אז מה זו בעצם שירה

"אבל מה זו, בעצם, שירה?" שואלת שימבורסקה, ונשארת בתשובתה "אינני יודעת", וגם אני לא באמת יודע מה זו שירה, אבל דברים אחרים אני בכל זאת יודע. אז הנה, עשרה כללים, להדפיס, לשמור בכיס ולשלוף בכל פעם שמישהו שואל אתכם למה ערימה של מילים מנוקדות נחשבות שיר.
—-
א. שירה היא צורת קריאה, היא לא סוג טקסט.

ב. כלומר, כל מה שאני קורא כשיר, הוא שיר. לא רק מה שנכתב על ידי משורר, לא מה שמופיע בספר שירים. גם מודעה יכולה להיות שיר, וגם רשימת מכולת.

ג. תצורת קריאה, כלומר, קוראים אותו אחרת מהצורה שבה קוראים טקסט רגיל. כשם שקריאה ביקורתית שונה מקריאה רגילה.

ד. זה קצת קשור לזה שתצורת הקריאה של שיר מתייחסת לקריאה כחוויה בפני עצמה, ולא כפענוח. כמו שכששרים שיר מולחן, אנחנו מתייחסים לשירה כחוויה בפני עצמה ולא מנסים לפענח את התוכן או להבין את המילים, אנחנו לא אומרים אותן אלא שרים אותן. כלומר, יש משמעות לצורה.

ה. גם בשירה כתובה יש משמעות לצורה ולא רק לתוכן.

ו. בשביל שנשים לב שאנחנו קוראים שיר, אנחנו צריכים שמשהו יפריע לנו בקריאה. כלומר, שנשים לב לצורה שבה הוא כתוב, ולא רק לתוכן.

ז. דוגמאות שמפנות לב לצורה: חריזה, משקל, מקצב, ניקוד, מעבר שורות. יש עוד מלא כאלה. זה כאילו מפריע לנו, ולמעשה מסב את תשומת ליבנו לעובדה שאנחנו קוראים כרגע.

ח. השירה המודרנית הצליחה להשמיט את רובם ככולם, ולהשאר עם תצורת הקריאה בפני עצמה, שמופנית לטקסטים שמישהו (כמו משורר או מורה או הקורא עצמו) מכריז עליהם כשיר.

ט. בשביל ששיר יעמוד בלי הפניית לב לצורה, הוא צריך להקרא על ידי קורא שמיומן בזה. לכן בדרך כלל מתחילים ללמוד איך קוראים עם שירה מחורזת, שקולה, מנוקדת וקצובה, ורק אחר כך עוברים אט אט לשירה מודרנית.

י. השאלה 'האם כל טקסט שאני מנקד הוא שיר' אינה קיימת. כפי שכתבתי בסעיף א', שיר הוא לא סוג טקסט.

מה צריך לקרוא

רוצים להפוך לכותבים? תתחילו לקרוא.
לא את הפוסט הזה. תתחילו לקרוא ספרים.
טוב נו, גם את הפוסט הזה.

תכל'ס זה הגיוני: אי אפשר לכתוב בלי לקרוא. כמו שאי אפשר לנגן בלי לשמוע מוזיקה, וכמו שאי אפשר לצייר בלי לראות תמונות. בשביל ללמוד לכתוב צריך לקרוא, והרבה. ואני לא היחיד שאומר את זה. הנה, למשל, כששאלו את מייקל מורקוק, מראשוני סופרי המד"ב, איזה טיפ הוא יכול לתת לכותבים מתחילים, הוא אמר – ".Read. Read everything you can lay hands on".

בקיצור, אין ברירה, צריך לקרוא.

אבל מה?

לשאלה הזו אני יכול להציע תשובה, הסתייגות, טיפ ובקשה מכם:

א.
התשובה היא לזכור תמיד שקריאה היא כיף, והיא אמורה להישאר כיף. אם אתם נהנים מספרים עבי כרס מהמאה התשע עשרה, תקראו אותם. אם אתם מעדיפים רומני מתח זולים, תקראו אותם. בסופו של דבר אנחנו צריכים להיות הקוראים הכי נאמנים של עצמינו: אנחנו צריכים לכתוב את הספר שאנחנו הכי רוצים לקרוא (אנחנו, ולא מבקרי ספרות, ולא קהל קוראים, ולא בת או בן הזוג), ובשביל זה צריך גם להנות מכל התהליך.

(אני, למשל, חורש בשבועות האחרונים את כל ספרי לי צ'יילד. זה כיף לי)

ב.
אבל רגע, רגע, הסתייגות – יש ספרים שמתגמלים לא ברגע הקריאה, אלא בסופה, או אחריה. יש ספרים שלא כיף לקרוא, אבל כיף לחשוב עליהם. העולם לא בנוי כמו אינסטנט פודינג, יש דברים שדורשים זמן וששווים את הזמן. אם ספר כלשהו נחשב 'טוב' על ידי אנשים שאוהבים לקרוא (עזבו את האקדמיה, היא לא ממש מבינה בזה), שווה להתחיל, לקרוא לפחות שלושים עמודים. יכול להיות שזה יהיה שווה בסוף.

את 'אשה בורחת מבשורה', של גרוסמן, התחלתי שש פעמים. בחמש הפעמים הראשונות לא הצלחתי לצלוח את הדיאלוג האינסופי בהתחלה, אבל אחרי שהצלחתי לעבור אותו, פשוט נשאבתי פנימה וקראתי את כולו ברצף. שבע וחצי שעות, עם הפסקות שירותים וקפה כי בכל זאת, בנאדם צריך קפה.

ג.
הטיפ הוא לקרוא ברצף ספרים מז'אנר מסוים או מסופר מסוים. כשעושים מרתון של סופר או סופרת פתאום שמים לב לא רק למה שהם כותבים, אלא גם לאיך הם כותבים. תחשבו על זה כאילו מריצים לכם מול העיניים רצף של תמונות כמעט זהות – תוכלו לשים לב גם לתבנית של התמונות, ולא רק למה שמצולם בהן.

ד.
וגם בקשה מכם (או מכן):

כתבו בתגובות ספר שעזר לכם לכתוב. זה יכול להיות ספר עזרה לכתיבה (כמו 'סיפור' של רוברט מקי, וכמו 'ציפור ציפור' של אן למוט ו'הזכות לכתוב' של ג'וליה קמרון ו'על הכתיבה' החביב של סטיבן קינג), זה יכול להיות הספר שזרק אתכם מהמיטה באמצע הלילה והכריח אתכם להתחיל לכתוב (לי זה קורה עם ספרי טרי פראצ'ט), או הספר שהדהד בכם שנים אחר כך והפך את כל הכתיבה שלכם להיות חיקוי שלו (מה שמוכר בעולם כ'אפקט גרוסמן' או 'אפקט סאראמגו').

אחר כך נהפוך את כל הספרים האלה לרשימה ארוכה, ואת הרשימה אשתף כאן, כדי שתהיה לנו רשימה יעילה לפעמים הבאות שנלך לספריה.