אז מה קורה עם 'גלידה'?

כבר שנתיים שאחת השאלות שאני הכי נשאל היא 'מה קורה עם גלידה'. גלידה, הרומן בהמשכים שפרסמתי בפייסבוק לפני כשנתיים, זכה בשיאו לתנופה מרשימה ולכמה אלפי קוראים שקראו אותו פרק אחר פרק, אבל אז הוא עצר, והפסיק, וככל הנראה בא ללמד אותנו על גורלם של סיפורים בהמשכים בפייסבוק – או על בעיה אחרת, מהותית יותר לכותבים, שקשורה לבחירות שאנחנו עושים בתחילת הדרך של הסיפור שלנו.

כתבתי בפוסט הקודם שמה שקרה עם 'גלידה', הרומן שלי, זו, בעצם, אותה הבעיה שקרתה לג'ורג' מרטין ב'שיר של אש ושל קרח'. האמת היא שלמרטין מגיע פוסט ארוך משל עצמו שמסביר משהו על הצורה שבה הסיפור שלו עובד, אבל הפוסט הזה עוסק בנקודה שבה הסיפור שלו *לא* עובד. ספציפית יותר, במה שקורה לסיפור בספרים הרביעי והחמישי, ובסדרה – בעונות האחרונות.

אם קראתם את שיר של אש ושל קרח, אתם בטח יודעים שהסיפור הגדול של מרטין עוסק במה שקורה אחרי שהמלך הופל והמלך הנכון הושב על הכיסא. וליתר דיוק, בניסיון הריאליזציה של הפנטסיה; השאלה ממנה הסיפור יוצא הוא 'מה קרה אחרי הסוף המוצלח?', וזו שאלה ריאלית: מה קורה כשהמלך הטוב מזדקן. מה קורה כשאין לו כח להתעסק בשאלות של כסף ושל ממשל. מה קורה כשדרקונים, שהם חתיכת יצור מסוכן, באמת מתחילים לעוף בעולם, וכן הלאה וכן הלאה. זו יופי של נקודת פתיחה, באופן כללי, והסיפור של מרטין פותח, כמו כל סיפור טוב, שני צעדים אחרי נקודת הפתיחה האמיתית שלו. עד כאן זה מושלם.

הבעיה הגדולה של הסיפור הזה הוא ריבוי נקודות מבט וריבוי דמויות; כשאין לנו גיבור אחד, אלא אוסף של גיבורים (לרבות אנטי־גיבורים, וכאלה שאנחנו לא מצליחים להחליט אם הם טובים או רעים), לכל אחד יש סיפור משלו. סופרות וכותבי סדרות עוקפים את הבעיה הזו על ידי סימון דמות אחת בתור הדמות הראשית, כששאר הדמויות מסתובבות סביבה עם הסיפורים שלהן – שלעיתים משיקים ולעיתים לא. מרטין בכוונה לא מסמן דמות ראשית (לדעתי הייתה לו בהתחלה, אבל זה לדיון אחר), ומה שקרה לדמויות שלו הוא שהן התחילו ללכת בכיוונים מנוגדים.

ככה זה בחיים האמיתיים, ומהבחינה הזו מרטין נשאר נאמן לאמת הספרותית שלו, אבל סיפור אינו כלל החיים האמיתיים, אלא סימון של רגע בתוך כל צירי העלילה והזמן שנעים ללא הרף: מין הקפה בעיגול של נקודת ההצטלבות בין כמה קוי עלילה, תחימה שלהם בהתחלה ובסוף. כשזה לא קורה, הסיפור מתבלגן לחלוטין. אנחנו לא זוכרים מי זה מי, ומה הקשר ביניהם, ומה המניע של כל אחד, ובעיקר לא מבינים איך כל הסיפורים מתאחדים לכלל סיפור אחד, שלם. התפרים מתחילים להיות בולטים, ומבקרי אינטרנט כותבים 'העונה החדשה פחות טובה מקודמתה'. ככה זה עובד.

עד כאן מרטין, כפרה עליו. אני סומך על הגאון שיפתור את הבעיות, יביא את ג'ון סנואו למקום מבטחים ואת אריה סטראק למקומה הראוי לה. היא הדמות האהובה עלי. סליחה. בכל אופן, זה בעניינו הוא.

מה שקרה לי עם 'גלידה' היה שהסיפור התחיל בתור שעשוע פייסבוק. היה סיפור אחד, ממנו יצא סיפור שני וסיפור שלישי ולאט לאט הסיפור התחיל להתפרש לרוחב, כלומר – הוא לא נע בזמן (לא הייתה עלילה), אלא חשף עוד ועוד דמויות וחיבורים והיסטוריה, ובעצם יצר עולם (של ישיבת הדרת פנים) קפוא, ללא תנועה, עם כמות לא קטנה של דמויות. די מוקדם יחסית הבנתי את זה, והתחלתי להניע את הדמויות בזמן ולהוביל אותם עלילתית, ואפילו התחלתי לבנות סיפור אמיתי, כמו שצריך, מהדמויות שלי.

אלא מה, ריבוי הדמויות הראשיות גרם לאותה בעיה שקרתה למרטין. כלומר, כל דמות התחילה ללכת בכיוון שלה, והסיפורים לא נגעו זה בזה. אפשר לכתוב ככה ספר, אבל זה לא מה שרציתי לעשות, ובכל השנה האחרונה ניסיתי לחשוב איך אפשר לפתור את הבעיה הזו ולספר סיפור אחד עם התחלה ועם סוף בלי לוותר על אף אחת מהדמויות, או לפחות בלי לוותר על אף אחד מהדמויות שאני מחבב. יש לי תיקיה כזו, בבית, מלאה בדפי טיוטה ושרטוטים וקוי עלילה ודמויות משנה וניסיון לאסוף את כל צירי העלילה של כולם לכדי סיפור אחד עם ציר עלילה ראשי.

ככל שאני רואה כרגע, זה לא עובד.

בטיול שעשינו לאחרונה ישבתי על הבעיה הזו וניסיתי להבין מה הדבר הנכון לעשות, בהתחשב בזה שיש לי כבר משהו כמו חמישים אלף מילים כתובות. הפתרון שהגעתי אליו הוא שאין ברירה. צריך למחוק את כל המילים ולהתחיל מחדש בצורה מסודרת. את האמת, בתוך תוכי ידעתי שזה יהיה הפתרון, אבל רק בטיול הצלחתי לשכנע את עצמי לפתוח קובץ חדש, לקרוא לו 'גלידה', ולהתחיל לכתוב. זו חתיכת החלטה מבאסת, אני חייב להגיד, ואין הרבה דברים צובטי לב בכתיבה כמו לזרוק הכל לפח ולהתחיל מחדש, אבל כמדומני שלא הייתה לי ברירה.

הסיפור מתקדם כרגע בקצב סביר יחסית. אני מקווה לסיים את זה השנה כך שהסיפור יוכל לצאת שנה הבאה. הסגנון של הסיפור נשאר, כרגע, אותו הסגנון. לא כל הדמויות יקבלו את המקום הראוי להן, לא כל הסיפורים יושלמו, וספק אם נדע מה קורה עם אבא ואמא של נעמה בוזגלו, אבל רוב הדמויות מוצאות את עצמן בעלילה המחודשת, וכמדומני שזה מה שחשוב.
____
אם יש שאלות כלשהן בנושא שאני יכול לענות עליהן בלי לחשוף או להרוס את הסיפור, כמדומני שזה המקום. אם אין אבל בא לכם סדנה לכתיבת סיפורים בחורף הזה ואתם רוצים להספיק את מחיר המבצע של סוכות, כתבו לי או הירשמו כאן ואחזור אליכם.

דברים שלעולם לא אגיד בסיומה של סדנת כתיבה

אני רוצה לדבר רגע על דבר מה שקורה בסדנאות כתיבה מסוג כתיבה יוצרת. הוא לא הדבר היחיד שקורה בסדנאות כתיבה, ולמעשה הוא גם לא הדבר העיקרי שקורה בסדנאות הכתיבה, אבל הוא משהו שאני הולך איתו לאחרונה והוא חשוב לי. אני כותב אותו באורך הזה ומפרסם אותו, מפני שאני מקווה שהוא יהיה חשוב גם לכם.

אני  חושב שהנקודה הכי מדוייקת להתחיל בה היא הנקודה שבה מישהו אומר לך שהוא אוהב את מה שכתבת. הוא קרא בפייסבוק. הוא אומר את זה סתם בדרך במין מפגש מסדרון. יש לו כוס קפה ביד. הוא ממהר. אין הרבה מחשבה מאחורי מה שהוא אמר, אבל זה פועל עליך כמו קָטָלִיזָטוֹר. המחמאה מפעפעת פנימה ומתחילה לתסוס. אתה חושב: אולי אני באמת יודע לכתוב. אולי כדאי להמשיך. היא מפעפעת פנימה דווקא מפני שאחרי שסיימת לכתוב הסתכלת על הטקסט ואמרת 'זה לא מספיק טוב אבל אני לא יודע למה'. המחמאה מכסה לרגע את נקודת הפגיעות שבה אתה לא בטוח עד הסוף באיכות הכתיבה שלך, או במה שרצית להגיד, או ביכולת של המילים שלך להגיע לאנשים אחרים. לרגע אתה חושב שאתה מסוגל.

המחמאה גורמת לך להמשיך, והיא מניעה איזה גלגל: אתה ממשיך לכתוב ואנשים ממשיכים להחמיא. אם אתה אדם מסוג מסוים – וחלקינו, אכן, אנשים מהסוג הזה – אתה תסתפק במחמאות. מחמאות של משפחה, של חברים, של קולגות לעבודה. לאנשים לא אכפת להחמיא, אתה שמח לקבל מחמאות. לפעמים הם מכסות – מחפות לחלוטין על הנקודה שבה אתה לא בטוח לחלוטין אם אתה עצמך אוהב את מה שיצא. אם הוא נכון. אתה מתחיל להאמין למחמאות, ומסתפק בהן. כשאנשים אומרים לך 'אתה צריך לעשות עם זה משהו' ו'אולי תלך ללמוד משהו בתחום', אתה מאמין להם. חבר ממליץ לך על סדנת כתיבה שהוא היה בה, ואתה נרשם.

אבל אם אתה אדם מהסוג השני, יחד עם הכתיבה יתגלגל איזה היסוס תמידי: הכיוון שלך הותווה כבר אבל אתה לא יודע אם אתה רוצה לצעוד בו. אם אתה מסוגל לצעוד בו. הצעדה – הכתיבה היומיומית, הסיזיפית, המאבק עם הטקסט – נדמית לך כמו הדבר הנכון לעשות ובה בעת כמו הדבר שאי אפשר לך לעשות. הקול הפנימי אומר אולי, האנשים בחוץ אומרים בטח, בוודאי. מה אכפת להם. הם לא צריכים להתמודד עם התוצאות. אם אתה באמת יודע לכתוב – מי באמת יודע לכתוב? מה זה ה'יודע' כאן? – אתה צריך לעשות עם זה משהו, מפני שעם כח גדול באה אחריות גדולה. מפני שאדם צריך לעשות את מה שהוא יודע לעשות. וגם קצת, כך אתה חושד, מפני שעד כה לא הסתמן איזשהו כיוון אחר ככיוון שאותו אתה צריך לקחת בחיים.

אז אתה נרשם לסדנת כתיבה. אבל סדנת הכתיבה לא באה כמינוף. אתה לא אומר לעצמך 'אני אלך ללמוד כתיבה כדי לעשות עם זה משהו רציני'. סדנת הכתיבה באה קצת בשביל לתת מענה סופי להיסוס הזה, לשאלה האם זה טוב או לא. האם זה שווה התייחסות, ואם כן, איך להמשיך מכאן.  בתודעה שלך זה נראה בתור 'המנחה יגיד לי איך צריך לכתוב' או 'המנחה יגיד על מה צריך לכתוב' או משהו מעין זה. אתה אומר לעצמך – יש כאן מישהו מקצועי. הוא למד את התחום. הוא קרא. הוא יודע לתת שיפוט סופי לשאלה האם זה, כלומר הטקסט הזה – או, בניסוח אחר, הבחירה שאני רוצה לעשות עם החיים האלה – טוב או לא. האם זה מה שאני צריך לעשות. האם להתמסר.

יש עוד סוגי נרשמים לסדנאות, כמובן. אנשים מגיעים לסדנאות כדי לתת לעצמם זמן איכות עם עצמם, כדי לקבל השראה, כדי להפתח לכתיבה, כדי לפגוש אנשים מעניינים – בנים, בנות, בנים ובנות, דייט מהוסס בעשר בלילה, אחרי הסדנה, בפאב מקומי, אחר כך חברוּת, אולי חתונה – אבל אני לא רוצה לדבר עליהם, מפני שהאנשים האלה לא באו לסדנה בשביל המנחה או בשביל המשוב, אלא בשביל עצמם. לא שזה רע, להפך. אבל לרגע, בהקשרים האלה, אני רוצה לדבר על עצמי, בתפקיד שלי כמנחה.

הנחיית קבוצות מקצועיות היא מקצוע שקל מאוד להדרדר ממנו ליוהרה. למעשה היוהרה תלויה בהגדרת התפקיד, באמירה 'אני יודע, אני מבין בתחום מסוים, בואו ללמוד ממני', ובהבנה שאנשים אכן מגיעים ללמוד ממך. כלומר, הם תופסים גם אותך כיודע. בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא, כלומר, מבין עד הסוף בתחום אותו אתה מנחה. אתה מתעסק בו כבר שנים, נכון, אבל עדיין נתפס מדי במערומיך. עדיין יש קשיים שאתה לא יודע לפתור, בעיות שאתה לא יודע איך להתמודד איתם, טקסטים קשים מדי, קלים מדי, מטופשים מדי, טובים מדי, כאלה שאתה לא מעז לגעת בהם מחשש שמא משהו יתקלקל. היוהרה היא מעגלית מכיון שהאישוש לתפקיד בא מבחוץ, מהקהל, ומה יותר פשוט מאשר לבוא ולספק לקהל את מה שהוא מבקש. במקרה הזה, מחמאות.

כאמור, לאף אחד לא אכפת לקבל מחמאות. האנשים שלא באו בשביל לשמוע את דעת המנחה, לא אכפת להם לקבל מחמאות. האנשים שבאו בגלל החבר שאמר 'אתה חייב לעשות עם זה משהו', מקבלים תשובה. גם האנשים שבאו בגלל התהייה האם זו הדרך הנכונה לצעוד בה מקבלים תשובה. אתה מספר לעצמך סיפורים. אתה אומר: אני יוצר כאן מרחב בטוח. אני יוצר מרחב מקבל. מחבק. מכיל. אנשים יכתבו היטב. אתה אומר: אם יצא מכאן סופר מפורסם, אני אוכל להגיד לכולם שאני הייתי זה שדחף אותו בצעדיו הראשונים. אי אפשר לטעות בטעויות. אנשים יצאו בתחושה טובה, יביאו לקוחות חדשים. אני אמשיך לשמור על הכבוד שאני מקבל מהתלמידים. גם הכסף משחק כאן תפקיד.

אבל אם אתה אדם כן, כלומר אדם שמנסה (והניסיון חשוב כאן יותר מאשר ההצלחה) להיות מלא כנות כלפי עצמו וכלפי הסביבה, אתה יודע שמתחת לפני השטח של היוהרה מסתתרים שניים: הפחד וחוסר המודעות. אנשים שמתגאים מחפים על המקום שבו הם לא בטוחים בעצמם, או לא בטוחים באחרים, או חוששים שכל זה יחדל לקרות פתאום. לפעמים הם לא יודעים שהם מפחדים, או לא יודעים שהפחד מייצר יוהרה, או לא שמים לב שהם בעמדת כח כלפי המשתתפים ושיש משהו נעים מאוד בעמדת הכוח הזה, גם כשהיא כופה, באופן פרדוקסלי, כמעט, מרחב מכיל ונעים ומחבק. והבעיה בפחד וחוסר המודעות אינה עצם קיומם, אלא המדרון אליו הם מובילים: הסדנה שלך הופכת להיות מרחב מזוייף. מרחב לא אמיתי. אתה מוצא את עצמך מגלם תפקיד במקום להיות עצמך. מנסה להתאים לתפקיד שאנשים מצפים ממך – כך אתה חושב – להיות בו, ואתה מפחד לעזוב את הדמות הזו, שאתה מגלם, אבל זה לא אתה, וקשה לחיות תמיד בתפקיד של מישהו אחר. בסוף יהיה לך רע. זו הכנות הפנימית.

והכנות החיצונית פשוטה יותר. אתה יודע שאתה משקר לאנשים. מציג מצג שוא, ליתר דיוק. אנשים מקבלים מחמאות, אבל הם מבקשים לדעת את האמת כפי שאתה רואה אותה. אתה יכול לשקר להם, אבל איזה מין אדם זה עושה ממך?

ומפני כן כשאתה מנחה אתה מנסה להגיד את מה שאתה באמת חושב. כשאתה מתלהב אתה מתלהב. כשאתה לא יודע אתה אומר, אני לא יודע. אתה אומר 'אני צריך לשמוע את זה שוב', או 'אני צריך לחשוב על זה קצת, לא יודע לענות מהר'. וגם את הכנות הזו אתה משתדל לבדוק כל הזמן, מפני שגם היא יכולה להביא לגאווה או ליוהרה, שהרי מה יותר נוח מלהתגאות (בפומבי או בפרטי) בהיותך 'אדם טוב', בהיותך 'עניו', בהיותך 'מלא כנות', שלא לומר 'אותנטי', 'אומר את מה שהוא חושב', ושאר תארים שיכולים להיות מזוייפים ככל תואר אחר. ולכן אתה מנסה כל הזמן לפרק את התדמית הזו. כלומר לנסות שלא לחשוב מה חושבים עליך, אלא להיות ישיר וכן ואנושי, ולעמוד מול המשתתפים כמו שאדם עומד מול בני אדם, ולא כמו שמנחה עומד מול משתתפים, וזה אכן מעגלי, אבל אתה חושב שאתה משתפר בזה. אתה לפחות מקווה שאתה משתפר בזה, שאם לא כן מה הרווחנו.

ואז קורים שני דברים.

הדבר הראשון שקורה קורה אצל האדם מהסוג הראשון. הוא שמע כל הזמן, מכל סביבותיו, 'איזה יפה אתה כותב', ועכשיו הוא עומד מול מישהו שאומר לו 'זה לא מספיק טוב', 'אתה יכול יותר', 'תנסה לעשות משהו אחר, משהו שמעולם לא עשית'. זה יוצר תחושה רעה. אתה יודע את זה. אתה יודע שאין שום דרך – שום דרך – לגרום לביקורת להיות דבר נעים. ביקורת היא דבר שלילי מעצם מהותו. אפשר לרכך את המכה, או את הישירות שלה, או את העוצמה שלה, אבל בסופו של דבר תהיה כאן איזו מכה שאדם מקבל, והאדם מהסוג הראשון מתערער ממנה. הוא מתחיל לחשוב: רגע, אולי אני לא באמת טוב? אולי החברים שלי שיקרו? אולי הם לא מבינים? וחושב גם: אולי המנחה הזה לא מבין שום דבר? חבל שהלכתי אליו. סתם בזבזתי כסף. אני לא אמליץ עליו לאף אחד.

אבל לפעמים, לפעמים, הערעור הזה מוריד את שכבת המחמאות שהאדם ההוא קיבל, והוא הופך להיות אדם מהסוג השני, אדם שתוהה: זה מה שאני צריך לעשות? האם אני יודע לכתוב? מה עלי לעשות?

הדבר השני שקורה הוא אצל האדם מהסוג השני, שהסדנה לא נותנת לו מענה. אדרבה, היא דורשת ממנו. הוא מצפה למחמאות או לביקורת שלילית, ולא מקבל מספיק לא מזה ולא מזה. במקום לקבל את התשובה החד משמעית הוא נאלץ לעמוד מול הכתיבה עצמה, בתצורתה הממשית, ולשאול את עצמו את השאלות הראשונות, שמהם התחיל ומהם ביקש לברוח: מי אני? מה המשמעות שלי בעולם הזה? מדוע אני עושה את מה שאני עושה? האם יש לי מה להגיד לעולם? למעשה זה הרגע הראשון שבו הוא פונה פנימה באופן ממשי, כלומר מתחיל לכתוב ולהתמודד עם מי שהוא ועם מה שהוא, ולא עם הציפיות של האנשים האחרים, המחמאות שלהם או הדרך שהם מצפים שהוא ילך בה בחייו. הכתיבה מתחילה להיות מהפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. כלומר לא מענה לציפיות של אנשים אחרים ל'כתיבה טובה', אלא כתיבה שמהווה השפה הכי מדוייקת למה שקורה אצלו בפנים ולדרך שבה הוא רואה את העולם.

גם זו לא תחושה טובה בהכרח. זו תחושה מערערת. יש משהו מאוד נוח בדרך שהותוותה לנו מלכתחילה, או במחשבה שמישהו אחר יכול לקחת את האחריות על השאלות הגדולות של החיים שלי, וכן הלאה וכן הלאה. זה לא אומר שצריך להישאר בערעור הזה לנצח (אני מכיר אתכם, משוררים מיוסרים!), אבל הערעור הוא נקודה טובה להתחיל בה. זה אומר שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות, לקלף את הגלדים, למצוא את הגרעין, את הלשד של הקיום שלך בעולם. וככותב, אין משהו טוב מזה שתוכל לעשות. כמובן, באותה נשימה, זו גם מלאכה שלעולם לא תיגמר.

במין הפוך על הפוך, שני הדברים האלה מפרקים אצל המנחה את אותה תחושה שממנה הוא נמלט מלכתחילה: כלומר, אותה תחושת יוהרה, או פחד, או חוסר מודעות. התחושות האלה מתפרקות מפני שהוא כבר לא במוקד הסדנה. המשתתף עובר להיות המרכז שלה, וכך גם הכתיבה שלו, והכנות, והמשתתפים לא בהכרח מרוצים מהסדנה או מההנחייה, ולא מרגישים את השואו שהם יכולים היו להרגיש, או מקבלים את המחמאות שהם יכולים היו לקבל, והוא יכול להיות מי שהוא. זה חבל דק מאוד, מפני שהמרחק בין 'אני לא מרגיש מרוצה מספיק' ובין 'לא אמליץ על הסדנה שלך' ובין 'העבודה שלך תפסיק להתקיים' הוא מרחק דק מאוד, כמעט לא קיים, ואפשר ללכת עליו רק במקרה שאתה משתדל מאוד, משתדל בכל כוחך, להיות תמיד אתה עצמך.

זה לא מקום שקל להיות בו או להתמיד בו, אבל זה המקום הנכון להיות בו. זה המקום הנכון מפני שמנחה סדנאות כתיבה הוא אף פעם לא רק מנחה סדנאות כתיבה, כלומר, הוא אף פעם לא רק התפקיד או הדמות שלו, והוא תמיד אדם עם משפחה וחיים וכלב קטן שצריך להתפנות שלש פעמים ביום וכן הלאה וכן הלאה, ובהקשר שלנו, הוא גם נמצא באותה עמדה שבה המשתתפים שלו נמצאים, כלומר, ככותב. והוא משתדל לכתוב ולא רק לקרוא או להגיב, וכמו שהוא יודע היטב, הדרך היחידה לכתוב משהו אמיתי, כלומר משהו נכון, משהו שיש לו קיום בעולם, הוא להיות אתה עצמך. לכתוב מבפנים החוצה. זה לא אומר לא להיות מודע למי שקורא או לאיך שקוראים; זה אומר שאתה לא אומר את מה שנראה נכון או את מה שאנשים מתלהבים ממנו או עושים לו לייקים או אוהבים או אפילו משהו שנראה אסתטי, אלא את מה שאתה מרגיש ובצורה שאתה מרגיש ובשפה המדוייקת ביותר שאתה יכול למצוא לזה. ועד כמה שזה נשמע מוזר, זה אחד הדברים הקשים ביותר לעשות.

אני יודע שהטקסט הזה כולו הוא בגוף שני, ויודע גם שמאוד קשה לקרוא אותו בלי להגיד 'אה, הוא מדבר על עצמו', מפני שאני אכן מדבר על עצמי, ואני כותב בגוף שני מתוך אותו קושי לכתוב בגוף ראשון (מפני אותה היוהרה האמורה לעיל, וכן הלאה וכן הלאה), ואני גם יודע שהטקסט הזה יכול להתפרש בצורה שאני לא רוצה להתפרש, כלומר כמין פרסומת לסדנאות או, גרוע מזה, כמין הילול עצמי חסר מודעות. זו גם הסיבה שלעולם לא אגיד דברים כאלה באירוע סיום של סדנה. ובכל זאת אני כותב את זה ומפרסם את זה, מפני שאני חושב שהכתיבה החוצה, לפי דעת הקהל, היא מלאת נזק, גם לאדם וגם לקוראים, והכתיבה פנימה היא מלאת חסד וחמלה וטוב, ומפני שהפחד שמא יחשבו עלי אי אלו דברים הוא בדיוק מה שאני מבקש להתמודד מולו, ומפני שאני חושב שבסוף, בסוף, כשאדם מצליח לכתוב את עצמו בשפה הנכונה מתחולל איזה קסם, שלא לומר, נס. ובאופן אישי הייתי שמח אם ניסים כאלה היו מרבים יותר להיווצר בעולם.

לכתוב זיכרון

אני חושב לאחרונה הרבה על איך כותבים זיכרון. חושב מסיבות אישיות, אני מניח. מהמקום שבו זיכרון הוא באמת חלק מהנפש. 'כותבים זיכרון'; לאו דווקא במובן הפשוט, הטכני, של 'איך כותבים', אלא אולי בשאלה הגדולה יותר: מהו זיכרון. מהי כתיבה. מה קורה שם במפגש בין הכתיבה, שהיא נצח, לזיכרון, שהוא תעתוע.

ולא שיש לי פתרון. אבל בהתרגש עלינו יום הזיכרון חשבתי שיש שני סוגי זיכרונות בעולם. אנחנו קוראים לשניהם 'זיכרון' אבל למעשה אלה דברים שונים. הזיכרון האחד הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו נזכרים בחבר ההוא מהילדות, או כשאנחנו מעלים לנגד עינינו דבר שהיה ואיננו עוד. הזיכרון השני הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו זוכרים את החומר למבחן, או זוכרים (בצורה אחרת, אך דומה מאוד) את יציאת מצרים.

הרי אנחנו לא זוכרים את יציאת מצרים כזיכרון. רובינו גם לא זוכרים כך את השואה, או את חללי צה"ל. אנחנו זוכרים אותם כהעלאה למודעות של ידע, של עובדה. הזיכרון הזה הוא לא פעולה רגשית, הוא ידיעה. כמו אשה האומרת לבן זוגה 'אתה זוכר לקחת את הילדים מוקדם היום?' ובעצם שואלת – אתה צריך לקחת את הילדים מוקדם. עובדה. האם אתה מודע לזה?

אבל הזיכרון הראשון הוא לא מודעות, הוא תהליך רגשי. במידה מסוימת, הוא שחזור של העבר. אנחנו נאחזים בחמקמקות הזו ומנסים לחוות שוב, לשחזר שוב, להעלות שוב דברים שחווינו. כשאנחנו נזכרים כך, אנחנו עוצמים עיניים, מתנתקים מההווה וממשמעותו, ומנסים להיזכר: מה היו הריחות שם? מה היה הטעם של הארטיק? איך התרחבו הריאות כשנשמו את אוויר המדבר?

אי אפשר לכתוב את זה. את הראשון. גם לזכור באמת אי אפשר. אני מנסה את זה הרבה, את עצימת העיניים הזו ואת הכתיבה בעקבותיה. את יציקת הלב אל התבנית של הטקסט. אבל הכתיבה הופכת את זה לאחר. היא מקבעת את הזיכרון, היא מנכיחה צד אחד שלו. הוא כבר לא 'זיכרון', הוא טקסט. הוא קבוע. הוא לא משתנה. הכתיבה הופכת את הזיכרון מההעלאה הזו, מהשחזור, לעובדה, כלומר לידיעה, למודעות.

במובן מסוים, כך נראה יום הזיכרון שלנו, אני חושב. העלאה למודעות. זכירה מודעת, בכח, כמעט. החמקמקות של הזיכרון נטולה ממנה, גם החיות, גם האינטואיטיביות שלו. זו זכירה כתובה, מקובעת, חקוקה; בחוק, באבן, במצבה.

חירות

לפני חצי שבוע סיימתי סדנה של חצי שנה לכתיבת סיפורים, ובמפגש האחרון דיברתי עם המשתתפים בסדנה על קונפליקטים. ואמרתי, קונפליקטים־של־רצון־ומעצור זו קצת המצאה תבניתית של מורים לתסריטאות. אנחנו רוצים לספר סיפורים, אז בנינו כלים שיעזרו לנו ליצור קונפליקט כמו שצריך.

אבל באמת באמת, אמרתי, קונפליקט זו רק תבנית שמתגבשת מתוך המון המון סיפורים שמתעסקים שוב ושוב באותה הנקודה, וכל סיפור באופן עצמאי הוא לא על רצון שנפגש במעצור, אלא על אדם שבוחר בחירה בחיים, ועל ההשלכות של הבחירה הזו. או להפך, על אדם שצריך לבחור ולא בוחר, ועל ההשלכות של ההיסחפות. ועל זה אנחנו מספרים כל הזמן: על בני אדם ועל הצורה שהם חיים את חייהם.

קצת נדוש לכתוב על חירות בפסח, אבל אני חושב שזה מאוד שם. כלומר, ששאלת החירות היא השאלה של נקודת הבחירה הזו. בהגדה שלי היה כתוב, לצד 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', שאלה: מהי המצרים שלך? איך יצאת ממנה? ואני חשבתי על ר' נחמן, שכתב 'יש בני אדם שישנים את ימיהם'.

כי איזה דבר מדהים זה, בחיי. איזה דבר מדהים זה לקום ולהתנער ולהגיד – אני עכשיו אחראי על החיים שלי. איזה דבר מדהים זה להגיע לנקודת בחירה, ולבחור. באמת, אנשים בוחרים ומחליטים כל הזמן, אנשים מתחתנים ומתפטרים ומתגרשים ומתחילים עם אהבת חייהם וקונים עציצים ללובי ואנחנו, הכותבים, עוקבים אחרי זה פעורי פה, משתאים, מתעדים: אנשים בוחרים בעצמם איך לחיות. שוב ושוב. שוב ושוב.

הם לא בהכרח בוחרים נכון, ולא בהכרח מגיעים לאן שרצו להגיע, ובכלל ההשלכות של הבחירה הזו מפתיעות בכל פעם מחדש, אבל הם -אנחנו – ומנווטים את חייהם בעצמם, ונתקלים במכשולים ומתגברים עליהם, ונעים ימין או שמאל לפי הזרם, שלא לפגוע במשפחה או בעתיד. והחיים יכולים להשתנות. לא חיים להישאר במצרים. אפשר להחליט מה יהיה עם החיים האלה, וזה פלא גדול ועצום ורב.

חג חירות שמח!

_____
(יש מלא סדנאות ממש ממש מעולות לאחרי הפסח. כן, זה עוד רחוק, אבל אם בא לכם לשמוע, פשוט כתבו בתגובות 'בא לי' ואחזור אליכם. או, אם אתם רוצים, פשוט שלחו הודעה דרך האתר. חג שמח, שוב).


(קרדיט תמונה: Nina Aldin Thune)

מחסום

כבר חודשיים לא כתבתי. כלומר כתבתי, אבל לא כתבתי. כתבתי סיפורים קצרצרים שכאלה לפייסבוק וכתבתי דברים על פרשת השבוע וכתבתי מאמרים ופוסטים מקצועיים מדי יום ביומו, אבל לא כתבתי. וכשאני מתיישב מול המחשב שלי ומנסה להסביר לעצמי מה ההבדל, בעצם, אני מוצא שאני לא מצליח להסביר, רק יכול להגיד שיש כתיבה שבאה מבחוץ וכתיבה שבאה מבפנים, כתיבה שהיא סתם וכתיבה שהיא באמת.

מישהי בשם אלישבע שאלה אותי אתמול בהודעה לעמוד איך מתמודדים עם מחסום כתיבה. לא מתמודדים, כתבתי לה. כלומר אפשר, אפשר להטיח את עצמי בדף שוב ושוב באותיות שחורות פרנקריהל גודל 12 עד שישבר המחסום ואחר כך להדפיס ולהגיד כמה יפה, אבל זה לא זה. אפשר לשבור מחסום כתיבה, אפשר ליצור בעקבותיו, אבל זה לא עוזר, כי מחסום כתיבה לא מונע ממך לכתוב. את יכולה לכתוב, טכנית, אם רצונך בכך. הוא מונע מהרעיון להתיישב בך בפנים, להתבשל, לקבל את הממשות שלו. ואיפה זה הפנים הזה, אלוהים יודע.

אני רק יודע שכשאני כותב סיפור כזה, אמיתי, הוא לא נוצר במקום ועל הדף אלא יוצא ממקום כלשהו שכבר התיישב והתבשל והבין, ולכן הוא מתמשך ממני על הדף ונוצר ונברא, והדם זורם בי לאט כמו דבש, והכל ברור יותר וחד אבל גם נינוח שכזה, לא מתאמץ, נח על הדף באותה רכות שבה זקנים נחים אחרי יום עבודה. בריצוי הזה שיותר ממה שיש כבר אין בו צורך. ובשביל זה צריך שיגיע רעיון וינוח, וצריך שיתבשל, וצריך שאני ארצה להגיד אותו לעולם, שהוא יבער בי בעורקים כל כך הרבה זמן עד שהדחיפות שלו תשכך ואפשר יהיה להגיד אותו בעוצמה שקטה.

וכזה, כזה לא כתבתי כבר חודשיים לפחות.

מה עושים?

יהודה

כמה מחשבות על יצירה מול סימבוליקה

תכל'ס התרגלתי לכתוב כאן כמו מרצה מול תלמידים, אבל לא בא לי. בא לי לחשוב בקול לרגע. ומה שאני חושב עליו עכשיו נובע משיחה (מעניינת) שדוכי (דוד כהן) וNetanel Bollag קיימו עם Chani Cohen Zada חני כהן זדה בערוץ הטלגרם שלהם (קישור), וחני (שהיא ציירת ואמנית פיגורטיבית) סיפרה קצת על תהליך העבודה שלה.

קרא/י עוד «

איך מתמודדים עם כשלונות

א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.

קרא/י עוד «

ללכת על החבל שבין השמיים והארץ

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.

קרא/י עוד «

לכתוב סיפורים זה להיות לבד

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה.קרא/י עוד «

סיפורים עם מסר

שני כותבים אהובים עלי, Yair Agmon ו אברהם סתיו, כתבו במגזין מוצש על שמירת נגיעה, איש איש בדרכו. האמת שיש לי מה להגיד בנושא, אבל אני לא פובלציסט או רב. אני סופר. וכסופר, אני רוצה לדבר רגע על בעייה ספרותית שצפה בעקבות הדיון ביניהם, והיא השאלה איך אפשר לכתוב סיפור אידיאולוגי, או איך אפשר לכתוב סיפור שמרני.

תראו, הבעיה האמיתית בכתיבת סיפורים אידיאולוגיים היא לא האידיאולוגיה. גם לא המסר הוא הבעיה, בכתיבת סיפור. יש אי אלו מנחי כתיבה מודרניים שחושבים שלכתוב סיפור עם מסר זה רע, וזו כמובן שטות גמורה. אידיאולוגיה יש לכולם; לטולסטוי הייתה אידיאולוגיה, לצ'כוב הייתה אידיאולוגיה הפוכה, לפראנזן יש אידיאולוגיה, לדייויד פוסטר וואלס, לפלאנרי או'קונר, למישל וולבק (לו ספציפית יש, כנראה, רק אידיאולוגיה), לעמוס עוז ולג'יי קיי רולינג.

באיזשהו מקום אפילו להפך. סיפור שאומר משהו על החיים הוא סיפור טוב יותר, בעיני, מאשר סיפור שלא אומר כלום. אידיאולוגיה זה אחלה.

הבעיה האמיתית היא שסיפור הוא לא מאמר. הוא לא יכול להתכוונן סביב מסר, ולא יכול להיות מעוצב על פי אידיאולוגיה. ברגע שהוא מעוצב בשביל להעביר מסר, כלומר שהמסר הוא המוקד שלו, הוא הופך להיות שטוח במקרה הטוב וקריקטורה במקרה הרע. סיפור, במיטבו, הוא שיקוף של המציאות, של החיים כפי שהם ושל בני אדם כפי שהם חיים, ובמציאות עצמה, בני האדם הם לא שטוחים. הם לא 'רק' אידיאולוגיה, והם לא יכולים להיות כאלה. האידיאולוגיה היא אי שם בשמיים, והארץ נתנה לבני אדם.

לכן, כשכותבים סיפור שבו האידיאולוגיה עומד מול החיים, החיים תמיד ינצחו. זה לא קשור רק לסביבה התרבותית בה אנחנו נמצאים, זה קשור לזה שאין שם נשמה, באידיאולוגיה. אין שם חיים. אין שם רגש. כשמישהו בא ואומר למישהו אחר 'תחנוק את עצמך ותשמור נגיעה, כי כך ההלכה אומרת', ההלכה תפסיד. כשמישהו אומר למישהו אחר 'תעבוד בעבודה שאנחנו רוצים שתעבוד, כי ככה זה אצלינו במשפחה', המסורת תפסיד.

זה נכון לשני הכיוונים, כמובן. אם מישהו נקרע בין שמירת נגיעה ובין הרצון לגעת, כסופרים, אנחנו צריכים להבין ששמירת הנגיעה שלו באה מבפנים. שהאידיאולוגיה מחזיקה אצלו במקום אנושי, רגשי, שזו לא רק קריקטורה של דת, אלא שהדת עצמה נמצאת ונוכחת במקומות אנושיים מאוד, מבפנים, לא מבחוץ. אם הדת היא רק כסות, זה לא יחזיק. הסיפור יהפוך לטור פובלציסטי, או לבדיחה, לאיזשהו 'סרט מעלה' (כלומר סרט שבו הדת עומדת מול הרגש, ומפסידה).

ולכן, הדבר הראשון שצריך להיות לנו בראש הוא שאנחנו מספרים על בני אדם. תמיד, בשני צדדי המתרס. אנחנו צריכים להכיר את בני האדם האלה. אנחנו צריכים להזדהות עם בני האדם האלה. אנחנו צריכים להבין שהבעיות שלהם אמיתיות, שהכאבים שלהם אמיתיים, שהצרכים שלהם אמיתיים. שאי אפשר להכחיש אותם או לבטל אותם כלאחר יד.

האמת, זה מספיק. סופר או סופרת שמצליחים להבין את הקושי באמת באמת, משני הצדדים, זה יוביל אותם לסיפור טוב, אבל בכל זאת, לטובת אלה שרוצים כלים מעשיים:

א. הכלי הכי פשוט: תכתבו את הצד השני. אל תספר למה צריך לשמור שבת, תספר מה המחירים של אי שמירת שבת. אל תספר למה צריך לשמור נגיעה. תספר על המחירים של אי שמירת נגיעה. אל תספר למה כדאי ללכת אחרי הלב שלך, תספר על המחירים של לחיות חיים שלמים כפי שאנשים אחרים רצו שתחיה. אל תספרו על האידיאולוגיה, תספרו על בני האדם.

זה מה שפלאנרי או'קונר עושה. היא מספרת על המחירים של עולם ללא אלוהים, או עם אלוהים אבל ללא דת, או עם דת אבל ללא הבנה. זה מה שטולסטוי עשה באנה קרנינה (וזו הסיבה שאנה קרנינה היא דמות הרבה יותר חזקה מלוין, למרות שהם כאילו עומדים זה מול זו לאורך הספר).

זה אחלה פתרון, בעיני. הוא מחייב אותנו, ככותבים, להסתכל על הצד האנושי. הוא לא מאפשר לנו להכווין את הסיפור למקומות שאנחנו רוצים, ולא מאפשר לנו לעצב את המציאות כרצוננו.

ב. הכלי השני: תמנעו מכתיבה חד מימדית. כלומר, אם הקונפליקט של הדמות הוא אם לשמור נגיעה או לא – במקרה שבו הדמות מחליטה שלא לשמור נגיעה, תראו לא רק את היתרונות של ההחלטה, אלא גם את המחירים שלה.

למשל, אם יאיר אגמון מספר סיפור ובו הוא וחברתו דאז רוצים לגעת, אבל לא נוגעים, וכך מתפספסת לה האהבה – אתם יכולים לספר סיפור שבו הם נוגעים, אבל הנגיעה רק מבלבלת אותם יותר, והם נפרדים, ויאיר תקוע לנצח עם זיכרון האקסית שלו בראש, וזה הורס לו גם את הקשר הבא, שהיה יכול להיות מוצלח אלמלא זה. וכך אמנם האהבה מנצחת את האידיאולוגיה, אבל לא בטוח שהניצחון הזה הוא לטובה.

למשל הפוך, אם אתם כותבים סיפור ובו שמירת השבת הובילה להצלחה כלכלית (נניח, חומרניים שכמונו), תכניסו מחיר כלשהו שנוצר משמירת השבת, כמו (למשל) נתק מהמשפחה החילונית. כלומר שהסיפור לא יהיה רק חד צדדי, באופן מובהק לטובת משהו, אלא שיהיה גם מחיר שעל הגיבור לשלם בשביל זה.

יש המון דרכים להמנע מכתיבה חד מימדית: ליצור כמה רבדים לדמות, ליצור כמה קוי עלילה, לבנות קונפליקט כפול או משולש, ככה שכל בחירה תיצור הפסד, בהכרח. הקיצור, לבנות פה אמינות, כי החיים הם לא קו ישר ולא מסך חד מימדי, אלא מורכבות על מורכבות על מורכבות, ואת זה צריך להכניס לסיפור.

________

כללו של דבר: אל תכתבו אידיאולוגיה. זה לא עובד. תכתבו בני אדם. אל תכתבו מסר, זה לא עובד. תכתבו על העולם כפי שהוא.

מה אתם חושבים בנושא? אפשר לכתוב סיפורים דתיים / שמרניים בימינו? מכירים מישהו שכתב ככה והצליח? חושבים שמוקד הבעיה הוא אחר? בואו לדבר על זה בתגובות!