איך כותבים מאמר דעה

הערב, באקראי, ראיתי שמישהו נכנס לאתר החדש שלי אחרי שחיפש בגוגל 'איך כותבים מאמר דעה', ואמרתי לעצמי – יא, איזה בעסה לו. הוא לא ימצא שם כלום, כי אין. אף פעם לא כתבתי על זה שום דבר מסודר. ואחר כך אמרתי טוב, האמת, זו הזדמנות טובה.

א.
נתחיל מההתחלה. הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על טור דעה, שמכונה גם 'מאמר טיעון' בבגרות בלשון, או 'חיבור' בפסיכומטרי, הוא זה:

קרא/י עוד «

עשרה טיפים של ג'ונתן פראנזן לכתיבת סיפורים

1. הקורא הוא ידיד, לא אויב ולא צופה מן הצד.

2. כתיבה בדיונית, שאינה הרפתקאה אישית של היוצר לתוך הפחד או לתוך הלא-ידוע, אינה שווה כתיבה, אלא אם כן כסף כרוך בסיפור.

3. לעולם אל תשתמש במילה ´ואז´ לחיבור. יש לנו את וא"ו החיבור למטרה הזו. שימוש ב´ואז´ הוא פתרון של סופר עצלן או נטול-שמיעה-מוזיקלית לכך שיש לו יותר מדי ´ו´ על הדף.

4. כתוב בגוף שלישי, אלא אם כן קול ייחודי בגוף ראשון מציע את עצמו באופן שאין לעמוד בפניו.

5. ככל שהמידע הופך להיות חופשי, אוניברסלי ונגיש, הצורך בעשיית מחקר מעמיק בשביל הרומן פוחת והולך.

6. הכתיבה הביוגרפית הטהורה ביותר דורשת המצאה טהורה. איש מעולם לא כתב סיפור אוטוביוגרפי יותר מאשר ´הגלגול´.

7. אתה רואה יותר כאשר אתה יושב בשקט מאשר כשאתה רודף אחרי משהו.

8. ספק אם מישהו עם חיבור לאינטרנט באיזור העבודה שלו כתב אי פעם סיפור טוב.

9. פעלים מעניינים הם לעיתים רחוקות באמת מעניינים.

10. אתה חייב לאהוב את הדמויות שלך לפני שתוכל להיות חסר רחמים כלפיהן.

איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.