המלצות לשבוע הספר

טוב, נעשה את זה קצר. כמה ספרים שאני מחבב עם הסבר קצרצר למה אני מחבב אותם.
————————————
מותו של איוון איליץ' | טולסטוי

למי שרוצה לקרוא טולסטוי אבל אין לו כח להתחיל את אנה קרנינה או את מלחמה ושלום. נובלה קצרה יחסית, כנה באופן יוצא דופן, מתוארת בדייקנות כמעט אכזרית, על ימי חייו האחרונים של איוון איליץ', שופט. הסיפור כולו הוא אחת מפסגות הספרות העולמית, ופרק הפתיחה הוא, בעיני, רגע של מבט צלול ונדיר על הבורגנות האנושית.

שבע מידות רעות | מאיה ערד

מאיה ערד היא אולי הסופרת המיומנת ביותר שיש לנו, כלומר לספרות העברית. בטח בשכבת הגיל שלה. היא לא מאוהבת במילים של עצמה, היא יודעת להוליך עלילה, יודעת לבנות דמויות כמו שצריך והכי חשוב – יש בספרים שלה הומור. עדין, אמנם (זה לא 'אלבי, סיפור אבירים'), אבל עדיין הומור. שבע מידות רעות זה הספר הכי טוב שלה, לעניות דעתי: כל מה שחשבתם שיכול לקרות במחלקה להיסטוריה, כולל הזקן ההוא שנרדם בפינה, בערב רב של תככים, מזימות, חשדות ומחשבות על בורגנות.

מצבי רוח | יואל הופמן

קשה לדבר על הופמן, כי הוא קצת כמו גן סלעים יפני; הוא כל כך הוא עצמו עד שאי אפשר לדבר עליו. כלומר אפשר לדבר עליו, אבל זה יוצא מאוד מוזר. עדיף לקרוא אותו. בכל אופן, יואל הופמן, העוף המוזר של הספרות העברית. זה לא בדיוק פרוזה, זו לא בדיוק שירה, אבל אתם תבכו מכל משפט שני ותצחקו מכל משפט ראשון. מצבי רוח, בעיני, זה הופמן במיטבו. מעין פסגה מזוקקת של זֶן, פילוסופיה, חדות ראייה וקנקן פלסטיק מלא בבורשט הונגרי קר.

אותו הים | עמוס עוז

איפשהו בשנות התשעים עמוס עוז היה כבר אחרי לא מעט סופרים שמיקמו אותו כסופר המוביל של דורו, והוא היה מספיק נועז כדי להפסיק לרגע מהסיפורים הרגילים שלו ולנסות לכתוב סיפור בשירה. התוצאה היא הספר הזה, שמתרחש בבת ים אבל גם בערד וגם במזרח הרחוק, שהוא גם חיפוש דתי מאוד וגם הופעה נלבבת של החילון, שהדמויות בו נוזלות מתודעה אחת לרעותה, והכל בשירה (לפעמים אפילו בחרוזים). באופן כללי אני חסיד של הסיפורים ה'קטנים' של עוז (כמו 'לדעת אישה' או 'המצב השלישי'), והספר הזה הוא אחת הפסגות שלו.

מהומה רבה על לא דוור | טרי פראצ'ט

פראצ'ט המוכר, אבל בוגר, מנוסה, אולי הכי מדוייק שלו שקראתי. באופן כללי אני חושב שטרי פראצ'ט היה אחד הסופרים הטובים ביותר שכתבו אי פעם, והוא בוודאי אחד האהובים עלי אישית. התערובת המופלאה הזו של פנטסיה, הומור, הבנה יוצאת דופן בטבע האדם ובצורה בה הוא מתנהל, היכולת להגיד דבר מה משמעותי על החיים ועדיין להיות כיפי לקריאה – בקיצור, לכו לקרוא. אגב, אם זה הספר הראשון של פראצ'ט שאתם קוראים – לכו על 'צבע הכשף' או על 'אחיות הגורל', למרות התרגום המזעזע של שניהם. אם אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית אז, כמובן, עדיף.

סיפורים פטרבורגיים | ניקולאי גוגול

קודם כל, לא צריך את כל הסיפורים. מספיק לקרוא את 'האדרת' ואת 'האף', שניים מהסיפורים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. הקסם הגדול באמת של גוגול זה הסגנון שבו הוא כותב, ולכן שווה לקרוא אותו בחשדנות ובתשומת לב – אתם תגלו שכמעט כל שורה מכילה עודף משמעות או איזו פנינת הומור שחמקה מכם במהלך הקריאה. בלי קשר לזה, האדרת הוא גם סיפור אנושי מאוד, עצוב מאוד, עם סיום עצוב שהוא גם סיום שמח (אני לא הולך להסביר. תקראו), שיצר איזה גל הדף שטלטל את כל הספרות הרוסית ובעקבותיה העולמית.

אורח נטה ללון | ש"י עגנון

לא נקודת הפתיחה לכתבי עגנון (בשביל זה יש את הסיפור הקצרים בסוף של 'עד הנה' ו'על כפות המנעול'), אבל יופי של נקודת סיום. אני חושב שזה הספר השלם ביותר של עגנון (במחילה מ'תמול שלשום'). רומן שלם שעוסק בעיירה בגליציה בין שתי מלחמות העולם. שילוב של קינה על השטייטל הישן עם ניסיון להחיות אותו מחדש, ואגב כך מקבץ מופלא של דמויות, התרחשויות, ארוחות צהריים ובית מדרש אחד שנפתח ונסגר ונפתח שוב. ולמרות שעגנון לא נוהג לחמול על הדמויות שלו, הספר הזה מלא חמלה.

התיקונים | ג'ונתן פראנזן

כמסאי, פראנזן הוא יותר מדי דרמטי ומלא אידיאולוגיה. כפרסונה הוא, לפעמים, עף על עצמו מדי. כסופר יש לו כמה רגעים של חסד שמזכירים לנו למה, בעצם, פראנזן נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאיים אם לא הגדול שבהם. התיקונים הוא 'הרומן האמריקאי הגדול': משפחה שמפוזרת ברחבי ארצות הברית מתאחדת לצורך ארוחת חג ההודיה. הספר הזה יכול, בקלות, ליפול לכל קלישאה אפשרית, אבל בצורה יוצאת דופן הוא מצליח שלא ליפול (כמעט) לאף אחת מהן, ולהגיד משהו משמעותי על החיים האמריקאיים, על משפחתיות, טקסיות ומשמעות החיים.

חיים יקרים | אליס מונרו

אליס מונרו היא קוסמת. אולי 'מכשפה טובת לב' יהיה תיאור מדויק יותר. הסיפורים הקצרים שלה הם יצירת מופת, כל אחד מהם, אבל אני בעיקר אוהב את אלה שבהם אני קורא סיפור, אומר 'אה, זה סיפור על בגידה', ממשיך לקרוא ופתאום מגלה שזה בעצם סיפור על זוגיות, או על משפחה. הדמויות שלה הן לעולם רבות פנים, הסיפור לעולם לא נגמר עד שהוא לא נגמר. ובמקומות שסופרים אחרים מורחים ספרים שלמים, מונרו דוחסת את הכל למשפט, לשורה, לרעיון שהולך ומתפתח, שכבה אחר שכבה, לאורך כל הסיפור. אני לא חושב שאפשר לדבר עליה באמת. לכו לקרוא.

דואר ספרותי | ויסלבה שימברוסקה (וגם 'קריאת רשות' שלה)

המשוררת הפולניה הגדולה, זוכת פרס נובל, במקבץ מכתבים לכותבים ששלחו לה סיפורים או שירים לקריאה, ביקורת ופרסום. המון שנינות, המון אנושיות, המון חמלה – אבל גם שעשוע, ביקורת קטלנית. אני אוהב במיוחד את הביקורת על סופרים 'אמיתיים' (קראו, למשל, את הקטילה שלה על 'המלט'). באותה נשימה – קריאת רשות שלה הוא ספר מסות – קריאה בטקסטים שאינם ספרותיים בדווקא, כמו פרסומות, ספרי טלפונים, תכנייה וספרי טבע. היא מדגימה היטב מדוע הספרות אינה דווקא בספרים, אלא בקריאה, וזו חוויה נהדרת.

—————
מסכימים? מתנגדים? רוצים הרחבה? ומה ההמלצות שלכם? מוזמנים לכתוב בתגובות.

האחווה המוחלטת של זרים גמורים

יש משהו מוזר בערב שחוזר על עצמו פעמיים. אדם צריך לעמוד על במה, מול קהל, חלקו אותו קהל שצפה בו בפעם הקודמת, ולחזור על אותם הדברים שאמר. איך אפשר לחזור בדיוק על אותם הדברים? מה להגיד כך שיתחדש דבר חדש לקהל הישן? ובכל זאת, עומדים ומדברים שוב את אותם הדברים. באופן אירוני למדי, זה מתאים לי; אני רוצה לדבר על הפעמים השונות שקראתי בהן את שתהיי לי הסכין.

שלש פעמים קראתי את שתהיי לי הסכין. ארבע, ליתר דיוק, אבל האחרונה הייתה לקראת האירוע הזה, אז היא לא נחשבת. בגיל שמונה עשרה קראתי את שתהיי לי הסכין בפעם הראשונה. לקחתי אותו איתי לאיזה טיול ארוך בין השמינית ובין השנים שאחרי, שהיו שנים ארוכות שלא ידעתי מה בהן. תכננתי ללכת ללמוד בישיבה. לא ידעתי מה יהיה בישיבה, ומישהי שרציתי אז דחפה לי את הספר לידיים ואמרה לי 'הלוואי שתבין'.

קרא/י עוד «

למה שרלוק הולמס הוא בלש אוברייטד

הסיבה האמיתית שבגללה שרלוק הולמס הוא אובר־רייטד, במחילה, שייכת לזה שאנחנו לא יכולים לפענח את הפשע בעצמנו. כלומר, אין לנו אף דרך לדעת מה שרלוק הולמס יודע, או לאיזה פרטים הוא שם לב. אנחנו פשוט צופים בו מתבונן, חושב, מעשן סמים ואז- הופ! ראו זה פלא, שרלוק הולמס הגאון חושף כמה פרטים שהוסתרו מעינינו כל הזמן הזה, ואנחנו מוחאים לו כפיים כמו ווטסון ההמום.

אבל ווטסון המום בגלל שהוא היה שם כל הזמן. הרמזיםששרלוק חשוף אליהם הם רמזים שגם ווטסון אמור היה לראות. אנחנו, שמקבלים רק מידע חלקי מקונן דויל (הסופר), מתייחסים לכל העניין כמו קסם; כאילו שרלוק הולמס הוא בעצם מכשף שעושה איזו תנועה באצבעות ופתאום העולם מסתדר. זה לא שיר הלל לכוחו של ההיגיון, במחילה, זה שיר הלל לכוחה של הסחת הדעת, להטטונות ידיים ועצימת עיניים.

זה טריק ספרותי זול. מהזן של 'אני אסתיר מכם פרטים ואז אחשוף ואתם תהיו מופתעים'. חבר של 'אני אשקר לכם ואתם תלכו אחרי שולל עד לרגע שבו אפתיע אתכם בסוף', ובן דוד של 'אין לי מושג איך לסיים את הסיפור אז אני אגיד לכם שהכל היה חלום'. זה מעצבן.

הניגוד מתעצם כשמשווים את שרלוק הולמס לאגאתה כריסטי, נניח. קריאה בספרים של כריסטי היא כמו הסתובבות במבוך מראות. אתה יודע שאחד מהקירות האלה הוא היציאה הנכונה, אבל איזו מהן, לעזאזל? כריסטי מעמידה גלריה שלמה של דמויות שיכולות לבצע את הפשע. אנחנו יודעים שזו אחת מהדמויות, אבל מי היא? הכל כל כך מתעתע, עד כשמיס מארפל או הרקול פוארו מצביע, סוף כל סוף, על הפושע, אנחנו מוחאים כפיים; זה נראה כל כך הגיוני, לפתע, עד שאי אפשר שלא.

הכוח הספרותי של שרלוק הולמס הוא לא הסיפור, ולא התעלומה, ובטח שלא המתח או הבלשות; זו הדמות. הציניות, השכל הקר, הבוז. זה משעשע, זה מלהיב, זה לגמרי לוכד את הקורא. זה היה כוחו של יו לורי בתפקיד ד"ר האוס, שמבוסס על שרלוק הולמס, וזו, כנראה, הסיבה לכך שהעונה הראשונה של שרלוק (של הBBC) מוצלחת, השנייה סבירה, השלישית נו, מילא ואת הרביעית אפילו כבר לא ראיתי, פשוט לא היה לי כח.

להריץ את הזמן של טרי פראצ'ט

מתישהו באמצע 'אחיות הגורל' (Wyrd Sisters) של טרי פראצ'ט יש (ספויילרים בהמשך!) מעבר זמן. מה זה מעבר זמן, סבתא רוח-שעווה, נני אוג ומאגרט מקיפות את הארץ ומריצות אותה חמש עשרה שנה קדימה. אתמול, כשקראתי את הספר בפעם המאתיים, שמתי לב שאין לזה צידוק עלילתי. כלומר יש, אם 'יאללה' ו'נמאס' נחשבים צידוקים עלילתיים. אבל זהו.

יותר מזה, זה קטע די משמעותי בספר, הרצת הזמן הזו. ופראצ'ט עושה מזה סיפור שלם. מארגט מתנשקת בזמן הזה את הנשיקה הראשונה שלה עם הליצן, המטאטא של סבתא נופח את נשמתו, כל מיני כאלה. אבל בתכל'ס? בתכל'ס המכשפות יכולות היו לחכות חמש עשרה שנה, עד שטומג'ון יגדל, וזהו. אז כן, זה מגניב, אבל למה בעצם? למה לא לעשות, כמו שפלובר עושה במאדאם בוברי, 'ובכן, חמש עשרה שנה אחר כך…'?

הסיבה האמיתית היא מה שמכונה 'חוק הקצב האחיד'. החוק הזה אומר שהזמן בסיפור צריך לנוע בקצב אחיד. הוא יכול לנוע מהר יותר מהזמן הממשי, או לאט יותר, ובגלל שאנחנו מדברים פה על הקצב, כלומר על היחס בין פעימות הזמן, ולא על האירוע עצמו, הוא אפילו יכול לדלג בכל פעם בקפיצות של יום, שנה, חודש – זה לא כל כך משנה לנו. כלומר למורה שלי לתסריטאות זה שינה, הוא רצה שהכל יתרחש בזמן אמת, אבל זמן אמת הוא רק אחת הטכניקות שעוזרת לנו לשמור על קצב אחיד של מעבר זמן בסיפור.

נעזוב, לעת עתה, את הסיבות התיאורטיות שעומדות מאחורי החוק הזה. מה שחשוב הוא החוק עצמו: זה אחד הדברים שמאפשרים לנו 'לצלול' לתוך הסיפור. כשהזמן לא נע בקצב אחיד, אנחנו מרגישים את החוטים שתופרים את הסיפור. לרוב זה לא קטסטרופלי, כמובן, למעט המקרים שבהם זה כן. למשל, מקרים שבהם הסופר נזכר שהוא שכח לספר סיפור, ואז הוא מריץ את כל העלילה בשליש האחרון של הספר. במקרים כאלה היה עדיף לו לא הייתה עלילה בכלל, ולו רק בשביל לשמור על הקצב.

מה שקורה באחיות הגורל הוא משחק מאוד אלגנטי, על בסיס יכולות הכישוף של הדמויות, שמאפשרות לסופר לדלג חמש עשרה שנה קדימה אבל שהזמן הממשי (הזמן שהקורא חווה) בסיפור עדיין יעבור באותו הקצב. כלומר – בתיאוריה עברו חמש עשרה שנה, הדמויות התבגרו וכל מה שהיינו צריכים בשביל שהיורש המיועד יחזור וידרוש את הכתר (אממ.. בערך). אבל בתכל'ס, הקורא חווה את הזמן כאחיד, והסיפור ממשיך לרוץ לו באותו הקצב שבו הוא נפתח.

טוב, הזמן בעולם הדיסק הוא, מראש, משהו הרבה יותר נזיל.

טריק קטנטן של גוגול

טוב, זה ממש טריק קטן, אבל תראו איזה יופי.

בפתיחה של 'האדרת', מאת גוגול, מסביר המספר למה הוא לא הולך להגיד לנו מה שם הלשכה. "כל הרשויות והשירותים," הוא אומר, "אין רגזניים מהם בעולם", ואז מגיע הקטע הבא (תרגום נילי מירסקי):

"היום כבר רואה כל אדם פרטי את עלבונו כאילו הוא עלבון החברה כולה. מספרים על ראש מישטרה פלוני, איני זוכר של איזו עיר, ששלח לא מכבר כתב בקשה ובו הוא מוכיח בעליל כי תקנות המדינה מתפוררות, וכי שמו המקודש שלו נישא לגמרי לשווא, ולראיה צירף כרך עצום של איזה ספר רומאנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו ראש משטרה, לעיתים אף שיכור כלוט. ובכן, כדי להמנע מאי-נעימויות כלשהן, נקרא ללשכה שמדובר בה 'לשכה אחת'."

זה כל כך נהדר.

למה זה נהדר? קודם כל, כי הסיפור על ראש המשטרה לא מדגים את מה שהוא אמור להדגים. הוא אמור להדגים מקרה שבו, למשל, מישהו מעליב ראש ישיבה, וראש הישיבה תובע את עלבונו בשם 'עולם התורה'. כלומר מישהו שאומר 'זה לא אישי, זה העקרון'. אבל הסיפור של ראש המשטרה מראה בדיוק את ההפך: מישהו שנעלב באופן אישי ("שמו המקודש שלו") מהעלבה כללית.

אבל זה יותר מזה: ראש המשטרה הפלוני 'מוכיח בעליל' שתקנות המדינה מתפוררות. איך הוא מוכיח בעליל? על ידי שהוא מציג כרך עצום של ספר רומנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו איזה ראש משטרה, ולפעמים קורה שראש המשטרה הזה גם שיכור. יותר מדי רחוק. יותר מדי דחוק. האם זו הוכחה *בעליל*? לא ממש. זו גם לא הוכחה שלא בעליל, זו בדיחה, אבל היא לא מוצגת ככזו.

וזה, אני חושב, אחד הדברים הכי נהדרים בגוגול: אתה לא יודע אם הוא צוחק או רציני.

כלומר ברור שהוא צוחק, זה יותר מדי מגוחך מכדי להישאר רציני, והוא לא מוכיח את מה שהוא אמור להוכיח. כל זה נכון, אלא שהמספר, כלומר הקול שמספר את הסיפור, רציני לחלוטין בקשר לזה. כשהוא אומר 'מוכיח בעליל', זה לא ראש המשטרה אומר, אלא המספר. הוא לא משועשע כמו דגלאס אדאמס, הוא לא ציני להחריד כמו מלכוד 22. הוא מתייחס לבדיחה הזאת בכל הרצינות, ועד הסוף של הסיפור אנחנו לא יודעים האם הוא רציני או לא.

למעשה, יש שני סופים לסיפור, ואנחנו בוחרים אם להאמין או לא לסוף השני על בסיס ההחלטה שלנו אם הוא רציני או לא.

אז מה למדנו?
א. למדנו שהמספר יכול להגיד דבר אחד ולעשות דבר אחר לגמרי (גוגול בכלל חובב גדול של הטריק הזה. הוא יגיד לכם 'אני לא יכול להגיד לכם איך קראו לה' ושני עמודים אחר כך להגניב את השם שלה כבדרך אגב). ככה, למשל, כתבתי שזה טריק קטנטן, למרות שזה אחד הטריקים האהובים על גוגול. חבל שהאמנתם.

ב. למדנו שהמספר יכול להתייחס ברצינות גמורה לבדיחה, ובכך להשאיר בידי הקורא את ההחלטה האם הוא צוחק או לא, והאם הוא מודע לעצמו או לא, מה שמאפשר קשת של פרשנויות לסיפור.

ג. למדנו שבאופן כללי, אנחנו רגילים לחשוב שמי שמספר לנו את הסיפור זה הסופר, וכך, נניח, הערות שוליים הן קריצות בין הסופר ובין הקורא מעל הראש של הסיפור, אבל אפשר בהחלט להנכיח את הקול המספר בתור דמות עם קול אישי, עם אישיות, עם סיפורים אישיים משלה, והדמות הזו היא כמו דמות נוספת בסיפור מסגרת כלשהו. כלומר, אפשר לעצב אותה כמו כל דמות אחרת.

ניתוח: הפתיחה של 'מיכאל שלי'

א.
הייתה תקופה שבלעתי את כל מה שעמוס עוז כתב. ככה, בלהט, בלי לשים לב מה נכתב לפני מה ומה הסדר הנכון שיבור לו האדם. פשוט קראתי הכל. מסות, מאמרים, סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, מילה אחר מילה של אחד היחידים שיודע להציב כך, מילה אחר מילה. אפשר לדון על הסיפורים שלו, על זה שלא קורה בהם דבר, על האווירה, על הספרים הנסיוניים (למשל, 'אותו הים', שבעיני הוא נהדר מאוד), אבל את זה אי אפשר לקחת ממנו: אין איש שיודע לכתוב כך בעברית. להציב כך את המילה הנכונה אחרי המילה הנכונה, בצעדים קטנים ובטוחים.

ב1968, אחרי שכבר הוציא שני ספרים והתחיל להתבסס אט אט ובביטחון בספרות העברית החדשה, הוציא עמוס עוז את 'מיכאל שלי'. זהו אחד הספרים הישראלים המתורגמים ביותר, ואחד משני הספרים שהכי מזוהים עם עמוס עוז (השני הוא 'סיפור על אהבה וחושך'). וכך הוא מתחיל:

"ירושלים, 1960.

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

בפעם הראשונה שקראתי את הפתיחה הזאת עצרתי לרגע לנשום מרוב שהיא יפה. יפה אינה המילה המדויקת; זו פתיחה מדויקת. היא בנויה בצורה כל כך יפה שאי אפשר לפתוח את הספר הזה ולא להגיד רגע, מה, מה קורה. תשוו אותה לפתיחה אחרת של עוז, היישר מתוך 'ארצות התן', הפתיחה של הסיפור 'דרך הרוח':

"יומו האחרון של גדעון שנהב נפתח בזריחת חמה נהדרת."

זו פתיחה מוצלחת מאוד (ההנגדה בין 'האחרון' ובין ה'נפתח', בין ה'יומו האחרון' ובין ה'זריחת חמה נהדרת' היא מההנגדות המוצלחות שיצא לי לקרוא. אתם מבינים למה התכוונתי כשאמרתי שהוא מציב מילה מדויקת אחר מילה מדויקת?) ועדיין, היא קצת פחות מוצלחת מהפתיחה של מיכאל שלי. אבל לא בפתיחות אנחנו עוסקים כאן, אלא בצורה שבה עמוס עוז בונה את שלישיית המשפטים ההיא.

ב.
תחזרו רגע לפתיחה של מיכאל שלי. תעקבו אחרי הציר הלוגי שלה. אתם רואים? אין באמת קשר בין המשפטים: היא לא אומרת 'כוחי לאהוב הולך למות בגלל שאנשים שאהבתי כבר מתו', ולא 'אני עומדת למות כי כוחי לאהוב עומד למות'. אין פה הנמקות, או קשרים כרונולוגיים, אין פה דבר מלבד משפטים שעומדים זה אחר זה, ואחרי הקריאה שלהם אנחנו יכולים לשאול את עצמינו: למה שהיא תמות, בעצם? ואיך זה קשור לכוח שלה לאהוב? ומדוע הכוח שלה לאהוב הולך למות?

אין לנו מושג. הפיסקה לא עונה לנו על השאלות האלה.

אז קודם כל ראינו הדגמה יפה לבניית הֶקשר: בגלל שהמשפטים נמצאים זה לצד זה, אנחנו מניחים שהם קשורים. כמו שאם נראה תיק זרוק ובהמשך הרחוב נראה מחברות על הרצפה, נניח שהן נפלו מהתיק שראינו קודם – הרי שניהם באותו הרחוב! לעומת זאת, אם נראה תיק זרוק על הרצפה בתל אביב, ומחברות זרוקות בירושלים – לא נניח את אותו הדבר. הדוגמה הזאת ממחישה משהו שנוכח מאוד גם בקריאה: אנחנו נוטים לחבר משפטים שמונחים זה לצד זה, וליצור מהם איזו תמונה כללית.

ג.
אבל זה יותר מגניב מזה (וגם יותר מורכב, אז תחזיקו ראש או תקפצו לסעיף הבא). אלה לא סתם שלשה משפטים שיושבים זה לצד זה. תראו, ננתח לרגע את המבנה של שלשת המשפטים האלה ואת הצורה בה הם מתחברים:

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו.
אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב | ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות.
אינני רוצה למות.

שימו לב:
1. שלושת המשפטים מתחברים באמצעות הסיום שעוסק במוות.
2. המשפט הראשון והאחרון מחוברים באמצעות העיסוק במוות של אנשים.
3. שני המשפטים הראשונים מתחברים באמצעות החזרתיות על 'אני כותבת מפני'
4. ושני המשפטים האחרונים מתחברים באמצעות המילה 'למות'.

המשפט השני הוא משפט שמורכב משני משפטים (נקודת המעבר היא במילה 'ועכשיו', סימנתי אותה עם קו מאונך), מה שיוצר לנו, בעצם, ארבעה משפטים, רק ששני האמצעיים מחוברים. זה נראה ככה:

חצי ראשון:
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב"

חצי שני:
"ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

החצי הראשון עוסק בעבר, החצי השני עוסק בהווה. החצי הראשון עוסק באהבה שלה לאנשים אחרים, החצי השני עוסק במוות (של הכוח שלה, ושלה). והחיבור בין שני החצאים הוא, כמובן, באמצעות אותו 'כוחי לאהוב' שהיה בעבר וכעת הולך למות.

ד.
והאמת היא שיש לפחות עוד פלא אחד, קטן-גדול, בפתיחה הזו, והוא המקצב של המשפטים: אין מילה מיותרת, אין מילה חסרה, המשפטים מתנגנים ממש כמו לקיחת אויר, התנצלות, סגירה בהטחה ('אינני רוצה למות', כך, בנקודה, בהתרסה שהיא בעצם שלמה שקטה).

כל החיבורים האלה מהדקים את הפיסקה הזאת. מגבשים אותה, הופכים אותה לאחת. ואחרי שכל המשפטים הודקו, כך, זה לזה, אנחנו יכולים להבין שבהיותה ילדה היה בה כח לאהוב כי היו אנשים שהיא אהבה, שכעת אינם – ולכן גם כוחה לאהוב הולך למות, ואנחנו יכולים להבין שהכותבת רואה קשר הדוק, אפילו הכרחי, בין היכולת והכוח לאהוב ובין החיים, עד כדי כך שבהעדר הכח לאהוב היא תמות, ואנחנו כבר יודעים – עוד קודם שהתחלנו לקרוא, כמעט – שהספר הזה מתעתד לעסוק באהבה, במותה של האהבה ובמוות. הנה כך קיבלנו הכל עם פתיחת הדלת, ומצויידים בידע הזה אנחנו יכולים להמשיך ולקרוא.

ה.
אז מה למדנו?
א. למדנו שהנחת משפטים זו לצד זו גורמת לקורא להבין שהם קשורים, ולמעשה לייצר את הקשר ביניהם.
ב. למדנו שאפשר ליצור קשר בין משפטים באמצעות חזרה על מילים בהתחלה, באמצע או בסוף. החזרתיות גם מחדדת את הרעיונות של המשפט.
ג. למדנו שאפשר לחבר את המשפטים בפיסקה בכל מיני רמות. כלומר, אפשר לחבר חצאי משפט למשפטים לפניהם ואחריהם, אפשר לחבר משפט ראשון למשפט אחרון, ואפשר ליצור כמה רמות של חיבורים, שיוצרים רבדים נוספים בטקסט.

ניתוח עלילה: המיועד

התורה המקובלת בביקורות ספרים אומרת שאני אמור להעלות תמונה ולהגיד אם זה ספר טוב או לא, אבל כמנהגו של העמוד הזה, השאלה 'האם זה ספר טוב?' לא כל כך מעניינת אותי. יותר מעניינת אותי השאלה 'איך הספר הזה עובד?'.

בבסיסו, 'המיועד' (שזו בחירה מעניינת לתרגם כך את The Chosen) הוא סיפור די פשוט מבחינה טכנית. אני משתמש במילה 'פשוט' לא כביקורת – לא זה רע, זה, פשוט… פשוט.

קחו למשל את בניית העלילה. עלילה קלאסית, אריסטוטלית, מחייבת חיבור בין האירועים השונים בצורה של סיבה ותוצאה; אנחנו צריכים שהאירוע האחד יוביל אל האירוע האחר. שהאירוע האחר ינבע ממנו. פוטוק כמעט ולא משתמש בטכניקה הזו, למעט בפתיחה; ראובן ודני הופכים להיות חברים *בגלל* שדני פוגע בראובן במהלך משחק בייסבול. אבל זו, ככל הנראה, הפעם היחידה בספר שיש לנו אירוע שמוביל לאירוע.

שאר האירועים מחוברים ביניהם כי, ובכן, העולם קורה לנו. יש מלחמה, יש תקומה, אנשים מגיבים לאירועים האלה בדרכים שונות. למעשה, אחרי הפתיחה המרשימה שלו הספר מסתובב, פחות או יותר, סביב אותו הרעיון, ורק בונה סביבו עוד ועוד במות שבהן הקונפליקט המרכזי יכול לפעול. זה לא מאוד מורכב, ועדיין, זה עובד.

עוד דוגמה? עוד דוגמה. אבא של ראובן הוא חוקר תלמוד. אבא של דני הוא אדמו"ר. האחד ציוני, השני מתנגד לציונות. שני האבות עומדים מאוד מאוד יפה זה מול זה, מבחינה תמטית. כל כך יפה עד שזה כמעט ולא אמיתי; זה ספרותי 'מדי'. החיים לא נבנים בצורה כל כך מושלמת. כך גם עם ראובן שרוצה להיות רב למרות שהוא מוכשר מאוד במתמטיקה (ולשם אבא שלו מייעד אותו, ודני (שמיועד להיות רב אבל) שלא רוצה להיות רב למרות שהוא מלא בכישרון בתחום.

בקיצור, זה מבנה קלאסי של ניגודים ויחסים ביניהם. שני אבות ושני ילדים שפשוט עומדים זה מול זה. הם כמעט ולא מתפתחים (לא האבות ולא הילדים), אבל הם לא צריכים; השלד הזה מספיק חזק כדי לשאת על גבו את הכל. את העניין, את ההתרחשויות, אפילו את העלילה (שמובילה את המיועד להתנתק מ'ייעודו' ולמצוא את דרכו בחיים. לא משהו שלא יכולתם לנחש).

ומה שיפה פה, טוב, כמו שאריק גלסנר כתב ב'ידיעות' וכמו שמליוני אנשים שקנו את הספר כבר הוכיחו – זה עובד. לא צריך להיות מתוחכם כדי לספר סיפור. אם השלד שלו מספיק חזק, מבחינת הצבת הדמויות ומבחינה רעיונית, הוא פשוט יעבוד.

—-
(הערה קצת צדדית – לקראת סוף הספר, מה שמחזיק את הסיפור על הכתפיים זה איזו אמירה רעיונית של הסופר, יותר מאשר ההתרחשויות או הדמויות. בעיני זו קצת נפילה, אבל זה עדיין מספיק חזק כדי שהסיפור עדיין ישאר מעניין).

למה העונה השלישית של ריק ומורטי יותר מוצלחת מהקודמות?

טוב נו. כמו תמיד, אין ממש סיבה אחת ל'למה משהו יותר מוצלח מממשהו אחר', זה תמיד שילוב של כמה דברים, שיכולים לכלול גם כתיבה טובה יותר, הבנה של המוזיקה הפנימית של הסדרה ואפילו סוג האלכוהול שהתסריטאית – או התסריטאי – התחילה לשתות כשנגמרו לה הרעיונות והדד ליין התקרב. אני מעדיף יין, תודה.

בכל אופן, אחד הדברים שחוזרים על עצמם בסדרות קומיות מצויירות מהסוג שריק ומורטי משתייך אליו – וזה לא משנה אם אנחנו מדברים על הסימפסונ'ס, פמלי גאי, סאות' פארק, אבא אמריקאי, וכן הלאה – זה העדר ההמשכיות של הפרקים. מה שמכונה – קיפאון הזמן.

כלומר כן, נכון, קליבלנד (מפמלי גאי) עובר דירה באחד הפרקים בעונה השביעית, והוא אכן נשאר בסטולבנד, העיר אליה עבר, בעונה השמינית, אבל בסך הכל – ולא משנה כמה זמן אורכת הסדרה – הדמויות נשארות באותו הגיל לנצח, העולם נשאר אותו הדבר, ובגדול בגדול, כל פרק מתחיל בדיוק באותה נקודת פתיחה שבה התחיל הפרק הקודם לו.

כלומר, כל פרק עומד בפני עצמו ואין המשכיות עלילתית.

הקטע שאין המשכיות עלילתית זה קטע חשוב. כי גם בסדרות אחרות, כמו סיינפלד או האוס, כל פרק עומד (תיאורטית, כמובן) בפני עצמו. האמת, האוס זו דוגמה טובה: המבנה העלילתי שלו כפול. יש לנו את הסיפור של הפרק, שזו המחלה שהאוס צריך לנצח, ויש לנו את סיפור הרקע – מערכות היחסים בין האוס, הקולגות והמתמחים שלו, שממשיך לרוץ ברקע.

בניגוד לכל אלה, ריק ומורטי היא סדרה המשכית. נניח, ריק מורטי ממציאות אחרת, שריק ומורטי שלנו הורגים (בטעות) בפרק אחד, משפיעים עליהם בפרק אחר (למורטי יש, או אין, ייסורי מצפון, והוא מספר עליהם לסאמר באחד מהדיאלוגים המבריקים יותר בסדרה), וחוזרים שוב בפרק שלישי. זה נחמד, זה מגניב, אבל שתי העונות הראשונות לא באמת משתמשות בהמשכיות הזו ככלי עלילתי: אין אירוע בפרק אחד שגורר אירוע בפרק אחר. ריק ומורטי פשוט יוצאים להרפתקאות, וזהו.

כל זה נשבר בעונה השלישית. או ליתר דיוק, במעבר בין העונה השניה לשלישית. הגירושין של ג'רי ובת' וההתמודדות איתם הופכים להיות הציר העלילתי שמחבר כמעט את כל הפרקים בעונה השלישית זה לזה, והם משפיעים האחד על השני. כלומר, זה לא רק שהסיפור של הפרק מתרחש במקביל לסיפור הרקע, הוא ממש נובע מסיפור הרקע, ולמעשה מהווה חלק בשרשרת עלילתית גדולה יותר, שכוללת את כל העונה.

מעבר לזה שזה אקט מרענן בסדרות קומיות מצויירות (ובסליחה מבוג'אק שאני מדיר ממנו את התואר 'סדרה קומית'), זה מאפשר לדמויות להתפתח ולהפוך להיות אנושיות, וזה מאפשר לסדרה להתעסק בצורה אמיתית בנושאי עומק, כלומר לטפל בתמות (נושאי-על) כמו שצריך: סוף סוף סדרה קומית לא רק צוחקת על משפחה, אלא גם אומרת משהו אמיתי על משפחה. הגירושין הם לא בדיחה שתסתיים עוד רגע, אלא נושא שאפשר וצריך לדבר עליו.

זה, יחד עם העובדה שזו סדרת מד"ב עם נגיעות נונסנס, מאפשר ליוצרים שלא להתייחס לאמינות העולם שבו הסדרה מתרחשת, ולכן כל פרק קטן יכול לשמש כמטאפורה למצב הרגשי שבו הגיבורים נמצאים. לפעמים היוצרים מניחים את זה ישירות על השולחן (למשל, פיקול ריק – שבסוף הפרק הפסיכולוגית ממש מסבירה את זה לצופים), ולפעמים זה משהו שאנחנו צריכים להבין בעצמינו (כמו הפרק עם ההתמודדות עם הזכרונות הלא טובים, של מורטי, שזה פרק אפיזודי – כלומר, שעומד בפני עצמו ולא נובע מהעלילה הכללית – שמקבל משמעות רק כשהוא מונח בתוך ההקשר של העונה כולה).

בקיצור ולסיכום: זו עונה טובה יותר, כי זה לא רק 'ההרפתקאות המופלאות של ריק ומורטי ברחבי הגלקסיה', אלא זה 'ההרפתקאות המופלאות של ריק ומורטי, בני אדם אמיתיים עם בעיות אמיתיות, ברחבי הגלקסיה', ובני אדם אמיתיים הם תמיד מוצלחים יותר בתוך סיפור.

מקווה שהסכמתם. אם לא, בשביל זה יש תגובות. וואבה לאבה דאב דאב!

שני כלי כתיבה שלמדתי מהארי פוטר

אז מה בעצם הקטע של הילד שנשאר בחיים? כלומר, של סדרת הספרים שלו? למה זה כל כך מצליח? למה אנחנו אוהבים לקרוא אותו? איך אפשר לכתוב ספר כל כך כיפי ומצליח בעצמינו?

טוב, אין לי באמת תשובות לשאלות האלה, ואלה בכלל שאלות שרק סוציולוגים יכולים לענות עליהן ברצינות, אבל יש לי כיוון לתשובה חלקית, והוא קשור לצורה שבה רולינג מעצבת את העולם המדומיין שלה, ומבוסס על שני כלים יצירתיים שמאוד מאוד קל לעבוד איתם.

הכלי הראשון הוא ספציפיות; בהארי פוטר לא אוכלים סוכריות, אוכלים בטסי בוטס בכל הטעמים. לא אוכלים ממתקי שוקולד, אלא מקקים מצופים. למה בעצם שקוסמים יאכלו מקקים מצופים? למה שזה יהיה יותר טעים מחטיף עם נוגט ושוקולד? ברור שזה לא. אין היגיון 'אמיתי' בחיים של הקוסמים, אבל אנחנו לא צריכים את זה, כקוראים. מה שתופס אותנו זו דווקא הספציפיות, העובדה שכל פרט בעולם הקוסמים מעוצב בקפידה ושונה ממה שאנחנו מכירים, וככה הוא מעניין ו'תופס' אותנו.

הכלי השני הוא מה שמכונה 'המרת לוקשיין': אנחנו מסתכלים על אירוע מסוים, שמתרחש במקום שכולנו מכירים, ושואלים את עצמינו איך הוא היה נראה לו הוא היה מתרחש במקום אחר לגמרי. אנחנו מכירים בתי ספר, נכון? מכירים תיכונים. מכירים איך זה אהבה ראשונה, ואיך רבים עם המורים המרושעים. בכלל, סיפורי פנימיות זו מסורת ספרותית נפוצה באנגליה. עכשיו תדמיינו את אותו הסיפור, בעולם אחר לגמרי, ותראו הוא פתאום הופך למציאותי. זה מה שרולינג עשתה.

רוצים דוגמה? למשל, פגישה ראשונה. איפה מתרחשים דייטים ראשונים? בקפה או בפאב. אנחנו יודעים את זה. כל כך יודעים את זה, עד שכשפרסומאים משתמשים בדייט ראשון כדי לפרסם משהו, בושם בריח שוקולד וניל, נניח, הם אוטומטית מציירים לעצמם בחור מתקרב לבחורה בפאב. אבל האמת היא שדייטים ומפגשים ראשונים קורים בכל מקום: במכללה לרפואה משלימה, בספריית וידאו ישנה, אצל הספר, בארוחות משותפות, בגינת כלבים ואפילו במשרד 'אוהבי את ציון, דיני קרקעות בע"מ'. קחו אירוע, שימו אותו בלוקיישן לא שגרתי, קיבלתם משהו מעניין.

זהו, אלה שני טיפים שקשורים לעיצוב העולם שבו הסיפור שלכם מתרחש, ונלמדים מהארי פוטר. האחד, להיות ספציפיים וייחודיים. השני, לקחת סיפור מוכר ולהחליף ללוקשיין לא שגרתי. בהצלחה עם זה!

___
*רוצים תרגיל יצירתי? הנה תרגיל: אנחנו מכירים ריבים משפחתיים. יודעים שהם קורים, בסרטים ובסדרות, בעיקר בבית, לכל היותר ברחוב שאליו הגיבורה בורחת, נסערת. אבל ריבים משפחתיים יכולים לקרות בכל מקום. תנו את האירוע והמיקום הכי מוזרים לריב משפחתי. באמצע סעודת ערב חגיגית באוטובוס נטוש? באמצע חתונה בבית המשפט העליון? לקראת משפט-עולם-תחתון באולם חתונות חרדי וזול? תפתיעו אותי בתגובות!

ניתוח עלילה: בלשי הפרא

טוב, האמת שזה פוסט די נישתי, והוא מיועד רק לאלה שקראו את 'בלשי הפרא' או לאלה שרוצים ללמוד תצורת עלילה חדשה. אם אתם לא משני אלה, אתם מוזמנים לדפדף לפוסט אחר.

בלשי הפרא הוא ספר של רוברטו בולניו, סופר צ'ילאני, או מקסיקני, או סופר גולה (מה שבא לכם) שמספר את סיפורם של יוליסס לימה וארתורו בֶּלאנו, שני משוררים שנודדים ברחבי מקסיקו וברחבי אירופה. עד כאן סבבה.

החלק האמצעי ברומן מסופר מפי עשרות דמויות שונות, והוא מתאר את שני המשוררים מסתובבים באירופה. לספר סיפור מפי כמה דמויות שונות – גם זה לא חדש לנו ואנחנו מכירים את זה. פוקנר עשה את זה קודם, כמו שאומרים. אבל אצל בולניו יש טוויסט:

בולניו לא מספר את הסיפור. כלומר, העלילה האמיתית של החלק האמצעי, זו שמחברת בין כל עשרות נקודות המבט, לא מסופרת אף פעם. אנחנו מדלגים מנקודת מבט אחת לרעותה, ולא רק זאת, אלא שכל אחת מהן מספרת סיפור 'סגור', במובן שיש לו התחלה, אמצע וסוף.

כלומר, הדמויות האחרות לא מספרות את סיפורם של לימה ובלאנו, הן מספרות את סיפורן שלהם, בנקודות שבו הוא משיק לסיפור של יוליסס לימה או של ארתורו בלאנו. העלילה בעצם מורכבת מעשרות או מאות סיפורים קטנים, שלא בהכרח קשורים זה לזה, למעט דמויות המשנה של הסיפורים, שהן הן הדמויות הראשיות בסיפור כולו. וכך העלילה לא נוצרת באמצעות החיבור בין האירועים השונים, אלא להפך – במרווח שנוצר בין אירוע לאירוע, או דמות לדמות. זה בדיוק כמו סיפור רגיל, רק הפוך לגמרי. וזה ממש ממש מגניב.

שאלות?

אוקיי, אז זהו, זו הייתה הפינה הנישתית של ראשון בבוקר. אתם יכולים ללכת לראות סרטונים של חתולים ביוטיוב.