איך מתמודדים עם כשלונות

א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.

קרא/י עוד «

ללכת על החבל שבין השמיים והארץ

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.

קרא/י עוד «

לכתוב סיפורים זה להיות לבד

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה.קרא/י עוד «

סיפורים עם מסר

שני כותבים אהובים עלי, Yair Agmon ו אברהם סתיו, כתבו במגזין מוצש על שמירת נגיעה, איש איש בדרכו. האמת שיש לי מה להגיד בנושא, אבל אני לא פובלציסט או רב. אני סופר. וכסופר, אני רוצה לדבר רגע על בעייה ספרותית שצפה בעקבות הדיון ביניהם, והיא השאלה איך אפשר לכתוב סיפור אידיאולוגי, או איך אפשר לכתוב סיפור שמרני.

תראו, הבעיה האמיתית בכתיבת סיפורים אידיאולוגיים היא לא האידיאולוגיה. גם לא המסר הוא הבעיה, בכתיבת סיפור. יש אי אלו מנחי כתיבה מודרניים שחושבים שלכתוב סיפור עם מסר זה רע, וזו כמובן שטות גמורה. אידיאולוגיה יש לכולם; לטולסטוי הייתה אידיאולוגיה, לצ'כוב הייתה אידיאולוגיה הפוכה, לפראנזן יש אידיאולוגיה, לדייויד פוסטר וואלס, לפלאנרי או'קונר, למישל וולבק (לו ספציפית יש, כנראה, רק אידיאולוגיה), לעמוס עוז ולג'יי קיי רולינג.

באיזשהו מקום אפילו להפך. סיפור שאומר משהו על החיים הוא סיפור טוב יותר, בעיני, מאשר סיפור שלא אומר כלום. אידיאולוגיה זה אחלה.

הבעיה האמיתית היא שסיפור הוא לא מאמר. הוא לא יכול להתכוונן סביב מסר, ולא יכול להיות מעוצב על פי אידיאולוגיה. ברגע שהוא מעוצב בשביל להעביר מסר, כלומר שהמסר הוא המוקד שלו, הוא הופך להיות שטוח במקרה הטוב וקריקטורה במקרה הרע. סיפור, במיטבו, הוא שיקוף של המציאות, של החיים כפי שהם ושל בני אדם כפי שהם חיים, ובמציאות עצמה, בני האדם הם לא שטוחים. הם לא 'רק' אידיאולוגיה, והם לא יכולים להיות כאלה. האידיאולוגיה היא אי שם בשמיים, והארץ נתנה לבני אדם.

לכן, כשכותבים סיפור שבו האידיאולוגיה עומד מול החיים, החיים תמיד ינצחו. זה לא קשור רק לסביבה התרבותית בה אנחנו נמצאים, זה קשור לזה שאין שם נשמה, באידיאולוגיה. אין שם חיים. אין שם רגש. כשמישהו בא ואומר למישהו אחר 'תחנוק את עצמך ותשמור נגיעה, כי כך ההלכה אומרת', ההלכה תפסיד. כשמישהו אומר למישהו אחר 'תעבוד בעבודה שאנחנו רוצים שתעבוד, כי ככה זה אצלינו במשפחה', המסורת תפסיד.

זה נכון לשני הכיוונים, כמובן. אם מישהו נקרע בין שמירת נגיעה ובין הרצון לגעת, כסופרים, אנחנו צריכים להבין ששמירת הנגיעה שלו באה מבפנים. שהאידיאולוגיה מחזיקה אצלו במקום אנושי, רגשי, שזו לא רק קריקטורה של דת, אלא שהדת עצמה נמצאת ונוכחת במקומות אנושיים מאוד, מבפנים, לא מבחוץ. אם הדת היא רק כסות, זה לא יחזיק. הסיפור יהפוך לטור פובלציסטי, או לבדיחה, לאיזשהו 'סרט מעלה' (כלומר סרט שבו הדת עומדת מול הרגש, ומפסידה).

ולכן, הדבר הראשון שצריך להיות לנו בראש הוא שאנחנו מספרים על בני אדם. תמיד, בשני צדדי המתרס. אנחנו צריכים להכיר את בני האדם האלה. אנחנו צריכים להזדהות עם בני האדם האלה. אנחנו צריכים להבין שהבעיות שלהם אמיתיות, שהכאבים שלהם אמיתיים, שהצרכים שלהם אמיתיים. שאי אפשר להכחיש אותם או לבטל אותם כלאחר יד.

האמת, זה מספיק. סופר או סופרת שמצליחים להבין את הקושי באמת באמת, משני הצדדים, זה יוביל אותם לסיפור טוב, אבל בכל זאת, לטובת אלה שרוצים כלים מעשיים:

א. הכלי הכי פשוט: תכתבו את הצד השני. אל תספר למה צריך לשמור שבת, תספר מה המחירים של אי שמירת שבת. אל תספר למה צריך לשמור נגיעה. תספר על המחירים של אי שמירת נגיעה. אל תספר למה כדאי ללכת אחרי הלב שלך, תספר על המחירים של לחיות חיים שלמים כפי שאנשים אחרים רצו שתחיה. אל תספרו על האידיאולוגיה, תספרו על בני האדם.

זה מה שפלאנרי או'קונר עושה. היא מספרת על המחירים של עולם ללא אלוהים, או עם אלוהים אבל ללא דת, או עם דת אבל ללא הבנה. זה מה שטולסטוי עשה באנה קרנינה (וזו הסיבה שאנה קרנינה היא דמות הרבה יותר חזקה מלוין, למרות שהם כאילו עומדים זה מול זו לאורך הספר).

זה אחלה פתרון, בעיני. הוא מחייב אותנו, ככותבים, להסתכל על הצד האנושי. הוא לא מאפשר לנו להכווין את הסיפור למקומות שאנחנו רוצים, ולא מאפשר לנו לעצב את המציאות כרצוננו.

ב. הכלי השני: תמנעו מכתיבה חד מימדית. כלומר, אם הקונפליקט של הדמות הוא אם לשמור נגיעה או לא – במקרה שבו הדמות מחליטה שלא לשמור נגיעה, תראו לא רק את היתרונות של ההחלטה, אלא גם את המחירים שלה.

למשל, אם יאיר אגמון מספר סיפור ובו הוא וחברתו דאז רוצים לגעת, אבל לא נוגעים, וכך מתפספסת לה האהבה – אתם יכולים לספר סיפור שבו הם נוגעים, אבל הנגיעה רק מבלבלת אותם יותר, והם נפרדים, ויאיר תקוע לנצח עם זיכרון האקסית שלו בראש, וזה הורס לו גם את הקשר הבא, שהיה יכול להיות מוצלח אלמלא זה. וכך אמנם האהבה מנצחת את האידיאולוגיה, אבל לא בטוח שהניצחון הזה הוא לטובה.

למשל הפוך, אם אתם כותבים סיפור ובו שמירת השבת הובילה להצלחה כלכלית (נניח, חומרניים שכמונו), תכניסו מחיר כלשהו שנוצר משמירת השבת, כמו (למשל) נתק מהמשפחה החילונית. כלומר שהסיפור לא יהיה רק חד צדדי, באופן מובהק לטובת משהו, אלא שיהיה גם מחיר שעל הגיבור לשלם בשביל זה.

יש המון דרכים להמנע מכתיבה חד מימדית: ליצור כמה רבדים לדמות, ליצור כמה קוי עלילה, לבנות קונפליקט כפול או משולש, ככה שכל בחירה תיצור הפסד, בהכרח. הקיצור, לבנות פה אמינות, כי החיים הם לא קו ישר ולא מסך חד מימדי, אלא מורכבות על מורכבות על מורכבות, ואת זה צריך להכניס לסיפור.

________

כללו של דבר: אל תכתבו אידיאולוגיה. זה לא עובד. תכתבו בני אדם. אל תכתבו מסר, זה לא עובד. תכתבו על העולם כפי שהוא.

מה אתם חושבים בנושא? אפשר לכתוב סיפורים דתיים / שמרניים בימינו? מכירים מישהו שכתב ככה והצליח? חושבים שמוקד הבעיה הוא אחר? בואו לדבר על זה בתגובות!

אל תוותרו לעצמכם

ההתחלה שלי בעולם סדנאות הכתיבה הייתה בסדנאות כתיבה לנוער. הייתי נוסע לכל מיני פנימיות בשעות הגרועות של הערב (בין תשע לאחת עשרה, תודה ששאלתם), תופס טרמפים מהמקום שכוח־האל שבו גרתי ועד לבית הספר, מכין לעצמי קפה דלוח בחדר המורים ואחר כך יושב ומעביר סדנאות כתיבה, במשך שעה וחצי, לכל מיני נערים ונערות שסיימו הרגע יום לימודים אינסופי. זה ארוך, זה היה קשה, זה היה לא מתגמל, אבל אתם יודעים מה?

זה היה כיף. פשוט כיף.

אין הרבה דברים כיפים בעולם כמו להעביר סדנאות כתיבה לנוער: הם מקשיבים, משתתפים, צועקים, מתווכחים, הם נהנים מזה שמישהו מדבר איתם על ספרים ועל כתיבה. הם לא באים אליך ואומרים 'לא, אתה טועה, השיר שלי מוצלח', הם לא באים ואומרים 'מה פתאום, בכלל לא הבנת את הסיפור', ובעיקר, הם לא באים ומודיעים לך שהספר ההוא, הרוסי, שבחיים לא קראת ואפילו לא תכננת לקרוא, הוא הספר הכי טוב בעולם ואתה חייב לקרוא אותו, והם לא מזכירים לך את זה בכל שבוע מחדש, למקרה ששכחת.

(זה נכון גם לרוב המבוגרים, כמובן, שהם בני אנוש נחמדים וישרי דרך, נכונים להקשיב ומשתתפים בחדווה, ובכל זאת; הסיפורים ההם, המעצבנים, לא קרו לי מעולם מול נוער)

בכל אופן, באחת הסדנאות האלה היו שני משתתפים, ואני אשתדל שלא להסגיר כאן את שמותיהם או את המין שלהם או כל דבר שיכול לעזור להם לזהות את עצמם. אחד מהשניים (נקרא לו בילבו) היה מה שמכונה 'ילד פלא': הוא כתב כמו שאדם בן ארבעים כותב. השירים שלו היו מדוייקים, המטאפורות טובות, האוזן שלו קלטה מילים כמו שצריך. אם היה מותר למחוא כפיים בסדנאות שלי, היינו מוחאים לו כפיים.

השניה (נקרא לה גלדריאל) הייתה – טוב, אתם מכירים את אסיפות ההורים האלה, כשהמורה בא ואומר לאמא שלילד יש פוטנציאל לא ממומש? זה בדיוק היה המקרה. היה לה פוטנציאל, היא הייתה מקורית, מגניבה, יצירתית, אבל שום דבר לא היה מדויק או חד עד הסוף. הכל היה כמעט, שכזה, ואת הליבה המזוקקת של הטקסטים שלה היה צריך לחפש עמוק עמוק בפנים. זה לא היה מרשים, גלדריאל ידעה את זה, וזה תסכל אותה עד לשד העצמות.

בקיצור, עברו אי אלו שנים (שבע, אם ספרתי נכון), ולאחרונה יצא לי להתקל בשניהם, בבילבו ובגלדריאל, בתחנה המרכזית בירושלים, או ברחוב, או איפשהו. זה היה כיף ממש, והחלפתי איתם כיפים וחיבוקים ורכילות ושאלתי אותם מה העניינים ואם הם עוד כותבים. שניהם עדיין כתבו. ביקשתי מהם שישלחו לי את מה שהם כותבים. שלחו.

קראתי.

זה לא הולך להפתיע אתכם. בילבו כתב כמו שילד בן שש עשרה כותב כשהוא מנסה לחקות מישהו בן ארבעים: השפה שלו לא התפתחה, הצורה בה הוא מסתכל על העולם כחומר גלם, הכלים היצירתיים שלו, העומק, ההבנה – הכל נשאר בדיוק אותו הדבר כמו לפני שבע שנים. גלדריאל, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר לגמרי: היא כתבה כמו שההבטחה הבאה של הספרות העולמית כותבת. בהבנה, ביצירתיות, בשליטה מוחלטת בשפה, בקריאה מדוייקת של סיטואציות. זה היה – אני יודע שזו לא נשמעת המילה המדוייקת, תאמינו לי שזו כן – אושר. הייתי מאושר.

והייתי חייב לשאול, כמובן, אז שאלתי. מה קרה בינתיים, שאלתי אותה. וגלדריאל כתבה –

"הייתי כל כך מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להעביר בדיוק את מה שאני רוצה למילים," היא אמרה, "אז הייתי חייבת לעבוד על זה. וזה מה שאני עושה. כל הזמן אני מתאמנת על זה. כל הזמן. יש לי מחברת קטנה בתיק, והמצאתי לעצמי תרגילים, ואני כל יום, כל יום, מתאמנת".

היא כל יום מתאמנת, אתם מבינים? כמו מוזיקאים, כמו ציירות, כמו שחקניות כדורסל ושחקני הוקי־קרח. כי אם לא מתאמנים, לא מתקדמים.

יש לי שתי מסקנות להגיד לכם מהסיפור הקטן הזה.

המסקנה הראשונה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו לעצמכם 'אני כותב מספיק טוב'. אין דבר כזה 'מספיק טוב', ולעולם לא יהיה. בכל טקסט יש משהו שאפשר לשפר, כל שיר יכול להיות טיפ־טיפה יותר טוב, ובטח שבכל סיפור יש משהו שאפשר לדייק יותר. כשאתם אומרים 'אני מספיק טוב' אתם בעצם אומרים 'אין לי לאן להתקדם', וזה שקר. אתם מוותרים לעצמכם, וסופכם להישאר במקום. תחשבו על הצדדים שאתם חלשים בהם, ותתאמנו עליהם שוב ושוב עד שתרכשו את היכולת.

תמיד יש לאן להתקדם.

המסקנה השנייה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו 'אני לא כותב מספיק טוב, אין לי עתיד בכתיבה', או 'אני בחיים לא אצליח להביע את מה שאני רוצה', או כל הדברים האלה. זה שקר. אתם מוותרים לעצמכם. אם אתם מסוגלים לדבר, אם אתם מסוגלים לחשוב, אתם גם מסוגלים לכתוב. ברור; צריך להתאמן על זה, להקשיב לביקורות, לעבד, לחזור, לכתוב שוב, אבל אפשר. אתם מסוגלים. זה לא אומר שפתאום תהיו הדבר הגדול הבא, או הדבר הגדול הנוכחי, אבל קודם כל, למי אכפת, העיקר שתכתבו. ושנית, היי, אולי כן?

_________________________

הלוואי שמישהו ינחש בתגובות למה קוראים להם בילבו וגלדריאל!

תכתבו כמו שאתם מדברים

כשהתחלתי להעביר סדנאות כתיבה, לפני איזה חמש שנים ועשרות מחזורים, הייתי בטוח שאני צריך להיות משורר רגיש ועדין, עם עיניים מרחפות, קסקט וצעיף.

(אלוהים יודע מה הקטע של משוררים עם צעיפים ולמה הם כל כך אוהבים אותם). 

בכל אופן, כל המשוררים שהשתתפתי בסדנאות שלהם היו כאלה; רגישים, עדינים, מדברים במין ניגון מיוחד של מנחי־סדנאות־כתיבה. רכִּים. הייתי יושב בסדנאות ומנסה להראות כך: עטוף צעיף (צעיף!), מדבר בניגון לא־בטוח־בעצמו, מחזיק באיזו תנועה רכה של הנפש שמתייחסת לכל העולם הזה כמו איזה ערפל. גם את המשתתפים מישבתי כמו משורר. כלומר, כמו הדימוי של המשורר; מנסה להגיד מה השיר הדהד אצלי, ומשתמש במילים כמו 'כאב', 'סכין', 'פולח' ו'נוגה'.

זה היה אידיוטי.

זה היה אידיוטי וגם חטפתי על זה במשובים. המשתתפים כתבו: אתה חמוד והכל אבל רצינו לשמוע קצת ביקורת. חיפשנו מישהו שיגיד לנו 'זה טוב' ו'זה לא'. המשתתפות כתבו: לפעמים היה נראה כאילו אתה קצת מתנתק, לא באמת מקשיב. הם כתבו, המשובים שלך לא היו מדוייקים. הם כתבו, היה נראה כאילו אתה לא נהנה לשמוע אותנו.

וזה היה נכון. באמת לא נהניתי, כי כל הזמן ניסיתי להחזיק איזו תדמית שאני לא. ולא הייתה ביקורת, כי חשבתי שבסדנאות 'אמיתיות' אין ביקורת אלא רק מקום ונתינה והכלה וקבלה. והייתי מנותק, כי כל הזמן שאלתי את עצמי 'איך אני נראה?', 'איך רואים אותי?' כאילו אני מתכונן לאיזה ראיון קבלה ומנסה לעשות רושם. במילים אחרות, שמתי על עצמי איזו תווית, הייתי מרוכז בלהחזיק אותה וניסיתי לשכנע את המשתתפים כאילו אני משורר מעופף ונוגה, בשעה שאני לא, והם ידעו שאני לא. משתתפים קולטים דברים כאלה.

גם קוראים.

זה קורה הרבה לכותבים מתחילים. הם מתחילים לכתוב סיפור, ואומרים לעצמם 'אני צריך לכתוב כמו סופר'. איך סופרים כותבים? אחרת. עגנון, למשל, כותב במשלב גבוה, תנ"כי או חז"לי. אפשר לראות הרבה כותבים, שקראו הרבה עגנון, כותבים את הסיפורים שלהם במשלב חז"לי למרות שהם לא חיים בתוכו. כאילו, הייתי אומר, הם מנסים לשים על עצמם איזו תווית: שימו לב, הם מכריזים, יש פה סיפור! חשוב! והוא סיפור טוב מאוד! הוא במשלב הנכון לסיפורים 'חשובים'! ככה עגנון כותב, או רחל המשוררת, או עמוס עוז, או אלתרמן, או לאה גולדברג, או גרוסמן, או רולינג, או כל אותם מאורות שאנשים קוראים ומנסים לכתוב כמוהם.

אבל קוראים שמים לב לזה. הם מבינים שהמשלב הזה הוא תרמית, והשפה היא לא אמיתית, וצורת החשיבה לקוחה מאנשים אחרים. אנחנו רואים את זה. אתם רואים את זה, בחיי. אפשר לראות שהז'קט לא יושב עלינו בול בכתפיים, שהשפה לא נובעת מהכותב או מהכותבת, שהם מחקים מישהו אחר שכותב טוב, ובגלל שהם רוצים לכתוב טוב, הם כותבים כמוהו. וזו לא מחשבה מטופשת, הו, לא, להפך: זו מחשבה נכונה. ככה לומדים. מחקים אנשים אחרים ומנסים להבין איך הם עבדו.

אבל בסוף, בסוף, כשכותבים את הסיפור או את השיר, זו תנועה שגויה. אנחנו מנסים להיות משהו שאנחנו לא, וזה לא עובד.

אז מה עושים? רגע, יש לי תשובה (גם לכם יש, היא כתובה בתמונה המצורפת באותיות ענק), אבל לפני זה צריך לסיים את הסיפור עם הסדנאות.

בקיצור, יום אחד, אחרי שפתחתי סדנה ועשיתי מפגש ראשון, חזרתי הביתה ואמרתי למרב תקשיבי, זה לא זה. ומרב אמרה מה זה 'זה'. ואני אמרתי, אני לא מצליח להיות המשורר הרגיש והמעופף שמשתתפי סדנאות כתיבה רוצים. ומרב אמרה לא, אתה לא מבין. הם לא מחפשים לשמוע 'מנחי סדנאות כתיבה'. הם מחפשים לשמוע אותך. לך תהיה המנחה הנחמד והמתלהב שאתה, תגיד להם בכנות, זה טוב וזה לא טוב, כאן אפשר לשפר וכאן לא, תעשה להם משחקים, בקיצור, תהנה מהסיפור הזה. תהיה מי שאתה.

זה כמו שלפני שנתיים פנו אלי מאיזה גוף, לא חשוב השם, וביקשו שאכתוב להם תוכן לאתר שלהם, ואני אמרתי סבבה ותימחרתי בהוגנות והכל היה טוב ויפה. ובשביל לכתוב תוכן לאתר, תוכן אינפורמטיבי, הלכתי ולמדתי מהו תוכן אינפורמטיבי וניסחתי להם ניסוחים קצרים וקולעים ומדוייקים למה שהם עושים ולמטרת כל חדר בבניין וכאלה, כך שלכל עמוד באתר שלהם היה טקסט באורך מומלץ על ידי מדריכי כתיבה מקצועיים והנעה לפעולה וכל מה שצריך, ואז, ואז, הלקוח קרא לי לפגישה ואמר תגיד לי, מה נראה לך, שאם הייתי רוצה תוכן יבש ואינפורמטיבי כזה הייתי פונה אליך? ממך אני רוצה סיפורים.

אז מה עושים? הכי פשוט בעולם.

תהיו מי שאתם.

כן, לא כזה מורכב. אל תנסו להיות מה שאתם לא. אתם לא שוחים בשפה עגנונית? אל תכתבו כמו עגנון. אל תעלו משלב בשפה. אל תנסו להמציא חרוזים מורכבים. פשוט שומעים את הזיוף, אתם מבינים? שומעים שזה לא אתם, שזה מישהו אחר שאתם מנסים לחקות אותו. אתם רוצים לכתוב סיפור? תכתבו כמו שאתם מדברים.

לא כמו שאתם מדברים עם האח הקטן שלכם. גם לא כמו שאתם מדברים עם החבר'ה (למרות שזה אפשרי). כמו שאתם מדברים בפני קהל, נניח. כמו שאתם מדברים כשאתם מורידים את ה'אמממ' ואת ה'כאילו'. תחשבו שאתם מספרים את הסיפור הזה לחבורה של אנשים שיושבת ומקשיבה לכם. תתרכזו בתוכן, לא בצורה, ואני מבטיח לכם שהצורה הייחודית שלכם, והמשלב הייחודי והסגנון והשפה והמטאפורות והמגניבות ואפילו אפילו הרכות האישית שלכם – תבוא לידי ביטוי. והכי חשוב? יהיה לכם כיף. אתם תהנו מהכתיבה, ותהנו מהטקסטים שאתם כותבים, והקוראים שלכם ירגישו שכיף לכם (כי מרגישים דברים כאלה) וירצו לקרוא עוד.

אני יודע שזה מה שעשיתי עם הסדנאות שלי, וזה עבד.


רוצים להצטרף לאחת הסדנאות שלי? במחזור הקרוב נפתחות סדנת ערב בירושלים, סדנת בוקר בירושלים וסדנת בוקר בתל אביב. בניית סיפורים, כתיבה יוצרת וכתיבת פרוזה. כולן ממש אחלה, בחיי. בא לכם? כתבו 'בא לי' בתגובות, או שלחו לי הודעה.
__
בתמונה: מנחה סדנאות כתיבה. אילוסטרציה.

 

ביקורת (טיפ של ניל גיימן)

לפני שנתיים, בערך, מישהו כתב לי הודעה פרטית. הסיפורים שלך משעממים, הוא כתב, אתה כותב כל הזמן על אלוהים ועל אהבה, ואתה די שחצן. אבל בין כל זה יש לך הבלחות של סוריאליזם, כדאי שתתמקד בהם. זה שיתק אותי למשך איזו חצי שנה, עד שכתבתי על זה משהו בפייסבוק, ואמיר גוטפרוינד (ז"ל) שלח לי הודעה במסנג'ר. אל תקשיב לביקורות, הוא כתב, פשוט תמשיך לכתוב. אם הם היו יודעים לכתוב סיפורים, המבקרים שלך, הם לא היו שולחים לך הודעות פרטיות כאלה.

יש שני סוגים של מנטורים לכתיבה. הסוג הראשון הוא מהסוג שאומר איך סיפור צריך להיות בדיוק. אם זה ככה, זה עובד. אם לא, לא. הסוג השני הוא זה שאומר לא להקשיב למבקרים או לקוראים ורק ללכת עם האמת שלכם. שניהם, כצפוי, לא נכונים. הדבר היחיד שנכון הוא הכלל הזה, של ניל גיימן, והוא נכון בצורה שכמעט־לא־תיאמן.

תקשיבו לקוראים שלכם, אומר גיימן. לרוב, הם יודעים יותר טוב מכם אם הספר טוב או לא. הם יודעים אם זה מצחיק אותם או מעציב אותם, הם יודעים אם הם מבינים או לא מבינים את הדמויות, ובעיקר הם יודעים שאם זה לא מעניין, הם יפסיקו לצפות או לקרוא. ובאותה נשימה, תקשיבו ללב שלכם. הוא זה שיודע לאן אתם מכוונים ומה אתם רוצים לעשות. הוא זה שיוכל להצביע על מה שלא בסדר ומשם יצא מה שאתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה.

תפריטי מסעדות

פעם שאל פלוני את המינגווי מהו הז'אנר האהוב עליו. אינני יודע מהו הז'אנר האהוב עלי, אמר המינגווי, אבל אם לשפוט על פי הטקסטים שאני מרבה לקרוא, הרי שאני מרבה לקרוא תפריטי מסעדות.

לכשעצמי, אני נוטה להסכים איתו. ספרים השפעתם מדכדכת: אם הם ספרים טובים, הם מדכדכים מפני שכך דרכם של ספרים טובים. הם הם ספרים גרועים, הם מדכדכים מפני שהם גרועים.

בתפריטי מסעדות אין את כאב הלב הזה. אדרבא, הם מציעים שהעתיד יהא שבע, רענן ורווי אושר. המחיר אינו כלום לעומת ההקלה. החיים פשוטים כל כך: שורות קצרות. מספרים. לא להטוט מילים חסר טעם, לא משפטים המסתבכים בתוך עצמם.

לחם עולה שמונה שקלים. תבשיל ביתי עולה שלושים. זיכרון ילדות בחמישה עשר שקלים, זכרונות אהבה בחמישים, ארוז בפרוסות עוגת שוקולד ויין אדום.

מה לכם, סופרים גדולים, שאתם מתחבטים בקשיי החיים ומבקשים להמציא להם נחמה. העולם אינו מורכב עד-כדי-כך. ראו, למשל, את המילים האלה: 'לחם חם וטוב', אומר התפריט. כמה נחמה יש במילים האלה! 'תבשיל ביתי' אומר התפריט, ואתה נמוג בתוך זיכרון של עוף בתפוחי אדמה כמו בתוך ספה מהוהה ורכה כל-כך. הו, כן! הבו לנו פרוסות גדולות של לחם, ספוגות רוטב סמיך! הבו לנו פשטידות נימוחות, הבו לנו נתחים צלויים, הבו לנו נזיד חום ומטפטף!


לפוסט זה מצורפת תמונת אילוסטרציה, שלא לעשות נפשות לאי-זה מקום ספציפי. לשם האמינות אגיד שאכן סעדתי הבוקר בבית קפה והיה שם תפריט לקרוא בו, וסיפור זה אמת הוא כשם שהסיפור על המינגווי בשקר יסודו (אף שזהו שקר נאה מאוד, לטעמי).

איך נראה שולחן כתיבה?

א.
תסתכלו רגע על שולחן העבודה שלכם. לא, תסתכלו באמת. אה, אתם ברכבת? לא נורא, הפקקים של יום חמישי יסתיימו, תגיעו הביתה מתישהו, תתנו נשיקה למקרר, תלכו לשולחן העבודה, תסתכלו עליו. אין לכם שולחן עבודה? שימו את המחשב על השולחן בסלון. עכשיו תסתכלו, אבל באמת; מה אתם רואים?

ב.
קראתי אתמול פוסט המלצות, 'איך לעצב שולחן עבודה מלא השראה לאנשים כותבים'. זה היה מהמם, כי הפוסט עיצב שולחן עבודה לדימוי של אנשים כותבים. אם אתם רוצים להיראות כמו אנשים כותבים, זה בדיוק השולחן שאתם צריכים. יש לו המון ספרים על כתיבה במדף קטן בצד, ליד לוח המודעות שמלא בפתקים מעניינים, ומחשב ומקום לסקיצות ולטיוטות, תמונות להשראה ואפילו עציץ קטן.

האנשים שבאמת כותבים, כמובן, לפחות אלה שאני מכיר, כותבים כל הזמן. הם כותבים על השולחן בסלון, או בספרייה, או בכל מקום שיש להם קצת שקט והרבה קפה זול. השולחן שלהם לא נראה כמו שולחן של אנשים כותבים, מהסיבה הפשוטה שהם לא זקוקים לדימוי של שולחן בשביל ההשראה. בשביל אנשים כותבים, העולם הוא ההשראה.

ג.
רשימת הדברים שיש על השולחן שלי כרגע: דרכון. חמישה עטים. חתיכת בד מקופלת לפרוייקט של מרב. קופסת מסטיקים. עוד קופסת מסטיקים. שלש כוסות קפה. חשבון חשמל. חשבון גז. המון פתקים שאין לי מושג מה כתוב בהם. קבלות מ'זול טוב' עבור עוגיות שוקו צ'יפס ותה, לסדנאות. מטען של פלאפון. פלאפון. קבלה של דלק. צלחת עוגיות ריקה. צלחת עוגיות מלאה. העבודה של מיכאל, שאני צריך לבדוק, בתוך תיקיה כחולה.

ד.
אחד התרגילים שאני אוהב לתת בסדנאות כתיבה, והוא גם תרגיל שאני אוהב באופן אישי, הוא תרגיל שאני קורא לו 'כתיבת טבע דומם', אבל התלמידים שלי קוראים לו 'תרגיל הקומקום'. 'תרגיל המגבת', או תרגיל 'קופסת הסיגריות עם המצית של דותן'. כל סדנה והטבע הדומם שלה. הוא מאוד פשוט, ותמיד מביא לתוצאות מופלאות. זה התרגיל:

1. הסתכלו על הקומקום שמונח לפניכם.
2. בהו בו חמש דקות.
3. כתבו אותו.

ה.
לא, אל תכתבו *עליו*, תכתבו *אותו*.

ו.
אני יודע שלא הסברתי. אז הנה, הבאתי לכם שניים מגדולי הספרות העולמית שיסבירו. מופסאן קיבל את התרגיל הזה מפלובר, וכתב עליו במסה הקצרה שלו, 'הרומן'. הנה המילים של מופסאן:

"הכישרון הוא אורך רוח. עליך להביט במה שברצונך לבטא זמן ממושך ובתשומת לב רבה, עד שתוכל לזהות בו היטב כלשהו שאיש טרם ראה או אמר. בכל דבר קיים חלק שעדיין לא נחקר, כיון שאנו מורגלים להשתמש בעינינו עם הזיכרון של מה שחשבו לפנינו על אותו דבר שאנחנו מתבוננים בו. בכל דבר פעוט קיים תחום בתולי. עלינו למצוא אותו. כדי לתאר אש מתלקחת או עץ הנטוע במישור, עלינו לעמוד נוכח אותה אש ואותו עץ עד אשר לא יידמו עוד, עבורינו, לאף אש אחרת ולאף עץ אחר.

כך נהיה האדם מקורי.

לאחר שטבע אותה אמת לפיה בתבל כולה אין שני גרגרי חול, שני זבובים, שתי כפות ידיים או שני אפים הזהים לחלוטין זה לזה, שלח אותי לתאר במשפטים אחרים יצור או אובייקט באופן שייחד אותם בבירור, כך שיובדלו מכל היצורים או האובייקטים האחרים מאותו גזע או מין.

"כאשר אתה חולף על פני חנווני היושב בפתח חנותו," אמר לי, "או על פני שוער המעשן את מקטרתו, או על פני תחנת כרכרות, הראה לי את החנווני ואת השוער האלה. תאר לי את תנוחתם, את הופעתם החיצונית על כל פרטיה, וגם את טבעם המוסרי, כך שלא אוכל לבלבל ביניהם ובין אף חנווני אחר ואף שוער אחר; ובמילה אחת הראה לי איך סוס אחד הרתום לכרכרה שונה מחמישים סוסים אחרים המהלכים אחריו או לפניו."

(בתרגום של רמה איילון. ותודה ליהודה מרצבך.)

ז.
אני אוהב לעשות את התרגיל הזה כל הזמן. עץ במישור זה עוד קל, נראה אתכם מתמודדים עם כוס של איקאה, 9 סנטימטר גובה, בתחתית שכבת משקעי קפה ומעליה סנטימטר של שאריות קפה. יש שלש כוסות כאלה על השולחן שלי כרגע. איך מבדילים ביניהם? מה ההבדל בכלל? יש הבדל? ומה, כל הפרטים האלה צריכים להופיע בסיפור?

ח.
אני לא יודע. במקום תשובה, אני מסתכל על השולחן שלי. מה אני רואה? אני רואה שהוא מכוסה כתמים קטנים של אבק, למעט המקום שעליו הידיים שלי מונחות. אני בוהה בהם שעה ארוכה. אני עדיין לא יודע מה להגיד עליהם, או מה לעשות איתם, לא חושב שזה מאוד משנה.

לא היה מזיק לסדר ולנקות פה קצת, אני חושב לעצמי.
אני לא עושה עם זה דבר כרגע. בעוד חמש דקות, אולי. בינתיים אני בוהה.

הסיפור המוזר על איך כתבתי 300 דמויות בשנה

א.
לפני שלש שנים, בערך, למדתי תסריטאות בבית ספר כלשהו לקולנוע ברחבי הארץ (זה לא שיש כל כך הרבה כאלה, כן? תוכלו לנחש לבד איפה. טוב נו זה היה מעלה – בית הספר לקולנוע). פעם בשבוע הייתי נוסע באופניים, עם קופסת אוכל אדומה בתיק, והולך לבלות יום שלם בלהקשיב לדיבורים על כתיבה. הייתי כבר אחרי איזה חמישה סיפורים ארוכים שהייתי מרוצה מהם, והרגשתי שאני כותב לא רע ושתכל'ס אני בא ללמוד תסריטאות רק כדי לקבל כלים לקולנוע ולטלוויזיה, בתקווה שיום אחד גם תצא לי מזה פרנסה.

פרנסה לא יצאה לי מזה. מה שכן קרה הוא שדי מהר גיליתי שאני לא רע במילים, סבבה עם אווירה ועם עיצוב לוקיישן וכל זה, סביר בלבנות דף דמות (טכניקה שאני לא סובל עד היום, מסיבות אחרות), ולא משהו בלבנות קונפליקט ולהזרים אותו לעלילה. מה זה 'לא משהו'; הייתי קטסטרופה. לא ידעתי מה זה, איך זה, מה זו התרחשות, איך בונים דמות כמו שצריך, מה זה קונפליקט בעצם, מה עובד, מה לא עובד. בקיצור, הבנתי שאני לא טוב באחד האלמנטים הבסיסיים בכתיבת סיפורים, שזה היה, בעצם, מה שעשיתי בחיים.

מיותר להגיד שזה הרגיש נורא. לא הביקורות; בבתי ספר לתסריטאות הביקורות לא קטלניות. הם יכולות להיות שליליות, אבל הן לא 'טוב, זה חרא'. זה הרגיש נורא כי ניסיתי שוב ושוב לעשות משהו, ושוב ושוב לא הצלחתי. יכולתי לרמות, כמובן, לכתוב המון אווירה, או לעטוף הכל במילים יפות, או להכניס בדיחות קטנות, כל מיני שכאלה. הייתי מקבל את ה'וואו' בסוף ההקראה, אבל לא רציתי. רציתי להיות טוב, לא שיחשבו שאני טוב. וידעתי, באמת באמת ידעתי, שאני לא.

ב.
מה שעשיתי הוא למעשה מה שאני עושה עד היום. החלטתי שאינטואיציה זה לא מספיק, ושאני חייב להתאמן על הכתיבה שלי, כתבתי לעצמי את האלמנטים שאני לא טוב בהם, וכדי לחייב את עצמי החלטתי שאני מתאמן על זה כל יום; שפעם ביום אני כותב סיפורון אחד שמתמקד באלמנטים שאני לא טוב בהם, ומפרסם אותו בפייסבוק. בוחר, למשל, 'קונפליקט', כותב דמות עם קונפליקט + פעולה שנובעת ממנו, ומעלה לפייסבוק.

באופן מוזר כלשהו, זה עבד. כלומר, עדיין לא הפכתי להיות הסטוריטלר שרציתי להיות, אבל האימון האינסופי התחיל להכנס לי לתוך הכתיבה ולהניב תוצאות: הדמויות שלי התחילו להיות דמויות אמיתיות, הקונפליקטים התחילו להיבנות מתוך הסיפור, ולא להתלבש על הדמויות כי הייתי צריך. העלילות התחילו לנוע, התחלתי להצליב קוי עלילה ולשחק בכל האלמנטים שלא שלטתי בהם כמו שצריך, והאימון המתמיד הניב תוצאות.

אבל היו לזה עוד כמה השלכות. אחת מהן היא שאנשים התחילו לקרוא סיפורים שלי בפייסבוק, ולעקוב אחרי, ולבקש סדנאות, ולבוא לסדנאות. השלכה שנייה הייתה שפתאום הבנתי שאני כותב לקהל, והקהל מגיב, והתחלתי לשאול אותו: זה עבד? זה לא עבד? אתה יכול אולי להסביר לי למה?

וההשלכה ההשלישית, והיא כנראה התוצאה הכי חשובה שלא הייתי מוכן אליה, היא שברגע שהתאמנתי מספיק על הטכניקה, כבר לא הייתי צריך להקדיש תשומת לב אליה בזמן שאני כותב. יכולתי להתמקד בתוכן, במה שאני רוצה לספר. כלומר – ליצור באמת באמת מתוכי, ולא רק בתור איזה תרגיל לשיעורי הבית שנתנו לי על ידי המורה לכתיבת תסריט קצר. הכלים הטכניים הצליחו לעזור לי להביע את עצמי, ולא הכפיפו אליהם את מה שיכולתי לומר.

אני עושה את זה עד היום. כל יום מפרסם סיפור חדש. אם אין לי את הזמן לכתוב סיפור חדש, אני לוקח סיפור ישן, משנה בו כמה דברים, ובודק עם הקהל: הוא יותר טוב עכשיו? פחות טוב? מה השתנה? זו הפכה להיות השגרה שלי, מן מטלה במטלות היומיום, וככל הנראה היא המטלה שמסיבה לי הכי הרבה אושר מבין כל המטלות. לא שאפשר להשוות כתיבה לשטיפת כלים, כן? אבל עדיין, אושר.

ג.
נזכרתי בסיפור הזה כי מעיין (Maayan Yossef Magenheim) כתב פוסט ארוך ועצוב, מעין קינה על העלמותה של המעבדה ועל היכולת שלו לבדוק דברים, להתנסות, לטעות. ווואלה – אני מרגיש לגמרי אחרת. אני מרגיש שהפייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות לנו, בתוך כותבים, להתנסות במה שבא לנו, איך שבא לנו. כשהפרסום לא עולה כסף, אנחנו יכולים לבדוק דברים חדשים לגמרי בחופשיות. אני מרגיש שהכפייה הזאת, 'לכתוב כל יום', הוציאה ממני דברים מדהימים שלא היו יוצאים בחיים אלמלא היא.

ובעיקר אני מרגיש – ואני חוזר ואומר את זה שוב ושוב, למשתתפים בסדנאות – שאם רוצים ללמוד לכתוב משהו, אין ברירה אלא לכתוב אותו. לקרוא טיפים של כותבים אחרים זה נחמד, אבל אם אתם רוצים ללמוד, אתם חייבים להתנסות. שוב ושוב, יום אחרי יום, עד שהטכניקה נכנסת לכם לשרירים ונשארת שם. כמו שפסנתרנים מתאמנים שלש שעות ביום. כמו שציירים הולכים עם סקצ'בוק לכל מקום.

אם מישהו אומר לכם שהקטע שלכם מושלם, הוא כנראה לא רואה משהו, או שהוא משקר. אתם היחידים שיודעים: אין דבר כזה קטע מושלם. את הכל אפשר לשפר. אתם רוצים להיות כותבים? באמת באמת להשתפר? תתאמנו. תכתבו כל יום. תבינו במה אתם לא טובים, תמציאו לעצמכם תרגילים, ותעשו אותם עד שתרגישו שאתם שולטים בזה. שאתם מבינים את הטכניקה הזאת מבפנים. זהו, אין דרך אחרת.

איזה תרגילים? במה אני טוב ובמה אני לא? נו, בשביל זה אנחנו כאן. אתם מוזמנים לעקוב אחרי האתר, להצטרף לקבוצה בפייסבוק, וגם פשוט לכתוב בתגובות דברים כמו 'אני לא טוב בדמויות מה עושים', אנחנו – אני ואתם – נשתדל לעזור.

—-
(כן, לא כזה מוזר. סיפור די הגיוני, בסך הכל. אבל צריך איזה טריגר מעניין, לא?)