הטקסט עצמו, כתיבה יוצרת

הדבר שהכי מדכא בכתיבה בפייסבוק

הדבר שהכי מדכא אותי בכתיבה בפייסבוק, כאילו, בכנות, זו הנטייה של הפייסבוק לסוג מאוד מסוים של קטעים, למבנה מאוד מסוים שלהם ולאורך מאוד מסוים. כלומר, הפייסבוק מתגמל דברים כמו כתיבה עם פאנץ' (תחשבו מה קרה לשירה העברית בשנים האחרונות, לעזאזל), כתיבה יחסית שטוחה, טקסטים קצרים שלא דורשים קשב או מאמץ, שיתוף אישי ומבנה יחסית ברור. הוא מעדיף מסות ממוספרות על פני סיפורים אורכים, דעות על פני מאמרי עומק, מספר לא מתוחכם, נרטיב יחסית ברור.

וכאילו, מצד אחד זה סבבה, בשביל הפלטפורמה. אבל מצד שני –

לפעמים אני קורא ספרים שיצאו בעברית ואני מתעצבן. ממש. אני אומר לעצמי אבל למה, בחיי. כאילו, היה לכם פה משהו. למה לא עבדתם על זה? למה ככה, לכתוב, להוציא לאור, לחכות שיקראו לכם 'סופרים'. יכולתם ליצור כאן משהו עם משמעות, יצא לכם ספר שקוראים ושוכחים בתחנת הרכבת. לא שזה רע, לשכוח ספרים בתחנת רכבת (לרווקים – עם מספר טלפון בפנים, למקרה שמישהי תרים במקרה), אבל.

אני לא צריך הרי לספר לכם, או לכן, שכתיבה היא לא אפיזודה. זה לא משהו שעושים ואז שוכחים אותו. אנחנו מנסחים את עצמנו, אנחנו נותנים לשבריר רגש מאיתנו זכות קיום נצחית, במילים על דף. זה תהליך, והוא תהליך ארוך, שקשור לא רק ל'האם ימחאו לי כפיים בסוף ההקראה' אלא גם לשאלה של איך אני מדייק את עצמי ואיך אפשר להעמיק ולהרחיב ולהעניק משמעות לדברים בכתיבה שלי. זה באמת תהליך, והוא לא פשוט או קל. הוא מתגמל, ללא ספק, אבל זה כבר קשור לסוג התגמול שבא מעבודה קשה (שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי מכל תגמול אחר).

ואני כותב את כל זה כי בסבב הבא עומדת להפתח בירושלים אחת הסדנאות הכי אהובות עלי, שאני חולם עליהן כבר מלא זמן, וזו סדנה לכתיבה יוצרת שבה מתמקדים בטקסט אחד (סיפור קצר או מחזור שירים) ועוברים איתו תהליך עומק. זו סדנה מרתקת, שנותנת גם כלים להתבוננות וליצירה אבל גם כלים אחרים, שלומדים באופן אישי, רק כשצוללים לכתיבה כזו – איך הולכים עם נושא, איך חוקרים אותו, איך מבינים משהו חדש על העולם ועלינו.

הסדנה תפתח ביום רביעי בערב. בעוד שלשה שבועות.

– אפשר לבוא אליה עם סיפור מוכן שדורש עבודה ואפשר לבוא בלי רעיון בכלל, ואנחנו נפתח ביחד רעיון ונבין איך עובדים איתו.

– היא מתאימה גם למתקדמים וגם למתחילים, אבל כדאי איזה רקע בעולם המילים – כקוראים, גם אם לא ככותבים. כלומר אם את אוהבת מילים, או אתה, זה ממש המקום בשבילך.

– היא מאפשרת לעבוד בכל מפגש על טקסט אחר (אנחנו מתמקדים בכל מפגש בפן אחר של הטקסט), ככה שאם נמאס לכם מרעיון מסוים, אפשר להתחיל מחדש.

– העיקר בסדנה הזו הוא לא הפרוייקט (כלומר, לא צריך להיות מוכוונים לכתיבת אוסף שירים או סיפור), אלא התהליך שאנחנו עוברים מול עצמנו. אפשר בהחלט לבוא לסדנה בלי הרצון לצאת ממנה עם משהו לפרסום.

– זה מתאים לכל ז'אנר ולכל סגנון (אם כי יש נטייה קלה לפרוזה).

– זו סדנה כיפית. ממש. יותר מהכתיבה היוצרת הרגילה. זה כמו להתחיל שיחה עם חבר חדש מהמקומות המעניינים בשיחה, או כמו לדלג על הדייטים הראשונים וישר לקפוץ למים.

רוצות לדעת עוד, או רוצים להירשם לפרטים נוספים? את שניהם אפשר לקבל כאן: https://forms.gle/hBRHV8mVtLeaSEiG6

הטקסט עצמו

אל תתנצלו

טוב, זה קל. כלומר, קל לכתוב את זה, אבל קשה ליישם. קשה לתת למישהו סיפור לקריאה ולחשוב שהוא יחשוב שזה מייצג את כל הכתיבה שלכם ("אם לא תאהב, יש לי עוד סיפורים!"). קשה להציג טקסט שלנו ושאנשים יחשבו שזה כל מה שאנחנו מסוגלים. קשה להתחיל ככה, סיפור, בפתע פתאום. יותר נוח הקדמה, להציג את עצמינו, להגיד שאנחנו רק חובבים, פעם ראשונה שאנחנו עולים על במה. סליחה, הנה שיר לא משהו שפרסמתי, לא יודע איך, באיזה כתב עת נחשב ממש, באמת, שאנחנו מבקשים קצת תשומת לב, אבל אולי —

אל.

אל תעשו את זה. אל תתנצלו. לא טוב.

לא בהקדמות (בכלל, אם לא קוראים לכם אריך קסטנר, תוותרו על הקדמות). לא כשאתם נותנים את הטקסט למישהו. לא תוך כדי הטקסט. לא באיזו הבלחה של המספר הכל יודע. זה לא טוב לקוראים שלכם, שנעלמים כי 'הטקסט עומד להיות גרוע', או שהקשב שלהם כבר יורד לרמה אפס כי כמה טוב זה כבר יכול להיות. זה לא טוב לקוראים שלכם שנשארים, אבל פתאום רואים בטקסט את כל הפגמים שבו (מזכיר לי את הפעם ההיא ב'על המקום' שחיים באר מונה את פגמיו של הספר שלו, ופתאום ראיתי אותם, את כולם, בבת אחת). זה לא טוב לקוראים שלכם שקוראים הכל ונהנים ('אולי יש פה משהו שפספסתי?'), אבל עזבו את הקוראים. הם הדבר הכי חשוב, אבל עזבו אותם. זה הכי גרוע לכם.

כי תראו, יקירי (ויקירותי), כשאתם מתנצלים, אתם גם מורידים את הביטחון העצמי שלכם. אתם מציגים את עצמכם בתור 'כותב לא טוב', וזה גורם לכם לחשוב על עצמכם בתור כותבים לא טובים. כלומר מתחילים. כלומר אנשים שאפשר לסלוח להם על טעויות כאלה ואחרות, שלא צריכים לקחת את הכתיבה ברצינות, שהטקסט שלהם הוא לא כזה מוצלח אז אולי להשאיר את זה רק למגירה וזהו. אל תעשו את זה. קחו את עצמכם ברצינות. תאמינו בעצמכם. תשקיעו. זה יעיף את הטקסטים שלכם קדימה, וזה שווה את זה, באמת.

_________
ואם אתם מתעניינים בסדנת הכתיבה היוצרת הבאה, בינואר, ההרשמה לעדכונים על הסדנאות – גם על סדנאות אחרות – היא כאן: https://wp.me/P83gZR-8l

הטקסט עצמו, כללי

מתי שמים פסיק ומתי שמים נקודה

מלא אנשים מסתבכים עם הקטע של הפיסוק. משום מה נוצרה התחושה כאילו אם אין לך מושג מהי פסוקית תמורה אין לך שום דרך נוחה לפסק. זה, כמובן, שטויות. פיסוק הוא הרבה יותר אינטואיטיבי ממה שנראה לכם. חלקים ממנו, לפחות.

באתרי אינטרנט שונים נותנים את העצה של 'שימו פסיק בכל מקום שבו אתם לוקחים נשימה כשאתם מקריאים את הטקסט בקול'. יש בזה משהו, אבל בעיקרון זה הפוך – אנחנו לוקחים נשימה בכל מקום שיש פסיק. זה מה שפסיק מאותת לנו. אם מישהו שם פסיק בכל מקום שבו הוא לוקח נשימה, שלא יקריא בקול וישר ישים פסיקים.

הצורה הכי נוחה שמצאתי לחשוב על פיסוק זה כמו שחושבים על לסדר את כל הבגדים שמונחים לכם על המיטה בערימה. כלומר, ברור שמה שצריך לעשות הוא לקפל אותם ולשים אותם בערימה, ואפילו למיין את הערימה לפי סוודרים / מכנסיים / חולצות / תחתונים, אבל לרוב אנחנו משתמשים במדפים שונים או בערימות שונות על אותו המדף כדי לארגן, לסדר ולמיין את הערימה הזו.

אז זהו. הארון הוא הפסקה שלכם, והמדפים הם הפסיקים והנקודות. טקסט, כל טקסט, הוא בלגן שלם של מילים, משפטים, תיאורים, נושאים שונים – והכל בבת אחת. מה שנקודות עושות זה לסדר את הנושאים האלה במדפים. למדפים האלה קוראים משפטים. ומה שפסיקים עושים זה לסדר את המדפים האלה בתוך עצמם, ולזה קוראים חלקי המשפט.

וזהו.

כלל אצבע? הוא דורש מחשבה אבל זה מה יש:

נקודות שמים כשמחליפים נושא.

פסיקים שמים בין חלק לחלק כשהמשפט מורכב מכמה חלקים. בשביל לתרגל את זה עמדו מול משפט שלם ונסו לפרק אותו לחלקים. ככה תגלו שגם "כמו כן" בתחילת משפט זה חלק נפרד, וגם ביטויי ניגוד כמו 'אבל' ו'אולם' הם חלק נפרד. זה גם יסביר לכם למה יש פעמים שאפשר לשים פסיק לפני וא"ו החיבור, למרות מה שאמרו לכם ביסודי.


את מה שכתוב כאן כנראה שלא אסביר בסדנאות המבוא לכתיבה שלי, אבל המון המון דברים אחרים כן. למשל, איך מזהים מה הנושא של המשפט ואיך מפרקים טקסט לחלקים קטנים. מוזמנים לראות את הסילבוס ולהירשם: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10215590917000133&set=a.2751371837601&type=3

הטקסט עצמו

תמחקו

בסכמת הכתיבה שאני נותן לפעמים למשתתפים בסדנאות כתוב, אחרי הכל, אחרי ההתבוננות והעיבוד והכתיבה וכל יתר הכלים, 'תמחקו'. זה אומר שאחרי שמסיימים את הכתיבה והטקסט נראה שלם או מושלם, עוברים עליו שוב, משפט משפט ופסקה פסקה, ובודקים מה אפשר למחוק והטקסט עדיין יעמוד על תילו. זה לא אותו הדבר כמו לחשוב לפני הכתיבה אם המשפט רלוונטי או לא; כשכותבים, אנחנו בתודעת כותבים. כמה שיותר מפורט, כמה שיותר רחב. כשמוחקים, אנחנו מחליפים תודעה לשאלה 'האם אפשר להוריד את המשפט הזה?' בלא מעט פעמים, התשובה היא כן.

הסיבה למחיקה היא שכותבים נוטים, לפעמים, להכביר מילים שלא לצורך. אנחנו מתאהבים במילים של עצמינו, דימויים יפים מפתים אותנו לכתוב אותם, תובנות מחוכמות מופיעות על הנייר, אבל אנחנו לא צריכים אותם. טקסט, מלכתחילה, הוא חיבור של כמה וכמה 'אבני בניין': משפטים, פסקאות, רעיונות. ככל שיש יותר מהם, כך קשה יותר לעשות בהם סדר, לחבר את כולם, לבנות מבנה מפואר מכל מה שמונח על השטיח. המחיקה עוזרת לנו להתמקד: מה אנחנו רוצים מהטקסט הזה. מה אנחנו רוצים להגיד, ואיך ניתן להגיד את זה בלי ללכת לאיבוד באמצע. תנסו, זה עושה פלאים לטקסט.

רוצים תרגיל? תתחילו מהפוסט הזה. מה אפשר למחוק ממנו בלי לאבד כלום בדרך?


ההרשמה לכל הפרוייקטים המגניבים של הקיץ (יום עיון, סדנאות חד פעמיות וסדנאות מקוונות) בעיצומה. יאללה בואו! פרטים כאן.

הטקסט עצמו, כתיבה יוצרת

גרעיניות הקול של הכתיבה

כצפוי, אחרי הסילבוס שפרסמתי שבוע שעבר שלח לי ידיד המערכת, נקרא לו מ', הודעה בפרטי. אולי תכתוב קצת משהו מהתכנים שהעברת אז, הוא הציע, ואני אמרתי לו – אמנם הפייסבוק מציע לי לכתוב פוסטים קצרים וויזואלים לחשיפה מירבית אבל נו, חשיפה זה אוברייטרד, יודע מה, יאללה, תבחר נושא. תתחיל מההתחלה, הוא אמר, ואני אמרתי אממ. מה ההתחלה? גרעיניות הקול של הכתיבה. לא זכרתי מה זה אומר בכלל, אז הלכתי לדף המקורות, לבדוק.

הסתבר לי שנקודת הפתיחה הייתה בדמיון שיש בין כתיבה ובין דיבור. אנחנו מכירים המון הבדלים ביניהם, כמובן, אבל שניהם מנכיחים אותנו, הכותבים והדוברים, באוויר העולם. כתיבה יותר מקבעת, דיבור הוא יותר נידף, אבל שניהם מוציאים משהו מתוכינו החוצה, לאנשים אחרים. זה משליך גם הלאה – כשאנחנו קוראים אנחנו כמו שומעים קול שמקריא את הטקסט אצלנו בראש בצורה מסויימת.

מה שעניין אותי בסדנה ההיא היה הממשות שיש לקול, מול חוסר הממשות שיש לכתיבה. לקול אנושי יש משהו שניתן לקרוא לו גרעיניות, והוא קצת כמו שאנחנו תופסים גרעיניות בצילום: משהו מחוספס, לא מדויק, לא מכני. אולי מדויק יותר יהיה לקרוא לזה בסיסי או ראשוני. כוונתי לומר שהקול האנושי מכיל בתוכו איזו ממשות, מעצם היותו קול שיוצא ממיתרי קול ממשיים, של בני אדם ממשיים, והיא זו שנותנת לו את האמינות, את הנכונות שלו. הוא קול 'אמיתי'.

אבל בכתיבה, בעיקר בכתיבה במחשב, אין את זה כל כך. האותיות הן אותן אותיות, השפה היא אותה שפה. זה מוביל לתחושה של טקסט 'חלק', מעוצב. אם להמיר את זה חזרה לקול, אז מאוד דומה לצורה שבה נאומים ננאמים. הם נשמעים מאוד 'נכונים', אבל באותה נשימה הם נשמעים מעושים; לא כך בני אדם מדברים. כך הם כותבים. אבל גם בכתיבה זה יוצר איזו תחושה שטוחה, מעין הרמוניה מושלמת, מהוקצעת, של טקסט.

כשחשבתי על גרעיניות הקול של הכתיבה ניסיתי לחשוב על המקום שבו האדם האמיתי, שנמצא מאחורי הכתיבה, מגיח. איפה זה יהיה. אפשר להרגיש אותו בכתב היד שלו, כמובן, אבל שוב – אנחנו כותבים במחשב, ומפרסמים בספרים מודפסים. אז שם זה לא יכול להיות. איפה זה כן יהיה? ככל הנראה, ברובד הצורני השני של הטקסט. כלומר בבחירת המילים, הדימויים, הרעיונות, ובבנייה שלהם.

זה הזכיר לי שיש מישהו שלמד איתי איזה שלש שנים שהיה כותב מאמרים לכל מיני עיתונים, והמשותף לכל המאמרים שלו היה שהם היו שטוחים מאוד. לא היו בהם קפלים, פינות נסתרות, דברים שצריך ללמוד או לפענח או לנסות להבין מה מונח מאחורי הטקסט. הם היו מאוד מאוד בהירים, כתובים בשפה מאוד גנרית. הדימויים היו דימויים קצת קלישאתיים. המבנה של המאמרים היה מדויק. הכל היה במקום. ובהתאמה – הם היו חסרי כל קול ממשי. גם אם הרעיון היה מקורי וראוי לדיון, הצורה שבה הוא עוצב ונוצק למילים הייתה שקופה, והוא נפרש על הטקסט לראווה בלי שום מקום להתחבא בו.

וכשניסיתי ללמד את גרעיניות הקול של הכתיבה, ניסיתי לאחוז במקומות שבהם הטקסט מתחספס. כלומר במקומות שבהם הוא לא שלם. שהמטפאורה לא ממש מובנת בקריאה ראשונה, שהדימוי לא מדויק, שהפיסוק, מבנה המשפט, אפילו הניסיון לדייק את התחושות – הם מחוספסים. הם לא מפוענחים עד הסוף. הם דורשים השהייה, הקשבה, פענוח. הקיצור, התחושה שיש מישהו שמדבר מאחורי הטקסט, וצריך להרגיש את הטקסט בשביל להבין ולהגיע למה שהאדם הזה, הכותב, רצה להגיד.

או, לפחות, כך נראה לי אחרי הניסיון להבין את דף המקורות מהסדנה ההיא.

הטקסט עצמו, כתיבה עסקית

כתבו אל הלקוחות שלכם בגוף שני

הדבר הכי מעצבן בעולם, לפחות אחרי מסטיק דבוק לנעל ואחרי להתקע בפקק, הוא אנשים שמדברים איתך אבל לא באמת מדברים איתך. אנשים שאומרים לכם מילים אבל אין להם שום ציפייה שתגיבו למילים האלה או שתביעו דעה. אנשים שעומדים לידכם בבופה בחתונה, מלאים בחשיבות עצמית ומדברים, מדברים מדברים. זה ממש מעצבן. אל תהיו האנשים האלה. גם לא כשאתם כותבים ללקוחות שלכם.

את זה כבר גילינו מזמן. כולם אומרים לכם לכתוב ללקוחות שלכם כאילו אתם מדברים איתם. אפילו אני, למרות שאני בכלל בא מהצד של הספרות, שם מי שמדבר עם הקוראים שלו נחשב פורץ דרך ושובר הקיר הרביעי ויהיו קוראים שלא יסתכלו עליו בעין יפה. אבל אנחנו לא בספרות אלא בכתיבת תוכן או בכתיבה עסקית, וכאן זה הכי הגיוני בעולם; בסוף בסוף – אתם בקצה אחד, ויש מישהו בקצה השני, ואתם מדברים ביניכם. תתייחסו אל הקוראים שלכם.

יש כלי מאוד פשוט בשביל לדעת אם אתם מדברים עם הלקוחות שלכם בכתיבה שלכם או לא. קוראים לו גוף שני. בבגרות בלשון מלמדים שגוף שני זה לפנות למישהו כאילו הוא נוכח: 'את / אתה / אתם / אתן', וזה נכון. אשכרה, זה עד כדי כך פשוט: אם אין בטקסט שלכם גוף שני, כנראה שאתם לא מדברים עם הלקוחות שלכם. אולי אתם מדברים אליהם, אבל לא איתם. תחזרו לטקסט, תוסיפו לו גוף שני.

אה, וגם זה לא מספיק, אפילו לשאול שאלות זה לא מספיק. אתם צריכים גם להקשיב.

(זה נכון גם לאנשים שמדברים אתכם בפגישות. אם הם אומרים יותר 'אני' מאשר 'אתה', כנראה שהם לא מדברים אתכם, אלא אתם צופים דוממים במופע שהוא הם. עזבו אתכם, יש לכם דברים טובים יותר לעשות).

ובלי קשר: איך עובר עליכם היום? אצלינו השכן הוא מתווך נדל"ן והוא צועק כבר שעה ורבע בערך שפינוי בינוי זה לא תמ"א 38. אושר.

————–

להצטרפות לקבוצת הכתיבה העסקית שלנו: לכתוב בעסק
לקבוצת הכתיבה הכללית: לכתוב בקבוצה
להזמנת סדנה פרטית, לעסקים, מוסדות וקבוצות – שלחו הודעה.

הטקסט עצמו

למה לכתוב דיאלוגים בלי מרכאות?

מדי פעם אנשים שואלים אותי בתגובות, יהודה, תגיד, מה הקטע עם לכתוב ציטוטים בלי לשים מרכאות?

אני נוטה להתחמק מלענות לשאלה הזאת כי התשובה קצת טכנית ולא תביא לי לייקים וכי אני נוטה לשמור סודות לעצמי, אבל לפעמים מגיע יום בחייו של אדם שבו הוא לא יכול להתקדם בעבודה כי הוא מחכה למייל שאמור להגיע אליו ואין לו מה לעשות עד אז חוץ מלענות לשאלות בפייסבוק. אז זה אחד הרגעים האלה, והנה התשובה.

המשך קריאת הפוסט "למה לכתוב דיאלוגים בלי מרכאות?"

הטקסט עצמו

תתרכזו בעיקר

"שוב היה מעשה מאדם אחד שכתב סיפור קטן ודלוח והיה מביט בו ואומר כמה נאה סיפור זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, והיה חפץ להודיע הציבור ביופיו של הסיפור. מה עשה, לקח תמרור גבוה והציג ליד הסיפור, ובכל עת שהיו הולכי דרכים מביטים בסיפור מרחוק, היו אומרים פשש, איזה סיפור נאה זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, ואחרי כן היו מתקרבים לסיפור עד שהיו רואים אותו בממש, ואינו אלא סיפור קטן ודלוח, והיו הולכים משם בפחי נפש."

תראו, יקירַי.

 

יש דבר כזה בטקסטים שקוראים לו 'תמרורים'. המשך קריאת הפוסט "תתרכזו בעיקר"

הטקסט עצמו, כתיבה עסקית, כתיבת סיפורים

תנו תוכן עם ערך לקוראים שלכם

א.
פעם, באחד המוסדות שלמדתי, נכנס בתחילת השנה מרצה לכיתה והתיישב על הכיסא מולנו. אנחנו היינו תלמידים נרגשים בתחילת הדרך והוא היה איש מקצוע, וכמו טירונים שמקשיבים לכל מילה על המבצעית במין חרדת קודש, ככה גם אנחנו היינו בתחילת השנה, מחפשים מידע על מה בעצם מחכה לנו אחרי הלימודים ואיך אנחנו הולכים לעבוד עם כל התיאוריה. הקורס שלו היה אמור להיות קורס מאוד פרקטי, וכולנו חיכינו לזה במיוחד.

ואז–
המשך קריאת הפוסט "תנו תוכן עם ערך לקוראים שלכם"

הטקסט עצמו

תארי הפועל

סטיבן קינג כתב את העיקרון הזה פעם ב'על הכתיבה' וזה טלטל לי את השכל, ואחר כך גיליתי שגם מרקס כתב את זה ב'לחיות כדי לספר' ובקיצור, שניהם מה־זה צודקים: אל תוסיפו תארי הפועל לפעלים שלכם. בבקשה, בבקשה, בבקשה.

מה זה תארי הפועל? תארי הפועל זה כל מה שמתאר את הפועל. למשל, כשאתם רוצים לתאר שמישהו הלך, אבל המילה 'הלך' לא מתארת בדיוק את צורת ההליכה שלו, אז אתם מוסיפים 'באיטיות'. המילה הזו, 'באיטיות', היא תואר הפועל. היא מתארת את ההליכה. או להפך, אתם רוצים להגיד שהוא הלך מהר, אז אתם כותבים 'הוא הלך מהר'. פשוט, אה?

אוקיי, אז תוותרו על זה.

כלומר לא לחלוטין. כמו כל טיפ לכתיבה, הוא נכון ולא נכון בו זמנית: יש מקומות, בודדים, שבהם תארי הפועל הם דבר טוב. בתשעים ותשע מתוך מאה פעמים – תואר הפועל הוא חלק מהנטייה שלנו ככותבים להסביר לקורא מה הוא רואה, או, כמו קיטש, לדחוף אותו להרגיש מה שאנחנו רוצים שירגיש. זה מיותר, לרוב: אם הגיבור קם בעצבנות, הקורא אמור להבין את זה גם בלי תואר הפועל 'בעצבנות'. אם אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים להסביר, כנראה שמראש זה לא היה מובן.

נכון, לפעמים צריך להגיד שמישהו, נניח אלישע יודפת, הלך מהר, אבל יותר פשוט וקל לכתוב 'הוא מיהר', או 'הוא האט', או אפילו 'הוא דשדש', או 'הוא פסע', או כל מילה מדוייקת יותר שמתאימה. ואם אין לכם איך, אז בזהירות בזהירות; להכניס את המילה, להציץ ימינה ושמאלה לראות שהכל בסדר, לנשום עמוק, להמשיך.

רוצים דוגמה? בכיף. זה מתוך 'חתול בגשם' של המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה בנינוחות ליד החלון והביטה בסקרנות החוצה. בחוץ, ממש מתחת לחלון החדר, רבצה בחשש חתולה, מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים באיטיות מים. החתולה ניסתה בכח להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים הרטובים לא יטפטפו בזרזיפים עליה."

סתם, זה לא המינגווי, כמובן. זה המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה."

אתם מבינים את ההבדל? הטקסט הראשון כאילו יותר מדויק, אבל הוא לא. באיזשהו מקום, אפילו להפך, ריבוי התארים גורם לכל הטקסט להראות עמוס, ובמקום שהם ידייקו את הסיטואציה, הם מבלבלים אותה. כשהמינגווי מוריד את כל תארי הפועל, הסיטואציה הופכת להיות נקייה יותר, חדה יותר, ואפשר לשים דגש על מה שבאמת רוצים לשים דגש. זה גם מאט את הטקסט, הופך את הזמן למתמשך יותר, לפחות מהודק על הזמן בסיפור.

סטיבן קינג אמר שהבעיה עם תארי הפועל היא שהם כמו חרציות: הם נורא יפים בפני עצמם, וכשאנחנו מתבוננים בהם אחד אחד הם נותנים לנו את התחושה כאילו דייקנו בתיאור, אבל בתכל'ס – רגע אתה מסובב את גבך והופ! הטקסט מלא בחרציות האלה, וככל שתנכש אותם יותר, זה לא יעזור.

(כאילו, אתם יכולים להגיד 'רגע, אבל גם רולינג כותבת בתארי הפועל!' אז קודם כל, רבותי, אתם לא רולינג. ושנית, גם את הארי פוטר אפשר היה לשפר קצת (כופר! ערפו את ראשו!), וזה אחד המקומות הבולטים שהיה צריך לתקן)

בקיצור; ילדים, היזהרו מתארי הפועל!