קטגוריה: כתיבה יוצרת

הדבר שהכי מדכא אותי בכתיבה בפייסבוק, כאילו, בכנות, זו הנטייה של הפייסבוק לסוג מאוד מסוים של קטעים, למבנה מאוד מסוים שלהם ולאורך מאוד מסוים. כלומר, הפייסבוק מתגמל דברים כמו כתיבה עם פאנץ' (תחשבו מה קרה לשירה העברית בשנים האחרונות, לעזאזל), כתיבה יחסית שטוחה, טקסטים קצרים שלא דורשים קשב או מאמץ, שיתוף אישי ומבנה יחסית ברור. הוא מעדיף מסות ממוספרות על פני סיפורים אורכים, דעות על פני מאמרי עומק, מספר לא מתוחכם, נרטיב יחסית ברור.

וכאילו, מצד אחד זה סבבה, בשביל הפלטפורמה. אבל מצד שני –

יש לכותבים (ולאמנים בכלל, אבל בעיקר לכותבים) עניין כזה, שבו הם מנסים ליצור על המכה הראשונה את הטקסט המושלם. ואם הוא לא מושלם – אז מוחקים (בוורד) או זורקים לפח (בנייר) ומתחילים מחדש. זה הגיוני, כי, כאילו, הטקסט לא יצא טוב. אבל יש לזה מחיר הרבה יותר גבוה – קודם כל, להתחיל כל פעם מחדש זה ממש קשה. ושנית, חשוב יותר: אנחנו מאבדים את מה שכבר נעשה. אין לנו תיעוד של התהליך שלנו, ולרוב אנחנו אפילו לא עושים את התהליך.

דיברתי השבוע עם החבר'ה בסדנאות שלי על מה שקרוי 'מחקר תמטי', כלומר על היכולת לגשת לנושא ולגשש סביבו עד שאנחנו מבינים מה מעניין אותנו בו ומה יש לנו להגיד עליו. סיפרתי להם שפעם חבר שלי היה צריך לסיים את בצלאל, והוא נשאר תקוע במשך חצי שנה עם פרוייקט הגמר שלו כי לא היה לו מאיפה להתחיל. אמרתי להם, לפעמים פרוייקטים גדולים נתקעים כי אנחנו חושבים שצריך לתכנן את כל הפרוייקט בצורה מדוייקת מההתחלה, בשעה שאנחנו פשוט צריכים לגשש סביבם שוב ושוב, לעשות ולתקן, לעשות ולתקן, עד שהם יוצאים סבירים (בעינינו) ומושלמים (בעיני אחרים).

כתבתי השבוע 4600 מילים. לא המון, באמת לא המון. אבל גם לא מעט. בשביל שלשת אלפי המילים הראשונות הייתי צריך לקום ביום ראשון ברבע לשש בבוקר. אני משתדל שלא לעשות דברים מופרכים שכאלה בחיי הפרטיים, ובכל זאת הייתי ער השבוע בשש בבוקר, עם כוס קפה מהבילה לידי, יושב ומקליד על המקלדת במרץ.

כי תקשיבו משהו שהבנתי; אם תחכו לזמן שיתפנה, הוא לא יתפנה. תמיד יש דברים דחופים יותר לעשות. תמיד יש שריפות שצריך לכבות, ילדים שצריך לקלח, עוד עבודה שאפשר לקחת ולתת לעצמינו מרווח נשימה. ובסוף, כשתתיישבו על הספה מותשים מול עוד פרק של MKR, לקום ולשבת לכתוב יראה לכם כמו מדע בדיוני. זה פשוט לא יקרה.

אז מה עושים? יש שני דברים (שאני מכיר) שאפשר לעשות.

הראשון הוא להכניס את הכתיבה לתוך הלוז, כלומר להגיד – אני לא מפנה את הזמן שלי בשביל הכתיבה. הזמן שלי הוא הכתיבה. ראשון בבוקר אני כותב ויהי מה. אני לא עושה שום דבר אחר, רק כותב. ואפשר גם להגדיר מקום שהוא לא הבית או העבודה (כמו ספריה או בית קפה) לכתוב בהם, וכן על זו הדרך. זו אחת הסיבות המרכזיות לזה שאנשים הולכים לסדנאות, וזה עובד מדהים, אין אפס.

והשני הוא לכתוב בבין לבין. כלומר לכתוב ברגעים המתים האלה שבהם מחכים לאוטובוס, או יושבים בתור לרופא, או ממתינים לפגישה חשובה, או כל מיני כאלה. אבל רגע, זה לא כזה פשוט. כאילו, מובן שאפשר לשרבט שירים על מפית נייר, אבל אם תרצו לשבת ולכתוב סיפור – סביר להניח שלא תצליחו לשרבט אותו בבין לבין הזה. אלא אם כן –

זה טיפ ששמעתי מכמה כותבים ויזמים ובכלל, מאנשים שהזמן שלהם דחוס והם רוצים לנצל אותו; המון מהזמן שלנו מתבזבז לא על מה שאנחנו עושים, אלא על ההכנה למה שאנחנו עושים ועל התכנון. כלומר, אם נדע מראש, לפני הכתיבה, מה אנחנו רוצים לכתוב, זה יהיה הרבה יותר קל והרבה יותר מהיר לכתוב אותו מאשר אם נצטרך להקדיש עכשיו, בזמן הפנוי שלנו, מחשבה לשאלה 'מה אנחנו רוצים לכתוב'. יותר קל לכתוב פרק בספר כשיודעים מה קורה בפרק, מאשר להתחיל להמציא אותו תוך כדי הכתיבה.

אז מה שעשיתי השבוע הוא להכין לעצמי את המחשבה הזו. כלומר לנסוע באוטובוס ביום שני ולכתוב על דף רק את מה שעומד לקרות בפרק, לא את הפרק עצמו. ואז, אתמול, כשתלמידים שלי ביקשו סדנת כתיבה בזמן שנשאר מהשיעור, אמרתי 'כן, בטח', ובזמן שהם כתבו – הופ, הוספתי אלף שלש מאות מילים חדשות לסיפור. וזה בחיים לא היה קורה אחרת.

שורה תחתונה: אל תחכו שיתפנה לכם זמן. הוא לא יתפנה. תכניסו את הכתיבה למסגרת, או שתכינו מראש את כל מה שצריך כך שברגע שיתפנה לכם קצת זמן, תוכלו למלא אותו בכתיבה. ויאללה, אל תחכו; תכתבו!

אז מתי אתם או אתן כותבים? איך מתמודדים עם זה שאין זמן? תכתבו בתגובות (ואם יש לכם טיפים אז בכלל), אנחנו כולנו נשמח לשמוע!

אני חובב גדול של Nas Daily, הולוגר (ככה כותבים את זה?) הערבי־ישראלי שפעיל בעיקר בפייסבוק. הוא מעלה בתדירות די גבוהה סרטונים של דקה מכל מיני מקומות בעולם. קראתי פעם ראיון איתו, ושם שאלו אותו 'זה לא מטורף, לעשות כל יום וידאו?'

הוא ענה:

"יש סיפור על פרופסור אחד שחילק את התלמידים שלו לשתי קבוצות, וביקש מכל קבוצה ליצור ב-45 דקות את האגרטל הכי טוב שהם יכולים. קבוצה א' עבדה על אגרטל אחד, וקבוצה ב' היתה צריכה ליצור כמה שיותר אגרטלים ולבחור את הטוב מביניהם. קבוצה ב' ניצחה, כי היא למדה מהטעויות של עצמה. אם אני אשקיע חודשיים בווידאו אחד אני לא אלמד לעשות סרטונים. זאת גישה מאוד מיליטנטית, אבל היא היחידה שעובדת".

לפני כמה חודשים שאלה אותי Elana Schwartz, שהיא אשפית של מילים וגם הייתה אצלי בסדנת המבוא, את שאלת הבטחון בכתיבה:

"איך בעצם אתה יודע אם המילים שלך טובות? ומתאימות למסגרת אליה הן נשלחות? זה עניין של ידיעה/ שאלה/ בטחון מתחדש כל פעם?
איך שמים בטחון במילים?"

אני רוצה לדבר רגע על דבר מה שקורה בסדנאות כתיבה מסוג כתיבה יוצרת. הוא לא הדבר היחיד שקורה בסדנאות כתיבה, ולמעשה הוא גם לא הדבר העיקרי שקורה בסדנאות הכתיבה, אבל הוא משהו שאני הולך איתו לאחרונה והוא חשוב לי. אני כותב אותו באורך הזה ומפרסם אותו, מפני שאני מקווה שהוא יהיה חשוב גם לכם.

אני  חושב שהנקודה הכי מדוייקת להתחיל בה היא הנקודה שבה מישהו אומר לך שהוא אוהב את מה שכתבת. הוא קרא בפייסבוק. הוא אומר את זה סתם בדרך במין מפגש מסדרון. יש לו כוס קפה ביד. הוא ממהר. אין הרבה מחשבה מאחורי מה שהוא אמר, אבל זה פועל עליך כמו קָטָלִיזָטוֹר. המחמאה מפעפעת פנימה ומתחילה לתסוס. אתה חושב: אולי אני באמת יודע לכתוב. אולי כדאי להמשיך. היא מפעפעת פנימה דווקא מפני שאחרי שסיימת לכתוב הסתכלת על הטקסט ואמרת 'זה לא מספיק טוב אבל אני לא יודע למה'. המחמאה מכסה לרגע את נקודת הפגיעות שבה אתה לא בטוח עד הסוף באיכות הכתיבה שלך, או במה שרצית להגיד, או ביכולת של המילים שלך להגיע לאנשים אחרים. לרגע אתה חושב שאתה מסוגל.

המחמאה גורמת לך להמשיך, והיא מניעה איזה גלגל: אתה ממשיך לכתוב ואנשים ממשיכים להחמיא. אם אתה אדם מסוג מסוים – וחלקינו, אכן, אנשים מהסוג הזה – אתה תסתפק במחמאות. מחמאות של משפחה, של חברים, של קולגות לעבודה. לאנשים לא אכפת להחמיא, אתה שמח לקבל מחמאות. לפעמים הם מכסות – מחפות לחלוטין על הנקודה שבה אתה לא בטוח לחלוטין אם אתה עצמך אוהב את מה שיצא. אם הוא נכון. אתה מתחיל להאמין למחמאות, ומסתפק בהן. כשאנשים אומרים לך 'אתה צריך לעשות עם זה משהו' ו'אולי תלך ללמוד משהו בתחום', אתה מאמין להם. חבר ממליץ לך על סדנת כתיבה שהוא היה בה, ואתה נרשם.

אבל אם אתה אדם מהסוג השני, יחד עם הכתיבה יתגלגל איזה היסוס תמידי: הכיוון שלך הותווה כבר אבל אתה לא יודע אם אתה רוצה לצעוד בו. אם אתה מסוגל לצעוד בו. הצעדה – הכתיבה היומיומית, הסיזיפית, המאבק עם הטקסט – נדמית לך כמו הדבר הנכון לעשות ובה בעת כמו הדבר שאי אפשר לך לעשות. הקול הפנימי אומר אולי, האנשים בחוץ אומרים בטח, בוודאי. מה אכפת להם. הם לא צריכים להתמודד עם התוצאות. אם אתה באמת יודע לכתוב – מי באמת יודע לכתוב? מה זה ה'יודע' כאן? – אתה צריך לעשות עם זה משהו, מפני שעם כח גדול באה אחריות גדולה. מפני שאדם צריך לעשות את מה שהוא יודע לעשות. וגם קצת, כך אתה חושד, מפני שעד כה לא הסתמן איזשהו כיוון אחר ככיוון שאותו אתה צריך לקחת בחיים.

אז אתה נרשם לסדנת כתיבה. אבל סדנת הכתיבה לא באה כמינוף. אתה לא אומר לעצמך 'אני אלך ללמוד כתיבה כדי לעשות עם זה משהו רציני'. סדנת הכתיבה באה קצת בשביל לתת מענה סופי להיסוס הזה, לשאלה האם זה טוב או לא. האם זה שווה התייחסות, ואם כן, איך להמשיך מכאן.  בתודעה שלך זה נראה בתור 'המנחה יגיד לי איך צריך לכתוב' או 'המנחה יגיד על מה צריך לכתוב' או משהו מעין זה. אתה אומר לעצמך – יש כאן מישהו מקצועי. הוא למד את התחום. הוא קרא. הוא יודע לתת שיפוט סופי לשאלה האם זה, כלומר הטקסט הזה – או, בניסוח אחר, הבחירה שאני רוצה לעשות עם החיים האלה – טוב או לא. האם זה מה שאני צריך לעשות. האם להתמסר.

יש עוד סוגי נרשמים לסדנאות, כמובן. אנשים מגיעים לסדנאות כדי לתת לעצמם זמן איכות עם עצמם, כדי לקבל השראה, כדי להפתח לכתיבה, כדי לפגוש אנשים מעניינים – בנים, בנות, בנים ובנות, דייט מהוסס בעשר בלילה, אחרי הסדנה, בפאב מקומי, אחר כך חברוּת, אולי חתונה – אבל אני לא רוצה לדבר עליהם, מפני שהאנשים האלה לא באו לסדנה בשביל המנחה או בשביל המשוב, אלא בשביל עצמם. לא שזה רע, להפך. אבל לרגע, בהקשרים האלה, אני רוצה לדבר על עצמי, בתפקיד שלי כמנחה.

הנחיית קבוצות מקצועיות היא מקצוע שקל מאוד להדרדר ממנו ליוהרה. למעשה היוהרה תלויה בהגדרת התפקיד, באמירה 'אני יודע, אני מבין בתחום מסוים, בואו ללמוד ממני', ובהבנה שאנשים אכן מגיעים ללמוד ממך. כלומר, הם תופסים גם אותך כיודע. בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא, כלומר, מבין עד הסוף בתחום אותו אתה מנחה. אתה מתעסק בו כבר שנים, נכון, אבל עדיין נתפס מדי במערומיך. עדיין יש קשיים שאתה לא יודע לפתור, בעיות שאתה לא יודע איך להתמודד איתם, טקסטים קשים מדי, קלים מדי, מטופשים מדי, טובים מדי, כאלה שאתה לא מעז לגעת בהם מחשש שמא משהו יתקלקל. היוהרה היא מעגלית מכיון שהאישוש לתפקיד בא מבחוץ, מהקהל, ומה יותר פשוט מאשר לבוא ולספק לקהל את מה שהוא מבקש. במקרה הזה, מחמאות.

כאמור, לאף אחד לא אכפת לקבל מחמאות. האנשים שלא באו בשביל לשמוע את דעת המנחה, לא אכפת להם לקבל מחמאות. האנשים שבאו בגלל החבר שאמר 'אתה חייב לעשות עם זה משהו', מקבלים תשובה. גם האנשים שבאו בגלל התהייה האם זו הדרך הנכונה לצעוד בה מקבלים תשובה. אתה מספר לעצמך סיפורים. אתה אומר: אני יוצר כאן מרחב בטוח. אני יוצר מרחב מקבל. מחבק. מכיל. אנשים יכתבו היטב. אתה אומר: אם יצא מכאן סופר מפורסם, אני אוכל להגיד לכולם שאני הייתי זה שדחף אותו בצעדיו הראשונים. אי אפשר לטעות בטעויות. אנשים יצאו בתחושה טובה, יביאו לקוחות חדשים. אני אמשיך לשמור על הכבוד שאני מקבל מהתלמידים. גם הכסף משחק כאן תפקיד.

אבל אם אתה אדם כן, כלומר אדם שמנסה (והניסיון חשוב כאן יותר מאשר ההצלחה) להיות מלא כנות כלפי עצמו וכלפי הסביבה, אתה יודע שמתחת לפני השטח של היוהרה מסתתרים שניים: הפחד וחוסר המודעות. אנשים שמתגאים מחפים על המקום שבו הם לא בטוחים בעצמם, או לא בטוחים באחרים, או חוששים שכל זה יחדל לקרות פתאום. לפעמים הם לא יודעים שהם מפחדים, או לא יודעים שהפחד מייצר יוהרה, או לא שמים לב שהם בעמדת כח כלפי המשתתפים ושיש משהו נעים מאוד בעמדת הכוח הזה, גם כשהיא כופה, באופן פרדוקסלי, כמעט, מרחב מכיל ונעים ומחבק. והבעיה בפחד וחוסר המודעות אינה עצם קיומם, אלא המדרון אליו הם מובילים: הסדנה שלך הופכת להיות מרחב מזוייף. מרחב לא אמיתי. אתה מוצא את עצמך מגלם תפקיד במקום להיות עצמך. מנסה להתאים לתפקיד שאנשים מצפים ממך – כך אתה חושב – להיות בו, ואתה מפחד לעזוב את הדמות הזו, שאתה מגלם, אבל זה לא אתה, וקשה לחיות תמיד בתפקיד של מישהו אחר. בסוף יהיה לך רע. זו הכנות הפנימית.

והכנות החיצונית פשוטה יותר. אתה יודע שאתה משקר לאנשים. מציג מצג שוא, ליתר דיוק. אנשים מקבלים מחמאות, אבל הם מבקשים לדעת את האמת כפי שאתה רואה אותה. אתה יכול לשקר להם, אבל איזה מין אדם זה עושה ממך?

ומפני כן כשאתה מנחה אתה מנסה להגיד את מה שאתה באמת חושב. כשאתה מתלהב אתה מתלהב. כשאתה לא יודע אתה אומר, אני לא יודע. אתה אומר 'אני צריך לשמוע את זה שוב', או 'אני צריך לחשוב על זה קצת, לא יודע לענות מהר'. וגם את הכנות הזו אתה משתדל לבדוק כל הזמן, מפני שגם היא יכולה להביא לגאווה או ליוהרה, שהרי מה יותר נוח מלהתגאות (בפומבי או בפרטי) בהיותך 'אדם טוב', בהיותך 'עניו', בהיותך 'מלא כנות', שלא לומר 'אותנטי', 'אומר את מה שהוא חושב', ושאר תארים שיכולים להיות מזוייפים ככל תואר אחר. ולכן אתה מנסה כל הזמן לפרק את התדמית הזו. כלומר לנסות שלא לחשוב מה חושבים עליך, אלא להיות ישיר וכן ואנושי, ולעמוד מול המשתתפים כמו שאדם עומד מול בני אדם, ולא כמו שמנחה עומד מול משתתפים, וזה אכן מעגלי, אבל אתה חושב שאתה משתפר בזה. אתה לפחות מקווה שאתה משתפר בזה, שאם לא כן מה הרווחנו.

ואז קורים שני דברים.

הדבר הראשון שקורה קורה אצל האדם מהסוג הראשון. הוא שמע כל הזמן, מכל סביבותיו, 'איזה יפה אתה כותב', ועכשיו הוא עומד מול מישהו שאומר לו 'זה לא מספיק טוב', 'אתה יכול יותר', 'תנסה לעשות משהו אחר, משהו שמעולם לא עשית'. זה יוצר תחושה רעה. אתה יודע את זה. אתה יודע שאין שום דרך – שום דרך – לגרום לביקורת להיות דבר נעים. ביקורת היא דבר שלילי מעצם מהותו. אפשר לרכך את המכה, או את הישירות שלה, או את העוצמה שלה, אבל בסופו של דבר תהיה כאן איזו מכה שאדם מקבל, והאדם מהסוג הראשון מתערער ממנה. הוא מתחיל לחשוב: רגע, אולי אני לא באמת טוב? אולי החברים שלי שיקרו? אולי הם לא מבינים? וחושב גם: אולי המנחה הזה לא מבין שום דבר? חבל שהלכתי אליו. סתם בזבזתי כסף. אני לא אמליץ עליו לאף אחד.

אבל לפעמים, לפעמים, הערעור הזה מוריד את שכבת המחמאות שהאדם ההוא קיבל, והוא הופך להיות אדם מהסוג השני, אדם שתוהה: זה מה שאני צריך לעשות? האם אני יודע לכתוב? מה עלי לעשות?

הדבר השני שקורה הוא אצל האדם מהסוג השני, שהסדנה לא נותנת לו מענה. אדרבה, היא דורשת ממנו. הוא מצפה למחמאות או לביקורת שלילית, ולא מקבל מספיק לא מזה ולא מזה. במקום לקבל את התשובה החד משמעית הוא נאלץ לעמוד מול הכתיבה עצמה, בתצורתה הממשית, ולשאול את עצמו את השאלות הראשונות, שמהם התחיל ומהם ביקש לברוח: מי אני? מה המשמעות שלי בעולם הזה? מדוע אני עושה את מה שאני עושה? האם יש לי מה להגיד לעולם? למעשה זה הרגע הראשון שבו הוא פונה פנימה באופן ממשי, כלומר מתחיל לכתוב ולהתמודד עם מי שהוא ועם מה שהוא, ולא עם הציפיות של האנשים האחרים, המחמאות שלהם או הדרך שהם מצפים שהוא ילך בה בחייו. הכתיבה מתחילה להיות מהפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. כלומר לא מענה לציפיות של אנשים אחרים ל'כתיבה טובה', אלא כתיבה שמהווה השפה הכי מדוייקת למה שקורה אצלו בפנים ולדרך שבה הוא רואה את העולם.

גם זו לא תחושה טובה בהכרח. זו תחושה מערערת. יש משהו מאוד נוח בדרך שהותוותה לנו מלכתחילה, או במחשבה שמישהו אחר יכול לקחת את האחריות על השאלות הגדולות של החיים שלי, וכן הלאה וכן הלאה. זה לא אומר שצריך להישאר בערעור הזה לנצח (אני מכיר אתכם, משוררים מיוסרים!), אבל הערעור הוא נקודה טובה להתחיל בה. זה אומר שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות, לקלף את הגלדים, למצוא את הגרעין, את הלשד של הקיום שלך בעולם. וככותב, אין משהו טוב מזה שתוכל לעשות. כמובן, באותה נשימה, זו גם מלאכה שלעולם לא תיגמר.

במין הפוך על הפוך, שני הדברים האלה מפרקים אצל המנחה את אותה תחושה שממנה הוא נמלט מלכתחילה: כלומר, אותה תחושת יוהרה, או פחד, או חוסר מודעות. התחושות האלה מתפרקות מפני שהוא כבר לא במוקד הסדנה. המשתתף עובר להיות המרכז שלה, וכך גם הכתיבה שלו, והכנות, והמשתתפים לא בהכרח מרוצים מהסדנה או מההנחייה, ולא מרגישים את השואו שהם יכולים היו להרגיש, או מקבלים את המחמאות שהם יכולים היו לקבל, והוא יכול להיות מי שהוא. זה חבל דק מאוד, מפני שהמרחק בין 'אני לא מרגיש מרוצה מספיק' ובין 'לא אמליץ על הסדנה שלך' ובין 'העבודה שלך תפסיק להתקיים' הוא מרחק דק מאוד, כמעט לא קיים, ואפשר ללכת עליו רק במקרה שאתה משתדל מאוד, משתדל בכל כוחך, להיות תמיד אתה עצמך.

זה לא מקום שקל להיות בו או להתמיד בו, אבל זה המקום הנכון להיות בו. זה המקום הנכון מפני שמנחה סדנאות כתיבה הוא אף פעם לא רק מנחה סדנאות כתיבה, כלומר, הוא אף פעם לא רק התפקיד או הדמות שלו, והוא תמיד אדם עם משפחה וחיים וכלב קטן שצריך להתפנות שלש פעמים ביום וכן הלאה וכן הלאה, ובהקשר שלנו, הוא גם נמצא באותה עמדה שבה המשתתפים שלו נמצאים, כלומר, ככותב. והוא משתדל לכתוב ולא רק לקרוא או להגיב, וכמו שהוא יודע היטב, הדרך היחידה לכתוב משהו אמיתי, כלומר משהו נכון, משהו שיש לו קיום בעולם, הוא להיות אתה עצמך. לכתוב מבפנים החוצה. זה לא אומר לא להיות מודע למי שקורא או לאיך שקוראים; זה אומר שאתה לא אומר את מה שנראה נכון או את מה שאנשים מתלהבים ממנו או עושים לו לייקים או אוהבים או אפילו משהו שנראה אסתטי, אלא את מה שאתה מרגיש ובצורה שאתה מרגיש ובשפה המדוייקת ביותר שאתה יכול למצוא לזה. ועד כמה שזה נשמע מוזר, זה אחד הדברים הקשים ביותר לעשות.

אני יודע שהטקסט הזה כולו הוא בגוף שני, ויודע גם שמאוד קשה לקרוא אותו בלי להגיד 'אה, הוא מדבר על עצמו', מפני שאני אכן מדבר על עצמי, ואני כותב בגוף שני מתוך אותו קושי לכתוב בגוף ראשון (מפני אותה היוהרה האמורה לעיל, וכן הלאה וכן הלאה), ואני גם יודע שהטקסט הזה יכול להתפרש בצורה שאני לא רוצה להתפרש, כלומר כמין פרסומת לסדנאות או, גרוע מזה, כמין הילול עצמי חסר מודעות. זו גם הסיבה שלעולם לא אגיד דברים כאלה באירוע סיום של סדנה. ובכל זאת אני כותב את זה ומפרסם את זה, מפני שאני חושב שהכתיבה החוצה, לפי דעת הקהל, היא מלאת נזק, גם לאדם וגם לקוראים, והכתיבה פנימה היא מלאת חסד וחמלה וטוב, ומפני שהפחד שמא יחשבו עלי אי אלו דברים הוא בדיוק מה שאני מבקש להתמודד מולו, ומפני שאני חושב שבסוף, בסוף, כשאדם מצליח לכתוב את עצמו בשפה הנכונה מתחולל איזה קסם, שלא לומר, נס. ובאופן אישי הייתי שמח אם ניסים כאלה היו מרבים יותר להיווצר בעולם.