. הייתה לי יותר עבודה. הייתי יותר עמוס. לא יכולתי סתם לשבת כל היום ולקרוא. ועדיין, לקחתי את הספרים האלה לא כי רציתי, אלא כי הייתי 'צריך'. כי אנשים עם יותר זמן ממני, עם יותר קשב וריכוז, המליצו לי עליהם. כי הם היו ספרים 'חשובים', 'טובים', אבל זה שספר הוא חשוב זה עדיין לא אומר שהוא מעניין.

ולכן, כשחזרתי לקרוא ספרים, חזרתי ליסודות. חזרתי לילד שהייתי, הולך לספריה, מיישר את המשקפיים וצולל לתוך ספר, בלי שיקולים של נחשב או לא נחשב, בלי שיקולים של מי רואה אותי ולמי אפשר לספר על זה. סתם, כי קריאה זה כיף. וכשחזרתי לקרוא, חזרתי בדיוק לשם: לספרי ההרפתקאות, לספרי המתח, לרומנים הקלילים, לספרות הפנטזיה, לספרי הנוער, לקומיקס. לכל מה שקריא וכיף.

ג.
לפני כמה ימים מישהו שאל אותי 'מה לקרוא'. זה תלוי במידה רבה למה אתה קורא, עניתי. מאיזו סיבה. אם אתה רוצה ללמוד מתמטיקה, תקרא ספרים של בני גורן. אם אתה רוצה ללמוד תסריטאות, תקרא תסריטים. אם אתה רוצה להיות אדם משכיל, תקרא ספרות מופת.

אני קורא כי זה כיף.

אני מזכיר את זה לעצמי שוב ושוב. מזכיר את זה לתלמידים שלי בסדנאות (זה נכון גם לכתיבה, אם כבר מדברים, אבל זה נושא אחר). מזכיר את זה לכל מי ששואל אותי מה לקרוא. מה עושים עם זה. איך גורמים לילדים לקרוא. איך חוזרים לקרוא בגיל שלושים וחמש, עם שני ילדים על הידיים, משכנתא על הכתפיים, אירוע משפחתי מעבר לאופק. איך קוראים?

ואני אומר – לקרוא זה כיף. באמת באמת. זה היה כיף ביסודי, זה היה כיף בתיכון, זה לא נעלם רק כי גדלת. זה נעלם כי החלפת סגנון ספרים. כי פתאום אתה מנסה ספרים שאתה 'צריך לקרוא', שהם 'ספרות מופת', שמוספי הספרים נשפכים מהם בתשבוחות, שהם מאתגרים את כל מה שזז. תשכח מזה. תעשה מנוי בספרייה. תחזור לקרוא את הספרים הכי – באמת, סליחה – הכי זבל שבעולם. רומנים בשקל בכריכה רכה. זה לא משנה.

רוצים לגרום לילדים לקרוא? פשוט תמצאו את מה שהם אוהבים. זה לוקח זמן, ואפשר לשחד אותם בזמן הזה בכל מה שבא לכם, תחליפו ספר אחר ספר, בסוף תמצאו. רוצים לחזור לקרוא בעצמכם? אם אתם מצליחים לקרוא בפייסבוק, תצליחו לקרוא גם ספרים. זה רק למצוא את הסגנון הנכון, זה הכל. זה לא חשוב, זה לא משמעותי, זה כיף. פשוט כיף.

שבוע הספר שמח לכולנו!

(קצת אוף טופיק, אבל יצא לי לכתוב השבוע לשלשה ארגונים שונים, וגם לייעץ בכתיבה לתסריטאי אחד ולשני כותבי פרוזה. הם היו מרוצים מאוד. אם אתם מחפשים ליווי, עורך או כותב, שלחו לי הודעה)

הערה קטנה על סיפורי ר' נחמן מברסלב

מה שיפה בסיפורים של ר' נחמן מברסלב, הידועים גם בשם 'סיפורי מעשיות משנים קדמוניות', הוא שאתה קורא סיפור, לכאורה סיפור רגיל, ופתאום מופיע אדם שמחזיק עץ. אתה שואל את עצמך עצמי, למה יש פה אדם שמחזיק עץ? אבל עצמי לא יודע. הולך לחפש פירושים, הולך למצוא אולי מישהו כתב על זה כבר, וסופך שאתה מסתובב תמה ואומר לעצמך איזה מוזר זה, בחיי, למה שמישהו יספר סיפור שאי אפשר להבין.

אחד המפתחות בשביל להבין איזו צורת קריאה צריך להפנות לסיפורים האלה תלוי בהבדל שבין מיתוסים ואגדות. המשותף בין המיתוסים והאגדות הוא, כמובן, שאלה סיפורים לא ריאליסטיים. במיתוסים מופיעים לכם מלאכים, גיבורים, מפלצות, וגם באגדות יש גיבורים (לפעמים), מכשפות, צפרדעים שהופכים לנסיכים וכל מה שתרצו. אבל ההבדל ביניהם, אוהו.

אז מה ההבדל?

בגדול בגדול, כל חוקרי המיתוס מסכימים על ההגדרה הכללית הבאה למיתוסים: מיתוס הוא סיפור עם רכיב על טבעי, שיש המאמינים שהתרחש, והוא מכונן את חיי המאמינים בו. חוקרים מסויימים יוסיפו דברים כמו 'סיפור *בריאה / יצירה* עם רכיב על טבעי', או 'הוא מכונן את *תפישת העולם* של המאמינים בו'. אבל אני מאוד אוהב את ההגדרה הכללית ההיא, מפני שהיא מצליחה להכיל גם את טרומפלדור או את וודסטוק (להבדיל) כמיתוס.

אבל זה יותר מזה. מיתוס הוא 'אמיתי': מיתוסים מתרחשים במקום מסוים, עם גיבורים ספציפיים שלרוב אנחנו מכירים בשמותיהם ובהקשריהם (משפחה, עבודה), יש להם הקשר מיתולוגי לסיפורים אחרים שמתרחשים באותו העולם, והן די מובנים, בתור סיפורים. מאוד קל, באופן יחסי, להבין מה הם רוצים ולפרש אותם. הם יכולים, בקלות, להגיד לנו מה לעשות.

ההגדרה לאגדות עם נתונה בהרבה יותר מחלוקות, אבל גם כאן, הכללה גסה תגיד שאגדות עם הן אגדות בעלות רכיב על טבעי (לרוב) ש*אין* להם מאמינים. כלומר שאף אחד לא מאמין שכיפה אדומה באמת קרתה. גם כאן אפשר להגיד: אגדות מתרחשות בשום מקום, בלי הגדרת זמן, עם גיבורים ארכיטיפיים ('מלך', 'נסיכה', 'עני'), לרוב, הן פונות לילדים (מיתוסים הם לרוב למבוגרים), אין להם שום הקשר לסיפורים אחרים וספק אם הם קרו באותו העולם, ובעיקר –

מאוד קשה להבין את האגדות כסיפורים נושאי משמעות; שהלוגיקה הפנימית שלהן שונה והן משתמשות באיזו מערכת סימבולית שאין לה קוהרנטיות פנימית. אני מתכוון להגיד שאגדות יכולות להשתמש ב'כדור זהב' שנופל ל'באר', אבל אין לנו שמץ של כיוון מהו כדור הזהב הזה ומהי הבאר, כלומר מה זה בא לסמל. במילים אחרות, מיתוס רוצה שנפרש אותו, אגדה רוצה שנספר אותה.

החלוקה הזו עוזרת לי להגדיר שסיפורי חסידים, באופן כללי, הם מיתוסים, אבל סיפורי ר' נחמן הם אגדות. אם כך, אין טעם לנסות לפרש את הסיפור או להסביר אותו. צריך להקשיב לו, לספר אותו שוב ושוב. תהליך הפענוח שלו הוא פנימי (כלומר, הוא מהדהד משהו אצל השומע), לא חיצוני. אפשר, כמובן, לנסות לפענח אותו באופן חיצוני, אבל זה עובד רק חלקית: הסימבוליקה תאבד את קסמה, הדמויות יהיו פשטניות עד לזרא, וכל הסיפור יראה קצת כמו משל ונמשל. והרי זה לגמרי לגמרי הפוך.

מי הוא שרלוק הולמס

כתבתי כאן פעם (קישור) על שרלוק הולמס ועל סיפורי הבלש המוזרים שלו. כתבתי על זה שאנחנו לא רואים את הסיפור דרך עיני הולמס, ולכן אנחנו לא מסוגלים לפתור אותו בעצמינו. אנחנו רק יכולים להשתאות אל מול "מכונת ההבחנה והסקת המסקנות המושלמת ביותר שידע העולם מעודו" כמו שמתאר אותו ווטסון, כלומר קונן דויל. כך כתבתי, והתמרמרתי כאן בזעף על האובר־רייטינג שיש לסיפורי הבלש האלה.

ובכן, טעיתי.

רגע, אני רוצה להסביר במה טעיתי. במשך שנים קראתי את סיפורי הולמס בתור סיפורי בלש סטנדרטיים. סיפורים שבהם אנחנו ניצבים, כמו הבלש עצמו, המומים אל מול חידה, ואנחנו הולכים יחד איתו צעד אחר צעד אל הפתרון. אנחנו לא בהכרח יודעים מה הבלש עצמו חושב (אם כי לרוב כן), אבל אנחנו כן יודעים שהוא לא מודע למשהו שאנחנו לא יודעים. זה איזשהו הסכם בלתי כתוב בין כותב וקורא, והולמס מפר את ההסכם; כמעט תמיד הוא יודע משהו שהקורא לא יודע. וכסיפור בלשי, זה מעצבן.

אבל זו טעות. סיפורי הולמס הם לא סיפורי בלש. הם רק נראים ככה, אנחנו רואים דמות מאוד רציונלית ומלאת חשיבה לוגית והסקת מסקנות, ואומרים לעצמינו 'אה, הנה בלש. זה סיפור בלשי', אבל הוא לא. אפשר לזהות את סוג הסיפור כשחושבים על הדמות ששמה שרלוק הולמס. הדמות המתבודדת, המתנשאת, שגרה בחדר שלה ופותרת את התעלומות הקשות ביותר בעודה מפטמת את מקטרתה על יד האח. הדמות המוזרה. החצי־מטורפת. שרלוק הולמס הוא לא עוד אדם עם מוח חד. הו לא. שרלוק הולמס הוא גיבור על.

נכון, הוא עובד באמצעות חשיבה לוגית, אבל החשיבה החדה היא פשוט כח העל שלו. סיפורי הולמס, אם כן, הם סיפורי פנטזיה אורבנית. והקסם מופיע, כמו שקסם תמיד מופיע, במסתורין. הוא לא מובן. אי אפשר לחזות אותו. באמצעות הסתרת המידע מהקורא יוצר קונן דויל מרחב של מסתורין שדרכו יכולים הולמס וכח העל שלו להופיע. ואם קוראים את זה כך, פתאום רואים: הולמס הוא גיבור העל האורבני הראשון.

זו גם הסיבה שמי שמספר לנו את הסיפור הוא לא המספר אלא ווטסון, שאחוז השתאות־תמידית אל מול הולמס. אבל ווסטון לא השתאות של אינטלקט. כלומר, זה לא ה'וואי, איך לא חשבתי על זה'  או 'יא, זה מבריק', אותה השתאות שאוחזת בנו כשאנחנו רואים אדם מחשב חישובים מהירים; לא, זו השתאות של קסם. אנחנו מרגישים כמו הארי פוטר בכניסה לסמטת דיאגון, או כמו ילדי נרניה כשהם עוברים דרך הארון. זו השתאות של 'וואו'. של הפליאה שאוחזת בווטסון ובנו, בני האנוש הפשוטים, אל מול הקסם שמחולל הולמס.

אני לא עף על פלאשבקים

רגע. מהההתחלה. אתמול ראינו את הפרק הרביעי של בשבילה גיבורים עפים, ואני ישבתי על הספה ונשכתי את השמיכה וקיללתי כדרך שאני מקלל ברגעים שבהם אני מתרגש או מתעצבן, ומרב ישבה לידי ואמרה לי זו רק סדרה, זו רק סדרה, מה אתה מתרגש, ואני אמרתי כן, זה נכון, ואז קיללתי שוב. ושוב. התעצבנתי, כרגיל, על הצגת קונפליקטים דתיים בצורה פתטית, או על זה שלדתיים, בסיפורים, תמיד יש אישיו עם הדת (כן, גם אני נופל בזה לפעמים), וקצת התעצבנתי על דיאלוגים שבהם אף דמות לא אומרת את המשפט שבאמת חשוב לה, אבל בעיקר התעצבנתי על הפלאשבקים.

קרא/י עוד «