לקלף את הבצל

סיפור שקראתי היום (קישור) הזכיר לי מושג שאני משתמש בו לא מעט בסדנאות שלי, ואני קורא לו 'לקלף את הבצל'. המשמעות שלו היא שמתחת לכל דבר בעולם יש עוד שכבה של רגש ושל משמעות. בדרך כלל כשאנחנו כותבים אנחנו כותבים את השכבה החיצונית שלו, אולי שכבה אחת נוספת, אבל למעשה – אפשר לקלף את הרגע עוד ועוד, ולזקק אותו עד למקומות הראשוניים ביותר של ההתרחשות ושל הרגש.

טכניקה פשוטה בשביל לעשות את זה היא לשחק במשחק המעצבן שחברים שלי שיחקו בו בכיתה ה'. קוראים לו 'מה זה אומר', וזה אומר שעל כל דבר שאומרים, שואלים – מדי, אינסטינקטיבית – מה זה אומר. אוקיי, אתה לא רוצה לשחק כדורגל עם כולם בהפסקה. מה זה אומר. שאתה לא רוצה לרוץ. מה זה אומר. שאתה מפחד מההמון. מה זה אומר. שיש משהו בהיבלעות הזו שמבהילה אותך. מה זה אומר. שאתה מחפש להיות מישהו. אוקיי. רגע. וואי.

(אפשר לשחק את המשחק הזה גם עם המילה 'שפירושו' או עם השאלה 'ואז מה?').

מה שיצא לכם בסוף זה סיפור, או קטע, שמצליח לא לדבר על משהו רק מבחוץ, אלא שנכנס פנימה. סיפור שמצליח להחזיק גיבור עם כמה שכבות נפש (אליס מונרו אלופה בזה; כל סיטואציה שלה מעמיקה את הגיבור בעוד שכבה. הנה מאמר של ג'ונת'ן פראנזן שאומר את זה בצורה קצת אחרת). יצירה אמנותית שבאמת מתעסקת בעולם הזה ואומרת עליו משהו, ולא רק מנתחת אותו מהצד השטוח שלו, החשוף לעין.

 


(מלא אנשים (ונשים) שואלים אותי בהודעות תגיד, יהודה, מה קורה עם הסדנאות הבאות. ותכל'ס לא נעים לי להגיד, כי הסבב הבא של הסדנאות מתחיל אחרי החגים הבאים, כלומר אחרי סוכות, אבל הם צריכים משהו כרגע. בעיקר, אם נודה על האמת, עסקים שצריכים ללמוד לכתוב תוכן ושיווק, וכותבי סיפורים שמחפשים נקודת התחלה לדבר העצום הזה שנקרא סיפור.

ולשניהם אני אומר תקשיבו, בכנות, אין לי סדנה אבל אני עדיין כאן. יש לי סיכומים שכתבתי לעצמי ולסדנאות שלי במהלך הסדנאות הקודמות שלי. זה קצת מתומצת, אבל מסודר היטב. זה לא עומד בפני עצמו, אבל היי, אני כאן ואני זמין לכם. אני עונה לשאלות, אני נותן משוב (לפעמים מיידי, בעיקר לעסקים), ובסך הכל יוצא לכם משהו שמאוד דומה לסדנה אישית, אבל במחיר נמוך משמעותית.

וזהו. יש עוד מקום לשלשה כותבים או כותבות במחיר נוח. זה לא מתאים לכולם, אבל למי שזה מתאים לו, או לה, זו יופי של הצעה. אם בא לכם, שלחו לי הודעה כאן, במייל, באתר או בוואטסאפ. איך שנוח לכם. אני כאן בשבילכם)

דייקו

לפני כמה שבועות קיבלתי מייל ממישהי. היי יהודה וזה, מה נשמע, אתה יכול לקרוא את מה שכתבתי? הקובץ מצורף. כרגיל אמרתי כן, כלומר, אני אשתדל, אם יהיה לי זמן וכל זה, אם את רוצה אני עושה דברים כאלה בצורה מקצועית יותר בתשלום, לא, היא אמרה, אין לי כסף. טוב, אמרתי, שיהיה. אם אמצא זמן, אקרא. הקיצור, באיזו הפסקת אוטובוס קראתי ומה אגיד לכם, חשכו עיני; זה היה איזה עשרה עמודים של סיפור, וכלום לא קורה בו. המון מלל, המון התבחבשות, שום דבר אחר.

וחשבתי על זה שלפעמים אני מצטער על זה שיש לכותבים וכותבות בימינו מחשב אישי. תכתבו ביד, אני מציע לפעמים. מה רע. פתאום תגלו שלא כל המילים שאתם משתמשים בהן נצרכות. תתחילו לחשוב קצת על מה שאתם כותבים ואיך. יהיו לכם הפסקות חשיבה בין משפט למשנהו, בזמן שאתם מנערים את כף היד. במקום זה המחשב וקלות ההקלדה מציעים לנו מלל, מלל, מלל, ואין סוף התבחבשות.

בהתאמה, אחד הכלים שאני משתמש בהם הכי הרבה הוא להציע לכותבים לכתוב את אותו השיר, אבל בחמש שורות. רק בחמש שורות. לקחת את הסיפור שלך ולנסות לספר אותו בפיסקה (לרוב אני מבקש במשפט, אבל מסתבר שזה עדיין קשה לאנשים). לראות איך כל המסביב יורד ורק הליבה של השיר או של הסיפור נשארת. הרעיון עובר פתאום איזה דיוק, הכוונה, מיקוד על מה אנחנו רוצים להגיד ואיך. העלילה מדייקת את עצמה. המסר השיווקי הופך להיות מושלם. הכל נהיה הרבה יותר ברור, פתאום.

נסו את זה בבית, תראו איך זה עובד מדהים.

(מיותר להגיד שלא אמרתי לה את כל זה. כתבתי רק 'יופי של סיפור. אולי כדאי לקצר אותו קצת. תמשיכי לכתוב'. ככה זה כשהביקורת בחינם).


ואני מזכיר שתחרות הסיפורים הקצרים נמשכת ובגדול. הפרס – כרטיס זוגי לסרט דרייבר. פרטים כאן.

 

איה קניוק על הטירוף

איה קניוק, הבת של, התאשפזה שנים במחלקות סגורות והוציאה על זה ספר. מתוך ראיון בידיעות אחרונות.
via Maayan Yossef Magenheim

34493142_850351131829521_927218185768271872_n

(באופן כללי נתפסתי לזה כי אני תמיד מרגיש שהניסיון לאחד יצירה עם טירוף קצת מפספס את תהליך היצירה ואת הכובד, הבשלות, היכולת לעסוק במשהו בצורה רצינית. בסוף בסוף, יצירות 'מטורפות' עוסקות יותר בטירוף מאשר בכל דבר אחר, וזה פספוס גדול בעיני.

אבל מה אתם חושבים? וחושבות?)

אל תפחדו מחוסר מושלמות

אם זה היה תלוי בעגנון שום ספר שלו לא היה יוצא לאור. כלומר היה יוצא, אני מניח, מתישהו, אחרי שהוא היה מדייק שוב את ההגהה, ועוד פעם מזיז פסיק מכאן לשם, ושוב מחליף מילה או מוסיף פרט או מוריד פרט ('ירוק המעיל' או 'ירוק הז'קט'? שאלה טובה). למזלו היה לו את ברנר ואחר כך את שוקן האב ושוקן הבן, שישבו לו כולם על הראש ואמרו לו תביא. עכשיו. לא משנה שזה לא מושלם. באמת לא משנה. ועדיין הוא רץ ברגע האחרון לבתי הדפוס וסידר את הלוחות עד שמשכו לו אותן מהידיים כי באמת, זה הולך להישאר לנצח, אז חייב להיות מושלם.

קרא/י עוד «

מה דחוף

לפעמים אנחנו אומרים לעצמינו טוב, מה כבר יקרה. שום דבר לא דחוף. נניח שלא נזמין את החשמלאי היום, מה, הוא לא יוכל להגיע מחר? יוכל להגיע מחר. בינתיים נשתמש בחוט מאריך מהשקע השני, וננשום קצת. עדיף לשבת ולראות את הסדרה הזו כמו שצריך. לא מגיע לנו להנות מהחיים? מגיע, בטח שמגיע.

עדיף לגלול בפייסבוק. עדיף לגלול עוד בפייסבוק. עדיף לחכות. שום דבר רע לא יקרה לנו אם נגלול בפייסבוק. החיים יכולים לחכות בצד. הפרוייקטים שמחכים כבר שלש שנים יחכו גם הם. התכנון שלנו ללמוד אנגלית כמו שצריך, ללמוד ערבית כמו שצריך, ללמוד לכתוב, להתחיל לצייר, להתחיל לעשות ספורט, לבשל לעצמנו, לאכול בריא, לעשות דיאטה; הכל יכול להתחיל מחר. שום דבר לא יקרה בינתיים.

וזה נכון. שום דבר לא יקרה בינתיים. אנחנו רק מפסידים את המשאב היקר ביותר שיש לנו:

זמן.

זמן הוא משאב מתעתע. נראה כאילו יש לנו בלי סוף ממנו, עד לרגע שבו אנחנו מבינים שלא. שלא תמיד יהיה לנו את הזמן הזה. שלא תמיד נוכל לנצל אותו כמו שאנחנו רוצים. איש חכם אמר פעם שאולי היה צריך להתחיל את החיים הפוך: קודם להבין את קוצר הימים, את מוגבלותם, ורק אז להיות בריאים, צעירים, נחושים לשנות את העולם. אבל זה לא ככה, והזמן הולך לבלי שוב.

אם אתם רוצים ללמוד לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים להתחיל לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים לדעת איך כותבים לקהל יעד, זה הזמן. אתם יכולים לחכות חצי שנה ולבוא לסדנאות (אמן שעוד יהיו), אתם יכולים להגיד לעצמכם 'תמיד יהיו סדנאות כתיבה', מה שכנראה נכון, אתם יכולים למצוא לעצמכם תירוצים ('אני אחכה לחורף', 'הזמנים לא מתאימים לי', 'אני לא יודע אם אני רוצה או לא').

ואתם יכולים לבוא. אני כאן, מחכה. ספרו לחברות שלכן שמתלבטות עדיין. כתבו לי בתגובות, שלחו לי הודעות; זה היום האחרון להרשמה.

———-
יש עוד מקום אחד, אחרון, בסדנת הכתיבה היוצרת בתל אביב. היא נפתחת היום. אם אתן זוג חברות, דברו איתי ונראה מה אפשר לעשות.

יש עוד שני מקומות אחרונים בסדנה לכתיבת תוכן (עם הכוונה שיווקית) בירושלים. היא נפתחת ביום שלישי.

יש עוד מקום אחרון (או שניים, אני לא סגור על זה) בסדנה למתקדמים. ימי חמישי בבוקר. ירושלים.

אין יותר מקומות בכתיבה היוצרת בירושלים. יש רשימת המתנה של שבעה אנשים. עוד שלשה מתעניינים ואני פותח קבוצה נוספת.

בואו.

תתבוננו

א.
לפני כמה שבועות אירחתי בסדנה שלי את יוני שלמון, ידיד העמוד (כמו שכל העוקבים הותיקים יודעים), ואחרי הסדנה הקפצתי אותו ברכב כדי שיספיק לקחת את הילדים ולאכול ארוחת צהריים בבית וכדי שנספיק לפטפט עוד קצת, וככה על כביש גהה בין מורשה לגנות תפס אותי יוני בערפי ואמר לי יהודה, אני יודע איזו סדנה אתה צריך לפתוח! סדנה ליצירה אבל באמת! ואני אמרתי לו יוני, בחייאת, אני באמצע לנהוג תשחרר לי את העורף, ויוני אמר טוב ממילא זו הייתה רק מטאפורה, וכך המשכנו לנו לפטפט.

קרא/י עוד «

תכתבו את מה שאתם רוצים לכתוב

פעם לפני שנים, כשהייתי משורר צעיר ומיוסר (כלומר אני לא חשבתי ככה, ואני לא חושב ככה עד היום. לא שאני משורר ולא שאני צעיר ולא שאני מיוסר, אבל לפני חודשיים אמרתי למיכל שלא הייתי משורר ולא הייתי מיוסר ומיד קיבלתי צחוק מתגלגל בפרצופי. לא יודעת על משורר, אמרה מיכל, אבל מיוסר. אוהו! אתה בכית לנו באמצע שיעור פרשת שבוע! ובכן, שיהיה: מיוסר), כתבתי איזה סיפור ארוך בפייסבוק על הדברים שמעסיקים אותי, ותכף ומיד כתב לי מישהו בתגובה:

"תגיד, יהודה, למה כל הסיפורים שלך עוסקים באהבה או באלוהים או במוות. מה, אין נושאים אחרים בעולם?"

קרא/י עוד «

חופש

פעם מזמן, עוד כשהייתי בצבא, יצאתי עם איזו מישהי מתל אביב ואני עוד הייתי צעיר בכל מה שקשור לנושאי שיחה בדייטים וכאלה ומפה לשם התגלגלה השיחה לזה שהיא קנתה מחשב מק חדש והיא מבסוטית עליו למרות שכל הקיצורים בו שונים ולוקח לה זמן להתרגל והיא הופכת להיות מכורה אליו ואני אמרתי שהקנייה הכי מוצלחת שקניתי השנה היא קרוקס חדשות

וכאילו זר לא יבין אבל זו הייתה השנה ההיא שבה הקרוקס עף בענק ומי שתפס כוננות שבע עשרה יום ברצף והוריד את נעלי הצבא הישנות רק למקלחת גנובות יבין איזו תחושת חופש לחירות ואושר הייתה לי מהקרוקס האלה

ואחרי יומיים הבחורה התקשרה ואמרה שהיא לא יכולה לצאת עם מישהו שיוצא הביתה פעם בשלשה שבועות וסליחה, וכאילו הבנתי אותה אבל לא באמת, וכל החודש ההוא הסתובבתי עם המבט שהיא נעצה בי כשסיפרתי לה על הקרוקס שלי בתור הקנייה המוצלחת של השנה

עברו מאז המון שנים ואפילו את השם שלה שכחתי אבל הקרוקס אותם קרוקס ואני נועל אותם כל בוקר, והשבוע אני במין שבוע מטורף כזה של שיחות ומיילים ודוחות ורישום משתתפים לסדנאות, שזה אחד המחירים של להיות עצמאי אבל לא הייתי מוותר על זה בחיים, ואני רק חושב איך היא לא הבינה שמחשבים משעבדים אותך אבל לחופש אין תחליף


אחד הדברים שאני חוזר עליהם שוב ושוב בסדנאות הכתיבה שלי הוא לשחרר. שחררו את היד הכותבת. שחררו את המוח החושב. שחררו את הפחד, את המחשבה 'מי יקרא אותי ו'למה'. שחררו את התדמית של 'איך צריך לכתוב', 'על מה צריך לכתוב', 'מה נראה טוב ומה לא'. פשוט כתבו. בשביל ליצור צריך חופש. לא חופש סגנוני, לא חופש טכני; חופש אמיתי, החירות להגיד את מה שאתם רוצה להגיד, בצורה שאתם רוצים להגיד.

ואם אתם רוצים סדנאות כתיבה אחרי הפסח, אז היי, אני כאן.

חוק השליש

פעם כשהייתי קטן ותמים לימים הייתי יוצא עם חברים מבוגרים לשתות משהו בפאב המקומי, וכדרכם של פאבים מקומיים הוא לא היה כל כך מקומי והיית צריך לנסוע למרכז העיר ולהתיישב שם במקום נורמלי כדי לראות את המשחק, ושם היה אפשר להזמין חצי ליטר בירה או שליש ליטר בירה (זה היה עוד לפני ההמצאה הזו של הפיינט). ופעם, כשלא ממש רציתי לשתות, באתי להזמין שליש ואז הסתכל עלי אחד החבר'ה ואמר – שליש? שליש זה מביש!קרא/י עוד «