ספר חדשששש (ופלים לימון)

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

מילה יפה כמו אור

א.
יש לגרוסמן פסקה יפה ומפורסמת על אור, ב'שתהיי לי הסכין'. אני אצטט אותה כי היא יפה. חכו רגע.

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר, הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי – מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף סוּגִים שֶׁל זֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ, לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר", עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי. אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

איזו פסקה מהממת, נכון?

ב.
לפעמים, בעונת הסדנאות (שזה מוזר לקרוא לה ככה, ובכל זאת, התקופה ההיא שבה אנשים נרשמים לסדנאות) אנשים רוצים לשמוע מה עושים בסדנאות שלי. ופעם הייתי מסתבך עם זה, כי הרי מה עושים בסדנה? מגיעים, ואומרים שלום לנעמי שהגיעה מוקדם והיא עובדת על המחשב, ונעמי אומרת היי, מה קורה, ואתם הולכים יחד להכין קפה, ובינתיים עוד אנשים מתקבצים, וגם הם הולכים להכין קפה, ובינתיים אתה מדבר עם שרון על איך הולך לה במלצרות, והיא אומרת לא משהו אבל האנשים נחמדים, ואתה מחייך כי אנשים נחמדים זה הכל, ואחר כך מגיעים כולם ופושטים מעילים ומתיישבים ואני מוציא כמה דפים שמודפסים עליהם מילים, ואנחנו מדברים על המילים האלה, ואחר כך תרגיל, וכותבים, ומקריאים מה שכתבנו, ואנחו מתרגשים ונותנים משוב ולפעמים בוכים קצת או צוחקים הרבה, ולובשים שוב את המעילים והולכים הביתה, וזהו.

אבל לאחרונה התגבש בי משהו, וכששואלים אותי (נניח, דודה בשמחה משפחתית) מה עושים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, אני אומר בפשטות; מדברים על רגשות.

וזהו? מתעקשת הדודה לשאול, כי בכל זאת זה אירוע משפחתי ואין לה מה לעשות ליד הבופה מלבד לשאול אותי מה קורה בסדנאות.

לחלוטין זהו, אני אומר ולוקח לי עוד כף סלט יווני.

ג.
אבל רגע, יש פה נקודה חשובה שחומקת. אנחנו מדברים על רגשות, אבל זו לא קבוצת תמיכה, אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, כאילו הקבוצה היא המקום לפרוק את הרגשות האלה. לא. כלומר גם, ולפעמים בעיקר, אבל אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, אלא על רגשות בכלל. על הדבר המדהים הזה שנקרא רגש, שהוא חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, שאין לו שם ואין לו פנים, שאנחנו לפעמים עושים לו הכללות ("שמחה", "עצב") ויש כמה חוקרים שחוקרים אותו באוניברסיטה אבל, לגודל הצער, הם לא מבינים כלום. לא, אנחנו מדברים על איך אפשר להבחין בעצמנו, על זה שרגשות הם תמיד תמהיל של רגשות ואף פעם לא עומדים לבדם, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מגיבים רגשית לדברים, שהעולם מדבר אלינו ואנחנו מגיבים לו ברגשות. אנחנו מדברים על איך רגשות מעמיקים, מתרחבים, מתחברים לרגשות אחרים, איך הם מתפתחים על פני הזמן והמרחב, ובסוף בסוף גם, כן, על איך הם נוצקים למילים, או איך אפשר למצוא את המילים המדוייקות כדי לדבר על הרגשות האלה.

וכשאנחנו מדברים אני חוזר שוב ושוב לפסקה הזו של גרוסמן כדי להגיד איך המילים 'אני עצוב' מצמצמות את העצב שלו, את הייחודיות שלי, לכדי 'אני עצוב'. שזה אמנם מעביר משהו, אבל לא מהדהד את העצב עצמו. זה אומר 'אור', אבל מכבה את האור עצמו. תחשבו על ההבדל בין 'אני אוהב אותך כי את כזו מתלהבת' ובין 'כל הימים את משחקת באור היקום'. של פבלו נרודה. זה אותו הדבר, ובכל זאת הכל, הכל הכל, אחרת לגמרי.

ד.
ואת זה, רק את זה, לומדים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי. את הניסיון הזה להניח את האצבע בזמן ובמרחב ולהצביע על האור, כך שיראו שהוא אור.

אז אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, אבל זה יותר מזה: אנחנו לומדים להכיר את הרגשות שלנו. לתת להן מילים. להבין שהעצב שלי הוא לא העצב של מישהו אחר, והשמחה שלי היא לא שמחה של מישהי אחרת. אנחנו לומדים מאיפה נוצרים הרגשות שלנו ולאן הם הולכים ואיך אפשר להביט המון המון זמן עד שפתאום רואים איזה קצה של רגש שאפשר להצביע עליו ולהגיד הו, הנה זה, זה מה שאני מרגיש.

זה לא קל. זה מתסכל. זה לא מגניב. זה לא מתגמל באופן מיידי. זה לא נראה טוב בפייסבוק ולא מתחרז כמו שצריך. זה כמו הסיפור המופלא ההוא ב'טרן הנודד' שבו טרן הולך לקצה העולם כדי ללמוד לעבוד עם הידיים, והוא מגיע לרב האמן הגדול בעולם ולומד אצלו להכין חרב, ואחרי עשרות ניסויים שבהם יצאו לו חרבות יפות אבל שבירות, יוצא לו איזה גוש ברזל מוארך ומגושם. וזה, הגוש הזה, הוא הדבר שרב האמן מתלהב ממנו יותר מכל. מפני שהוא לא משהו שנראה כמו חרב. לא, הוא החרב בעצמה. והאור הזה שאנחנו כותבים אולי הוא עדיין לא אסתטי, אבל הוא האור בעצמו. יש תחתיו אדם, והאדם הזה בוקע דרך כל המילים ויוצא ומתממש מן הדף.

————–

היום (ג'), בערב, מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנאות הכתיבה שלי בינואר. סדנאות הכתיבה של הקיץ הן יותר קצרות, קלילות ושונות במהותן (מי אמר כתיבה בעקבות סיפורי ר' נחמן ולא קיבל?), וזו ההזדמנות האחרונה השנה להירשם לסדנה שתתן לכם או לכן את הכלים לדבר על רגשות וליצור באמת.

טכנית, הפרטים די פשוטים: הסדנאות בירושלים הן ביום רביעי (בבוקר, 8:30 – 10:30, ובערב – 18:30 – 20:30), ובתל אביב – ביום ראשון בערב (18:45 – 20:45). כל הסדנאות מתחילות בשבוע של ה26.1, ואורכות תשעה מפגשים. יש מספר מקומות מוגבל בכל קבוצה.

לא טכנית, כלומר מהותית, הסדנאות קצת שונות. ההבדל הבסיסי ביניהן הוא לא האם אתן מתקדמות או מתחילים, אלא מה אתן רוצות להשיג ובאיזו דרך אתם רוצים ללמוד.

הסדנה לכתיבה יוצרת היא סדנה מאוד מסודרת שבה אנחנו לומדים ומתרגלים דרכי יצירה. אנחנו לומדים איך מצביעים על רגשות, איך מבינים אותם, מה עושים איתם ולמה. זו לא סדנה קלה או כיפית, למרות שהיא 'כתיבה יוצרת'. היא תדרוש מכם עבודה, כי אני מנסה לתת לכם כלים ושפה לדבר בה את היצירה שלכם. אבל מסתבר שלמרות המילים האלה זו סדנה טובה, עם המוני בוגרים שחוזרים פעם אחר פעם והמלצות ממש טובות.

הסדנה לכתיבת פרוייקט היא סדנה קצת יותר מפוזרת, ובבסיס שלה היא מיועדת להוציא פרוייקט אחד (מחזור שירים או סיפור), שלם, שישאר אחרי הסדנה. זו סדנה שמחדדת או מטפלת בכל מפגש בצד אחר בפרוייקט שלכם (ברגשות, במילים, בדמויות, במצלול ובעלילה). אני חושב שזו סדנה יותר כיפית, היא בוודאי יותר אישית, ואנשים שמעדיפים לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב – ולא ללמוד את התהליך צעד אחר צעד – זו הסדנה בשבילכם. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו, ואם אתם לא בטוחים שמתאימות לכם הרצאות ואתן מעדיפות לנסות ליצור משהו שלם בעצמכן – זו הסדנה.

בירושלים, סדנת הבוקר תהיה כתיבה יוצרת וסדנת הערב – כתיבת פרוייקט.
בתל אביב – יש סדנה אחת, שבה, ארבעת המפגשים הראשונים יהיו כתיבה יוצרת, וחמשת האחרונים – כתיבת פרוייקט.

אפשר להירשם לכל הסדנאות כאן, ואפשר בהחלט גם ליצור איתי קשר באמצעות הדף – אני עונה וזמין להתייעצויות שלכם.

יהודה.

'אה, רק אתם?' או: איך לכתוב על השמיים

א.
כשהייתי בן שמונה עשרה הלכתי לסדנת כתיבה חד פעמית במסגרת איזה פסטיבל. היינו שלשה, אני ועוד שתי ידידות. זה היה רגע אחרי שסיימתי את התיכון והתרגשתי מכל הסיפור הזה של פסטיבלי שירה, של לדבר עם בנות על שירה ועל כתיבה, ובאופן כללי מכל ה'עולם המבוגרים' שהיה נראה לי, אז, קסום ומלא סתרים. אז זה היה פסטיבל בירושלים, וזה היה ערב ירושלמי קריר למדי (השאלתי באותו ערב סוודר שמעולם לא חזר אלי), ובחדר קטן בתוך איזה מתחם ירושלמי הסתתרה הבטחה לכתיבה עם משורר אמיתי. כלומר אחד שהוציא ספר, שמופיע בפסטיבלים, שאנשים מכירים את השם שלו. נכנסו שלושתינו לחדר, והמשורר הרים עיניים עייפות ואמר 'אה, רק אתם?', ואחרי שחיכינו חמש דקות ועשר דקות כדי שיגיעו עוד אנשים, הוא אמר טוב, תכתבו על הסתיו. היינו צעירים ונמרצים למדי, אז כתבנו לעצמינו בזמן שהוא שרבט לעצמו ציורים קטנים על מחברת חשבון, ואחרי חצי שעה הוא אמר טוב, תקריאו. הקראנו. הוא אמר יפה, יפה, רואים שיש הרבה רגש בשיר הזה, ואחר כך השפיל עיניים למחברת שלו ואמר תודה שבאתם, והוא נשאר שם ואנחנו הלכנו למרכז העיר, שהיה (באותו זמן) הבטחה גדולה לא פחות מאשר חדר ירושלמי עם משורר אמיתי, וכך זה נגמר.

ב.
אז לא ידעתי שיבוא יום ואני אשב בחדר קטן אחר, במכון 'כרם', אי שם ב2014, מול בחורה אחת שהייתה היחידה שהגיעה לסדנת הכתיבה שלי, ואתנצל שלא באו עוד, ואבין – עד כאב – עד כמה קשה היה לו, למשורר הזה, להעביר סדנת כתיבה לשלשה צעירים שבאו לסדנה שלו למרות הכל. לא ידעתי שאחווה גם אני את ההשפלה, או את הדחייה, אבל ידעתי שסדנאות כתיבה הן חרטא. זו הייתה תקופה שנקטתי בה בדעות מוצקות והחלטיות על כתיבה, על סדנאות, על העולם בכללותו, כך שהצהרתי את זה שוב ושוב. מה זה השקר הזה, אמרתי. ואמרתי, משוררים אמיתיים לא לומדים בסדנאות כתיבה. הם שואבים את ההשראה שלהם מהירח (עד כדי כך הייתי קלישאתי). ואמרתי, מי צריך בכלל סדנאות כתיבה, ובעיקר עמדתי מול איזו פליאה שכזו, של 'מה לעזאזל עושים בסדנאות הכתיבה האלה ולמה אנשים משלמים על זה כסף', והחזקתי בה עד שבאו חבורה חמודה של תיכוניסטים וביקשו ממני להעביר אצלם בתיכון סדנת כתיבה.

ג.
לכל אחד מאיתנו, אני חושב, יש את הסיפורים המכוננים של חייו. הרגעים שהוא מעביר מול עיניו שוב ושוב, מנסה להבין. אלה שניים מהסיפורים שאני מספר לעצמי, מנסה להבין מה קרה. איך הגעתי מהערב ההוא לעבוד בהעברת סדנאות כתיבה. מה השתנה בי (התבגרתי, הקמטים בזוויות העין העמיקו, משהו בי נח מרבצו), מה השתנה בעולם (הפייסבוק קרה לנו, הרשתות החברתיות, הביזור של האינטרנט).

אני עדיין מרגיש שסדנאות כתיבה יכולות להיות גיבוב של שטויות. אני עדיין כועס, בתוך תוכי, כשספרים על כתיבה אומרים לי שאני צריך להתחבר לעצמי, או לרוח היקום, או משתמשים בעולם הניו־אייג' כדי להסביר את התהליכים הנפשיים של היצירה. אני עדיין מתעצבן כשמנחי כתיבה נותנים תרגילים כמו 'כתבו על האוויר' או נותנים שיר ואומרים 'כתבו לו תגובה'. אני מרגיש, כמנחה, שאני צריך להעביר ידע למשתתפים. ידע ברור, מנוסח היטב, שמבוסס על שנות הניסיון שלי ומקצר להם את התהליכים. ידע שיכול לבוא בהוראה ויכול לבוא בליווי. אלה דברים שאני משתדל ליישם בסדנאות שלי שוב ושוב. ובכל זאת הבנתי משהו בשנים האלה, אני חושב, על סדנאות כתיבה ועל כתיבה בכלל. אני אכתוב כאן את חלקם בקצרה, ואולי ארחיב עליהם במיילים אחרים (אם תרצו שארחיב על משהו ספציפי, כתבו לי – אני אשמח):

ד.
הבנתי שכתיבה דורשת כנות. לא רק במובן השטוח, שאפשר לנסח בתור הוראת 'כתבו באמת ובכנות', אלא שכתיבה – שיצירה – דורשת איזושהי כנות פנימית שמשתקפת ביצירה. אנחנו נדרשים להיות מדוייקים ברגש, לתאר את הדברים בדיוק הראוי להם, לא להטות את העולם לכאן או לכאן – פשוט לנסח את הדברים כהווייתם, ולקוות שאנשים יוכלו לראות דרך המילים את העולם שמשתקף בהם. אלה מילים גדולות, אני יודע, אבל זה יותר מאשר השאלה האם הטקסט יצא לנו טוב או לא. זה חלק מהשאלה מה הכתיבה יכולה לעשות לנו; איך אנחנו יכולים להתבונן על החלקים המושתקים, המוסתרים, הכואבים שבתוכינו, ולהעניק להם אור. איך אנחנו יכולים להסתכל על הטוב ולא להפעיל אלף מגננות של ציניות כלפיו.

הבנתי שיש ערך לכתיבה לבני אדם אחרים. לא כי אנחנו יצורים חברתיים מטבענו, אלא כי כתיבה משותפת מצליחה להוציא מאיתנו משהו שלא מתקיים בבדד; להבין שאנחנו מתקשרים את עצמינו כשאנחנו כותבים. שאנחנו מביעים חלק מאיתנו שלא נחשף ביום ביום. לחלק מאיתנו זה הפוך – הם צריכים שקט כדי ליצור. אני, למשל, זקוק לשקט; לא לדבר איתי, לא לבקש, לא לאדם שיחייך וישאל אם אני רוצה עוד קפה. שקט ממשי, אמיתי, כמו שיש רק בבית. אני לא מסוגל לכתוב כשמישהו מאחורי הגב שלי, ולא מסוגל לכתוב בבתי קפה (בלי שקט) או בספריות (בלי קפה). אבל אני לא מדבר רק על הכתיבה, אני מדבר על הפנייה הזו אל הקורא – ההנהרה, ההנגשה, המעבר ביני ובין אדם אחר שקורא עכשיו. זה חלק מהכוח של קבוצה כותבת, שאין לו כמעט תחליף.

הבנתי שיש ערך לזמן ומקום מוגדרים בלו"ז. שזה היה לי מופרך, כמעט, כשהייתי בן 19; המחשבה שיום יבוא ולא יהיה לי זמן. שלא אוכל לקום בבוקר, לדשדש אל הקפה, ולהגיד 'היום אני כותב', כי לא יהיה לי הזמן לכתוב, ואם יהיה לי הזמן, לא יהיה לי מקום שקט לכתוב. לא סתם ההמלצה הראשונה בכל ספרי ההדרכה לכתיבה היא 'קבעו לעצמכם זמן כתיבה'; לפעמים אין ברירה. זו הדרך היחידה לשבת ולכתוב. ולא רק לכתוב, כמובן; לעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות ולא היה לנו זמן. הנה, לפני כמה ימים התלוננתי למרב שאחת הסדרות שחיבבתי לפני שנה קיבלה עונה נוספת, ושאני לא מצליח להגיע לראות אותה. אתה מקדיש לזה זמן? היא שאלה. וזה נכון, כמובן. יש אלף דברים חשובים יותר, תמיד, שמחכים ליד החלון שנתייחס אליהם.

הבנתי שיש ערך למשוב. לא בגלל שהוא צודק, תמיד, אלא בגלל שהוא מפנה את תשומת הלב שלי לדברים שאולי נעלמו לי מהעין עד כה. זה כמובן משמח מאוד כשאנשים קוראים ומגיבים, אבל משוב אמיתי הוא לא מחמאה ולא ביקורת, הוא פשוט שיקוף של 'איך הטקסט הזה עובד' ו'מה קורה בו', שיקוף שאנחנו לא יכולים לעשות לעצמינו. הבנתי שיש ערך בתרגילים, אפילו תרגילים כמו 'הסתכלו על השמיים וכתבו', מפני שכמה אנחנו כבר מסתכלים על השמיים אם לא אומרים לנו להסתכל. זה נכון לכל תרגיל, כמובן, למרות שיש תרגילים שמוציאים מאיתנו טקסטים טובים ביותר קלות (לרוב אלה יהיו תרגילי צורה קלים. לכתוב בצורה קבועה מראש) ויש תרגילים שאנחנו צריכים להיאבק בהם או שהם משתקים אותנו, אבל גם זה מלמד וגורם לנו להבין משהו על הכתיבה.

ה.
וכך זה ממשיך והולך. אני לומד משהו חדש מכל סדנה, ומנסה משהו חדש בכל סדנה. תרגילים אחרים, סוגי משוב, סיפורים לקרוא בבית ומאמרים לקרוא בקבוצה. אני לא מבטיח למשתתפים אצלי בסדנה לצאת משוררים או סופרים, ואפילו לא אנשי שיווק או כותבים מנוסים. אני מבטיח רק את מה שאני יכול להבטיח: שהם יהיו כנים יותר מול עצמם, שהן ילמדו איך לכתוב דברים אחרים, שהן לא התנסו בהן עד כה. שהכתיבה תחלץ בנפש שלהם דברים ותניע בהם שרירים רדומים שהם לא הכירו ושיהיו איתם אנשים מופלאים לעבור את הדרך הזו יחד. אלה הדברים שקורים בסדנאות שלי, אלה הדברים שאני מלמד; להיפגש עם עצמינו, להקשיב, לדבר עם אנשים אחרים, ולהצליח למצוא לכל הרגשות שלנו מילים.

—-
יש שלש סדנאות שנפתחות אחרי החגים, ולמי שירשם עד יום כיפור (רביעי הבא) תהיה עליהם הנחה משמעותית (200 שקלים הנחה). יש כמובן הנחה לסטודנטים ויש הנחה מיוחדת לבוגרי הסדנאות שלי, וחוץ מכל אלה – יש מבצע על סדנה מקוונת שכבר מתקיימת ואפשר להצטרף אליה.

בואו,
יהודה

(תמונה: מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן שיחי')

קורס כתיבת תוכן (מסובסד!) מטעם מעוף

אני לא זוכר אם סיפרתי לכם אבל אם לא אז חבל: בסוף יולי אני מעביר קורס קצר (שלשה מפגשים) על כתיבת תוכן במעוף, ירושלים (ובספטמבר יהיה גם בגוש עציון). זה אחלה קורס שבעולם, המשתתפים שהיו בו בעבר יצאו מרוצים עד הגג, ועכשיו הוא מוצע במחיר מסובסד לאללה. כלומר, ממש. חבל לפספס.

כל הפרטים הטכניים, וגם טופס להשארת פרטים, כאן: https://forms.gle/Umf1JyPaVVxCJsWn8

תספרו לחברים ולחברות ותבואו? בא לי שתבואו. 
יהודה

נבל

איך שנאתי את סקאר כשהייתי ילד, יא אללה. בתיעוב עמוק, ביחד עם שאר נבלי דיסני שם רשעים ירקב: קרואלה דה וויל, אורסולה, גסטון. כולם ארורים. בכל אופן אני מדבר פה על סקאר, ואני רוצה להגיד ששנאתי אותו עוד לפני שהוא השליך את מופסה אל מותו. שנאתי אותו עם הצבועים, וידעתי היטב שהוא רע עוד לפני שהוא הוציא מילה אחת מהפה. רק מהצורה שבה הוא השתעשע בעכבר, אי שם בתחילת הסרט.

זה רגע קטן, אבל הוא מדוייק ברמה שלא תיאמן. הוא מדייק כח, שעשוע וחוסר אכפתיות. אנחנו מבינים שהוא נבל גם, כמובן, בגלל הרעמה שלו (שחורה) וטון הדיבור שלו (סרקסטי), אבל שניהם יכולים להיות מאפיינים של סיידקייק מוצלח. לשעשוע חסר תכלית בעכבר מסכן אין פרשנות אחרת: אנחנו יודעים על ההתחלה שסקאר הוא הרע של הסיפור ושמופסה הוא הטוב, רק בזכות חמש שניות של אנימציה.

ואני פותח כאן את טראומות הילדות שלי מכיון שבשבועות הקרובים אנחנו הולכים לעסוק בדמויות בסדנה המקוונת שלי: אנחנו נדבר על מה מרכיב דמות בסיפור, על דמויות בשירים ואיך הן עובדות, ולמה דמויות בסיפור נראות לנו כאיזו בובה אבל למעשה הן בשר מבשרינו, איך אפשר ליצור גיבורים אהובים ולא פתטיים, ואיך מאפיינים ברגע את הנבל כאיש רע למרות שהוא עדיין לא עשה כלום. ארבעה מפגשים על דמויות. איזה כיף!

והכי חשוב: לכבוד שבוע הספר יש חתיכת הנחה על הסדנה המקוונת: 95 שקלים במקום 155 שקלים. אם אתם מחפשים סדנה שתתן לכם השראה, כלים, מוטיבציה וקבוצה – אפשר להפסיק לחפש. בואו 

 

להצטרפות: https://app.icount.co.il/m/07bfa

שאלות ותשובות על הסדנה המקוונת

שאלות ותשובות על הסדנה המקוונת, מאת איש ששתה הרבה יותר מדי קפה ולא מצליח לשנו"צ.

– מה זה סדנה מקוונת?
זו סדנת כתיבה לאנשים ונשים שלא יכולים (או יכולות) להשתתף בסדנה ממשית, או כי אין להם כסף, או כי אין להם זמן, או כי הם לא אוהבים לכתוב, או כי הן גרות בשבדיה.

היא מתרחשת בשידור חי, וירטואלי, פעם בשבוע, וכוללת קריאה משותפת של יצירות ספרות (את חלקן – סיפורים ארוכים או ספרים – תקבלו ותקראו לפני המפגש) ולימוד, שיחה ותרגילים וקבוצה לדיונים ולפרסם בה ולקבל משוב.

– מה הקטע של סדנת כתיבה לאנשים שלא אוהבים לכתוב?
טוב, לא חייבים לכתוב, כן? בגלל המבנה שלה, הסדנה תעבוד גם לאנשים שסתם מחפשים שיעור ספרות או משהו עם קצת רוח בחיים. אבל כדאי לכתוב, זה עושה טוב לנפש.

– כמה זמן כל מפגש?
אין זמן קבוע. התכנון הוא בין חצי שעה לשעה. אולי זה יהיה יותר. תלוי בכם, בעצם.

– כמה זמן הסדנה?
כמה שבא לך.

– נו, ברצינות.
ברצינות. היא בנויה כמו מנוי לעיתון. אפשר להצטרף בכל שלב ולפרוש בכל שלב. מבוססת על תשלום חודשי שאפשר להפסיק בכל רגע שבא לך.

– אז למה להירשם עכשיו?
כי היא במחיר השקה שווה במיוחד.

– כמה היא עולה?
95 שקלים. כולל מע"מ. מחיר השקה. בזמן הקרוב המחיר יעלה למחיר הקבוע.

– מה ההבדל בינה ובין סדנה אמיתית?
המשוב, הקבוצה, הדיונים, ובעיקר הדרך. לסדנה אמיתית יש נקודת סיום ששונה מנקודת הפתיחה. היא בנויה ככה שעוברים בה תהליך. לסדנה המקוונת אין את היומרה הזו.

– מתי מתחילים? 
מחר.

– אפשר להצטרף בהמשך?
כן, אבל המחיר יעלה מתישהו.

– אם אני קומונרית ולא פנויה בשלישי בערב, מה עושים?
הכל מוקלט, מתועד, ונשלח אלייך עם סיום המפגש.

– נרשמו לסדנה הזו כבר אנשים?
כן. לא מעט, אפילו. יש איזו התרגשות סביבה, אז זה נחמד.

– מה יהיה עם הקפה?
אני אשלח מתכון סודי לקפה שאפשר להכין בבית. ספויילר: קחו קפה שחור, תוסיפו מים רותחים. לרוויה.

– יהיה כיף?
מאוד.

– איפה נרשמים?
כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online

– יש לי עוד שאלה חשובה ממש שלא ענית לה עדיין!
מוזמנת או מוזמן לשאול בתגובות.

סדנאות חדשות לכבוד האביב (כולל אחת מקוונת!)

איזה כיףףףףףףףףףףףףף לפתוח את ההרשמה לסדנאות הקיץ!

אבל מה, תקשיבו, יש המון פרוייקטים חדשים ודברים מעניינים אז בסך הכל יש רק שתי סדנאות ממשיות בסבב הזה. כלומר 25 מקומות. שלושים מקסימום. זה הכל.

ההרשמה המוקדמת תסתיים בסוף השבוע הזה, ואיתה הנחה של 150 שקלים. אם אתם סטודנטים או חיילות, מדרשיסטיות או בני שירות – הרווחתם, יש לכן כפל הנחות! דברו איתי לפרטים.

זה הכל. הנה קישור להרשמה. הסבב הבא יתקיים רק אחרי חגי תשרי (בקיץ יש סדנאות ממוקדות וימי עיון). דוגרי, חבל לפספס. יאללה, תייגו חברה טובה שתבוא איתכן, ובואו.

https://yehuda.ravpage.co.il/registration

 

ואני שמח להכריז על הסדנה המקוונת החדשה והזולה שלי, שהיא מהממת ממש ואפשר לקרוא עליה עוד המון כאן:

https://yehuda.ravpage.co.il/online

(אלה שני לינקים שונים :))

 

יאללה נתראה

יהודה

מה עומד לקרות בקורס המקוון 'יסודות הטקסט'?

(אם אתם מחפשים את דף הרכישה, הוא כאן)

בואו נתחיל מההתחלה

למדתם לכתוב בכיתה א'. או בגן חובה. או לפני, אם יצא ככה, או אחרי, אם יצא אחרת. בכל אופן, חיברתם אות לאות וזה יצר מילה, והמילה יצרה משפט, ואתם יודעים לכתוב בלי שגיאות כתיב (הלוואי), אבל עדיין משהו חסר. כלומר, בידע. אתם יודעים לכתוב בתבנית של מכתב, אבל לא יודעים למה תבנית של מכתב נראית ככה, ומה קורה אם משנים את הסדר של הפסקאות, ואיך בכלל יוצרים חלוקה לפסקאות. ואולי גם את זה אתם לא יודעים, רק יודעים שאתם רוצים לכתוב טוב יותר, אבל אין לכם מושג איך משפרים את הכתיבה שלכם. לא את היצירתיות, לא את הסיפורים, רק את הכתיבה.

יסודות הטקסט

האמת היא שלכתיבת טקסט יש היגיון פנימי. האמת היא שכמו שלציור יש תיאוריות של קומפוזיציה, של צבעים ושל טקסטורות, וכמו שלמוזיקה יש תיאוריה, ככה גם לטקסטים יש תיאוריה. היא די ארוכה ודי מסובכת ומורכבת, אבל העקרונות שלה הם יחסית פשוטים, אינטואיטיביים ובעיקר יעילים. כשמבינים מה אנחנו עושים בכתיבה, אפשר ליישם את זה על כל טקסט בעולם: על סיפורים, על פוסטים, על מאמרים אקדמיים, על רשומות בבלוג, על טורים בעיתון ועל ברושור של מוצרים. זה עובד תמיד (חוץ, אולי, מבשירה, אבל זה בסוגריים), כי זה לא התוכן, זו הצורה.

קורס מקוון

התעסקתי בנושא הזה המון: לימדתי תיכוניסטים איך לכתוב מאמרים, עזרתי לסטודנטים, ייעצתי לעסקים שפרסמו את עצמם בפייסבוק, כתבתי ברושורים ליזמיות והעברתי קורסים בנושא למגוון רחב של אנשים. בניסיון להנגיש את הידע הזה, צמצמתי את העקרונות לארבעה שיעורים בסיסיים. זה לא כל התיאוריה, אבל זה בהחלט הבסיס שלה.

אני אעביר את השיעורים האלה בשידור מקוון, והשיעורים יוקלטו כך שתוכלו לשמוע אותם אחר כך, בכל זמן או שעה שתתאים. חוץ מהשיעורים, תהיה קבוצת פייסבוק יעילה שתלווה את הקורס ואת התרגילים, תוסיף טיפים ותאפשר שאילת שאלות, כדי להפיק מכל הקורס הזה את המרב. הקבוצה הזו היא אחד הדברים החשובים בקורס, ואני ממליץ להירשם גם אם השעה לא מתאימה לכם בול – תקשיבו באיזו שעה שנוחה לכם. הקבוצה המלווה היא משהו שלא יחזור בקרוב.

על מה תדבר?

ארבעה מפגשים, אמרנו.

המפגש הראשון יתן בסיס, יסביר מה זה טקסט, על ההבדל בין תודעת כותב ותודעת קורא, ועל החיבור ביניהם.

המפגש השני יעסוק במילה המסתורית 'ערך' ומה זה בכלל. יסביר למה טקסטים שיווקיים מסויימים עושים לנו תחושה רעה בבטן, איך יוצרים ערך לקורא, איך דואגים שהטקסט יתפתח ויעניין, ומה הוא 'חוק הוספת הערך' החשוב לכל כותב, כולל כותבי שירה.

המפגש השלישי יעסוק במיקוד. נדבר על נושא ועל נשוא, על פעלים ותארים, על היכולת להגדיר על מה אנחנו מדברים ואיך המיקוד והספציפיות נוגעים בכל נקודה בטקסט, כולל שמו של בעל המכולת שמכר לכם מסטיק אתמול.

המפגש הרביעי יעסוק במה שגורם לטקסט להישמע טוב יותר. נדבר על סדר, תבניות ולכידות. על חוק הכפל וחוק השליש. איך יוצרים מקצב. איך אמורה להיראות פסקה טובה, ולמה כל הכותבים השיווקיים כותבים שלש מילים בשורה.

זהו. זה לא כל התיאוריה, כאמור, אבל זה בהחלט הרבה.

האם אני אדע לכתוב טוב מיד אחר כך?

לא יודע. זה לא תלוי בי. כמו נגינה וציור – כמו כל מיומנות, למעשה – לא מספיק להבין, צריך לתרגל. אבל כן, אני מבטיח, אם תתרגלו את העקרונות האלה, הכתיבה שלכם תשתפר באופן משמעותי.

חשוב לי להגיד שזה קורס, לא סדנה: המטרה היא לא ליצור חוויה, אלא להעביר כמה שיותר ידע בכמה שפחות זמן.אני אתן תרגילים פה ושם וגם נתרגל ביחד תרגילים קטנים. אבל עיקר התרגול הוא באחריות שלכם או שלכן.

על אותו העיקרון, הקורס לא מתאים למי שרק מתגעגע לכתיבה ורוצה לעשות 'משהו', כל דבר. כלומר, הוא מתאים, כי הוא עוסק בכתיבה, אבל בשביל זה עדיף להצטרף לסדנה ממשית, עם קבוצה אמיתית ועם תרגילים אישים. הקורס, כאמור, מיועד להעביר ידע על כתיבה. בהתאמה, הוא יהיה דחוס ומלא בתוכן אמיתי. יכול להיות שזה יהיה אפילו קצת דחוס מדי – אל תחששו, תוכלו לחזור על הקורס תמיד.

למה לי להירשם עכשיו?

קודם כל, בגלל שזו הפעם הראשונה של הקורס הזה בצורה מקוונת, אני נותן הנחה של 270 שקלים – קצת יותר משליש מחיר. ההנחה הזו לא תחזור. תוכלו, כמובן, לרכוש את הקורס בצורה מקוונת בהמשך, אבל הניסיון מראה שחלק משמעותי מהקורס הוא הקבוצה, ההמשכיות והשיחה בין שיעור לשיעור. זה מאוד עוזר להתחיל ולסיים, להבין מה לא הבנתי ומה כן, וכמובן – לקבל משוב קבוצתי. שווה, תאמינו לי.

איך נרשמים?

כאן.

עוד שאלות? כתבו לי בתגובות או בפרטי, אני אשמח לענות.

יהודה

מה זה בעצם טקסט? | קורס מקוון חדש!

כולנו כותבים, או כותבות, ואנחנו עושים את זה כמעט בטבעיות מהרגע שלמדנו לכתוב. אבל יש כמה עקרונות בסיסיים שאף פעם לא לימדו אותנו: מה זה טקסט? מה גורם לו להיות מובן? מה גורם לו הישמע או להיקרא טוב יותר? איך עושים אותו מדויק ויעיל? העקרונות האלה מובילים כל טקסט בעולם, כמו שלכל צייר בעולם יש ידע על קומפוזיציה ועל שילוב צבעים, ולמרות שאפשר לכתוב בלעדיהם – אחרי שמבינים אותם אפשר להבין מה עושים עם הטקסט. כאמור, זה קורס מבוא, לא קורס פרקטי, אבל למרות זאת – בכל מקום שאפשר להכניס עיקרון או טיפ פרקטי, הוא יכנס.
ביום שני בעוד שבוע וחצי נפתח הקורס המקוון שלי בנושא: ממוקד, יעיל, מלא בטיפים, ובעיקר בעיקר – נותן את הבסיס, כדי שתוכלו להמשיך ממנו. אה, ולכבוד הסבב הראשון יש הנחה של שליש מהמחיר!

הנה, תראו את הסילבוס:
המפגש הראשון יהווה, ברובו, הוא יעסוק ב'מה זה טקסט', בהבנה שטקסט הוא תקשורת, ובחיבור בין השניים.
המפגש השני יעסוק בערך ובמשמעות, וידבר על חוק הוספת הערך, על ערך ידע ועל ערך רגשי.
המפגש השלישי יעסוק במיקוד, נדבר גם על מיקוד של נושא אבל גם (קצת) על מיקוד של תיאורים או של אמירה.
המפגש הרביעי יעסוק בלכידות, ובו נדבר על הדרך שלנו לבנות משפטים ולגרום לטקסט להישמע טוב יותר.
אלה תכנים שאני מעביר כבר כמה שנים. הם הועברו לפרסומאים, לבעלי עסקים, לאקדמאיות, לרבנים, לתלמידי תיכון, למשוררים ולסופרות. פעמיים בשבוע לפחות אני מקבל הודעה או מייל מאחד המשתתפים בסדנאות האלה, מספרים לי איך זה שינה להם את הכתיבה. זה לא קורס עם כמה כלים פרקטיים ותרגול: זה הידע האמיתי. מה שאתם מחפשים כדי להבין מה אתם עושים כשאתם כותבים. תאמינו לי, זה עובד.
יודעים מה, אל תאמינו לי. תשאלו את בוגרי הסדנאות בקבוצה; זה עובד.

משהו קורה

(אני מנסה לכתוב משהו על הסדנאות שלי, כותב ומוחק וכותב ומוחק. כתבתי אתמול ארבע פסקאות, מחקתי אותן הבוקר. כל דבר שאני כותב נראה לי קצת כמו יוהרה או קצת כמו פרסומת או קצת כמו משהו לא מדויק, לא ממש נוגע בנקודה. אני מפרסם אותן כאן בכל זאת. כי זה בלוג, לא פייסבוק.

בכל אופן, זה הזכיר לי שמשתתפים שואלים אותי לפעמים אם זה לא מפחיד לפרסם סיפורים או קטעים. ואני אומר כן, זה מפחיד לפרסם, מה אפשר לעשות. אבל אני לא אומר להם (אלא אם כן הם שואלים) שאני לא מעז לכתוב סיפורים בגוף ראשון כי זה מרגיש לי אישי מדי, ולא מעז לכתוב על דברים שהם יותר מדי אני כי זה מרגיש לי חשוף מדי, ושכל הסיפור הזה, הסיפור של הכתיבה והפרסום, הוא מין דיאלוג אינסופי שאין דרך לצאת ממנו כמו שצריך.

הנה, אני יושב כבר יום שלם ומנסה לכתוב משהו על הסדנאות, ולא מצליח. מפרסם אותו כבר פעמיים, מתלבט ואז מוחק מהפייסבוק. אני מפחד. אבל אני אפרסם את זה בכל זאת).

אני חושב שזה הסבב הראשון שאני מנסה לעשות בסדנאות את מה שאני רוצה לעשות בסדנאות, ולא את מה שאני חושב שהמשתתפים מצפים לקבל. אני לא בטוח מה, בעצם, המשתתפים מצפים לקבל (מעבר למשוב) וחושב שבאופן כללי הסדנאות הקודמות היו טובות לא פחות, לפחות בשביל המשתתפים, אבל משהו קורה לי כרגע, ואני עושה את מה שבא לי, כלומר מדבר עם המשתתפים בכנות על תהליכים יצירתיים ועל הדברים המעניינים באמת שקורים ביצירה או בכתיבה או בשניהם.

קראנו, למשל, את 'טבעו של הכיף' של דיוויד פוסטר וואלס, ודיברנו על נבירה רגשית. על היכולת לעצור רגע אחד בחיים האלה ולהתבונן בעצמך בכנות, עד לשד העצם, עד כמה זה מפחיד לדעת את הלשד, ועד כמה זה מפחיד לפרסם אותו, ובכל זאת – עד כמה זה מנחם לדעת שלכל בני האדם יש לשד עצם זהה ובכל זאת כולנו שונים.

זה נשמע בנאלי, אבל זה לא. אולי כי כל האמיתות הגדולות הן בנאליות, אולי כי הסוד הוא לא רק להגיד 'תתבוננו פנימה' אלא ללכת את הצעד הזה בפיכחון. אבל משום מה יש לי פתאום התחושה כאילו משהו קורה בסדנאות האלה שלא תכננתי, שלא אני מנחה אותו, שהן מקבלות איזה חיים משל עצמן, ופתאום בכל סיפור או קטע שנכתב יש איזה רגע שאני אומר לעצמי פאק, זה אמיתי. זה לא רק ללמוד טכניקה או צורה, מישהו באמת יצק פה את נפשו. יש פה אמת בוערת בדבר הזה. איך מטפלים בה עכשיו בידיים חשופות.

זהו לעכשיו. אני יודע שזה לא מנוסח או מובן. מה אפשר לעשות.