כתיבת אקשן

כמו סצנות אקשן בסרטים, כתיבת מכות – דו קרב, או קרב אגרופים, ואפילו 'סתם' סצנת אלימות ברחוב צדדי – היא, באופן אירוני, אחד הדברים הקשים יותר לכתיבה (לפחות ברובד הטקסט. כלומר ברור שיותר קשה לכתוב סדרה עם עשרות קוי עלילה ודמויות ותמות, אבל הקושי שם נמצא מאחורי המילים, לא בהן). היא מחייבת את הכותב לשים לב לזמן ולמרחב, למקצב המשפטים שלו, ובעיקר ללב ליבו של הסיפור: היכולת לייצג תנועה במילים.

אני לא מכיר הרבה כותבים שמצליחים לעשות את זה היטב. מטבע הדברים, כותבי 'אקשן' מנוסים בזה יותר, אבל גם הם נופלים במוקשים הקלאסיים: קשה לכתוב פיזיות מבלי ליפול לקיטש או להשטחה. קשה לכתוב תנועה של שני גופים במרחב כך שיהיה ברור מה בעצם קרה, אבל במקביל לא לעכב בתיאורים את ההתרחשות המהירה.

סופרים מסויימים (לי צ'יילד אהובי, למשל, וגם הרלן קובן) אוהבים להניח את הדמויות במרחב, כלומר לתת שנייה של השהייה לפני הקרב, שנייה שמאפשרת להם לתאר היטב את המשתתפים ואת המרחב, 'לבנות אותו', כדי שאפשר יהיה לנוע אחר כך בתוכו. סופרים אחרים מנסים לשלב את התיאורים עם התנועה, וסופרים אחרים מוותרים לחלוטין על התיאורים, ומקווים שהקורא ישלים לבדו את שחסר לו.

גם מקצב המשפטים משמעותי כאן: מקצב מהיר לא מאפשר הרבה מרחב לכותב, אבל הוא הכרחי כדי להרגיש את המהירות של התנועה. מי שמתקשה עם זה, משתמש בקפיצות זמן כדי להמחיש שהתרחשה תנועה בין לבין. אחרים משתמשים בדיאלוגים כדי לייצר תחושת ממשות ואיפוס לזמן (כי אנחנו בעצם קוראים בדיוק את אותם המילים שנאמרות בסיפור, באותו הקצב). אלה פתרונות יפים, אבל הם עוקפים את הבעיה, לא פותרים אותה.

איזה סופר או סופרת כותבים היטב מכות או אקשן? ספרו לי בתגובות.
____
(הרשמה לסדנת כתיבת סיפורים – כאן: https://forms.gle/f93CNMCYAe7VTcVv5 )

השרדות כלכלית בשעת משבר

אני אתחיל בלהגיד שאני לא מבין גדול בכלכלה. בזמנו כשפתחתי את העסק הקדשתי שנתיים ללמידה אינטנסיבית, ובין היתר קראתי כמה ספרי מבוא במאקרו ומיקרו כלכלה – החל מ'יסודות הכלכלה' של תומס סואל ועד 'ברבור שחור' של ניסים טאלב (כפרה עליו), וקראתי בעקביות בבלוג של הסולידית. כל זה לא הופך אותי למומחה או למבין, וכל הדברים הבאים הם קצת ניסיון שלי להבין מה קורה סביבי.

נתחיל בדברים המובנים מאליהם: אנחנו בדרך למיתון. המיתון יהיה בינוני עד ארוך – תלוי במליון ואחת גורמים. הוא ישפיע עלינו בכל האלמנטים הכלכליים שיש: החל מהשקעות, חסכונות, פנסיות והלוואות, וכלה בעובר ושב. זה לא סוד, ומי שמסתכל טיפה מסביב יכול היה להבין את זה כבר בתחילת פברואר. כבר עכשיו השווקים צוללים, אנשים רבים בחל"ת, מפוטרים, עצמאים מוצאים את עצמם כשהעסק שלהם קורס, הריביות מהבנקים (לא ריבית בנק ישראל) עולות וכן הלאה, וזה לא הולך לחזור לעצמו במהירות. למעשה, ההערכות הן בין שנה וחצי ועד לחמש שנים של התאוששות, תלוי ביותר מדי גורמים שקשה לנו לחזות כרגע.

אני מניח בצד את המחשבות על התנהגות השוק כי אין באמת דרך לחזות כרגע מה יקרה, ומעדיף להתעסק במשהו הרבה יותר בסיסי בסיפור הזה – הצורה שבה אנחנו כפרטים מתנהלים בתוך המשבר הזה.

ובכן, בעיני, גם בעסק וגם בבית אנחנו צריכים שמח דברים מרכזיים כדי להתמודד עם משברים. אני מדבר על תשתית וגמישות (יש לזה מונחים מקצועיים אני מניח, אבל אני לא ממש זוכר אותם).
הבעיות העיקריות של מיתון הן, כרגיל – ההוצאות גדלות (המחירים עולים – אבל תלוי של מה), ההכנסות קטנות (פיטורים, אי־העלאה, ביטול בונוסים, ואצל עצמאים – פחות עבודה), וקושי בתכנון קצר טווח (גם ארוך טווח, אבל זה נושא אחר).

כלומר עצמאים מוצאים את עצמם מחוסרי לקוחות, כי ללקוחות יש פחות כסף, כי ההכנסות שלהם קטנות ובמקביל הוצאות מסויימות נשארות קבועות או נהיות יקרות יותר. אני משתדל להיות רגע זהיר במילים 'ההוצאות גדלות', כי נניח מחירי הדיור יורדים (לפחות בטווח הקצר), וגם מוצרים מסויימים נהיים זולים יותר.

והשאלה היא בעצם מה עושים עם זה. כלומר איך מתמודדים עם זה שאין כסף ואיך מתמודדים עם חוסר הביטחון הכלכלי (שזה התכנון קצר הטווח. כלומר הקושי בלצרוך מוצר קבוע כמו חוגים שנתיים לילדים או הוצאות מזון כשאנחנו לא יודעים אם ההכנסה החודשית שלנו תישאר קבועה).
עכשיו, כולנו יודעים שהתשובה היא די פשוטה; מגדילים הכנסות, מקטינים הוצאות, ומשתדלים לא להוציא את מה שלא חייבים להוציא. לא משלמים בתשלומים או בהלוואות, משלמים רק בכסף שיש לנו וכן על זו הדרך. כללי אל"ף בי"ת של התנהלות כלכלית נכונה.

אותם הדברים נכונים גם בזמן מיתון. הבעיה היא שקל להגיד 'תגדילו הכנסות' כשיש 3 אחוזי אבטלה ואלף משרות פנויות, וקל להגיד 'תקטינו הוצאות' כשיש תחרות מסביב והמון מוצרים זולים. הרבה יותר קשה לעשות דברים כאלה בזמן מיתון. ולכן אמרתי, שני הדברים שחשובים בעיני הם תשתית טובה וגמישות, כשגמישות היא גם גמישות של התשתית וגם גמישות מחשבתית. ואני אסביר:

תשתית טובה של משפחה כוללת את היכולת לספק את צרכיה הבסיסיים בעצמה. כלומר את היכולת לכבס, לבשל, לבדר – בלי הוצאת כסף מיותרת. ברור שחומרי כביסה עולים כסף ומן בישול עולה כסף, אבל זו לא המלצה, אלא בניית תשתית – *היכולת* לעשות את זה.

תשתית טובה של עסק היא תשתית שמאפשרת לו לגדול או לקטון כרצונו. לכל עסק יש איזו תקרה ורצפה – פייסבוק לא יכולים לקטון פתאום לגודל של סטארטאפ בגראז', ועוסק מורשה לא קופץ פתאום להיות חברה בע"מ. אבל כמו שמשפחה לא מגדלת את כל הירקות והבשר שלה בעצמה ככה גם עסק לא צריך את מלוא הגמישות האפשרית, אלא רק את היכולת הבסיסית לגדול ולהגדיל הכנסות, או לקטון ולצמצם הוצאות כך שהוא ישרוד את המיתון.

אז תשתית טובה של עסק בנויה על רואה חשבון טוב, על חשבונות מסודרים (ניהול מס נכון, על חישובי תזרים נכונים, על שולי רווח נכונים ותמחור נכון), אבל גם על דברים מאוד פשוטים: חברת חשבוניות, סליקת אשראי, אתר עצמאי, ערוצי שיווק, מצבור לידים פעילים ורדומים. דברים שלוקח חודשים או שנים כדי לבנות, אבל בלעדיהם העסק עומד על כרעיים לא יציבות.

(בזמנו חשבתי שיכול להיות רעיון טוב שכל אדם בוגר יפתח עסק. מקסימום יגיש דו"ח בסוף שנה. זה לא עולה כסף (רו"ח עולה, אבל הדו"ח עצמו לא). ניהול של עסק מחייב אותך להבין את כל הדברים שרובנו לא רוצים להבין בהם – מיסוי, פנסיה וכו' – אבל בעיקר מאפשר לך לעבוד ולהכניס כסף תמיד. כלומר אתה לא צריך שמישהו אחר יאפשר לך ברוב טובו להיכנס תחת חסותו ולהיות שכיר שלו; אתה יכול פשוט להציע לאנשים משהו שהם רוצים, והם ישלמו תמורתו. בקיצור, זה מאפשר גמישות בלי להסתבך הרבה. שמעתי שככה זה בארה"ב, אבל אין לי מושג, כמובן.)

כשמדובר במשפחה – כמובן, כמה שפחות הלוואות (כי הלוואות לא מאפשרות לצמצם הוצאות, וכובלות אותנו לעבודה בלי היכולת להחליף אותה במהירות), כסף של 3-6 משכורות בעו"ש, תחביבים, יכולת לבשל ולנקות ולסדר וכו' – דברים שכבר דיברנו עליהם.

אלה תשתית מסודרת וגמישות של תשתית. זה, בתורו, מהווה את הבסיס לרגע שבו אנחנו צריכים לזהות שהזיזו את הגבינה שלנו.

זה כבר מצריך גמישות מחשבתית. קשה לאנשים להבין שהעבודה הקבועה שלהם לא תחזור, או שהמקצוע שלהם לא בהכרח ידרש בשנים הקרובות. קשה לזהות בזמן הזדמנויות ולקחת אותן. קשה להבין שמה שהכניס כסף כבר עשר שנים לא יכניס כסף בשלש השנים הקרובות, וקשה לשנות הרגלי צריכה. אלה דברים שמוטמעים בנו; אנחנו רגילים לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. אבל זה לא נכון, וכשזה לא נכון, היכולת להחליף כיוון תוך כדי תנועה הופכת להיות ההבדל בין התנגשות בקיר ובין התקדמות הלאה, בכיוון קצת אחר.

ובכן דיברנו על תשתית ודיברנו על גמישות. שני אלה חשובים תמיד, גם לעסק וגם לאדם הפרטי. הם חשובים פי כמה בזמן משבר, כי הם בעצם המדד ליכולת השרידה שלנו. חשוב לזכור שהם לא המדד *היחיד*, והישרדות היא לא תמיד היעד. בזמן משבר, ובכן, זה מה שחשוב כרגע.
עד כאן – פילוסופיה בשקל. מכאן אני מגיע לקורונה. וזה כבר יישום די פשוט של העקרונות האלה בתוספת כמה דיוקים.

התקופה הזו מתאפיינת בהמון אי וודאות גלובלית. למרות שזה מאיים (כי אולי הכלכלה תקרוס ואנשים יבזזו חנויות ומה־לא), מבחינה עסקית – אפשר להשתמש בזה לטובה: אי וודאות גלובלית אומרת שיש אנשים שיודעים פחות מכם. הרבה יותר אנשים, שיודעים הרבה פחות. יותר קשה להם לתכנן (כמו שלכם קשה לתכנן). הם צריכים פתרון מיידי לבעיה מיידית.

קוראים לזה הזדמנות. אם אתם מספיק גמישים, תוכלו לנצל את ההזדמנות. זה לא אומר שתהיו מליונרים כמו האולגרכים הרוסיים שהשתלטו על המשאבים בקריסת ברית המועצות. לפעמים זה פשוט אומר שמשכורת תמשיך להיכנס.

אם אתם בעלי עסקים, הדבר הנכון לחשוב הוא מה יהיה בעוד שלשה חודשים (ושנה, ושנתיים). מה אנשים יחפשו.

א.
להחליף מוצר או להרחיב סל מוצרים. כלל האצבע אומר שאנשים לא מפסיקים לחיות בתקופת מיתון, אלא מורידים רמה. אם הם חשבו לעבור דירה, אולי הם ישפצו בקטנה. חשבו לשפץ, יקנו ספה. חשבו לקנות ספה, יחליפו לה ריפוד. אז קודם כל חשוב לוודא שיש לכם מוצר בתמחור נמוך שיכול לתת מענה ל*בעיה* של הלקוחות שלכם, ולא למה שהם מחפשים כרגע. אולי הוא לא יהיה מענה מושלם, אבל גם מענה חלקי נותן מענה כלשהו. אולי הלקוחות שלכם יפסיקו לבוא למסעדה ולהוציא 150 שקלים לבקבוק יין. אבל חמישים? אולי לא מסעדה של 500 לזוג, אבל 250? 100? בקיצור, להתאים.

ב. הוא להחליף קהל יעד. כלומר להשאיר את המוצר שלכם אותו הדבר, אבל לחשוב למי *עוד* הוא יכול להתאים. זה קצת מעצבן, אבל לא כולם נפגעים מהמשבר בשווה. עובדי מדינה, הייטקיסטים (לפחות בשלב ראשון), עובדים חיוניים כאלה ואחרים – ממשיכים לקבל משכורת כרגיל (אם כי קידומים נתקעים). קהלים אחרים, בעיקר אלה שתמיד עבדו בשכר מינימום, ימשיכו לעבוד בשכר מינימום וגם הם לא מאוד יפגעו מהמשבר. כלומר בסוף כולם יפגעו, אבל חלק יפגעו פחות.

ג. האפשרות השלישית היא להחליף עסק. כלומר לחשוב על חלק מהתשתית שלנו – על הכישורים שרכשנו – ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות איתם, באופן זמני או קבוע. כאמור; בשביל התנועה הזו – תנועת ההחלפה – צריך תשתית וגמישות. זה מה שמאפשר אותה. כשמדובר בעסק זה ברור, אבל זה נכון גם כשמדובר בפרט.

שאלות? הערות? מחשבות? אשמח לשמוע גם אם סתם קראתם ונהניתם.

חמישים שנה לפטירתו של עגנון

א.
אני אוהב את עגנון. ממש ממש אוהב את עגנון. למה אני מספר לכם את זה, כי היום חמישים שנה לפטירתו של עגנון. ועגנון היה סופר יהודי שכזה, היה לו סטנדר שעליו הוא היה כותב וארון ספרים מלא ספרים, ולפעמים היו באים אנשים לבקר אותו ולא היה לו כח אליהם ובכל זאת הוא היה מקבל אותם, והוא היה קצת קמצן (חסכן, היו אומרים עליו בגליציה) וקצת מלא הכרה עצמית וכמדומני שהמונח 'יהודי' הולם אותו נאמנה. סופר יהודי שכזה, נו מה.

ואני ממש אוהב אותו. פעם לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל. כשלמדנו אותו לבגרות הרגשתי כאילו אין עם מי לדבר שם, מאחורי המילים, ונכון שמי שקרא עגנון היה נחשב משכיל ולכן החזקתי עותק שלו ליד המיטה בפנימיה שבה למדתי אבל בחיי שלא הצלחתי לעבור את העמוד השני. החזקתי סתם, כדי שאנשים יראו שאני קורא עגנון, למרות שלא קראתי, בעצם.

אבל גדלתי מאז, והספקתי לקרוא בחיי כמה וכמה ספרים שלו, את חלקם אפילו פעם שנייה ושלישית. אפילו הדרכתי בבית עגנון איזה שנתיים, ולכן אני רוצה להגיד לכם משהו על עגנון.

ב.
יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת ופיאות. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, לכאורה יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, כשה מה שעשה על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם. אולי נעזוב הכל ונלך לרקוד.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם וגם אלוהים ימשיך כמנהגו, שהרי הוא לא השתרבב לסיפור הזה בכלל.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף ולא בוער באש.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו, שמסתכל על הבחור בן השמונה עשרה בחיוך (במקרה הטוב) ואומר נו, שוין, יעבור לו.

ג.
אבל עגנון, כך נראה לי, זה היופי שלו וזו הגדולה שלו; עגנון הוא לא שם ולא שם. או, אם תרצו, הוא גם שם וגם שם. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, ובו זמנית הוא מתלהב ומתגעגע, ולומד ומתפלל ומה לא.

מה זה אומר, זה אומר שכשעגנון מצטט את הגמרא או את חז"ל או מדרשים או תנ"ך או כל הדברים האלה הוא לא מצטט אותה מתוך התרפקות קיטשית ולא מצטט אותה כי זו השפה שלו ולא מצטט אותה כדי להוציא אותה מהקשרה, אלא גם וגם. כלומר גם מתוך אמונה תמימה, אבל גם מתוך איזה היכרות מפוכחת בזה שיש משהו פתטי באמונה תמימה.

ומה עוד זה אומר, שעגנון לא מורד באותו עולם גליציאני ממנו בא, והוא לא מטיל רפש בבית המדרש או ביהודים של בית הכנסת או בקהילות מהן יצא, אבל גם לא מסתכל עליהם באותה האדרה (שהרב סבתו, למשל, מסתכל בה על העבר) או בקיטשיות. הוא מתגעגע, אבל הוא גם מפוכח. הוא ביקורתי אבל גם חומל, מסתלבט גם על פזמוני, גדול המשוררים של העלייה השנייה, וגם על ר' גרונם יקום־פורקן, מנהיג היישוב הישן.

טיפה הומור מפוכח, טיפה מרירות גליציאנית, שפה של חז"ל שמתארת עולמות חדשים, קצת פאתוס של היישוב החדש ואפעס אירוניה של סעודה שלישית בשטיבל. סופר יהודי, הרי אמרתי, וגם דרך נהדרת להביט על העולם. חמישים שנה לפטירתו. אני אוהב אותו כל כך.

ספר חדשששש (ופלים לימון)

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

מילה יפה כמו אור

א.
יש לגרוסמן פסקה יפה ומפורסמת על אור, ב'שתהיי לי הסכין'. אני אצטט אותה כי היא יפה. חכו רגע.

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר, הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי – מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף סוּגִים שֶׁל זֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ, לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר", עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי. אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

איזו פסקה מהממת, נכון?

ב.
לפעמים, בעונת הסדנאות (שזה מוזר לקרוא לה ככה, ובכל זאת, התקופה ההיא שבה אנשים נרשמים לסדנאות) אנשים רוצים לשמוע מה עושים בסדנאות שלי. ופעם הייתי מסתבך עם זה, כי הרי מה עושים בסדנה? מגיעים, ואומרים שלום לנעמי שהגיעה מוקדם והיא עובדת על המחשב, ונעמי אומרת היי, מה קורה, ואתם הולכים יחד להכין קפה, ובינתיים עוד אנשים מתקבצים, וגם הם הולכים להכין קפה, ובינתיים אתה מדבר עם שרון על איך הולך לה במלצרות, והיא אומרת לא משהו אבל האנשים נחמדים, ואתה מחייך כי אנשים נחמדים זה הכל, ואחר כך מגיעים כולם ופושטים מעילים ומתיישבים ואני מוציא כמה דפים שמודפסים עליהם מילים, ואנחנו מדברים על המילים האלה, ואחר כך תרגיל, וכותבים, ומקריאים מה שכתבנו, ואנחו מתרגשים ונותנים משוב ולפעמים בוכים קצת או צוחקים הרבה, ולובשים שוב את המעילים והולכים הביתה, וזהו.

אבל לאחרונה התגבש בי משהו, וכששואלים אותי (נניח, דודה בשמחה משפחתית) מה עושים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, אני אומר בפשטות; מדברים על רגשות.

וזהו? מתעקשת הדודה לשאול, כי בכל זאת זה אירוע משפחתי ואין לה מה לעשות ליד הבופה מלבד לשאול אותי מה קורה בסדנאות.

לחלוטין זהו, אני אומר ולוקח לי עוד כף סלט יווני.

ג.
אבל רגע, יש פה נקודה חשובה שחומקת. אנחנו מדברים על רגשות, אבל זו לא קבוצת תמיכה, אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, כאילו הקבוצה היא המקום לפרוק את הרגשות האלה. לא. כלומר גם, ולפעמים בעיקר, אבל אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, אלא על רגשות בכלל. על הדבר המדהים הזה שנקרא רגש, שהוא חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, שאין לו שם ואין לו פנים, שאנחנו לפעמים עושים לו הכללות ("שמחה", "עצב") ויש כמה חוקרים שחוקרים אותו באוניברסיטה אבל, לגודל הצער, הם לא מבינים כלום. לא, אנחנו מדברים על איך אפשר להבחין בעצמנו, על זה שרגשות הם תמיד תמהיל של רגשות ואף פעם לא עומדים לבדם, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מגיבים רגשית לדברים, שהעולם מדבר אלינו ואנחנו מגיבים לו ברגשות. אנחנו מדברים על איך רגשות מעמיקים, מתרחבים, מתחברים לרגשות אחרים, איך הם מתפתחים על פני הזמן והמרחב, ובסוף בסוף גם, כן, על איך הם נוצקים למילים, או איך אפשר למצוא את המילים המדוייקות כדי לדבר על הרגשות האלה.

וכשאנחנו מדברים אני חוזר שוב ושוב לפסקה הזו של גרוסמן כדי להגיד איך המילים 'אני עצוב' מצמצמות את העצב שלו, את הייחודיות שלי, לכדי 'אני עצוב'. שזה אמנם מעביר משהו, אבל לא מהדהד את העצב עצמו. זה אומר 'אור', אבל מכבה את האור עצמו. תחשבו על ההבדל בין 'אני אוהב אותך כי את כזו מתלהבת' ובין 'כל הימים את משחקת באור היקום'. של פבלו נרודה. זה אותו הדבר, ובכל זאת הכל, הכל הכל, אחרת לגמרי.

ד.
ואת זה, רק את זה, לומדים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי. את הניסיון הזה להניח את האצבע בזמן ובמרחב ולהצביע על האור, כך שיראו שהוא אור.

אז אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, אבל זה יותר מזה: אנחנו לומדים להכיר את הרגשות שלנו. לתת להן מילים. להבין שהעצב שלי הוא לא העצב של מישהו אחר, והשמחה שלי היא לא שמחה של מישהי אחרת. אנחנו לומדים מאיפה נוצרים הרגשות שלנו ולאן הם הולכים ואיך אפשר להביט המון המון זמן עד שפתאום רואים איזה קצה של רגש שאפשר להצביע עליו ולהגיד הו, הנה זה, זה מה שאני מרגיש.

זה לא קל. זה מתסכל. זה לא מגניב. זה לא מתגמל באופן מיידי. זה לא נראה טוב בפייסבוק ולא מתחרז כמו שצריך. זה כמו הסיפור המופלא ההוא ב'טרן הנודד' שבו טרן הולך לקצה העולם כדי ללמוד לעבוד עם הידיים, והוא מגיע לרב האמן הגדול בעולם ולומד אצלו להכין חרב, ואחרי עשרות ניסויים שבהם יצאו לו חרבות יפות אבל שבירות, יוצא לו איזה גוש ברזל מוארך ומגושם. וזה, הגוש הזה, הוא הדבר שרב האמן מתלהב ממנו יותר מכל. מפני שהוא לא משהו שנראה כמו חרב. לא, הוא החרב בעצמה. והאור הזה שאנחנו כותבים אולי הוא עדיין לא אסתטי, אבל הוא האור בעצמו. יש תחתיו אדם, והאדם הזה בוקע דרך כל המילים ויוצא ומתממש מן הדף.

————–

היום (ג'), בערב, מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנאות הכתיבה שלי בינואר. סדנאות הכתיבה של הקיץ הן יותר קצרות, קלילות ושונות במהותן (מי אמר כתיבה בעקבות סיפורי ר' נחמן ולא קיבל?), וזו ההזדמנות האחרונה השנה להירשם לסדנה שתתן לכם או לכן את הכלים לדבר על רגשות וליצור באמת.

טכנית, הפרטים די פשוטים: הסדנאות בירושלים הן ביום רביעי (בבוקר, 8:30 – 10:30, ובערב – 18:30 – 20:30), ובתל אביב – ביום ראשון בערב (18:45 – 20:45). כל הסדנאות מתחילות בשבוע של ה26.1, ואורכות תשעה מפגשים. יש מספר מקומות מוגבל בכל קבוצה.

לא טכנית, כלומר מהותית, הסדנאות קצת שונות. ההבדל הבסיסי ביניהן הוא לא האם אתן מתקדמות או מתחילים, אלא מה אתן רוצות להשיג ובאיזו דרך אתם רוצים ללמוד.

הסדנה לכתיבה יוצרת היא סדנה מאוד מסודרת שבה אנחנו לומדים ומתרגלים דרכי יצירה. אנחנו לומדים איך מצביעים על רגשות, איך מבינים אותם, מה עושים איתם ולמה. זו לא סדנה קלה או כיפית, למרות שהיא 'כתיבה יוצרת'. היא תדרוש מכם עבודה, כי אני מנסה לתת לכם כלים ושפה לדבר בה את היצירה שלכם. אבל מסתבר שלמרות המילים האלה זו סדנה טובה, עם המוני בוגרים שחוזרים פעם אחר פעם והמלצות ממש טובות.

הסדנה לכתיבת פרוייקט היא סדנה קצת יותר מפוזרת, ובבסיס שלה היא מיועדת להוציא פרוייקט אחד (מחזור שירים או סיפור), שלם, שישאר אחרי הסדנה. זו סדנה שמחדדת או מטפלת בכל מפגש בצד אחר בפרוייקט שלכם (ברגשות, במילים, בדמויות, במצלול ובעלילה). אני חושב שזו סדנה יותר כיפית, היא בוודאי יותר אישית, ואנשים שמעדיפים לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב – ולא ללמוד את התהליך צעד אחר צעד – זו הסדנה בשבילכם. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו, ואם אתם לא בטוחים שמתאימות לכם הרצאות ואתן מעדיפות לנסות ליצור משהו שלם בעצמכן – זו הסדנה.

בירושלים, סדנת הבוקר תהיה כתיבה יוצרת וסדנת הערב – כתיבת פרוייקט.
בתל אביב – יש סדנה אחת, שבה, ארבעת המפגשים הראשונים יהיו כתיבה יוצרת, וחמשת האחרונים – כתיבת פרוייקט.

אפשר להירשם לכל הסדנאות כאן, ואפשר בהחלט גם ליצור איתי קשר באמצעות הדף – אני עונה וזמין להתייעצויות שלכם.

יהודה.

'אה, רק אתם?' או: איך לכתוב על השמיים

א.
כשהייתי בן שמונה עשרה הלכתי לסדנת כתיבה חד פעמית במסגרת איזה פסטיבל. היינו שלשה, אני ועוד שתי ידידות. זה היה רגע אחרי שסיימתי את התיכון והתרגשתי מכל הסיפור הזה של פסטיבלי שירה, של לדבר עם בנות על שירה ועל כתיבה, ובאופן כללי מכל ה'עולם המבוגרים' שהיה נראה לי, אז, קסום ומלא סתרים. אז זה היה פסטיבל בירושלים, וזה היה ערב ירושלמי קריר למדי (השאלתי באותו ערב סוודר שמעולם לא חזר אלי), ובחדר קטן בתוך איזה מתחם ירושלמי הסתתרה הבטחה לכתיבה עם משורר אמיתי. כלומר אחד שהוציא ספר, שמופיע בפסטיבלים, שאנשים מכירים את השם שלו. נכנסו שלושתינו לחדר, והמשורר הרים עיניים עייפות ואמר 'אה, רק אתם?', ואחרי שחיכינו חמש דקות ועשר דקות כדי שיגיעו עוד אנשים, הוא אמר טוב, תכתבו על הסתיו. היינו צעירים ונמרצים למדי, אז כתבנו לעצמינו בזמן שהוא שרבט לעצמו ציורים קטנים על מחברת חשבון, ואחרי חצי שעה הוא אמר טוב, תקריאו. הקראנו. הוא אמר יפה, יפה, רואים שיש הרבה רגש בשיר הזה, ואחר כך השפיל עיניים למחברת שלו ואמר תודה שבאתם, והוא נשאר שם ואנחנו הלכנו למרכז העיר, שהיה (באותו זמן) הבטחה גדולה לא פחות מאשר חדר ירושלמי עם משורר אמיתי, וכך זה נגמר.

ב.
אז לא ידעתי שיבוא יום ואני אשב בחדר קטן אחר, במכון 'כרם', אי שם ב2014, מול בחורה אחת שהייתה היחידה שהגיעה לסדנת הכתיבה שלי, ואתנצל שלא באו עוד, ואבין – עד כאב – עד כמה קשה היה לו, למשורר הזה, להעביר סדנת כתיבה לשלשה צעירים שבאו לסדנה שלו למרות הכל. לא ידעתי שאחווה גם אני את ההשפלה, או את הדחייה, אבל ידעתי שסדנאות כתיבה הן חרטא. זו הייתה תקופה שנקטתי בה בדעות מוצקות והחלטיות על כתיבה, על סדנאות, על העולם בכללותו, כך שהצהרתי את זה שוב ושוב. מה זה השקר הזה, אמרתי. ואמרתי, משוררים אמיתיים לא לומדים בסדנאות כתיבה. הם שואבים את ההשראה שלהם מהירח (עד כדי כך הייתי קלישאתי). ואמרתי, מי צריך בכלל סדנאות כתיבה, ובעיקר עמדתי מול איזו פליאה שכזו, של 'מה לעזאזל עושים בסדנאות הכתיבה האלה ולמה אנשים משלמים על זה כסף', והחזקתי בה עד שבאו חבורה חמודה של תיכוניסטים וביקשו ממני להעביר אצלם בתיכון סדנת כתיבה.

ג.
לכל אחד מאיתנו, אני חושב, יש את הסיפורים המכוננים של חייו. הרגעים שהוא מעביר מול עיניו שוב ושוב, מנסה להבין. אלה שניים מהסיפורים שאני מספר לעצמי, מנסה להבין מה קרה. איך הגעתי מהערב ההוא לעבוד בהעברת סדנאות כתיבה. מה השתנה בי (התבגרתי, הקמטים בזוויות העין העמיקו, משהו בי נח מרבצו), מה השתנה בעולם (הפייסבוק קרה לנו, הרשתות החברתיות, הביזור של האינטרנט).

אני עדיין מרגיש שסדנאות כתיבה יכולות להיות גיבוב של שטויות. אני עדיין כועס, בתוך תוכי, כשספרים על כתיבה אומרים לי שאני צריך להתחבר לעצמי, או לרוח היקום, או משתמשים בעולם הניו־אייג' כדי להסביר את התהליכים הנפשיים של היצירה. אני עדיין מתעצבן כשמנחי כתיבה נותנים תרגילים כמו 'כתבו על האוויר' או נותנים שיר ואומרים 'כתבו לו תגובה'. אני מרגיש, כמנחה, שאני צריך להעביר ידע למשתתפים. ידע ברור, מנוסח היטב, שמבוסס על שנות הניסיון שלי ומקצר להם את התהליכים. ידע שיכול לבוא בהוראה ויכול לבוא בליווי. אלה דברים שאני משתדל ליישם בסדנאות שלי שוב ושוב. ובכל זאת הבנתי משהו בשנים האלה, אני חושב, על סדנאות כתיבה ועל כתיבה בכלל. אני אכתוב כאן את חלקם בקצרה, ואולי ארחיב עליהם במיילים אחרים (אם תרצו שארחיב על משהו ספציפי, כתבו לי – אני אשמח):

ד.
הבנתי שכתיבה דורשת כנות. לא רק במובן השטוח, שאפשר לנסח בתור הוראת 'כתבו באמת ובכנות', אלא שכתיבה – שיצירה – דורשת איזושהי כנות פנימית שמשתקפת ביצירה. אנחנו נדרשים להיות מדוייקים ברגש, לתאר את הדברים בדיוק הראוי להם, לא להטות את העולם לכאן או לכאן – פשוט לנסח את הדברים כהווייתם, ולקוות שאנשים יוכלו לראות דרך המילים את העולם שמשתקף בהם. אלה מילים גדולות, אני יודע, אבל זה יותר מאשר השאלה האם הטקסט יצא לנו טוב או לא. זה חלק מהשאלה מה הכתיבה יכולה לעשות לנו; איך אנחנו יכולים להתבונן על החלקים המושתקים, המוסתרים, הכואבים שבתוכינו, ולהעניק להם אור. איך אנחנו יכולים להסתכל על הטוב ולא להפעיל אלף מגננות של ציניות כלפיו.

הבנתי שיש ערך לכתיבה לבני אדם אחרים. לא כי אנחנו יצורים חברתיים מטבענו, אלא כי כתיבה משותפת מצליחה להוציא מאיתנו משהו שלא מתקיים בבדד; להבין שאנחנו מתקשרים את עצמינו כשאנחנו כותבים. שאנחנו מביעים חלק מאיתנו שלא נחשף ביום ביום. לחלק מאיתנו זה הפוך – הם צריכים שקט כדי ליצור. אני, למשל, זקוק לשקט; לא לדבר איתי, לא לבקש, לא לאדם שיחייך וישאל אם אני רוצה עוד קפה. שקט ממשי, אמיתי, כמו שיש רק בבית. אני לא מסוגל לכתוב כשמישהו מאחורי הגב שלי, ולא מסוגל לכתוב בבתי קפה (בלי שקט) או בספריות (בלי קפה). אבל אני לא מדבר רק על הכתיבה, אני מדבר על הפנייה הזו אל הקורא – ההנהרה, ההנגשה, המעבר ביני ובין אדם אחר שקורא עכשיו. זה חלק מהכוח של קבוצה כותבת, שאין לו כמעט תחליף.

הבנתי שיש ערך לזמן ומקום מוגדרים בלו"ז. שזה היה לי מופרך, כמעט, כשהייתי בן 19; המחשבה שיום יבוא ולא יהיה לי זמן. שלא אוכל לקום בבוקר, לדשדש אל הקפה, ולהגיד 'היום אני כותב', כי לא יהיה לי הזמן לכתוב, ואם יהיה לי הזמן, לא יהיה לי מקום שקט לכתוב. לא סתם ההמלצה הראשונה בכל ספרי ההדרכה לכתיבה היא 'קבעו לעצמכם זמן כתיבה'; לפעמים אין ברירה. זו הדרך היחידה לשבת ולכתוב. ולא רק לכתוב, כמובן; לעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות ולא היה לנו זמן. הנה, לפני כמה ימים התלוננתי למרב שאחת הסדרות שחיבבתי לפני שנה קיבלה עונה נוספת, ושאני לא מצליח להגיע לראות אותה. אתה מקדיש לזה זמן? היא שאלה. וזה נכון, כמובן. יש אלף דברים חשובים יותר, תמיד, שמחכים ליד החלון שנתייחס אליהם.

הבנתי שיש ערך למשוב. לא בגלל שהוא צודק, תמיד, אלא בגלל שהוא מפנה את תשומת הלב שלי לדברים שאולי נעלמו לי מהעין עד כה. זה כמובן משמח מאוד כשאנשים קוראים ומגיבים, אבל משוב אמיתי הוא לא מחמאה ולא ביקורת, הוא פשוט שיקוף של 'איך הטקסט הזה עובד' ו'מה קורה בו', שיקוף שאנחנו לא יכולים לעשות לעצמינו. הבנתי שיש ערך בתרגילים, אפילו תרגילים כמו 'הסתכלו על השמיים וכתבו', מפני שכמה אנחנו כבר מסתכלים על השמיים אם לא אומרים לנו להסתכל. זה נכון לכל תרגיל, כמובן, למרות שיש תרגילים שמוציאים מאיתנו טקסטים טובים ביותר קלות (לרוב אלה יהיו תרגילי צורה קלים. לכתוב בצורה קבועה מראש) ויש תרגילים שאנחנו צריכים להיאבק בהם או שהם משתקים אותנו, אבל גם זה מלמד וגורם לנו להבין משהו על הכתיבה.

ה.
וכך זה ממשיך והולך. אני לומד משהו חדש מכל סדנה, ומנסה משהו חדש בכל סדנה. תרגילים אחרים, סוגי משוב, סיפורים לקרוא בבית ומאמרים לקרוא בקבוצה. אני לא מבטיח למשתתפים אצלי בסדנה לצאת משוררים או סופרים, ואפילו לא אנשי שיווק או כותבים מנוסים. אני מבטיח רק את מה שאני יכול להבטיח: שהם יהיו כנים יותר מול עצמם, שהן ילמדו איך לכתוב דברים אחרים, שהן לא התנסו בהן עד כה. שהכתיבה תחלץ בנפש שלהם דברים ותניע בהם שרירים רדומים שהם לא הכירו ושיהיו איתם אנשים מופלאים לעבור את הדרך הזו יחד. אלה הדברים שקורים בסדנאות שלי, אלה הדברים שאני מלמד; להיפגש עם עצמינו, להקשיב, לדבר עם אנשים אחרים, ולהצליח למצוא לכל הרגשות שלנו מילים.

—-
יש שלש סדנאות שנפתחות אחרי החגים, ולמי שירשם עד יום כיפור (רביעי הבא) תהיה עליהם הנחה משמעותית (200 שקלים הנחה). יש כמובן הנחה לסטודנטים ויש הנחה מיוחדת לבוגרי הסדנאות שלי, וחוץ מכל אלה – יש מבצע על סדנה מקוונת שכבר מתקיימת ואפשר להצטרף אליה.

בואו,
יהודה

(תמונה: מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן שיחי')

קורס כתיבת תוכן (מסובסד!) מטעם מעוף

אני לא זוכר אם סיפרתי לכם אבל אם לא אז חבל: בסוף יולי אני מעביר קורס קצר (שלשה מפגשים) על כתיבת תוכן במעוף, ירושלים (ובספטמבר יהיה גם בגוש עציון). זה אחלה קורס שבעולם, המשתתפים שהיו בו בעבר יצאו מרוצים עד הגג, ועכשיו הוא מוצע במחיר מסובסד לאללה. כלומר, ממש. חבל לפספס.

כל הפרטים הטכניים, וגם טופס להשארת פרטים, כאן: https://forms.gle/Umf1JyPaVVxCJsWn8

תספרו לחברים ולחברות ותבואו? בא לי שתבואו. 
יהודה

נבל

איך שנאתי את סקאר כשהייתי ילד, יא אללה. בתיעוב עמוק, ביחד עם שאר נבלי דיסני שם רשעים ירקב: קרואלה דה וויל, אורסולה, גסטון. כולם ארורים. בכל אופן אני מדבר פה על סקאר, ואני רוצה להגיד ששנאתי אותו עוד לפני שהוא השליך את מופסה אל מותו. שנאתי אותו עם הצבועים, וידעתי היטב שהוא רע עוד לפני שהוא הוציא מילה אחת מהפה. רק מהצורה שבה הוא השתעשע בעכבר, אי שם בתחילת הסרט.

זה רגע קטן, אבל הוא מדוייק ברמה שלא תיאמן. הוא מדייק כח, שעשוע וחוסר אכפתיות. אנחנו מבינים שהוא נבל גם, כמובן, בגלל הרעמה שלו (שחורה) וטון הדיבור שלו (סרקסטי), אבל שניהם יכולים להיות מאפיינים של סיידקייק מוצלח. לשעשוע חסר תכלית בעכבר מסכן אין פרשנות אחרת: אנחנו יודעים על ההתחלה שסקאר הוא הרע של הסיפור ושמופסה הוא הטוב, רק בזכות חמש שניות של אנימציה.

ואני פותח כאן את טראומות הילדות שלי מכיון שבשבועות הקרובים אנחנו הולכים לעסוק בדמויות בסדנה המקוונת שלי: אנחנו נדבר על מה מרכיב דמות בסיפור, על דמויות בשירים ואיך הן עובדות, ולמה דמויות בסיפור נראות לנו כאיזו בובה אבל למעשה הן בשר מבשרינו, איך אפשר ליצור גיבורים אהובים ולא פתטיים, ואיך מאפיינים ברגע את הנבל כאיש רע למרות שהוא עדיין לא עשה כלום. ארבעה מפגשים על דמויות. איזה כיף!

והכי חשוב: לכבוד שבוע הספר יש חתיכת הנחה על הסדנה המקוונת: 95 שקלים במקום 155 שקלים. אם אתם מחפשים סדנה שתתן לכם השראה, כלים, מוטיבציה וקבוצה – אפשר להפסיק לחפש. בואו 

 

להצטרפות: https://app.icount.co.il/m/07bfa

שאלות ותשובות על הסדנה המקוונת

שאלות ותשובות על הסדנה המקוונת, מאת איש ששתה הרבה יותר מדי קפה ולא מצליח לשנו"צ.

– מה זה סדנה מקוונת?
זו סדנת כתיבה לאנשים ונשים שלא יכולים (או יכולות) להשתתף בסדנה ממשית, או כי אין להם כסף, או כי אין להם זמן, או כי הם לא אוהבים לכתוב, או כי הן גרות בשבדיה.

היא מתרחשת בשידור חי, וירטואלי, פעם בשבוע, וכוללת קריאה משותפת של יצירות ספרות (את חלקן – סיפורים ארוכים או ספרים – תקבלו ותקראו לפני המפגש) ולימוד, שיחה ותרגילים וקבוצה לדיונים ולפרסם בה ולקבל משוב.

– מה הקטע של סדנת כתיבה לאנשים שלא אוהבים לכתוב?
טוב, לא חייבים לכתוב, כן? בגלל המבנה שלה, הסדנה תעבוד גם לאנשים שסתם מחפשים שיעור ספרות או משהו עם קצת רוח בחיים. אבל כדאי לכתוב, זה עושה טוב לנפש.

– כמה זמן כל מפגש?
אין זמן קבוע. התכנון הוא בין חצי שעה לשעה. אולי זה יהיה יותר. תלוי בכם, בעצם.

– כמה זמן הסדנה?
כמה שבא לך.

– נו, ברצינות.
ברצינות. היא בנויה כמו מנוי לעיתון. אפשר להצטרף בכל שלב ולפרוש בכל שלב. מבוססת על תשלום חודשי שאפשר להפסיק בכל רגע שבא לך.

– אז למה להירשם עכשיו?
כי היא במחיר השקה שווה במיוחד.

– כמה היא עולה?
95 שקלים. כולל מע"מ. מחיר השקה. בזמן הקרוב המחיר יעלה למחיר הקבוע.

– מה ההבדל בינה ובין סדנה אמיתית?
המשוב, הקבוצה, הדיונים, ובעיקר הדרך. לסדנה אמיתית יש נקודת סיום ששונה מנקודת הפתיחה. היא בנויה ככה שעוברים בה תהליך. לסדנה המקוונת אין את היומרה הזו.

– מתי מתחילים? 
מחר.

– אפשר להצטרף בהמשך?
כן, אבל המחיר יעלה מתישהו.

– אם אני קומונרית ולא פנויה בשלישי בערב, מה עושים?
הכל מוקלט, מתועד, ונשלח אלייך עם סיום המפגש.

– נרשמו לסדנה הזו כבר אנשים?
כן. לא מעט, אפילו. יש איזו התרגשות סביבה, אז זה נחמד.

– מה יהיה עם הקפה?
אני אשלח מתכון סודי לקפה שאפשר להכין בבית. ספויילר: קחו קפה שחור, תוסיפו מים רותחים. לרוויה.

– יהיה כיף?
מאוד.

– איפה נרשמים?
כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online

– יש לי עוד שאלה חשובה ממש שלא ענית לה עדיין!
מוזמנת או מוזמן לשאול בתגובות.

סדנאות חדשות לכבוד האביב (כולל אחת מקוונת!)

איזה כיףףףףףףףףףףףףף לפתוח את ההרשמה לסדנאות הקיץ!

אבל מה, תקשיבו, יש המון פרוייקטים חדשים ודברים מעניינים אז בסך הכל יש רק שתי סדנאות ממשיות בסבב הזה. כלומר 25 מקומות. שלושים מקסימום. זה הכל.

ההרשמה המוקדמת תסתיים בסוף השבוע הזה, ואיתה הנחה של 150 שקלים. אם אתם סטודנטים או חיילות, מדרשיסטיות או בני שירות – הרווחתם, יש לכן כפל הנחות! דברו איתי לפרטים.

זה הכל. הנה קישור להרשמה. הסבב הבא יתקיים רק אחרי חגי תשרי (בקיץ יש סדנאות ממוקדות וימי עיון). דוגרי, חבל לפספס. יאללה, תייגו חברה טובה שתבוא איתכן, ובואו.

https://yehuda.ravpage.co.il/registration

 

ואני שמח להכריז על הסדנה המקוונת החדשה והזולה שלי, שהיא מהממת ממש ואפשר לקרוא עליה עוד המון כאן:

https://yehuda.ravpage.co.il/online

(אלה שני לינקים שונים :))

 

יאללה נתראה

יהודה