אל תפחדו לפרסם

לפעמים אדם מוצא את עצמו מתעטש בצורה מוזרה באמצע הרצאה, או – השם ירחם – מפליץ, ככה שלרגע קצר כולם מסתובבים והמרצה משתתקת והקהל כולו מקדיש כמה שניות לרגע המשעשע שקרה כאן, ותמיד יהיה מישהו שיעיר איזו הערה סרקסטית, והאדם המדובר מתכווץ בכיסא ולא יודע את נפשו.

באמת זו רק דוגמה קטנה, קצרה כמו התעטשות, אבל יש מקרים שבהם, נניח, אדם מתפרסם בטלויזיה או אינטרנט באיזה הקשר וחש בצורך להגן על שמו הטוב וכל מיני דברים שכאלה. ואנשים נלחמים ומפרסמים הודעות ומכתבים וציטוטים של עצמם ומוכיחים דברים באותות ובמופתים. או שאדם מוזמן לתת הרצאה או להשתתף בפאנל, ובזמן שהוא בא לדבר הוא רואה שהלבבות לא פתוחים ומתגמגם ומתבזה מול הקהל, והדברים נישאים בלבו ימים ושבועות אחר כך.

יש איזו נטייה אנושית להמשיך ולשאת את זה הלאה. כלומר לחשוב שהנה הנה נפלו השמיים על ראשינו ומעתה העולם לא ימשיך להיות כשהיה. ויש אנשים שיוצאים ואומרים לחברים שלהם 'אה, ראית איזה מצחיק זה היה?' והחבר אומר 'מה?' והם אומרים 'נו, שהתעטשתי מצחיק' והחבר אומר 'אה, זה' ובעצם הוא שכח את הכל אחרי חצי דקה, כמו כל שאר האנשים באולם.

צריך לדעת שכל אחד בעולם הזה מרוכז בעצמו. ולא שזה דבר רע או טוב אלא שככה זה, אנחנו לא מעניינים אף אחד. כלומר אנחנו כן, אבל אנחנו לא המוקד של מישהו אחר, ומה טוב שכך. אמנם כל אחד חושב שהוא עולם ומלואו ובעצם הוא רק עולם אחד בין המון עולמות אחרים. ולפעמים אדם חושב שאנשים אחרים אינם אלא תפאורה בחיים שלו, אבל אולי זה הוא התפאורה בחייהם של אחרים.

וכך אם אדם עושה פדיחה אז היא שלו בלבד, ובגלל שהיא שלו, היא לא מעניינת אף אחד אחר. ולכן אין טעם לפחד לעלות על במה או להמשיך ולשאת את העיטוש המצחיק או להלחם ולהוכיח או לפרסם סטטוסים לא מוצלחים, כי שאר האנשים ממשיכים ומתעסקים בעצמם ושוכחים דברים שקרו לאנשים אחרים, וכך דרכו של עולם.

אז זהו. אל תפחדו לפרסם. לא יקרה כלום. כלומר יקרו, דברים טובים (ביקורות, משוב, הערכה) ורעים (ביקורות, וגם אנשים שחושבים שאתה תמיד כותב על עצמך. אין מה לעשות איתם), אבל אם אתם רוצים להתקדם בכתיבה, אתם חייבים לפרסם. אין ברירה אחרת. אל תדאגו; אם זה יהיה טוב, כולם יזכרו ויחמיאו. אם זה יהיה רע, כולם* ישכחו את זה די מהר.

אז תפרסמו. כלומר תחשבו רגע לפני הפרסום, תהיו בטוחים שזה מספיק טוב, ואז.


(*כולם, למעט שני מגיבים שתמיד יטפלו לטקסטים שלכם, יגיבו אליהם בגסות, לא יבינו את הסיפורים, ילעגו לנסיונות שלכם ויקטלו מכל מכל את תפישת העולם שלכם. תחסמו אותם, הם סתם, אנשים שאין להם רגש בלב).

אל 'תפנו לעצמכם זמן'; תכתבו!

כתבתי השבוע 4600 מילים. לא המון, באמת לא המון. אבל גם לא מעט. בשביל שלשת אלפי המילים הראשונות הייתי צריך לקום ביום ראשון ברבע לשש בבוקר. אני משתדל שלא לעשות דברים מופרכים שכאלה בחיי הפרטיים, ובכל זאת הייתי ער השבוע בשש בבוקר, עם כוס קפה מהבילה לידי, יושב ומקליד על המקלדת במרץ.

כי תקשיבו משהו שהבנתי; אם תחכו לזמן שיתפנה, הוא לא יתפנה. תמיד יש דברים דחופים יותר לעשות. תמיד יש שריפות שצריך לכבות, ילדים שצריך לקלח, עוד עבודה שאפשר לקחת ולתת לעצמינו מרווח נשימה. ובסוף, כשתתיישבו על הספה מותשים מול עוד פרק של MKR, לקום ולשבת לכתוב יראה לכם כמו מדע בדיוני. זה פשוט לא יקרה.

אז מה עושים? יש שני דברים (שאני מכיר) שאפשר לעשות.

הראשון הוא להכניס את הכתיבה לתוך הלוז, כלומר להגיד – אני לא מפנה את הזמן שלי בשביל הכתיבה. הזמן שלי הוא הכתיבה. ראשון בבוקר אני כותב ויהי מה. אני לא עושה שום דבר אחר, רק כותב. ואפשר גם להגדיר מקום שהוא לא הבית או העבודה (כמו ספריה או בית קפה) לכתוב בהם, וכן על זו הדרך. זו אחת הסיבות המרכזיות לזה שאנשים הולכים לסדנאות, וזה עובד מדהים, אין אפס.

והשני הוא לכתוב בבין לבין. כלומר לכתוב ברגעים המתים האלה שבהם מחכים לאוטובוס, או יושבים בתור לרופא, או ממתינים לפגישה חשובה, או כל מיני כאלה. אבל רגע, זה לא כזה פשוט. כאילו, מובן שאפשר לשרבט שירים על מפית נייר, אבל אם תרצו לשבת ולכתוב סיפור – סביר להניח שלא תצליחו לשרבט אותו בבין לבין הזה. אלא אם כן –

זה טיפ ששמעתי מכמה כותבים ויזמים ובכלל, מאנשים שהזמן שלהם דחוס והם רוצים לנצל אותו; המון מהזמן שלנו מתבזבז לא על מה שאנחנו עושים, אלא על ההכנה למה שאנחנו עושים ועל התכנון. כלומר, אם נדע מראש, לפני הכתיבה, מה אנחנו רוצים לכתוב, זה יהיה הרבה יותר קל והרבה יותר מהיר לכתוב אותו מאשר אם נצטרך להקדיש עכשיו, בזמן הפנוי שלנו, מחשבה לשאלה 'מה אנחנו רוצים לכתוב'. יותר קל לכתוב פרק בספר כשיודעים מה קורה בפרק, מאשר להתחיל להמציא אותו תוך כדי הכתיבה.

אז מה שעשיתי השבוע הוא להכין לעצמי את המחשבה הזו. כלומר לנסוע באוטובוס ביום שני ולכתוב על דף רק את מה שעומד לקרות בפרק, לא את הפרק עצמו. ואז, אתמול, כשתלמידים שלי ביקשו סדנת כתיבה בזמן שנשאר מהשיעור, אמרתי 'כן, בטח', ובזמן שהם כתבו – הופ, הוספתי אלף שלש מאות מילים חדשות לסיפור. וזה בחיים לא היה קורה אחרת.

שורה תחתונה: אל תחכו שיתפנה לכם זמן. הוא לא יתפנה. תכניסו את הכתיבה למסגרת, או שתכינו מראש את כל מה שצריך כך שברגע שיתפנה לכם קצת זמן, תוכלו למלא אותו בכתיבה. ויאללה, אל תחכו; תכתבו!

אז מתי אתם או אתן כותבים? איך מתמודדים עם זה שאין זמן? תכתבו בתגובות (ואם יש לכם טיפים אז בכלל), אנחנו כולנו נשמח לשמוע!

אין דבר כזה, טקסט מושלם

לפני כמה שנים למדתי תסריטאות באיזה בית ספר בירושלים וגייל הראבן, הסופרת, זוכת פרס ראש הממשלה, העבירה לנו סדנה לכתיבת סיפורים. זו הייתה סדנה לא רעה, אבל מכל מה שנאמר ולא נאמר בה, נחרט בי משפט אחד.

זה היה אחרי שכתבתי עוד סיפור, ודעתי הייתה זחוחה עלי כי הרגשתי שהיי, כתבתי סיפור טוב! איזה כיף זה סיפור טוב. ועמדתי שם, בקבוצה, והקראתי אותו, ואחרי ההקראה היה קצת שקט ואז מחיאות כפיים. ואני לא אכחד, זה כיף, מחיאות כפיים אחרי הקראה. ואחרי ששככו מחיאות הכפיים גייל אמרה –

"אוקיי, זה היה סיפור טוב. איפה הוא יכול להשתפר עוד?"

וכשעמדתי שם, מתוסכל מהעובדה שהיא לא מחמיאה לסיפור ההו־כה־מוצלח שלי, לאט לאט התחלתי להבין מה היא אומרת. זה שזה היה סיפור טוב זה לא אומר שהוא היה סיפור מושלם, והסיבה האמיתית היא שאין דבר כזה, סיפור מושלם. גם אין דבר כזה טקסט מושלם. לכל טקסט – כל טקסט – יש עוד צעד. כל טקסט יכול להשתפר.

ומאז אני שואל את עצמי בסופה של כל כתיבה: מה הצעד הבא של הטקסט הזה? לאן הוא יכול ללכת? איך הופכים אותו ליותר טוב ממה שהוא?

זו גם שאלה שחביבה עלי בסדנאות כתיבה, בין היתר כי היא מעבירה את הכותב, באחת, ממוד של 'היי, תראו איזה יופי כתבתי' למוד של למידה. ולא שאין צורך בקבלת מחמאות על הכתיבה שלנו, אבל אסור לנו להישאר שם, במקום הזה, שבו אנחנו חושבים שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, כלומר שהטקסט שלנו מושלם. כי אין דבר כזה, טקסט מושלם.

אל תהיו פרפקציוניסטים

אני חובב גדול של Nas Daily, הולוגר (ככה כותבים את זה?) הערבי־ישראלי שפעיל בעיקר בפייסבוק. הוא מעלה בתדירות די גבוהה סרטונים של דקה מכל מיני מקומות בעולם. קראתי פעם ראיון איתו, ושם שאלו אותו 'זה לא מטורף, לעשות כל יום וידאו?'

הוא ענה:

"יש סיפור על פרופסור אחד שחילק את התלמידים שלו לשתי קבוצות, וביקש מכל קבוצה ליצור ב-45 דקות את האגרטל הכי טוב שהם יכולים. קבוצה א' עבדה על אגרטל אחד, וקבוצה ב' היתה צריכה ליצור כמה שיותר אגרטלים ולבחור את הטוב מביניהם. קבוצה ב' ניצחה, כי היא למדה מהטעויות של עצמה. אם אני אשקיע חודשיים בווידאו אחד אני לא אלמד לעשות סרטונים. זאת גישה מאוד מיליטנטית, אבל היא היחידה שעובדת".

בדיוק. וואי, בדיוק.

תקשיבו, פרפקציוניזם זה אחלה, באמת, אבל חשוב יותר לעשות, ולעשות הרבה. תעזבו את מה שאתם משקיעים בו עכשיו חצי שנה; תכתבו משהו אחר, חדש. העשייה המתמדת הזו היא היחידה שעוזרת לנו להבין איך יוצרים, איך כותבים, מה אנחנו עושים כשאנחנו כותבים. זה נכון לכל דבר: לכתיבה, לקולנוע, אבל גם, נניח, למשל, להפקת כתב עת. עדיף לקפוץ למים ולעשות מאשר לחשוב על זה בלי סוף ואז לא לעשות כלום.

אל תפחדו. אם מה שתעשו יהיה רע, אף אחד לא יזכור את זה. אם זה יהיה טוב, כולם יעופו עליכם. קומו לכתוב. קומו לפרסם. קומו ליזום. העולם (ואני) מחכים לכם 

_________________
רוצה להיות הראשונה שמקבלת עדכונים על הסדנאות הבאות? ההרשמה כאן: https://wp.me/P83gZR-8l
רוצים דחיפה, עזרה, משוב או ליווי אישי? דברו איתי בפרטי

איך אפשר לבטוח במילים

לפני כמה חודשים שאלה אותי Elana Schwartz, שהיא אשפית של מילים וגם הייתה אצלי בסדנת המבוא, את שאלת הבטחון בכתיבה:

"איך בעצם אתה יודע אם המילים שלך טובות? ומתאימות למסגרת אליה הן נשלחות? זה עניין של ידיעה/ שאלה/ בטחון מתחדש כל פעם?
איך שמים בטחון במילים?"

כתבתי לה חזרה:
"איך אני יודע שהמילים שלי טובות? אני לא יודע. אבל אחרים יודעים. אני יודע שהמילים שלך טובות."

והיא ענתה: "זה עונה לתשובה ולא לתחושה ואיזה באסה כי זה העניין בעצם."

ואני כתבתי:
"כן, אני יודע. אבל השאלה שלך הייתה שאלה גדולה מדי מכדי לענות לה, וניסיתי לענות בכנות. אני באמת לא יודע. אני חושש כל סיפור מחדש, ואני מחפש את האשרור החברתי כדי להגיד לעצמי 'זה נכון, מה שאתה עושה'. אבל כבר נכשלתי בחיים, קיבלתי ביקורות קטלניות, לא זכיתי בתחרויות וזלזלו בי ובכתיבה שלי. אז זה קשה, ובעצם שני הדברים היחידים שגורמים לי להמשיך לכתוב זה הרצון שלי להגיד דבר מה לעולם והאמונה שלי באנשים שמעודדים אותי, שהם לא מעודדים סתם, שהם מאמינים באמת בכתיבה שלי. בסוף בסוף, כמו שניסיתי להגיד במפגש הראשון, אני חושב שכתיבה היא תקשורת. כמו בכל תקשורת יש בה מרכיב של 'אני רוצה להגיד משהו' אבל גם את המרכיב של 'אתה רוצה לשמוע אותי', ולהפך. אולי לכן אני לא כל כך מאמין בכתיבה שלי, אבל מאמין גדול בבני אדם."

—-
(זו שאלה שצצה שוב ושוב בצורות שונות, בפורומים שונים, אז חשבתי שיהיה בזה תועלת.

וגם:
כאן נרשמים ל נקודה; פסיק שלנו:
https://lp.vp4.me/eohf
כאן נרשמים לעדכונים על הסדנאות והקורסים הבאים:
https://yehudagizbar.com/הרשמה-לסדנאות

מחכה לשמוע מכם ומכן.)

דברים שלעולם לא אגיד בסיומה של סדנת כתיבה

אני רוצה לדבר רגע על דבר מה שקורה בסדנאות כתיבה מסוג כתיבה יוצרת. הוא לא הדבר היחיד שקורה בסדנאות כתיבה, ולמעשה הוא גם לא הדבר העיקרי שקורה בסדנאות הכתיבה, אבל הוא משהו שאני הולך איתו לאחרונה והוא חשוב לי. אני כותב אותו באורך הזה ומפרסם אותו, מפני שאני מקווה שהוא יהיה חשוב גם לכם.

אני  חושב שהנקודה הכי מדוייקת להתחיל בה היא הנקודה שבה מישהו אומר לך שהוא אוהב את מה שכתבת. הוא קרא בפייסבוק. הוא אומר את זה סתם בדרך במין מפגש מסדרון. יש לו כוס קפה ביד. הוא ממהר. אין הרבה מחשבה מאחורי מה שהוא אמר, אבל זה פועל עליך כמו קָטָלִיזָטוֹר. המחמאה מפעפעת פנימה ומתחילה לתסוס. אתה חושב: אולי אני באמת יודע לכתוב. אולי כדאי להמשיך. היא מפעפעת פנימה דווקא מפני שאחרי שסיימת לכתוב הסתכלת על הטקסט ואמרת 'זה לא מספיק טוב אבל אני לא יודע למה'. המחמאה מכסה לרגע את נקודת הפגיעות שבה אתה לא בטוח עד הסוף באיכות הכתיבה שלך, או במה שרצית להגיד, או ביכולת של המילים שלך להגיע לאנשים אחרים. לרגע אתה חושב שאתה מסוגל.

המחמאה גורמת לך להמשיך, והיא מניעה איזה גלגל: אתה ממשיך לכתוב ואנשים ממשיכים להחמיא. אם אתה אדם מסוג מסוים – וחלקינו, אכן, אנשים מהסוג הזה – אתה תסתפק במחמאות. מחמאות של משפחה, של חברים, של קולגות לעבודה. לאנשים לא אכפת להחמיא, אתה שמח לקבל מחמאות. לפעמים הם מכסות – מחפות לחלוטין על הנקודה שבה אתה לא בטוח לחלוטין אם אתה עצמך אוהב את מה שיצא. אם הוא נכון. אתה מתחיל להאמין למחמאות, ומסתפק בהן. כשאנשים אומרים לך 'אתה צריך לעשות עם זה משהו' ו'אולי תלך ללמוד משהו בתחום', אתה מאמין להם. חבר ממליץ לך על סדנת כתיבה שהוא היה בה, ואתה נרשם.

אבל אם אתה אדם מהסוג השני, יחד עם הכתיבה יתגלגל איזה היסוס תמידי: הכיוון שלך הותווה כבר אבל אתה לא יודע אם אתה רוצה לצעוד בו. אם אתה מסוגל לצעוד בו. הצעדה – הכתיבה היומיומית, הסיזיפית, המאבק עם הטקסט – נדמית לך כמו הדבר הנכון לעשות ובה בעת כמו הדבר שאי אפשר לך לעשות. הקול הפנימי אומר אולי, האנשים בחוץ אומרים בטח, בוודאי. מה אכפת להם. הם לא צריכים להתמודד עם התוצאות. אם אתה באמת יודע לכתוב – מי באמת יודע לכתוב? מה זה ה'יודע' כאן? – אתה צריך לעשות עם זה משהו, מפני שעם כח גדול באה אחריות גדולה. מפני שאדם צריך לעשות את מה שהוא יודע לעשות. וגם קצת, כך אתה חושד, מפני שעד כה לא הסתמן איזשהו כיוון אחר ככיוון שאותו אתה צריך לקחת בחיים.

אז אתה נרשם לסדנת כתיבה. אבל סדנת הכתיבה לא באה כמינוף. אתה לא אומר לעצמך 'אני אלך ללמוד כתיבה כדי לעשות עם זה משהו רציני'. סדנת הכתיבה באה קצת בשביל לתת מענה סופי להיסוס הזה, לשאלה האם זה טוב או לא. האם זה שווה התייחסות, ואם כן, איך להמשיך מכאן.  בתודעה שלך זה נראה בתור 'המנחה יגיד לי איך צריך לכתוב' או 'המנחה יגיד על מה צריך לכתוב' או משהו מעין זה. אתה אומר לעצמך – יש כאן מישהו מקצועי. הוא למד את התחום. הוא קרא. הוא יודע לתת שיפוט סופי לשאלה האם זה, כלומר הטקסט הזה – או, בניסוח אחר, הבחירה שאני רוצה לעשות עם החיים האלה – טוב או לא. האם זה מה שאני צריך לעשות. האם להתמסר.

יש עוד סוגי נרשמים לסדנאות, כמובן. אנשים מגיעים לסדנאות כדי לתת לעצמם זמן איכות עם עצמם, כדי לקבל השראה, כדי להפתח לכתיבה, כדי לפגוש אנשים מעניינים – בנים, בנות, בנים ובנות, דייט מהוסס בעשר בלילה, אחרי הסדנה, בפאב מקומי, אחר כך חברוּת, אולי חתונה – אבל אני לא רוצה לדבר עליהם, מפני שהאנשים האלה לא באו לסדנה בשביל המנחה או בשביל המשוב, אלא בשביל עצמם. לא שזה רע, להפך. אבל לרגע, בהקשרים האלה, אני רוצה לדבר על עצמי, בתפקיד שלי כמנחה.

הנחיית קבוצות מקצועיות היא מקצוע שקל מאוד להדרדר ממנו ליוהרה. למעשה היוהרה תלויה בהגדרת התפקיד, באמירה 'אני יודע, אני מבין בתחום מסוים, בואו ללמוד ממני', ובהבנה שאנשים אכן מגיעים ללמוד ממך. כלומר, הם תופסים גם אותך כיודע. בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא, כלומר, מבין עד הסוף בתחום אותו אתה מנחה. אתה מתעסק בו כבר שנים, נכון, אבל עדיין נתפס מדי במערומיך. עדיין יש קשיים שאתה לא יודע לפתור, בעיות שאתה לא יודע איך להתמודד איתם, טקסטים קשים מדי, קלים מדי, מטופשים מדי, טובים מדי, כאלה שאתה לא מעז לגעת בהם מחשש שמא משהו יתקלקל. היוהרה היא מעגלית מכיון שהאישוש לתפקיד בא מבחוץ, מהקהל, ומה יותר פשוט מאשר לבוא ולספק לקהל את מה שהוא מבקש. במקרה הזה, מחמאות.

כאמור, לאף אחד לא אכפת לקבל מחמאות. האנשים שלא באו בשביל לשמוע את דעת המנחה, לא אכפת להם לקבל מחמאות. האנשים שבאו בגלל החבר שאמר 'אתה חייב לעשות עם זה משהו', מקבלים תשובה. גם האנשים שבאו בגלל התהייה האם זו הדרך הנכונה לצעוד בה מקבלים תשובה. אתה מספר לעצמך סיפורים. אתה אומר: אני יוצר כאן מרחב בטוח. אני יוצר מרחב מקבל. מחבק. מכיל. אנשים יכתבו היטב. אתה אומר: אם יצא מכאן סופר מפורסם, אני אוכל להגיד לכולם שאני הייתי זה שדחף אותו בצעדיו הראשונים. אי אפשר לטעות בטעויות. אנשים יצאו בתחושה טובה, יביאו לקוחות חדשים. אני אמשיך לשמור על הכבוד שאני מקבל מהתלמידים. גם הכסף משחק כאן תפקיד.

אבל אם אתה אדם כן, כלומר אדם שמנסה (והניסיון חשוב כאן יותר מאשר ההצלחה) להיות מלא כנות כלפי עצמו וכלפי הסביבה, אתה יודע שמתחת לפני השטח של היוהרה מסתתרים שניים: הפחד וחוסר המודעות. אנשים שמתגאים מחפים על המקום שבו הם לא בטוחים בעצמם, או לא בטוחים באחרים, או חוששים שכל זה יחדל לקרות פתאום. לפעמים הם לא יודעים שהם מפחדים, או לא יודעים שהפחד מייצר יוהרה, או לא שמים לב שהם בעמדת כח כלפי המשתתפים ושיש משהו נעים מאוד בעמדת הכוח הזה, גם כשהיא כופה, באופן פרדוקסלי, כמעט, מרחב מכיל ונעים ומחבק. והבעיה בפחד וחוסר המודעות אינה עצם קיומם, אלא המדרון אליו הם מובילים: הסדנה שלך הופכת להיות מרחב מזוייף. מרחב לא אמיתי. אתה מוצא את עצמך מגלם תפקיד במקום להיות עצמך. מנסה להתאים לתפקיד שאנשים מצפים ממך – כך אתה חושב – להיות בו, ואתה מפחד לעזוב את הדמות הזו, שאתה מגלם, אבל זה לא אתה, וקשה לחיות תמיד בתפקיד של מישהו אחר. בסוף יהיה לך רע. זו הכנות הפנימית.

והכנות החיצונית פשוטה יותר. אתה יודע שאתה משקר לאנשים. מציג מצג שוא, ליתר דיוק. אנשים מקבלים מחמאות, אבל הם מבקשים לדעת את האמת כפי שאתה רואה אותה. אתה יכול לשקר להם, אבל איזה מין אדם זה עושה ממך?

ומפני כן כשאתה מנחה אתה מנסה להגיד את מה שאתה באמת חושב. כשאתה מתלהב אתה מתלהב. כשאתה לא יודע אתה אומר, אני לא יודע. אתה אומר 'אני צריך לשמוע את זה שוב', או 'אני צריך לחשוב על זה קצת, לא יודע לענות מהר'. וגם את הכנות הזו אתה משתדל לבדוק כל הזמן, מפני שגם היא יכולה להביא לגאווה או ליוהרה, שהרי מה יותר נוח מלהתגאות (בפומבי או בפרטי) בהיותך 'אדם טוב', בהיותך 'עניו', בהיותך 'מלא כנות', שלא לומר 'אותנטי', 'אומר את מה שהוא חושב', ושאר תארים שיכולים להיות מזוייפים ככל תואר אחר. ולכן אתה מנסה כל הזמן לפרק את התדמית הזו. כלומר לנסות שלא לחשוב מה חושבים עליך, אלא להיות ישיר וכן ואנושי, ולעמוד מול המשתתפים כמו שאדם עומד מול בני אדם, ולא כמו שמנחה עומד מול משתתפים, וזה אכן מעגלי, אבל אתה חושב שאתה משתפר בזה. אתה לפחות מקווה שאתה משתפר בזה, שאם לא כן מה הרווחנו.

ואז קורים שני דברים.

הדבר הראשון שקורה קורה אצל האדם מהסוג הראשון. הוא שמע כל הזמן, מכל סביבותיו, 'איזה יפה אתה כותב', ועכשיו הוא עומד מול מישהו שאומר לו 'זה לא מספיק טוב', 'אתה יכול יותר', 'תנסה לעשות משהו אחר, משהו שמעולם לא עשית'. זה יוצר תחושה רעה. אתה יודע את זה. אתה יודע שאין שום דרך – שום דרך – לגרום לביקורת להיות דבר נעים. ביקורת היא דבר שלילי מעצם מהותו. אפשר לרכך את המכה, או את הישירות שלה, או את העוצמה שלה, אבל בסופו של דבר תהיה כאן איזו מכה שאדם מקבל, והאדם מהסוג הראשון מתערער ממנה. הוא מתחיל לחשוב: רגע, אולי אני לא באמת טוב? אולי החברים שלי שיקרו? אולי הם לא מבינים? וחושב גם: אולי המנחה הזה לא מבין שום דבר? חבל שהלכתי אליו. סתם בזבזתי כסף. אני לא אמליץ עליו לאף אחד.

אבל לפעמים, לפעמים, הערעור הזה מוריד את שכבת המחמאות שהאדם ההוא קיבל, והוא הופך להיות אדם מהסוג השני, אדם שתוהה: זה מה שאני צריך לעשות? האם אני יודע לכתוב? מה עלי לעשות?

הדבר השני שקורה הוא אצל האדם מהסוג השני, שהסדנה לא נותנת לו מענה. אדרבה, היא דורשת ממנו. הוא מצפה למחמאות או לביקורת שלילית, ולא מקבל מספיק לא מזה ולא מזה. במקום לקבל את התשובה החד משמעית הוא נאלץ לעמוד מול הכתיבה עצמה, בתצורתה הממשית, ולשאול את עצמו את השאלות הראשונות, שמהם התחיל ומהם ביקש לברוח: מי אני? מה המשמעות שלי בעולם הזה? מדוע אני עושה את מה שאני עושה? האם יש לי מה להגיד לעולם? למעשה זה הרגע הראשון שבו הוא פונה פנימה באופן ממשי, כלומר מתחיל לכתוב ולהתמודד עם מי שהוא ועם מה שהוא, ולא עם הציפיות של האנשים האחרים, המחמאות שלהם או הדרך שהם מצפים שהוא ילך בה בחייו. הכתיבה מתחילה להיות מהפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. כלומר לא מענה לציפיות של אנשים אחרים ל'כתיבה טובה', אלא כתיבה שמהווה השפה הכי מדוייקת למה שקורה אצלו בפנים ולדרך שבה הוא רואה את העולם.

גם זו לא תחושה טובה בהכרח. זו תחושה מערערת. יש משהו מאוד נוח בדרך שהותוותה לנו מלכתחילה, או במחשבה שמישהו אחר יכול לקחת את האחריות על השאלות הגדולות של החיים שלי, וכן הלאה וכן הלאה. זה לא אומר שצריך להישאר בערעור הזה לנצח (אני מכיר אתכם, משוררים מיוסרים!), אבל הערעור הוא נקודה טובה להתחיל בה. זה אומר שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות, לקלף את הגלדים, למצוא את הגרעין, את הלשד של הקיום שלך בעולם. וככותב, אין משהו טוב מזה שתוכל לעשות. כמובן, באותה נשימה, זו גם מלאכה שלעולם לא תיגמר.

במין הפוך על הפוך, שני הדברים האלה מפרקים אצל המנחה את אותה תחושה שממנה הוא נמלט מלכתחילה: כלומר, אותה תחושת יוהרה, או פחד, או חוסר מודעות. התחושות האלה מתפרקות מפני שהוא כבר לא במוקד הסדנה. המשתתף עובר להיות המרכז שלה, וכך גם הכתיבה שלו, והכנות, והמשתתפים לא בהכרח מרוצים מהסדנה או מההנחייה, ולא מרגישים את השואו שהם יכולים היו להרגיש, או מקבלים את המחמאות שהם יכולים היו לקבל, והוא יכול להיות מי שהוא. זה חבל דק מאוד, מפני שהמרחק בין 'אני לא מרגיש מרוצה מספיק' ובין 'לא אמליץ על הסדנה שלך' ובין 'העבודה שלך תפסיק להתקיים' הוא מרחק דק מאוד, כמעט לא קיים, ואפשר ללכת עליו רק במקרה שאתה משתדל מאוד, משתדל בכל כוחך, להיות תמיד אתה עצמך.

זה לא מקום שקל להיות בו או להתמיד בו, אבל זה המקום הנכון להיות בו. זה המקום הנכון מפני שמנחה סדנאות כתיבה הוא אף פעם לא רק מנחה סדנאות כתיבה, כלומר, הוא אף פעם לא רק התפקיד או הדמות שלו, והוא תמיד אדם עם משפחה וחיים וכלב קטן שצריך להתפנות שלש פעמים ביום וכן הלאה וכן הלאה, ובהקשר שלנו, הוא גם נמצא באותה עמדה שבה המשתתפים שלו נמצאים, כלומר, ככותב. והוא משתדל לכתוב ולא רק לקרוא או להגיב, וכמו שהוא יודע היטב, הדרך היחידה לכתוב משהו אמיתי, כלומר משהו נכון, משהו שיש לו קיום בעולם, הוא להיות אתה עצמך. לכתוב מבפנים החוצה. זה לא אומר לא להיות מודע למי שקורא או לאיך שקוראים; זה אומר שאתה לא אומר את מה שנראה נכון או את מה שאנשים מתלהבים ממנו או עושים לו לייקים או אוהבים או אפילו משהו שנראה אסתטי, אלא את מה שאתה מרגיש ובצורה שאתה מרגיש ובשפה המדוייקת ביותר שאתה יכול למצוא לזה. ועד כמה שזה נשמע מוזר, זה אחד הדברים הקשים ביותר לעשות.

אני יודע שהטקסט הזה כולו הוא בגוף שני, ויודע גם שמאוד קשה לקרוא אותו בלי להגיד 'אה, הוא מדבר על עצמו', מפני שאני אכן מדבר על עצמי, ואני כותב בגוף שני מתוך אותו קושי לכתוב בגוף ראשון (מפני אותה היוהרה האמורה לעיל, וכן הלאה וכן הלאה), ואני גם יודע שהטקסט הזה יכול להתפרש בצורה שאני לא רוצה להתפרש, כלומר כמין פרסומת לסדנאות או, גרוע מזה, כמין הילול עצמי חסר מודעות. זו גם הסיבה שלעולם לא אגיד דברים כאלה באירוע סיום של סדנה. ובכל זאת אני כותב את זה ומפרסם את זה, מפני שאני חושב שהכתיבה החוצה, לפי דעת הקהל, היא מלאת נזק, גם לאדם וגם לקוראים, והכתיבה פנימה היא מלאת חסד וחמלה וטוב, ומפני שהפחד שמא יחשבו עלי אי אלו דברים הוא בדיוק מה שאני מבקש להתמודד מולו, ומפני שאני חושב שבסוף, בסוף, כשאדם מצליח לכתוב את עצמו בשפה הנכונה מתחולל איזה קסם, שלא לומר, נס. ובאופן אישי הייתי שמח אם ניסים כאלה היו מרבים יותר להיווצר בעולם.

גרעיניות הקול של הכתיבה

כצפוי, אחרי הסילבוס שפרסמתי שבוע שעבר שלח לי ידיד המערכת, נקרא לו מ', הודעה בפרטי. אולי תכתוב קצת משהו מהתכנים שהעברת אז, הוא הציע, ואני אמרתי לו – אמנם הפייסבוק מציע לי לכתוב פוסטים קצרים וויזואלים לחשיפה מירבית אבל נו, חשיפה זה אוברייטרד, יודע מה, יאללה, תבחר נושא. תתחיל מההתחלה, הוא אמר, ואני אמרתי אממ. מה ההתחלה? גרעיניות הקול של הכתיבה. לא זכרתי מה זה אומר בכלל, אז הלכתי לדף המקורות, לבדוק.

הסתבר לי שנקודת הפתיחה הייתה בדמיון שיש בין כתיבה ובין דיבור. אנחנו מכירים המון הבדלים ביניהם, כמובן, אבל שניהם מנכיחים אותנו, הכותבים והדוברים, באוויר העולם. כתיבה יותר מקבעת, דיבור הוא יותר נידף, אבל שניהם מוציאים משהו מתוכינו החוצה, לאנשים אחרים. זה משליך גם הלאה – כשאנחנו קוראים אנחנו כמו שומעים קול שמקריא את הטקסט אצלנו בראש בצורה מסויימת.

מה שעניין אותי בסדנה ההיא היה הממשות שיש לקול, מול חוסר הממשות שיש לכתיבה. לקול אנושי יש משהו שניתן לקרוא לו גרעיניות, והוא קצת כמו שאנחנו תופסים גרעיניות בצילום: משהו מחוספס, לא מדויק, לא מכני. אולי מדויק יותר יהיה לקרוא לזה בסיסי או ראשוני. כוונתי לומר שהקול האנושי מכיל בתוכו איזו ממשות, מעצם היותו קול שיוצא ממיתרי קול ממשיים, של בני אדם ממשיים, והיא זו שנותנת לו את האמינות, את הנכונות שלו. הוא קול 'אמיתי'.

אבל בכתיבה, בעיקר בכתיבה במחשב, אין את זה כל כך. האותיות הן אותן אותיות, השפה היא אותה שפה. זה מוביל לתחושה של טקסט 'חלק', מעוצב. אם להמיר את זה חזרה לקול, אז מאוד דומה לצורה שבה נאומים ננאמים. הם נשמעים מאוד 'נכונים', אבל באותה נשימה הם נשמעים מעושים; לא כך בני אדם מדברים. כך הם כותבים. אבל גם בכתיבה זה יוצר איזו תחושה שטוחה, מעין הרמוניה מושלמת, מהוקצעת, של טקסט.

כשחשבתי על גרעיניות הקול של הכתיבה ניסיתי לחשוב על המקום שבו האדם האמיתי, שנמצא מאחורי הכתיבה, מגיח. איפה זה יהיה. אפשר להרגיש אותו בכתב היד שלו, כמובן, אבל שוב – אנחנו כותבים במחשב, ומפרסמים בספרים מודפסים. אז שם זה לא יכול להיות. איפה זה כן יהיה? ככל הנראה, ברובד הצורני השני של הטקסט. כלומר בבחירת המילים, הדימויים, הרעיונות, ובבנייה שלהם.

זה הזכיר לי שיש מישהו שלמד איתי איזה שלש שנים שהיה כותב מאמרים לכל מיני עיתונים, והמשותף לכל המאמרים שלו היה שהם היו שטוחים מאוד. לא היו בהם קפלים, פינות נסתרות, דברים שצריך ללמוד או לפענח או לנסות להבין מה מונח מאחורי הטקסט. הם היו מאוד מאוד בהירים, כתובים בשפה מאוד גנרית. הדימויים היו דימויים קצת קלישאתיים. המבנה של המאמרים היה מדויק. הכל היה במקום. ובהתאמה – הם היו חסרי כל קול ממשי. גם אם הרעיון היה מקורי וראוי לדיון, הצורה שבה הוא עוצב ונוצק למילים הייתה שקופה, והוא נפרש על הטקסט לראווה בלי שום מקום להתחבא בו.

וכשניסיתי ללמד את גרעיניות הקול של הכתיבה, ניסיתי לאחוז במקומות שבהם הטקסט מתחספס. כלומר במקומות שבהם הוא לא שלם. שהמטפאורה לא ממש מובנת בקריאה ראשונה, שהדימוי לא מדויק, שהפיסוק, מבנה המשפט, אפילו הניסיון לדייק את התחושות – הם מחוספסים. הם לא מפוענחים עד הסוף. הם דורשים השהייה, הקשבה, פענוח. הקיצור, התחושה שיש מישהו שמדבר מאחורי הטקסט, וצריך להרגיש את הטקסט בשביל להבין ולהגיע למה שהאדם הזה, הכותב, רצה להגיד.

או, לפחות, כך נראה לי אחרי הניסיון להבין את דף המקורות מהסדנה ההיא.

לקלף את הבצל

סיפור שקראתי היום (קישור) הזכיר לי מושג שאני משתמש בו לא מעט בסדנאות שלי, ואני קורא לו 'לקלף את הבצל'. המשמעות שלו היא שמתחת לכל דבר בעולם יש עוד שכבה של רגש ושל משמעות. בדרך כלל כשאנחנו כותבים אנחנו כותבים את השכבה החיצונית שלו, אולי שכבה אחת נוספת, אבל למעשה – אפשר לקלף את הרגע עוד ועוד, ולזקק אותו עד למקומות הראשוניים ביותר של ההתרחשות ושל הרגש.

טכניקה פשוטה בשביל לעשות את זה היא לשחק במשחק המעצבן שחברים שלי שיחקו בו בכיתה ה'. קוראים לו 'מה זה אומר', וזה אומר שעל כל דבר שאומרים, שואלים – מדי, אינסטינקטיבית – מה זה אומר. אוקיי, אתה לא רוצה לשחק כדורגל עם כולם בהפסקה. מה זה אומר. שאתה לא רוצה לרוץ. מה זה אומר. שאתה מפחד מההמון. מה זה אומר. שיש משהו בהיבלעות הזו שמבהילה אותך. מה זה אומר. שאתה מחפש להיות מישהו. אוקיי. רגע. וואי.

(אפשר לשחק את המשחק הזה גם עם המילה 'שפירושו' או עם השאלה 'ואז מה?').

מה שיצא לכם בסוף זה סיפור, או קטע, שמצליח לא לדבר על משהו רק מבחוץ, אלא שנכנס פנימה. סיפור שמצליח להחזיק גיבור עם כמה שכבות נפש (אליס מונרו אלופה בזה; כל סיטואציה שלה מעמיקה את הגיבור בעוד שכבה. הנה מאמר של ג'ונת'ן פראנזן שאומר את זה בצורה קצת אחרת). יצירה אמנותית שבאמת מתעסקת בעולם הזה ואומרת עליו משהו, ולא רק מנתחת אותו מהצד השטוח שלו, החשוף לעין.

 


(מלא אנשים (ונשים) שואלים אותי בהודעות תגיד, יהודה, מה קורה עם הסדנאות הבאות. ותכל'ס לא נעים לי להגיד, כי הסבב הבא של הסדנאות מתחיל אחרי החגים הבאים, כלומר אחרי סוכות, אבל הם צריכים משהו כרגע. בעיקר, אם נודה על האמת, עסקים שצריכים ללמוד לכתוב תוכן ושיווק, וכותבי סיפורים שמחפשים נקודת התחלה לדבר העצום הזה שנקרא סיפור.

ולשניהם אני אומר תקשיבו, בכנות, אין לי סדנה אבל אני עדיין כאן. יש לי סיכומים שכתבתי לעצמי ולסדנאות שלי במהלך הסדנאות הקודמות שלי. זה קצת מתומצת, אבל מסודר היטב. זה לא עומד בפני עצמו, אבל היי, אני כאן ואני זמין לכם. אני עונה לשאלות, אני נותן משוב (לפעמים מיידי, בעיקר לעסקים), ובסך הכל יוצא לכם משהו שמאוד דומה לסדנה אישית, אבל במחיר נמוך משמעותית.

וזהו. יש עוד מקום לשלשה כותבים או כותבות במחיר נוח. זה לא מתאים לכולם, אבל למי שזה מתאים לו, או לה, זו יופי של הצעה. אם בא לכם, שלחו לי הודעה כאן, במייל, באתר או בוואטסאפ. איך שנוח לכם. אני כאן בשבילכם)

דייקו

לפני כמה שבועות קיבלתי מייל ממישהי. היי יהודה וזה, מה נשמע, אתה יכול לקרוא את מה שכתבתי? הקובץ מצורף. כרגיל אמרתי כן, כלומר, אני אשתדל, אם יהיה לי זמן וכל זה, אם את רוצה אני עושה דברים כאלה בצורה מקצועית יותר בתשלום, לא, היא אמרה, אין לי כסף. טוב, אמרתי, שיהיה. אם אמצא זמן, אקרא. הקיצור, באיזו הפסקת אוטובוס קראתי ומה אגיד לכם, חשכו עיני; זה היה איזה עשרה עמודים של סיפור, וכלום לא קורה בו. המון מלל, המון התבחבשות, שום דבר אחר.

וחשבתי על זה שלפעמים אני מצטער על זה שיש לכותבים וכותבות בימינו מחשב אישי. תכתבו ביד, אני מציע לפעמים. מה רע. פתאום תגלו שלא כל המילים שאתם משתמשים בהן נצרכות. תתחילו לחשוב קצת על מה שאתם כותבים ואיך. יהיו לכם הפסקות חשיבה בין משפט למשנהו, בזמן שאתם מנערים את כף היד. במקום זה המחשב וקלות ההקלדה מציעים לנו מלל, מלל, מלל, ואין סוף התבחבשות.

בהתאמה, אחד הכלים שאני משתמש בהם הכי הרבה הוא להציע לכותבים לכתוב את אותו השיר, אבל בחמש שורות. רק בחמש שורות. לקחת את הסיפור שלך ולנסות לספר אותו בפיסקה (לרוב אני מבקש במשפט, אבל מסתבר שזה עדיין קשה לאנשים). לראות איך כל המסביב יורד ורק הליבה של השיר או של הסיפור נשארת. הרעיון עובר פתאום איזה דיוק, הכוונה, מיקוד על מה אנחנו רוצים להגיד ואיך. העלילה מדייקת את עצמה. המסר השיווקי הופך להיות מושלם. הכל נהיה הרבה יותר ברור, פתאום.

נסו את זה בבית, תראו איך זה עובד מדהים.

(מיותר להגיד שלא אמרתי לה את כל זה. כתבתי רק 'יופי של סיפור. אולי כדאי לקצר אותו קצת. תמשיכי לכתוב'. ככה זה כשהביקורת בחינם).


ואני מזכיר שתחרות הסיפורים הקצרים נמשכת ובגדול. הפרס – כרטיס זוגי לסרט דרייבר. פרטים כאן.

 

איה קניוק על הטירוף

איה קניוק, הבת של, התאשפזה שנים במחלקות סגורות והוציאה על זה ספר. מתוך ראיון בידיעות אחרונות.
via Maayan Yossef Magenheim

34493142_850351131829521_927218185768271872_n

(באופן כללי נתפסתי לזה כי אני תמיד מרגיש שהניסיון לאחד יצירה עם טירוף קצת מפספס את תהליך היצירה ואת הכובד, הבשלות, היכולת לעסוק במשהו בצורה רצינית. בסוף בסוף, יצירות 'מטורפות' עוסקות יותר בטירוף מאשר בכל דבר אחר, וזה פספוס גדול בעיני.

אבל מה אתם חושבים? וחושבות?)