אל תוותרו לעצמכם

ההתחלה שלי בעולם סדנאות הכתיבה הייתה בסדנאות כתיבה לנוער. הייתי נוסע לכל מיני פנימיות בשעות הגרועות של הערב (בין תשע לאחת עשרה, תודה ששאלתם), תופס טרמפים מהמקום שכוח־האל שבו גרתי ועד לבית הספר, מכין לעצמי קפה דלוח בחדר המורים ואחר כך יושב ומעביר סדנאות כתיבה, במשך שעה וחצי, לכל מיני נערים ונערות שסיימו הרגע יום לימודים אינסופי. זה ארוך, זה היה קשה, זה היה לא מתגמל, אבל אתם יודעים מה?

זה היה כיף. פשוט כיף.

אין הרבה דברים כיפים בעולם כמו להעביר סדנאות כתיבה לנוער: הם מקשיבים, משתתפים, צועקים, מתווכחים, הם נהנים מזה שמישהו מדבר איתם על ספרים ועל כתיבה. הם לא באים אליך ואומרים 'לא, אתה טועה, השיר שלי מוצלח', הם לא באים ואומרים 'מה פתאום, בכלל לא הבנת את הסיפור', ובעיקר, הם לא באים ומודיעים לך שהספר ההוא, הרוסי, שבחיים לא קראת ואפילו לא תכננת לקרוא, הוא הספר הכי טוב בעולם ואתה חייב לקרוא אותו, והם לא מזכירים לך את זה בכל שבוע מחדש, למקרה ששכחת.

(זה נכון גם לרוב המבוגרים, כמובן, שהם בני אנוש נחמדים וישרי דרך, נכונים להקשיב ומשתתפים בחדווה, ובכל זאת; הסיפורים ההם, המעצבנים, לא קרו לי מעולם מול נוער)

בכל אופן, באחת הסדנאות האלה היו שני משתתפים, ואני אשתדל שלא להסגיר כאן את שמותיהם או את המין שלהם או כל דבר שיכול לעזור להם לזהות את עצמם. אחד מהשניים (נקרא לו בילבו) היה מה שמכונה 'ילד פלא': הוא כתב כמו שאדם בן ארבעים כותב. השירים שלו היו מדוייקים, המטאפורות טובות, האוזן שלו קלטה מילים כמו שצריך. אם היה מותר למחוא כפיים בסדנאות שלי, היינו מוחאים לו כפיים.

השניה (נקרא לה גלדריאל) הייתה – טוב, אתם מכירים את אסיפות ההורים האלה, כשהמורה בא ואומר לאמא שלילד יש פוטנציאל לא ממומש? זה בדיוק היה המקרה. היה לה פוטנציאל, היא הייתה מקורית, מגניבה, יצירתית, אבל שום דבר לא היה מדויק או חד עד הסוף. הכל היה כמעט, שכזה, ואת הליבה המזוקקת של הטקסטים שלה היה צריך לחפש עמוק עמוק בפנים. זה לא היה מרשים, גלדריאל ידעה את זה, וזה תסכל אותה עד לשד העצמות.

בקיצור, עברו אי אלו שנים (שבע, אם ספרתי נכון), ולאחרונה יצא לי להתקל בשניהם, בבילבו ובגלדריאל, בתחנה המרכזית בירושלים, או ברחוב, או איפשהו. זה היה כיף ממש, והחלפתי איתם כיפים וחיבוקים ורכילות ושאלתי אותם מה העניינים ואם הם עוד כותבים. שניהם עדיין כתבו. ביקשתי מהם שישלחו לי את מה שהם כותבים. שלחו.

קראתי.

זה לא הולך להפתיע אתכם. בילבו כתב כמו שילד בן שש עשרה כותב כשהוא מנסה לחקות מישהו בן ארבעים: השפה שלו לא התפתחה, הצורה בה הוא מסתכל על העולם כחומר גלם, הכלים היצירתיים שלו, העומק, ההבנה – הכל נשאר בדיוק אותו הדבר כמו לפני שבע שנים. גלדריאל, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר לגמרי: היא כתבה כמו שההבטחה הבאה של הספרות העולמית כותבת. בהבנה, ביצירתיות, בשליטה מוחלטת בשפה, בקריאה מדוייקת של סיטואציות. זה היה – אני יודע שזו לא נשמעת המילה המדוייקת, תאמינו לי שזו כן – אושר. הייתי מאושר.

והייתי חייב לשאול, כמובן, אז שאלתי. מה קרה בינתיים, שאלתי אותה. וגלדריאל כתבה –

"הייתי כל כך מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להעביר בדיוק את מה שאני רוצה למילים," היא אמרה, "אז הייתי חייבת לעבוד על זה. וזה מה שאני עושה. כל הזמן אני מתאמנת על זה. כל הזמן. יש לי מחברת קטנה בתיק, והמצאתי לעצמי תרגילים, ואני כל יום, כל יום, מתאמנת".

היא כל יום מתאמנת, אתם מבינים? כמו מוזיקאים, כמו ציירות, כמו שחקניות כדורסל ושחקני הוקי־קרח. כי אם לא מתאמנים, לא מתקדמים.

יש לי שתי מסקנות להגיד לכם מהסיפור הקטן הזה.

המסקנה הראשונה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו לעצמכם 'אני כותב מספיק טוב'. אין דבר כזה 'מספיק טוב', ולעולם לא יהיה. בכל טקסט יש משהו שאפשר לשפר, כל שיר יכול להיות טיפ־טיפה יותר טוב, ובטח שבכל סיפור יש משהו שאפשר לדייק יותר. כשאתם אומרים 'אני מספיק טוב' אתם בעצם אומרים 'אין לי לאן להתקדם', וזה שקר. אתם מוותרים לעצמכם, וסופכם להישאר במקום. תחשבו על הצדדים שאתם חלשים בהם, ותתאמנו עליהם שוב ושוב עד שתרכשו את היכולת.

תמיד יש לאן להתקדם.

המסקנה השנייה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו 'אני לא כותב מספיק טוב, אין לי עתיד בכתיבה', או 'אני בחיים לא אצליח להביע את מה שאני רוצה', או כל הדברים האלה. זה שקר. אתם מוותרים לעצמכם. אם אתם מסוגלים לדבר, אם אתם מסוגלים לחשוב, אתם גם מסוגלים לכתוב. ברור; צריך להתאמן על זה, להקשיב לביקורות, לעבד, לחזור, לכתוב שוב, אבל אפשר. אתם מסוגלים. זה לא אומר שפתאום תהיו הדבר הגדול הבא, או הדבר הגדול הנוכחי, אבל קודם כל, למי אכפת, העיקר שתכתבו. ושנית, היי, אולי כן?

_________________________

הלוואי שמישהו ינחש בתגובות למה קוראים להם בילבו וגלדריאל!

האם אפשר ללמוד לכתוב?

א.
מישהו – נקרא לו שאלתיאל – שלח לי את השאלה הזאת לדואר הנכנס של העמוד וקצת התלבטתי אם לענות לו בפרטי או בפוסט. מצד אחד – טוב, זו אחלה שאלה. מצד שני זה יכול קצת לנסר את הענף שעליו אני יושב. אז אני מנצל את העניין בשביל להסביר משהו על כתיבה, ואגב כך גם לענות לשאלתיאל, כי תשובה צריכה שתהיה.

השאלה ברורה, כן? היא לא שאלת 'האם מותר לי לכתוב', ברור שמותר. גם לא 'האם אני אצליח לנסח דברים לעצמי', כי כשאנחנו כותבים לעצמינו – אין חוקים או כללים, אנחנו עושים מה שבא לנו וכל דבר מתקבל ועובד וטוב. ואפילו לא 'אם אני אכתוב לעצמי, האם אהיה מרוצה מהתוצאה'? כי גם זה סבבה. זה לא קשור לכתיבה, זה קשור לדברים כמו 'להעז לעשות משהו חדש' ו'להיות בסדר עם עצמי', שאלה נושאים חשובים שגם קשורים לכתיבה (כן, סדנאות כתיבה טובות יכולות לעזור לך גם בזה), אבל הם לא הכתיבה עצמה.

השאלה היא האם אני, כלומר שאלתיאל, שהוא סך הכל אדם עם רגליים על הקרקע, עם מודעות עצמית ובלי המון יומרות, האם אוכל ללמוד לכתוב משהו שאחרים יגדירו בתור שיר 'טוב', או קטע ממש יצירתי, או אפילו סיפור מוצלח.

ב.
תראה, שאלתיאל, כתיבה זו מיומנות. כמו כל מיומנות, היא משלבת כמה וכמה כלים וטכניקות לתנועה אחת רציפה. במובן הזה היא לא שונה מלשחק כדורגל, או מלנהוג, או מכל אמנות אחרת – ציור, נגינה, כל מיני שכאלה. אני מתכוון – השאלה שלך יכולה הייתה להישאל גם על המיומנויות האחרות: האם כל אחד יכול לצייר? לנגן? האם כל אחד יכול לשחק כדורסל?

כן ולא.

זה די ברור: לא כל אחד יכול לצייר, ובכל זאת כולנו מציירים בגן החובה. לא כל אחד יכול לנגן, ובכל זאת לכל מי שאני מכיר הייתה איזו אפיזודה עם כלי נגינה כלשהו. גם לא כל אחד יכול לשחק כדורסל. כלומר – טכנית, כל אחד יכול, ובכל זאת אנחנו יודעים שלא לכל אחד יש מספיק קואורינציה כדי לתפוס כדור ולמסור אותו, לא כל אחד מצליח לכדרר כמו שצריך, לא כל אחד מצליח לקלוע לסל, או לחסום, או לנוע בלי כדור, וכן על זו הדרך. אני, למשל, די גרוע בכל מה שהוזכר כאן.

מצד שני, רובינו דוווקא כן יכולים לשחק כדורסל, במידה כזו או אחרת ולאחר אימונים והתנסות. אולי לא יהיו לנו את כל האלמנטים של המשחק, אבל היי – גם לשחקנים בNBA לא תמיד יש. יש שחקנים שלא מצליחים לקלוע שלשות, או שאין להם תנועה ללא כדור, וסבבה, אפשר לשחק גם בלי זה. הם לא יהיו שחקנים 'שלמים', אבל הם לגמרי יכולים לשחק. וגם הילדים שמשחקים עכשיו במגרש של בית הספר, גם הם לגמרי יכולים לשחק.

ג.
חזרה לכתיבה. גם כתיבה היא מיומנות שמורכבת מהמון אלמנטים שונים, אפילו יותר מכדורסל (לפחות ככה נראה לי): יצירתיות לסוגיה, ויכולת התנסחות טובה, ושליטה טובה בשפה, והבנה של מטאפורות ושל 'איך השפה עובדת', והיכולת להוציא רעיון מבפנים ולצקת אותו לתוך מבנה, ואם אנחנו הולכים לטקסטים קשים יותר לכתיבה, כמו סיפורים, אנחנו מכניסים למשוואה גם את הצורך בחשיבה מסודרת וגם את היכולת להחזיק הכל בראש וכלים כמו אמפתיה וכלים יצירתיים של התקה והמרה, וכמובן כל מה שקשור לאמינות, ולבניית עולם ולהובלת עלילה ולבניית דמויות, ועוד ועוד.

זה נשמע המון. זה באמת המון. זה בדרך כלל מה שמוביל לשאלה הזאת. מה, כל אחד יכול לכתוב? אבל איך? מאיפה מתחילים בכלל.

אבל בתכל'ס? בתכל'ס? זו מיומנות, ואפשר ללמוד אותה ולהתאמן על אלמנטים שונים כדי לשפר את המשחק שלנו, וגם אם לא נהיה השחקנים הכי טובים בעולם, עדיין נוכל לכתוב לא רע בכלל, לשחק בליגה המקומית או הארצית, להנות ממה שכתבנו ואפילו להרשים אחרים. אז כן, טוב, אולי לא כל אחד יכול לכתוב. אבל הרוב המוחלט, ללא ספק, יכולים. והם יכולים להוציא טקסטים טובים וסיפורים ושירים. אולי הם לא יהיו הסופרים הכי גדולים בעולם, אבל לט'ס פייס איט, מי כן?

ובנימה אישית יותר: אם השאלה הזו נשאלת, כנראה שאתה יכול ללמוד. אם יש לך מוטיבציה, כנראה שאת יכולה ללמוד. אם זה מעניין אותך, מעסיק אותך, אתה יכול ללמוד. את עוקבת אחרי האתר הזה? את יכולה. כנראה שהיית יכולה גם בלי האתר הזה, אבל נו, כנראה שזה לא יזיק.

אפקטים רגשיים

עִצרו רגע.

קראתם מלא שנינויות בפייסבוק בזמן האחרון. נכון? הגיוני שכן. הפייסבוק מלא בזה. כל הדפים המצחיקים, כל האנשים השנונים, תכניות טלוויזיה ומנחי סטנדאפ ומה לא. אני באופן אישי עוקב אחרי לפחות עשרה דפים כאלה. זה כיף. בקיצור, קראתם?

יופי. עכשיו תנסו לחשוב כמה מהן אתם זוכרים. כלומר כמה מהשנינויות אתם יכולים לשלוף ככה, בשלוף. גם אם לא בניסוח מדויק. אני לא טוב בזה כל כך. אני מניח שאתם יותר. עשרה אחוזים? שלושים אחוזים? נהדר. אתם אפילו מוזמנים לכתוב את המוצלחים יותר בתגובות.

כמה מתוכם שינו אתכם?

טוב, תגידו. למה ששנינות תשנה אותי? זה כולה בדיחה. אנשים לא משנים את אורחות חייהם בזכות בדיחה. אוקיי, מקבל. תעזבו את השנינויות. תחשבו על טורי דעה. אנחנו קוראים גם לא מעט טורי דעה בעיתונות, בפייסבוק, צופים בטורי דעה בצורת סטנדאפ של ליאור שליין או אסף הראל, וכן הלאה וכן הלאה. אלפי טורי דעות משוחררים לרשת בכל יום. בטח קראתם כמה מהם. בטח שיתפתם עוד חלק. אי אפשר להתחמק מזה.

כמה מתוכם שינו אתכם?

האמת העצובה היא שאנחנו לא משנים את דעתינו בזכות בדיחות, או שנינויות, או טורי דעה. אנחנו נהנים מהם או מתעצבנים מהם, בהתאם לנסיבות. אם זה תואם לדעתינו, זה מצחיק אותנו. אם זה נגדינו, אנחנו כועסים. לרוב, לרוב, אנשים לא משתנים בזכות בדיחות, ולא בזכות טורי דעה, ולרוב גם לא בזכות שילוב של השניים.

—-

כשאנחנו עוצרים רגע את הגלילה האינסופית בפיד ושואלים את עצמינו 'איך אנחנו מגיבים לטקסטים', אנחנו יכולים ליצור חלוקה יחסית ברורה בין שני סוגי רגשות שטקסטים מייצרים בנו; הראשון הוא אפקט רגשי מיידי, והשני הוא אפקט רגשי מתמשך. שניהם, כשמם כן הם – מייצרים אצלינו אפקטים רגשיים, השאלה היא בעיקר כמה זמן לוקח להם לעשות את זה, וכמה זמן לוקח לאפקט להתפוגג.

אפקטים רגשיים מיידים הם, בדרך כלל, מייצרים רגשות מהסוג הראשוני יותר. אפקט של כעס (אם הטקסט מעצבן), או של הזדהות (אם הוא לא), אפקט של צחוק (אם הטקסט מצחיק) או השתאות (אם הוא מרשים בטכניקה שלו). קוראים להם מיידים כי, ובכן, הם מיידים. אנחנו לא צריכים לחשוב 'מה אנחנו מרגישים', כי אנחנו כבר מרגישים.

אנשים אוהבים אפקטים רגשיים מיידים. זו הסיבה שאנחנו נהנים לצחוק מבדיחות, נמשכים אחר התאהבות ממבט ראשון, אוכלים המון סוכר או ממתקים, נהנים מסדרות מלאות טוויסטים ופיתולים ומתמכרים לרשתות חברתיות ולהתראות בסלולרי. כל אלה יוצרים אצלנו רגשות מיידים, וזה כיף. באמת כיף. זה אפילו מרשים. כחובב שוקולד אני יכול לספר לכם שממתקים זה נהדר.

זה פשוט לא משביע.

ראיתם את הסוף של הפיסקה הקודמת? קוראים לזה פאנץ', ובעברית – שורת מחץ. שורות מחץ יוצרות אפקט רגשי מיידי: הן פשוטות, הן זכירות, הן אומרות לנו באופן ברור מה הן חושבות, ודי ברור לנו אחריהן מה אנחנו מרגישים. הן ישכנעו אתכם רק אם אתם כבר משוכנעים. ואם הגעתם לכאן, אחרי כמה מאות מילים, אתם כנראה ממילא משוכנעים.

כשאנשים באים לסדנאות שלי הם, בהתחלה, מסיימים טקסט בפאנץ'. הרבה כותבים מכוונים למקום הזה: להרשים בבת אחת. זה הגיוני, כי בסך הכל – הרבה מאוד מהתרבות שסובבת אותנו היום היא תרבות מיידית. תמונות, הודעות קצרות, סרטונים של דקה. אנחנו יודעים שמעט אנשים ישבו ויקראו מאות מילים. אפילו אנחנו, אנשים קוראים בסך הכל, נשקול פעמיים לפני שנקרא סיפור ארוך. זה זמן, זה מחוייבות, למי יש כח לכל זה. ככותבים שרוצים שהקוראים יגיבו לטקסט שלהם, כלומר שהטקסט שלהם יעשה רושם על הקוראים, אפקט רגשי מיידי הוא אחלה מקום לכוון אליו.

הבעיה הראשונה היא שזה לא תופס. כלומר זה תופס כחשיפה ארוכה לאורך טווח, או כבניית מותג: אם תכתבו המון שנינויות, אנשים יזכרו שאתם אנשי מילים שנונים. אם יכתבו אלפי טורי דעה נגד אכילת ממתקים, אנשים יבינו שיש תנועה תרבותית נגד אכילת ממתקים. הטור הבודד, או השנינות הבודדת בפני עצמה, כמעט ולא תשנה.

הבעיה הגדולה יותר היא שזה הורס את הטקסטים. טקסטים שהיו יכולים להיות מרובדי משמעות הפכו להיות מקפצה לשורת סיום מוצלחת. שירים שהסבירו מחדש את העולם התנקזו להיות רשימה של שנינויות מחורזות. הרצון למחיאות כפיים לש את הלב של הטקסט, מרדד אותו במערוך ועושה ממנו עוגיה קטנה לבליעה מהירה. זה מבאס.

—-

אני לא נגד אכילת ממתקים. זה אחלה. זה פשוט לא משביע. גם התאהבות לא מחזיקה בלי אהבה, וסדרות לא יכולות להיות בנויות רק על טוויסטים.

לדבר האחר קוראים לזה 'נפח', או 'בשר', או 'ליבה', או כל מטאפורה אחרת שמשמשת אותנו כדי לדבר על הדבר האחר, שמייצר תגובה רגשית ארוכה. כלומר על היכולת שלנו ככותבים להעביר את הקוראים שלנו תהליך, שבסופו הם לא ישבו וימחאו לנו כפיים, אלא יבינו משהו חדש על המציאות, והעולם שלהם לא יחזור להיות כשהיה. לרוב זה פחות מרשים, ולא מביא למחיאות כפיים סוערות. זה יותר שקט, בעצימות יותר נמוכה, אבל ההשפעה של התהליך גדולה יותר.

אפשר, כמובן, לשלב. גוגול כתב סיפורים שלמים מלאים בבדיחות, שגם העבירו את הקורא תהליך ארוך. אפשר להיות מעניין ומשפיע, אפשר לכתוב מאמר אקדמי שגם כיף לקרוא אותו. כל הדברים האלה אפשריים, אבל הם אינם ממין הטענה: סיפורים ומאמרים טובים לוקחים את הקורא, מכניסים אותו פנימה, מעבירים אותו תהליך ומוציאים אותו אדם אחר. חבל שנפסיד את היכולת הזו בגלל הניסיון לקבל כמה שיותר לייקים כמה שיותר מהר.

אֵיךְ לְהָכִין וּלְהַנְחוֹת סַדְנַת כְּתִיבָה

לפני ארבע שנים פנו אלי מתיכון כלשהו וביקשו שאעביר סדנת כתיבה לנוער. אבל אני לא יודע להעביר, אמרתי. בכל זאת, התעקשה המטלפנת. בלית ברירה התיישבתי וניסחתי לעצמי דברים שראיתי בסדנאות הכתיבה שהייתי בהן, בניסיון לייצר איזשהו מבנה הגיוני של לימוד והבנה. סיימתי את השנה, העברתי עוד מגוון סדנאות, ומצאתי את עצמי מתחיל לנסח ולגבש דברים אודות סדנאות הכתיבה והצורה בה ניתן להעביר אותן.

העניין היה שפחדתי מאוד ממה שמכונה אצלי 'כתיבה על השמיים'; יוצאים המשתתפים החוצה, מביטים על השמיים, כל אחד כותב מה שהוא רוצה לכתוב, יושבים, משתפים, הכל מחמיאים להכל – הרי לא ניתן לבקר את תחושותיו של האחר, וכך יוצאים אנשים החוצה בלי ללמוד ובלי להתּרם מהסדנה. משמעו של עניין – מבלי לקבל דבר. הפחד הזה (שאני לא 'נותן' כלום) הוביל אותי ליצירת מערכי סדנאות שהתרכזו בצורהבה כותבים, כיון שצורה היא דבר שניתן להגדיר כ'טוב' או 'רע', אפשר להעביר עליו ביקורת וכדומה, ובעיקר ניתן ללמדו. זה מאוד נוח, כמרצה, וגרם לי להבין הרבה דברים אודות הכתיבה שלי. אבל לאחר כמה וכמה סבבים של סדנאות מצאתי שגם את המערכים האלה צריך לשדד ולבנות מחדש.

אני כותב כאן את דעתי אודות סדנאות מהמקום בו אני נמצא כרגע. כרגיל בדברים האלה, בעוד שנה או שנתיים אגיד לעצמי שהנה, טעיתי אז מכל וכל. מצד שני, אחרי שלש סבבי סדנאות שהתנהלו בצורה בה אני עומד לתאר, אני מרגיש – לראשונה – מרוצה. מה שהוביל אותי לשבת שוב, אחרי שלש שנים מהפעם הקודמת, ולכתוב.

כאז כן היום, אני חוזר לחלוקה הקיימת בין סדנאות הכתיבה:

  • ישנן סדנאות שמטרתן ללמד טכניקה. הסדנאות האלה מתמקדות בכל מפגש בצורת כתיבה אחרת או בפן אחר של הכתיבה עצמה, בנסיון ללמוד ולהתאמן בטכניקה של כתיבת שירה או פרוזה. לא על אלה אכתוב כאן. לרוב הסדנאות האלה לא מכונות 'סדנת כתיבה' אלא 'בית ספר' או 'לימודי כתיבה' וכדומה.
  • ישנן סדנאות שמיועדות לתת לכותבים זמן, מרחב וקהל קוראים. כלומר כל מטרתן היא להגדיר משבצת בלו"ז, למצוא מקום לכתיבה, ואנשים שיהיו מחויבים לקרוא ולהגיב. תפקידו של מנחה הסדנה, במקרה הזה, הוא פסיבי; הוא צריך לנכוח שם ותו לא. גם על הסדנאות האלה לא אכתוב.
  • הסוג השלישי של הסדנאות הוא סדנאות משוב. זה מה שמכונה בטעות 'סדנאות כתיבה', אבל העיקר בהן אינו הכתיבה אלא המשוב. וכיון שאלה הסדנאות שעליהן אני מתעתד לכתוב, לא אפרט עליהן כאן אלא אדלג באלגנטיות לפיסקה הבאה.

התיאוריה מאחור

בפוסט הקודם כתבתי שמטרת הסדנה היא לתת מסגרת לתחושה ולהאיר פינות חשוכות בנפש באמצעות המילים. זה לא שההגדרה הזאת לא נכונה. היא נכונה, אבל אין צורך בסדנה בשבילה. לא צריך מנחה, לא צריך משתתפים, לא זמן ולא מרחב. כל אחד יכול לגשת לרשימת התרגילים המפורטת והמלאה בהחלט, לבחור לעצמו תרגיל, לכתוב ולברר לעצמו עד דק את עצם הלוז שבנפש.

כוחה של הסדנה, אם כן, היא במשתתפים שבה. כלומר, בדינמיקה הקבוצתית ובכוחו של המנחה לייצר את הדינמיקה הזאת, לאסוף אותה ולהשתמש בשילוב בינה ובין הכתיבה כדי להוביל את המשתתפים הלאה. אבל יותר מזה, כוחה של הסדנה היא לאפשר לאדם לראות את העולם בעיניים של אדם אחר, או לראות כיצד אדם אחר מנסה להביט דרך העיניים שלו. התהליך מאפשר גם הרחבת המבט החוצה, וגם דיוק המבט פנימה. בעיני, אין הרבה דברים גדולים כמו לפגוש אדם אחר. להכיר בהיותו אדם ולהכיר בהיותו אחר.

נשמע מהתיאור הזה כאילו סדנאות הכתיבה משתמשות בכתיבה בשביל ליצור איזו מסגרת דיאלוגית, סטייל מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג. לא שאין זה נכון, אלא שכאן נכנסת האפשרות להתייחס גם לצורה בה אדם כותב, ולא רק לתוכן עליו הוא כותב. משמעו של דבר, אם אדם כותב על היחס בינו ובין הוריו, אפשר להתייחס לזה גם תכנית וגם צורנית. היחס לתוכן הוא המפגש עם האדם, היחס לצורה הוא הנכחת המפגש הזה (כלומר, שיש מישהו המביט בך מבחוץ) וניסיון לדייק את הפניה שלו החוצה.

קרמיט מקליד

אז מה עושים עם זה בפועל

הפרקטיקה היוצאת מהתיאוריה הזאת היא פשוטה יחסית ונחלקת לשלשה חלקים: הראשון הוא ההכנה לפני הסדנה, השני הוא תרגילי הכתיבה ובנייתם, והשלישי הוא המשוב.

לפני הסדנה:

  • מקום מתאים

בניגוד לדעה המקובלת, המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא לא המקום הכי רווי השראה שיש לכם בסביבה. ניתן בהחלט להשתמש במרחב בשביל לקבל השראה, אבל המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא המקום הכי שקט ומבודד שעומד לרשותכם. כמה שפחות הסחות דעת, כמה שיותר נוחות: שולחנות וכסאות, פינת קפה, שירותים. שאנשים לא יהיו רעבים או צמאים, שלא ינסו למצוא תנוחה נוחה על האבנים, ושלא ימצאו עצמם מתאפקים מחצית הסדנה.

  • כמות הזמן הנזקקת

סדנת כתיבה נזקקת, לרוב, לשעה וחצי לפחות. אני מצאתי ששעתיים ורבע הם הזמן שלוקח לי לעבוד עם קבוצה בינונית, ואני מניח שאתם תמצאו זמנים אחרים שלוקח לכם לעבוד. בסופו של דבר לכל קבוצה יש את כמות הזמן שלוקח לה לעבוד, וגם הזמן הזה אינו קבוע ומוגדר. לעיתים הוא נמרח ולעיתים אין בו די. כדאי מאד מאד שלא להגביל את הזמן, כך שלא יווצר מצב בו אין די זמן לכל המשתתפים לקרוא.

  • כמות האנשים המומלצת

בין עשרה לחמישה עשר. הגבול המקסימלי הוא שבעה עשר, ולדעתי זה מוגזם. הגבול המינימלי הוא ששה, אם כי יש לא מעט ששמים את קו המינימום על שמונה. כללו של דבר הוא לא להוסיף מדי, כיון שזה פוגם באינטימיות וביכולת של הקבוצה לתקשר בינה ובין עצמה. כדאי גם שלא לפחות מדי, מכיון שריבוי הדעות והקולות הופך את הסדנה למה שהיא ומאפשר דינמיקה קבוצתית.

  • דף המקורות

הצעד הבא כבר אינו טכני, אלא תוכני: בתור מנחה, בחר את הנושא בו אתה רוצה להתעסק, וצור דף מקורות עם כמה שיותר התייחסויות שונות לנושא הזה. אם הנושא הוא גשם, מצא לפחות ארבע התייחסויות שונות לגשם: כברכה, כהצפה, קודר או משמח. מעבר לשינוי בתפיסת הנושא, כדאי מאד למצוא קטעים שונים, בסגנונות שונים ובתצורות שונות. זהו, עכשיו שים את כולם על דף מקורות.

יש כאן כמה דוגמאות.

אם הקבוצה אינה מגובשת, אני מציע לבחור נושא תמטי רחב. כלומר משהו כלל אנושי (גשם, ברכה, אהבה, חושך), שכולם יכולים להתייחס אליו. אם הקבוצה מגובשת, אפשר להתמקד יותר ויותר, עד כדי התייחסות ישירה לדברים שהקבוצה חוותה ביחד וכדומה. כדאי מאוד לשבת עם עצמך ולכתוב אפשרויות שונות להתייחסות לנושא, גם כדי להתכונן למשוב וגם כדי לעזור למשתתפים שמתקשים לכתוב.

הסדנה עצמה

  • אם יש לכם דף מקורות, עברו עליו עם המשתתפים. נסו לבחון את הצורה בה המשוררים השונים או הכותבים השונים התייחסו לנושא התמטי. שאלות טובות לבחינה הזאת הן 'מה הוא ניסה להגיד', 'איך הוא תופש את הנושא', 'מה הפריע לכותב'. התשובה לא מנסה להתייחס לכותב עצמו, אלא לבחון את הטקסט דרך העיניים של הכותב. המטרה היא לראות כמה התייחסויות שונות לאותו נושא, ולכן מומלץ שלא לעשות את זה רק עם טקסט אחד – אלא אם כן הטקסט הוא הוא הנושא שלכם (למשל, כתיבה בעקבות סיפור מקראי או שיר).
  • פתחו את הסדנה שלכם בתרגיל חימום. תרגיל חימום הוא תרגיל שמיועד לעזור ליד ולמוח להשתחרר מהתבניות של עצמם, ולכן הוא תרגיל שרץ על טכניקות של הרפיה. אפשר לדלג עליו וללכת ישר לטכניקות הרפיה שונות (כמו מדיטציה, עבודה באמצעות תרגילי נשימות, דמיון מודרך וכדומה), אבל אני מוצא שתרגילי החימום עוזרים מאוד, על אף פשטותם והמונוטוניות שלהם. תרגיל חימום מקובל הוא כתיבת רצף או כתיבה אוטומטית. בפשטות, שמים את העט על הנייר וכותבים מבלי לחשוב. ברגע שהכותב תופש את עצמו שהוא חושב, שיעצור ויתחיל מחדש. אני נוהג להכוין את הכתיבה האוטומית באמצעות חצאי-משפטי מפתח שאליהם חוזרים כשנתקעים, כמו 'הגשם הוא…'.

הזמן המומלץ לתרגיל חימום הוא חמש דקות או למלא דף מחברת. כדאי לא למשוך את זה יותר מדי זמן, ולכן אם אתם רואים שהמשתתפים שלכם כותבים ברצף – קטעו אותם, תנו להם כמה שניות מנוחה ועברו לשלב הבא.

  • תנו תרגיל.

לכאורה זה השלב הקשה, למעשה זה מהשלבים הקלים בכל הסדנה. אפשר להעזר ברשימת התרגילים שקישרתי אליה לעיל, אפשר להמציא תרגיל חדש – כללו של דבר, תרגיל טוב הוא תרגיל שמצליח לשלב בין התוכן עליו כותבים ובין הצורה בה כותבים. שימו לב להגדיר היטב את הזמן שיש לכתיבה, את הנושא עליו כותבים ואת הצורה בה אתם רוצים שהמשתתפים יכתבו. זה צריך להיות מאוד ברור ומאוד מובן. אם אתם לא מצליחים להסביר את זה במילים, כנראה שהתרגיל לא טוב. אם המשתתפים אינם מנוסים בכתיבה, חשוב מאוד לתת להם פורמט מוכר לכתוב בו (כמו מכתב, תחזית, מודעת חיפוש דירה, ידיעה חדשותית), או להראות להם דוגמה לפורמט ('תכתבו כמו השיר של אלתרמן'). בניית הצורה חשובה כדי לאפשר ליצוק לתוכה את התוכן.

חשוב להדגיש באזני המשתתפים שכולם יקריאו את הטקסט הנכתב בזמן המשוב. אם לא עשיתם את זה, תהיה זו עזות מצח לדרוש מאדם לקרוא את מה שכתב. ישנו גם הבדל משמעותי בין הצורה בה אדם כותב לעצמו ובין הצורה בה אדם כותב לאחרים, ובשביל שלא יווצר טקסט יותר מדי אישי – כדאי ליצור את הסיוג הזה מראש. אתם תשימו לב שסדנאות מתמשכות מאפשרות פתיחות ושיתוף, כך שההדגשה הזאת מאבדת אט אט את האִיום שבה והופכת להיות הזדמנות. כדאי גם להדגיש שאין מטרה להוציא טקסט 'טוב', שלא ינסו לסגנן ללא צורך ושלא יחושו אבודים, מאוימים וכדומה.

אני נוטה להיות עם יד על הדופק, ולראות אם אנשים מסיימים לכתוב או שהם זקוקים לעוד זמן לכתיבה. בחישוב הזמן שנצרך לכם, על כל פנים, משך הזמן המומלץ לכתיבה הוא בין חצי שעה לשלשת רבעי. תנו התראה במחצית הזמן, חמש דקות לפני סיום ובדקה לפני הסיום.

המנחה לא כותב בזמן הזה. הוא גם לא מקריא בזמן המשוב. תפקידכם הוא להסתובב בין הכותבים ולשאול אותם אם הכל מובן, אם הם זקוקים לעזרה, אם הטקסט שלהם מתגבש ומגיע למה שהם רוצים שיהיה, וכן על זו הדרך. להראות נוכחות גם אם היא אינה נצרכת, ולו כדי שיהיה להם למי לפנות בשעת הדחק.

  • משוב

בעיני זה החלק החשוב בכל הסדנה, וצריך להקדיש לו כמה שיותר זמן. כלומר לפחות חמש דקות למשתתף, תוך התכנות שזה יגלוש הלאה. כדאי גם לעבור עם המשתתפים על כללים משותפים ולהסביר להם מה מצופה מהם בחלק הזה:

  1. כל משתתף מקריא. לא בצורת פופקורן (מי שרוצה קופץ ומקריא), אלא לפי סדר. הסדר הזה יוצר מן סדר כפוי מלמעלה, ואומר למשתתפים שהם 'חייבים' לקרוא. חשוב להדגיש שלא נכפה על אנשים לקרוא ואם הטקסט אינטימי מדי, זה בסדר. לא חייבים. באופן פרדוקסלי, דווקא האמירה הזאת משחררת את הכותבים לבחון באמת עד כמה הטקסט שלהם אינטימי, ולרוב היא נותנת לאנשים את המרחב שהם חיפשו בשביל לקרוא.
  2. שירים מוקראים פעמיים. טקסטים ארוכים יותר מוקראים פעם אחת, אבל כדאי מאוד לבקש לחזור על קטעים מסוימים.
  3. בזמן ההקראה, כל המקשיבים יושבים כשהעט מוחזק על הדף, וכותבים את דעתם, שורות שתפסו אותם, מטאפורות מפתיעות וכדומה. ההוראה היא לכתוב כל מה שחושבים או מרגישים, כולל משפטים יפים וכדומה. ההקראה הראשונית מיועדת לזה, וההקראה השניה מיועדת לתפוש את הטקסט בכללותו כדי שיהיה אפשר להתייחס אליו כאמירה אחת ולא כרסיסים.
  4. לאחר ההקראה, המשתתפים מתבקשים להגיד למקריא את דעתם. שימו לב, לא למנחה – למקריא. תצטרכו, כמנחים, לשים לב לזה. הם לא מדברים אתכם, אלא עם מי שהקריא. הם לא אומרים 'הוא כתב', אלא 'כתבת' וכן הלאה.
  5. אם המגיבים לא התייחס לזה, שאלו את הקבוצה – איך הכותב תפש את הנושא? מה הוא חושב על 'גשם', על 'אהבה' או על יחסי הורים וילדים? האם זה דומה למי שהקריא לפניו, או שונה ממנו? במקרה שמדובר בכתיבת זיכרון אישי, ולא תמה – השאלות לא יהיו על הנושא, אלא על החוויה של הכותב ביחס להתרחשות. כלומר, איך הוא הגיב. האם זו הצורה בה אתם הייתם מגיבים וכדומה.
  6. בשום פנים ואופן לא לתת למגיבים להגיב על עצמם. כלומר, לא אומרים 'הקטע שלך הזכיר לי משהו שקרה לי', או 'זה מרגש אותי בגלל שגם אני כזה'. נושא התגובה אינו המגיב עצמו, וגם לא האיש אליו מגיבים, אלא הטקסט שהוקרא. אפשר להגיד 'מהטקסט אני שומע ש…' או 'התחושה שלי מהטקסט הזה היא…', אבל הנושא צריך להיות הטקסט.
  7. התגובות חייבות להיות קונקרטיות. לא 'אהבתי', אלא 'אהבתי את…'. אם המגיב אומר אמירה כללית, נסו להוריד אותה לקרקע באמצעות שאלות: 'מה בדיוק אהבת', 'למה המשפט הזה תפש אותך'.
  8. לא נותנים תגובות שיפוטיות. לא 'וואו', לא 'זה טוב', לא 'זה רע'. שלא תיווצר היררכיה של כותבים טובים ופחות טובים בסדנה. על זו הדרך, אין תגובות ציניות או הומוריסטיות. אוירה קלילה זה חשוב, אבל לכבד את האחר חשוב הרבה יותר.
  9. צורה מומלצת לתגובה היא שילוב בין תוכן וצורה. להתייחס לחידוש שבמטאפורות, או לצורת הכתיבה וממנה לגשת אל האמירה אודות התוכן. זה קצת מורכב, ולכן אני לא ממליץ על זה בקבוצה של אנשים שאינם כותבים וקוראים ביום-יום. בגדול, יש כאן עוד המון מקום להרחיב אלא שאין הפוסט עוסק בזה.
  10. אחרי לפחות שלשה מגיבים שונים, המנחה מגיב אחרון ומסיים ב'תודה' אל הכותב. חשוב שהתודה לא תהיה מן השפה ולחוץ, להראות לכותב שאתה באמת מודה לו על השיתוף. אפשר לאסוף את התגובות ואפשר לא להגיב בכלל.
  11. שימו לב: אתם אינכם מטפלים. אל תנסו לטפל או להגיב למצוקות שנחשפות. גלו אמפטיה, היו שם. לכל היותר, אם יש צורך, הפנו את הכותבים לטיפול מתאים. כדאי לאפשר לכותב את המרחב לדבר או לשתוק, כרצונו, אבל להזהר מכיוונים טיפוליים שונים שהסדנה יכולה לקחת.
  12. אם כתב אי מי טקסט שלא עוסק בנושא, או בצורה אחרת מהצורה שכיוונתם אליה, תראו בזה הזדמנות לדבר על דברים אחרים. זה אמנם קצת פוגם בחוויה הקבוצתית, אבל נותן לכותב מרחב בטוח. כדי להעיר בעדינות שהנושא היה אחר, אבל שעדיין אתם מעוניינים מאוד לשמוע מה יש לו להגיד.
  13. טקסטים גרועים במיוחד מזמינים שיחה בעל פה. שאלו את הכותב מה הוא ניסה לכתוב, מה הוא חושב שקרה. האם הוא מרוצה מהתוצאה. מדוע לא, ומה לדעתו ניתן לשפר.
  14. כאמור, המנחה לא כותב ולא מקריא. הכלל הזה חשוב מאוד, גם כדי לא לייצר מדרג של איכות טקסט וגם לאפשר למנחה את הפנאי הנפשי להקשיב ולהגיב כראוי.
  15. לאחר שכולם מקריאים, חשוב לסכם שוב, לאסוף את ההתייחסויות לנושא, לנסות להזכיר את הכותבים במילים ספורות – איך כל אחד מביט על הנושא – ולסכם בתודה לכולם. אם זו מסגרת (כמו בית ספר או מחנה קיץ), הקפידו להשאיר זמן למשתתפים לעכל ולעבד בינם ובין עצמם את החוויה.
  16. חשוב חשוב לזכור שהמנחה אינו הנושא כאן. גם אם אתם מרגישים שאמרתם מעט מדי מילים במהלך הסדנה, אין זה משנה. השאלה היא האם המשתתף מקבל את המשוב שהוא רוצה, ומעניק לאחרים את המשוב שמגיע להם. תפקידכם הוא לנווט את הסדנה בעדינות, ולא להיות במרכזה.

בהצלחה!