קטגוריה: כללי

א.
לפני חצי שנה בערך חבר סיפר לי שהוא וזוגתו מתלבטים אם להביא עכשיו ילדים, ודנו בנושא על קפה בחצר שלנו והוא הציג צדדים לכאן ולכאן. אחרי שהוא הלך אמרתי למרב שבעוד כמה חודשים הוא יבוא לספר לי שהם בהיריון. לא מזמן החבר הזה הופיע אצלנו, ישב לקפה ובא לעדכן משהו. זוגתך בהיריון, אמרתי. נכון! הוא אמר. איך ידעת?
אמרתי לו שמי שבאמת מתלבט, לא מתלבט. זה ניסוח קצת עקום, אבל במובנים רבים, עצם הצבת ההתלבטות משמעה 'החלטתי אבל אני מפחד אולי זה לא הזמן המתאים', ובמקרה כזה, קצת זמן והפחד נעלם.
אפשר לקרוא ככה את המונולוג המפורסם בהיסטוריה; 'להיות או לא להיות'. אפשר לומר שהמלט מתלבט, ובסופו של המחזה מכריע והולך בעיניים פקוחות לדו קרב שהוא לא ישוב ממנו. זו לא הקריאה היחידה האפשרית, כמובן. המונולוג הזה יכול להיות קריאה לספיגה של חיצי הגורל האכזר, לא לשים להם קץ. והמלט עצמו משתנה לאורך המחזה. אבל אולי, ככה אני תוהה, אולי בעצם הצבת המונולוג הזה במערכה השלישית, כבר שם המלט מתנבא על סופו.
ב.
לימדתי היום ברוח צעירה את המלט, וניסיתי להניח לתלמידים שלי את האצבע על הדבר שהופך את המחזה הזה לכזו קלאסיקה. צריך להודות בכנות שאנחנו כבר בשלב שבו המלט הוא כמו המונה ליזה, כלומר המחזה מקבל הדהוד תרבותי שנובע מההדהוד הקודם. ולמרות זאת, אמרתי, מה כל כך מוצלח במחזה הזה מכל מחזות שייקספיר?
האמת היא שכמחזה הוא לא מושלם. יש בו עלילת משנה שלא שזורה כמו שצריך (במחילה מכבוד), יש כמה עריכות משנה שהשאירו שורות מיותרות במחזה (נניח, הפנטומימה בפרולוג למחזה שלא משפיעה על קלאודיוס), דמויות המשנה לא אחידות, ועוד ועוד. אבל המלט, כשמו כן הוא, קם ונופל על הדמות הראשית. המלט.
העניין הוא שאנחנו לא מסוגלים להסביר את המלט עד הסוף. אם בוערת בו הנקמה, למה הוא הססן? למה הוא לא הורג את קלאודיוס כשהוא יכול? אם הוא לא משוגע אלא רק עושה את עצמו, למה נגלית רק אליו הרוח (במערכה הרביעית)? אם הוא בדיכאון, למה הוא כל כך פעיל? ולמה בעצם הוא הולך בסוף לדו קרב הזה?
ג.
כמעט כל תיאוריה פסיכולוגית 'אחידה' יוצרת איזו לקונה, אבל שייקספיר הצליח ליצור דמות שהתנועה הפסיכולוגית שלה – מאבל לכעס, מכעס לדיכאון, מדיכאון לנקמה, מנקמה לקריסה נפשית, לאבל מחודש וליאוש מתוך השלמה – מורכבת מלפחות שלש או ארבע סיבות שונות הסותרות זו את זה.
אם מנסים להעמיד את הדמות על סיבה אחת, סופה להיכשל, ולכן אנחנו כל כך מתקשים להסביר אותו, אבל בהחלט מסוגלים להבין אותו, להזדהות איתו, להיחרד כשהוא עושה את הטעות הגדולה שלו (ההריגה בשוגג של פולוניוס), ולהבין אותו כשהוא מבין שמכאן אפשר רק למות.
ד.
במובן מסוים, אבא שלו חי רק באמצעות הצורך לנקום אותו. אם הוא ינקם, הסיפור יסתיים, ואבא שלו ישכח. זה לא רק סיפור על נקמה. הנקמה היא כסות לאבל, והאבל – כסות לזיכרון. המלט כועס על אמא שלו בגלל ששכחה, לא בגלל שבגדה (הוא לא יודע את זה עדיין), והופעתו של האב כרוח רפאים היא לא רק הופעה ממשית על הבמה, אלא גם הופעה של אב בנפשו של בן, אב שאומר 'סימבה, שכחת אותי'. המאבק הפנימי של המלט הוא לא רק מאבק בין האבל ובין הרצון לעשות, אלא גם מאבק בין להישאר בעבר ובין להמשיך הלאה, והיא מולידה בתורה דיכאון (אם נישאר בעבר) או שכחה (אם נמשיך).
ה.
הסיפור הופך טרגדיה ברגע ההריגה בשוגג של פולוניוס. כלומר זה הרגע שבו הסיפור קורס. כשסוף סוף המלט עושה משהו, הוא שוגה. זה מסביר אחורה, על ההיסוס שלו. הייתה לו סיבה להסס אם לעשות משהו או לא.
מהרגע הזה, המלט הופך להיות תאום לאופליה, אהובתו הנבגדת. הוא הולך איתה יד ביד עם היתמות – השבר – השיגעון – ההתאבדות. שניהם יתומים, שניהם אבלים, שניהם משתגעים (בהתחלה המלט מתחזה, אחר כך – מי יודע? אולי הוא באמת מתפרק רגשית), ושניהם הולכים אל מותם. שייקספיר בונה יפה את ההקבלה להתאבדות הזו בדיון של שני הקברנים הליצנים בתחילת המערכה החמישית. פתאום יש לאופליה ולו גורל משותף.
אבל זה יותר מזה, כי ברגע ההריגה בשוגג, המלט הופך להיות לאופליה וללארטס מה שדודו הבוגד, קלאודיוס, לו. הוא הופך להיות רוצח, אשם, והאשמה הזו מפרקת את המגננות המתוחכמות, ה'משחקיות' שהוא בנה לעצמו בכל שלש המערכות הראשונות, ומובילות אותו לאיזה סכסוך נפשי שאי אפשר לברוח ממנו, אפילו לא לאנגליה. והוא חייב לברוח, לחזור, לשלוח מכתב, וללכת בעיניים פקוחות אל דו הקרב ממנו לא יצא חי.
ו.
הרולד בלום כתב שהמלט הוא הייצוג המושלם לנפש האנושית המודרנית. זו שאי אפשר לסכום במילים, ובכל זאת היא מובנת. זו שמסוגלת להתבונן בעצמה וליזום שינוי, ולא רק להתבונן בדיעבד ולקלוט את השינוי. המלט מודע לעצמו, והמודעות העצמית הזו, שבהתחלה גורמת לו לשחק את המשוגע וליזום מזימות ולשכנע שחקנים להציג את הירצחו של המלך מול הרוצח עצמו – היא זו שמובילה אותו בסוף להכרה באהבתו את אופליה, לצער על אבדנה, ולבסוף לרגע בו הוא רואה במוות את הלוחמה המושלמת כנגד הגורל המתאכזר. הוא צועד לעברו בעיניים פקוחות, מתוך ידיעה שבכל מקרה סוף אדם למות, והמוות שלו אינו אבדן, עבורו, אלא הדבר שצריך לקרות, ושבמובנים מסויימים, מה שידענו שיקרה לאורך כל הדרך.

---

(ותודה לד"ר Yair Lipshitz שהיה אוזן קשבת ונתן הערות חכמות)

כמו סצנות אקשן בסרטים, כתיבת מכות – דו קרב, או קרב אגרופים, ואפילו 'סתם' סצנת אלימות ברחוב צדדי – היא, באופן אירוני, אחד הדברים הקשים יותר לכתיבה (לפחות ברובד הטקסט. כלומר ברור שיותר קשה לכתוב סדרה עם עשרות קוי עלילה ודמויות ותמות, אבל הקושי שם נמצא מאחורי המילים, לא בהן). היא מחייבת את הכותב לשים לב לזמן ולמרחב, למקצב המשפטים שלו, ובעיקר ללב ליבו של הסיפור: היכולת לייצג תנועה במילים.

אני לא מכיר הרבה כותבים שמצליחים לעשות את זה היטב. מטבע הדברים, כותבי 'אקשן' מנוסים בזה יותר, אבל גם הם נופלים במוקשים הקלאסיים: קשה לכתוב פיזיות מבלי ליפול לקיטש או להשטחה. קשה לכתוב תנועה של שני גופים במרחב כך שיהיה ברור מה בעצם קרה, אבל במקביל לא לעכב בתיאורים את ההתרחשות המהירה.

א.
אני אוהב את עגנון. ממש ממש אוהב את עגנון. למה אני מספר לכם את זה, כי היום חמישים שנה לפטירתו של עגנון. ועגנון היה סופר יהודי שכזה, היה לו סטנדר שעליו הוא היה כותב וארון ספרים מלא ספרים, ולפעמים היו באים אנשים לבקר אותו ולא היה לו כח אליהם ובכל זאת הוא היה מקבל אותם, והוא היה קצת קמצן (חסכן, היו אומרים עליו בגליציה) וקצת מלא הכרה עצמית וכמדומני שהמונח 'יהודי' הולם אותו נאמנה. סופר יהודי שכזה, נו מה.

ואני ממש אוהב אותו. פעם לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל. כשלמדנו אותו לבגרות הרגשתי כאילו אין עם מי לדבר שם, מאחורי המילים, ונכון שמי שקרא עגנון היה נחשב משכיל ולכן החזקתי עותק שלו ליד המיטה בפנימיה שבה למדתי אבל בחיי שלא הצלחתי לעבור את העמוד השני. החזקתי סתם, כדי שאנשים יראו שאני קורא עגנון, למרות שלא קראתי, בעצם.

אבל גדלתי מאז, והספקתי לקרוא בחיי כמה וכמה ספרים שלו, את חלקם אפילו פעם שנייה ושלישית. אפילו הדרכתי בבית עגנון איזה שנתיים, ולכן אני רוצה להגיד לכם משהו על עגנון.

ב.
יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת ופיאות. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, לכאורה יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, כשה מה שעשה על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם. אולי נעזוב הכל ונלך לרקוד.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם וגם אלוהים ימשיך כמנהגו, שהרי הוא לא השתרבב לסיפור הזה בכלל.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף ולא בוער באש.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו, שמסתכל על הבחור בן השמונה עשרה בחיוך (במקרה הטוב) ואומר נו, שוין, יעבור לו.

ג.
אבל עגנון, כך נראה לי, זה היופי שלו וזו הגדולה שלו; עגנון הוא לא שם ולא שם. או, אם תרצו, הוא גם שם וגם שם. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, ובו זמנית הוא מתלהב ומתגעגע, ולומד ומתפלל ומה לא.

מה זה אומר, זה אומר שכשעגנון מצטט את הגמרא או את חז"ל או מדרשים או תנ"ך או כל הדברים האלה הוא לא מצטט אותה מתוך התרפקות קיטשית ולא מצטט אותה כי זו השפה שלו ולא מצטט אותה כדי להוציא אותה מהקשרה, אלא גם וגם. כלומר גם מתוך אמונה תמימה, אבל גם מתוך איזה היכרות מפוכחת בזה שיש משהו פתטי באמונה תמימה.

ומה עוד זה אומר, שעגנון לא מורד באותו עולם גליציאני ממנו בא, והוא לא מטיל רפש בבית המדרש או ביהודים של בית הכנסת או בקהילות מהן יצא, אבל גם לא מסתכל עליהם באותה האדרה (שהרב סבתו, למשל, מסתכל בה על העבר) או בקיטשיות. הוא מתגעגע, אבל הוא גם מפוכח. הוא ביקורתי אבל גם חומל, מסתלבט גם על פזמוני, גדול המשוררים של העלייה השנייה, וגם על ר' גרונם יקום־פורקן, מנהיג היישוב הישן.

טיפה הומור מפוכח, טיפה מרירות גליציאנית, שפה של חז"ל שמתארת עולמות חדשים, קצת פאתוס של היישוב החדש ואפעס אירוניה של סעודה שלישית בשטיבל. סופר יהודי, הרי אמרתי, וגם דרך נהדרת להביט על העולם. חמישים שנה לפטירתו. אני אוהב אותו כל כך.

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

א.
יש לגרוסמן פסקה יפה ומפורסמת על אור, ב'שתהיי לי הסכין'. אני אצטט אותה כי היא יפה. חכו רגע.

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר, הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי – מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף סוּגִים שֶׁל זֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ, לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר", עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי. אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

איזו פסקה מהממת, נכון?

ב.
לפעמים, בעונת הסדנאות (שזה מוזר לקרוא לה ככה, ובכל זאת, התקופה ההיא שבה אנשים נרשמים לסדנאות) אנשים רוצים לשמוע מה עושים בסדנאות שלי. ופעם הייתי מסתבך עם זה, כי הרי מה עושים בסדנה? מגיעים, ואומרים שלום לנעמי שהגיעה מוקדם והיא עובדת על המחשב, ונעמי אומרת היי, מה קורה, ואתם הולכים יחד להכין קפה, ובינתיים עוד אנשים מתקבצים, וגם הם הולכים להכין קפה, ובינתיים אתה מדבר עם שרון על איך הולך לה במלצרות, והיא אומרת לא משהו אבל האנשים נחמדים, ואתה מחייך כי אנשים נחמדים זה הכל, ואחר כך מגיעים כולם ופושטים מעילים ומתיישבים ואני מוציא כמה דפים שמודפסים עליהם מילים, ואנחנו מדברים על המילים האלה, ואחר כך תרגיל, וכותבים, ומקריאים מה שכתבנו, ואנחו מתרגשים ונותנים משוב ולפעמים בוכים קצת או צוחקים הרבה, ולובשים שוב את המעילים והולכים הביתה, וזהו.

אבל לאחרונה התגבש בי משהו, וכששואלים אותי (נניח, דודה בשמחה משפחתית) מה עושים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, אני אומר בפשטות; מדברים על רגשות.

וזהו? מתעקשת הדודה לשאול, כי בכל זאת זה אירוע משפחתי ואין לה מה לעשות ליד הבופה מלבד לשאול אותי מה קורה בסדנאות.

לחלוטין זהו, אני אומר ולוקח לי עוד כף סלט יווני.

ג.
אבל רגע, יש פה נקודה חשובה שחומקת. אנחנו מדברים על רגשות, אבל זו לא קבוצת תמיכה, אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, כאילו הקבוצה היא המקום לפרוק את הרגשות האלה. לא. כלומר גם, ולפעמים בעיקר, אבל אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, אלא על רגשות בכלל. על הדבר המדהים הזה שנקרא רגש, שהוא חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, שאין לו שם ואין לו פנים, שאנחנו לפעמים עושים לו הכללות ("שמחה", "עצב") ויש כמה חוקרים שחוקרים אותו באוניברסיטה אבל, לגודל הצער, הם לא מבינים כלום. לא, אנחנו מדברים על איך אפשר להבחין בעצמנו, על זה שרגשות הם תמיד תמהיל של רגשות ואף פעם לא עומדים לבדם, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מגיבים רגשית לדברים, שהעולם מדבר אלינו ואנחנו מגיבים לו ברגשות. אנחנו מדברים על איך רגשות מעמיקים, מתרחבים, מתחברים לרגשות אחרים, איך הם מתפתחים על פני הזמן והמרחב, ובסוף בסוף גם, כן, על איך הם נוצקים למילים, או איך אפשר למצוא את המילים המדוייקות כדי לדבר על הרגשות האלה.

וכשאנחנו מדברים אני חוזר שוב ושוב לפסקה הזו של גרוסמן כדי להגיד איך המילים 'אני עצוב' מצמצמות את העצב שלו, את הייחודיות שלי, לכדי 'אני עצוב'. שזה אמנם מעביר משהו, אבל לא מהדהד את העצב עצמו. זה אומר 'אור', אבל מכבה את האור עצמו. תחשבו על ההבדל בין 'אני אוהב אותך כי את כזו מתלהבת' ובין 'כל הימים את משחקת באור היקום'. של פבלו נרודה. זה אותו הדבר, ובכל זאת הכל, הכל הכל, אחרת לגמרי.

ד.
ואת זה, רק את זה, לומדים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי. את הניסיון הזה להניח את האצבע בזמן ובמרחב ולהצביע על האור, כך שיראו שהוא אור.

אז אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, אבל זה יותר מזה: אנחנו לומדים להכיר את הרגשות שלנו. לתת להן מילים. להבין שהעצב שלי הוא לא העצב של מישהו אחר, והשמחה שלי היא לא שמחה של מישהי אחרת. אנחנו לומדים מאיפה נוצרים הרגשות שלנו ולאן הם הולכים ואיך אפשר להביט המון המון זמן עד שפתאום רואים איזה קצה של רגש שאפשר להצביע עליו ולהגיד הו, הנה זה, זה מה שאני מרגיש.

זה לא קל. זה מתסכל. זה לא מגניב. זה לא מתגמל באופן מיידי. זה לא נראה טוב בפייסבוק ולא מתחרז כמו שצריך. זה כמו הסיפור המופלא ההוא ב'טרן הנודד' שבו טרן הולך לקצה העולם כדי ללמוד לעבוד עם הידיים, והוא מגיע לרב האמן הגדול בעולם ולומד אצלו להכין חרב, ואחרי עשרות ניסויים שבהם יצאו לו חרבות יפות אבל שבירות, יוצא לו איזה גוש ברזל מוארך ומגושם. וזה, הגוש הזה, הוא הדבר שרב האמן מתלהב ממנו יותר מכל. מפני שהוא לא משהו שנראה כמו חרב. לא, הוא החרב בעצמה. והאור הזה שאנחנו כותבים אולי הוא עדיין לא אסתטי, אבל הוא האור בעצמו. יש תחתיו אדם, והאדם הזה בוקע דרך כל המילים ויוצא ומתממש מן הדף.

————–

היום (ג'), בערב, מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנאות הכתיבה שלי בינואר. סדנאות הכתיבה של הקיץ הן יותר קצרות, קלילות ושונות במהותן (מי אמר כתיבה בעקבות סיפורי ר' נחמן ולא קיבל?), וזו ההזדמנות האחרונה השנה להירשם לסדנה שתתן לכם או לכן את הכלים לדבר על רגשות וליצור באמת.

טכנית, הפרטים די פשוטים: הסדנאות בירושלים הן ביום רביעי (בבוקר, 8:30 – 10:30, ובערב – 18:30 – 20:30), ובתל אביב – ביום ראשון בערב (18:45 – 20:45). כל הסדנאות מתחילות בשבוע של ה26.1, ואורכות תשעה מפגשים. יש מספר מקומות מוגבל בכל קבוצה.

לא טכנית, כלומר מהותית, הסדנאות קצת שונות. ההבדל הבסיסי ביניהן הוא לא האם אתן מתקדמות או מתחילים, אלא מה אתן רוצות להשיג ובאיזו דרך אתם רוצים ללמוד.

הסדנה לכתיבה יוצרת היא סדנה מאוד מסודרת שבה אנחנו לומדים ומתרגלים דרכי יצירה. אנחנו לומדים איך מצביעים על רגשות, איך מבינים אותם, מה עושים איתם ולמה. זו לא סדנה קלה או כיפית, למרות שהיא 'כתיבה יוצרת'. היא תדרוש מכם עבודה, כי אני מנסה לתת לכם כלים ושפה לדבר בה את היצירה שלכם. אבל מסתבר שלמרות המילים האלה זו סדנה טובה, עם המוני בוגרים שחוזרים פעם אחר פעם והמלצות ממש טובות.

הסדנה לכתיבת פרוייקט היא סדנה קצת יותר מפוזרת, ובבסיס שלה היא מיועדת להוציא פרוייקט אחד (מחזור שירים או סיפור), שלם, שישאר אחרי הסדנה. זו סדנה שמחדדת או מטפלת בכל מפגש בצד אחר בפרוייקט שלכם (ברגשות, במילים, בדמויות, במצלול ובעלילה). אני חושב שזו סדנה יותר כיפית, היא בוודאי יותר אישית, ואנשים שמעדיפים לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב – ולא ללמוד את התהליך צעד אחר צעד – זו הסדנה בשבילכם. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו, ואם אתם לא בטוחים שמתאימות לכם הרצאות ואתן מעדיפות לנסות ליצור משהו שלם בעצמכן – זו הסדנה.

בירושלים, סדנת הבוקר תהיה כתיבה יוצרת וסדנת הערב – כתיבת פרוייקט.
בתל אביב – יש סדנה אחת, שבה, ארבעת המפגשים הראשונים יהיו כתיבה יוצרת, וחמשת האחרונים – כתיבת פרוייקט.

אפשר להירשם לכל הסדנאות כאן, ואפשר בהחלט גם ליצור איתי קשר באמצעות הדף – אני עונה וזמין להתייעצויות שלכם.

יהודה.

אני לא זוכר אם סיפרתי לכם אבל אם לא אז חבל: בסוף יולי אני מעביר קורס קצר (שלשה מפגשים) על כתיבת תוכן במעוף, ירושלים (ובספטמבר יהיה גם בגוש עציון). זה אחלה קורס שבעולם, המשתתפים שהיו בו בעבר יצאו מרוצים עד הגג, ועכשיו הוא מוצע במחיר מסובסד לאללה. כלומר, ממש. חבל לפספס.

כל הפרטים הטכניים, וגם טופס להשארת פרטים, כאן: https://forms.gle/Umf1JyPaVVxCJsWn8

תספרו לחברים ולחברות ותבואו? בא לי שתבואו. 🙂
יהודה