תמחקו

בסכמת הכתיבה שאני נותן לפעמים למשתתפים בסדנאות כתוב, אחרי הכל, אחרי ההתבוננות והעיבוד והכתיבה וכל יתר הכלים, 'תמחקו'. זה אומר שאחרי שמסיימים את הכתיבה והטקסט נראה שלם או מושלם, עוברים עליו שוב, משפט משפט ופסקה פסקה, ובודקים מה אפשר למחוק והטקסט עדיין יעמוד על תילו. זה לא אותו הדבר כמו לחשוב לפני הכתיבה אם המשפט רלוונטי או לא; כשכותבים, אנחנו בתודעת כותבים. כמה שיותר מפורט, כמה שיותר רחב. כשמוחקים, אנחנו מחליפים תודעה לשאלה 'האם אפשר להוריד את המשפט הזה?' בלא מעט פעמים, התשובה היא כן.

הסיבה למחיקה היא שכותבים נוטים, לפעמים, להכביר מילים שלא לצורך. אנחנו מתאהבים במילים של עצמינו, דימויים יפים מפתים אותנו לכתוב אותם, תובנות מחוכמות מופיעות על הנייר, אבל אנחנו לא צריכים אותם. טקסט, מלכתחילה, הוא חיבור של כמה וכמה 'אבני בניין': משפטים, פסקאות, רעיונות. ככל שיש יותר מהם, כך קשה יותר לעשות בהם סדר, לחבר את כולם, לבנות מבנה מפואר מכל מה שמונח על השטיח. המחיקה עוזרת לנו להתמקד: מה אנחנו רוצים מהטקסט הזה. מה אנחנו רוצים להגיד, ואיך ניתן להגיד את זה בלי ללכת לאיבוד באמצע. תנסו, זה עושה פלאים לטקסט.

רוצים תרגיל? תתחילו מהפוסט הזה. מה אפשר למחוק ממנו בלי לאבד כלום בדרך?


ההרשמה לכל הפרוייקטים המגניבים של הקיץ (יום עיון, סדנאות חד פעמיות וסדנאות מקוונות) בעיצומה. יאללה בואו! פרטים כאן.

גרעיניות הקול של הכתיבה

כצפוי, אחרי הסילבוס שפרסמתי שבוע שעבר שלח לי ידיד המערכת, נקרא לו מ', הודעה בפרטי. אולי תכתוב קצת משהו מהתכנים שהעברת אז, הוא הציע, ואני אמרתי לו – אמנם הפייסבוק מציע לי לכתוב פוסטים קצרים וויזואלים לחשיפה מירבית אבל נו, חשיפה זה אוברייטרד, יודע מה, יאללה, תבחר נושא. תתחיל מההתחלה, הוא אמר, ואני אמרתי אממ. מה ההתחלה? גרעיניות הקול של הכתיבה. לא זכרתי מה זה אומר בכלל, אז הלכתי לדף המקורות, לבדוק.

הסתבר לי שנקודת הפתיחה הייתה בדמיון שיש בין כתיבה ובין דיבור. אנחנו מכירים המון הבדלים ביניהם, כמובן, אבל שניהם מנכיחים אותנו, הכותבים והדוברים, באוויר העולם. כתיבה יותר מקבעת, דיבור הוא יותר נידף, אבל שניהם מוציאים משהו מתוכינו החוצה, לאנשים אחרים. זה משליך גם הלאה – כשאנחנו קוראים אנחנו כמו שומעים קול שמקריא את הטקסט אצלנו בראש בצורה מסויימת.

מה שעניין אותי בסדנה ההיא היה הממשות שיש לקול, מול חוסר הממשות שיש לכתיבה. לקול אנושי יש משהו שניתן לקרוא לו גרעיניות, והוא קצת כמו שאנחנו תופסים גרעיניות בצילום: משהו מחוספס, לא מדויק, לא מכני. אולי מדויק יותר יהיה לקרוא לזה בסיסי או ראשוני. כוונתי לומר שהקול האנושי מכיל בתוכו איזו ממשות, מעצם היותו קול שיוצא ממיתרי קול ממשיים, של בני אדם ממשיים, והיא זו שנותנת לו את האמינות, את הנכונות שלו. הוא קול 'אמיתי'.

אבל בכתיבה, בעיקר בכתיבה במחשב, אין את זה כל כך. האותיות הן אותן אותיות, השפה היא אותה שפה. זה מוביל לתחושה של טקסט 'חלק', מעוצב. אם להמיר את זה חזרה לקול, אז מאוד דומה לצורה שבה נאומים ננאמים. הם נשמעים מאוד 'נכונים', אבל באותה נשימה הם נשמעים מעושים; לא כך בני אדם מדברים. כך הם כותבים. אבל גם בכתיבה זה יוצר איזו תחושה שטוחה, מעין הרמוניה מושלמת, מהוקצעת, של טקסט.

כשחשבתי על גרעיניות הקול של הכתיבה ניסיתי לחשוב על המקום שבו האדם האמיתי, שנמצא מאחורי הכתיבה, מגיח. איפה זה יהיה. אפשר להרגיש אותו בכתב היד שלו, כמובן, אבל שוב – אנחנו כותבים במחשב, ומפרסמים בספרים מודפסים. אז שם זה לא יכול להיות. איפה זה כן יהיה? ככל הנראה, ברובד הצורני השני של הטקסט. כלומר בבחירת המילים, הדימויים, הרעיונות, ובבנייה שלהם.

זה הזכיר לי שיש מישהו שלמד איתי איזה שלש שנים שהיה כותב מאמרים לכל מיני עיתונים, והמשותף לכל המאמרים שלו היה שהם היו שטוחים מאוד. לא היו בהם קפלים, פינות נסתרות, דברים שצריך ללמוד או לפענח או לנסות להבין מה מונח מאחורי הטקסט. הם היו מאוד מאוד בהירים, כתובים בשפה מאוד גנרית. הדימויים היו דימויים קצת קלישאתיים. המבנה של המאמרים היה מדויק. הכל היה במקום. ובהתאמה – הם היו חסרי כל קול ממשי. גם אם הרעיון היה מקורי וראוי לדיון, הצורה שבה הוא עוצב ונוצק למילים הייתה שקופה, והוא נפרש על הטקסט לראווה בלי שום מקום להתחבא בו.

וכשניסיתי ללמד את גרעיניות הקול של הכתיבה, ניסיתי לאחוז במקומות שבהם הטקסט מתחספס. כלומר במקומות שבהם הוא לא שלם. שהמטפאורה לא ממש מובנת בקריאה ראשונה, שהדימוי לא מדויק, שהפיסוק, מבנה המשפט, אפילו הניסיון לדייק את התחושות – הם מחוספסים. הם לא מפוענחים עד הסוף. הם דורשים השהייה, הקשבה, פענוח. הקיצור, התחושה שיש מישהו שמדבר מאחורי הטקסט, וצריך להרגיש את הטקסט בשביל להבין ולהגיע למה שהאדם הזה, הכותב, רצה להגיד.

או, לפחות, כך נראה לי אחרי הניסיון להבין את דף המקורות מהסדנה ההיא.

כתבו אל הלקוחות שלכם בגוף שני

הדבר הכי מעצבן בעולם, לפחות אחרי מסטיק דבוק לנעל ואחרי להתקע בפקק, הוא אנשים שמדברים איתך אבל לא באמת מדברים איתך. אנשים שאומרים לכם מילים אבל אין להם שום ציפייה שתגיבו למילים האלה או שתביעו דעה. אנשים שעומדים לידכם בבופה בחתונה, מלאים בחשיבות עצמית ומדברים, מדברים מדברים. זה ממש מעצבן. אל תהיו האנשים האלה. גם לא כשאתם כותבים ללקוחות שלכם.

את זה כבר גילינו מזמן. כולם אומרים לכם לכתוב ללקוחות שלכם כאילו אתם מדברים איתם. אפילו אני, למרות שאני בכלל בא מהצד של הספרות, שם מי שמדבר עם הקוראים שלו נחשב פורץ דרך ושובר הקיר הרביעי ויהיו קוראים שלא יסתכלו עליו בעין יפה. אבל אנחנו לא בספרות אלא בכתיבת תוכן או בכתיבה עסקית, וכאן זה הכי הגיוני בעולם; בסוף בסוף – אתם בקצה אחד, ויש מישהו בקצה השני, ואתם מדברים ביניכם. תתייחסו אל הקוראים שלכם.

יש כלי מאוד פשוט בשביל לדעת אם אתם מדברים עם הלקוחות שלכם בכתיבה שלכם או לא. קוראים לו גוף שני. בבגרות בלשון מלמדים שגוף שני זה לפנות למישהו כאילו הוא נוכח: 'את / אתה / אתם / אתן', וזה נכון. אשכרה, זה עד כדי כך פשוט: אם אין בטקסט שלכם גוף שני, כנראה שאתם לא מדברים עם הלקוחות שלכם. אולי אתם מדברים אליהם, אבל לא איתם. תחזרו לטקסט, תוסיפו לו גוף שני.

אה, וגם זה לא מספיק, אפילו לשאול שאלות זה לא מספיק. אתם צריכים גם להקשיב.

(זה נכון גם לאנשים שמדברים אתכם בפגישות. אם הם אומרים יותר 'אני' מאשר 'אתה', כנראה שהם לא מדברים אתכם, אלא אתם צופים דוממים במופע שהוא הם. עזבו אתכם, יש לכם דברים טובים יותר לעשות).

ובלי קשר: איך עובר עליכם היום? אצלינו השכן הוא מתווך נדל"ן והוא צועק כבר שעה ורבע בערך שפינוי בינוי זה לא תמ"א 38. אושר.

————–

להצטרפות לקבוצת הכתיבה העסקית שלנו: לכתוב בעסק
לקבוצת הכתיבה הכללית: לכתוב בקבוצה
להזמנת סדנה פרטית, לעסקים, מוסדות וקבוצות – שלחו הודעה.

למה לכתוב דיאלוגים בלי מרכאות?

מדי פעם אנשים שואלים אותי בתגובות, יהודה, תגיד, מה הקטע עם לכתוב ציטוטים בלי לשים מרכאות?

אני נוטה להתחמק מלענות לשאלה הזאת כי התשובה קצת טכנית ולא תביא לי לייקים וכי אני נוטה לשמור סודות לעצמי, אבל לפעמים מגיע יום בחייו של אדם שבו הוא לא יכול להתקדם בעבודה כי הוא מחכה למייל שאמור להגיע אליו ואין לו מה לעשות עד אז חוץ מלענות לשאלות בפייסבוק. אז זה אחד הרגעים האלה, והנה התשובה.

קרא/י עוד «

תתרכזו בעיקר

"שוב היה מעשה מאדם אחד שכתב סיפור קטן ודלוח והיה מביט בו ואומר כמה נאה סיפור זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, והיה חפץ להודיע הציבור ביופיו של הסיפור. מה עשה, לקח תמרור גבוה והציג ליד הסיפור, ובכל עת שהיו הולכי דרכים מביטים בסיפור מרחוק, היו אומרים פשש, איזה סיפור נאה זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, ואחרי כן היו מתקרבים לסיפור עד שהיו רואים אותו בממש, ואינו אלא סיפור קטן ודלוח, והיו הולכים משם בפחי נפש."

תראו, יקירַי.

 

יש דבר כזה בטקסטים שקוראים לו 'תמרורים'. קרא/י עוד «

תנו תוכן עם ערך לקוראים שלכם

א.
פעם, באחד המוסדות שלמדתי, נכנס בתחילת השנה מרצה לכיתה והתיישב על הכיסא מולנו. אנחנו היינו תלמידים נרגשים בתחילת הדרך והוא היה איש מקצוע, וכמו טירונים שמקשיבים לכל מילה על המבצעית במין חרדת קודש, ככה גם אנחנו היינו בתחילת השנה, מחפשים מידע על מה בעצם מחכה לנו אחרי הלימודים ואיך אנחנו הולכים לעבוד עם כל התיאוריה. הקורס שלו היה אמור להיות קורס מאוד פרקטי, וכולנו חיכינו לזה במיוחד.

ואז–
קרא/י עוד «

תארי הפועל

סטיבן קינג כתב את העיקרון הזה פעם ב'על הכתיבה' וזה טלטל לי את השכל, ואחר כך גיליתי שגם מרקס כתב את זה ב'לחיות כדי לספר' ובקיצור, שניהם מה־זה צודקים: אל תוסיפו תארי הפועל לפעלים שלכם. בבקשה, בבקשה, בבקשה.

מה זה תארי הפועל? תארי הפועל זה כל מה שמתאר את הפועל. למשל, כשאתם רוצים לתאר שמישהו הלך, אבל המילה 'הלך' לא מתארת בדיוק את צורת ההליכה שלו, אז אתם מוסיפים 'באיטיות'. המילה הזו, 'באיטיות', היא תואר הפועל. היא מתארת את ההליכה. או להפך, אתם רוצים להגיד שהוא הלך מהר, אז אתם כותבים 'הוא הלך מהר'. פשוט, אה?

אוקיי, אז תוותרו על זה.

כלומר לא לחלוטין. כמו כל טיפ לכתיבה, הוא נכון ולא נכון בו זמנית: יש מקומות, בודדים, שבהם תארי הפועל הם דבר טוב. בתשעים ותשע מתוך מאה פעמים – תואר הפועל הוא חלק מהנטייה שלנו ככותבים להסביר לקורא מה הוא רואה, או, כמו קיטש, לדחוף אותו להרגיש מה שאנחנו רוצים שירגיש. זה מיותר, לרוב: אם הגיבור קם בעצבנות, הקורא אמור להבין את זה גם בלי תואר הפועל 'בעצבנות'. אם אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים להסביר, כנראה שמראש זה לא היה מובן.

נכון, לפעמים צריך להגיד שמישהו, נניח אלישע יודפת, הלך מהר, אבל יותר פשוט וקל לכתוב 'הוא מיהר', או 'הוא האט', או אפילו 'הוא דשדש', או 'הוא פסע', או כל מילה מדוייקת יותר שמתאימה. ואם אין לכם איך, אז בזהירות בזהירות; להכניס את המילה, להציץ ימינה ושמאלה לראות שהכל בסדר, לנשום עמוק, להמשיך.

רוצים דוגמה? בכיף. זה מתוך 'חתול בגשם' של המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה בנינוחות ליד החלון והביטה בסקרנות החוצה. בחוץ, ממש מתחת לחלון החדר, רבצה בחשש חתולה, מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים באיטיות מים. החתולה ניסתה בכח להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים הרטובים לא יטפטפו בזרזיפים עליה."

סתם, זה לא המינגווי, כמובן. זה המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה."

אתם מבינים את ההבדל? הטקסט הראשון כאילו יותר מדויק, אבל הוא לא. באיזשהו מקום, אפילו להפך, ריבוי התארים גורם לכל הטקסט להראות עמוס, ובמקום שהם ידייקו את הסיטואציה, הם מבלבלים אותה. כשהמינגווי מוריד את כל תארי הפועל, הסיטואציה הופכת להיות נקייה יותר, חדה יותר, ואפשר לשים דגש על מה שבאמת רוצים לשים דגש. זה גם מאט את הטקסט, הופך את הזמן למתמשך יותר, לפחות מהודק על הזמן בסיפור.

סטיבן קינג אמר שהבעיה עם תארי הפועל היא שהם כמו חרציות: הם נורא יפים בפני עצמם, וכשאנחנו מתבוננים בהם אחד אחד הם נותנים לנו את התחושה כאילו דייקנו בתיאור, אבל בתכל'ס – רגע אתה מסובב את גבך והופ! הטקסט מלא בחרציות האלה, וככל שתנכש אותם יותר, זה לא יעזור.

(כאילו, אתם יכולים להגיד 'רגע, אבל גם רולינג כותבת בתארי הפועל!' אז קודם כל, רבותי, אתם לא רולינג. ושנית, גם את הארי פוטר אפשר היה לשפר קצת (כופר! ערפו את ראשו!), וזה אחד המקומות הבולטים שהיה צריך לתקן)

בקיצור; ילדים, היזהרו מתארי הפועל!

תכתבו כמו שאתם מדברים

כשהתחלתי להעביר סדנאות כתיבה, לפני איזה חמש שנים ועשרות מחזורים, הייתי בטוח שאני צריך להיות משורר רגיש ועדין, עם עיניים מרחפות, קסקט וצעיף.

(אלוהים יודע מה הקטע של משוררים עם צעיפים ולמה הם כל כך אוהבים אותם). 

בכל אופן, כל המשוררים שהשתתפתי בסדנאות שלהם היו כאלה; רגישים, עדינים, מדברים במין ניגון מיוחד של מנחי־סדנאות־כתיבה. רכִּים. הייתי יושב בסדנאות ומנסה להראות כך: עטוף צעיף (צעיף!), מדבר בניגון לא־בטוח־בעצמו, מחזיק באיזו תנועה רכה של הנפש שמתייחסת לכל העולם הזה כמו איזה ערפל. גם את המשתתפים מישבתי כמו משורר. כלומר, כמו הדימוי של המשורר; מנסה להגיד מה השיר הדהד אצלי, ומשתמש במילים כמו 'כאב', 'סכין', 'פולח' ו'נוגה'.

זה היה אידיוטי.

זה היה אידיוטי וגם חטפתי על זה במשובים. המשתתפים כתבו: אתה חמוד והכל אבל רצינו לשמוע קצת ביקורת. חיפשנו מישהו שיגיד לנו 'זה טוב' ו'זה לא'. המשתתפות כתבו: לפעמים היה נראה כאילו אתה קצת מתנתק, לא באמת מקשיב. הם כתבו, המשובים שלך לא היו מדוייקים. הם כתבו, היה נראה כאילו אתה לא נהנה לשמוע אותנו.

וזה היה נכון. באמת לא נהניתי, כי כל הזמן ניסיתי להחזיק איזו תדמית שאני לא. ולא הייתה ביקורת, כי חשבתי שבסדנאות 'אמיתיות' אין ביקורת אלא רק מקום ונתינה והכלה וקבלה. והייתי מנותק, כי כל הזמן שאלתי את עצמי 'איך אני נראה?', 'איך רואים אותי?' כאילו אני מתכונן לאיזה ראיון קבלה ומנסה לעשות רושם. במילים אחרות, שמתי על עצמי איזו תווית, הייתי מרוכז בלהחזיק אותה וניסיתי לשכנע את המשתתפים כאילו אני משורר מעופף ונוגה, בשעה שאני לא, והם ידעו שאני לא. משתתפים קולטים דברים כאלה.

גם קוראים.

זה קורה הרבה לכותבים מתחילים. הם מתחילים לכתוב סיפור, ואומרים לעצמם 'אני צריך לכתוב כמו סופר'. איך סופרים כותבים? אחרת. עגנון, למשל, כותב במשלב גבוה, תנ"כי או חז"לי. אפשר לראות הרבה כותבים, שקראו הרבה עגנון, כותבים את הסיפורים שלהם במשלב חז"לי למרות שהם לא חיים בתוכו. כאילו, הייתי אומר, הם מנסים לשים על עצמם איזו תווית: שימו לב, הם מכריזים, יש פה סיפור! חשוב! והוא סיפור טוב מאוד! הוא במשלב הנכון לסיפורים 'חשובים'! ככה עגנון כותב, או רחל המשוררת, או עמוס עוז, או אלתרמן, או לאה גולדברג, או גרוסמן, או רולינג, או כל אותם מאורות שאנשים קוראים ומנסים לכתוב כמוהם.

אבל קוראים שמים לב לזה. הם מבינים שהמשלב הזה הוא תרמית, והשפה היא לא אמיתית, וצורת החשיבה לקוחה מאנשים אחרים. אנחנו רואים את זה. אתם רואים את זה, בחיי. אפשר לראות שהז'קט לא יושב עלינו בול בכתפיים, שהשפה לא נובעת מהכותב או מהכותבת, שהם מחקים מישהו אחר שכותב טוב, ובגלל שהם רוצים לכתוב טוב, הם כותבים כמוהו. וזו לא מחשבה מטופשת, הו, לא, להפך: זו מחשבה נכונה. ככה לומדים. מחקים אנשים אחרים ומנסים להבין איך הם עבדו.

אבל בסוף, בסוף, כשכותבים את הסיפור או את השיר, זו תנועה שגויה. אנחנו מנסים להיות משהו שאנחנו לא, וזה לא עובד.

אז מה עושים? רגע, יש לי תשובה (גם לכם יש, היא כתובה בתמונה המצורפת באותיות ענק), אבל לפני זה צריך לסיים את הסיפור עם הסדנאות.

בקיצור, יום אחד, אחרי שפתחתי סדנה ועשיתי מפגש ראשון, חזרתי הביתה ואמרתי למרב תקשיבי, זה לא זה. ומרב אמרה מה זה 'זה'. ואני אמרתי, אני לא מצליח להיות המשורר הרגיש והמעופף שמשתתפי סדנאות כתיבה רוצים. ומרב אמרה לא, אתה לא מבין. הם לא מחפשים לשמוע 'מנחי סדנאות כתיבה'. הם מחפשים לשמוע אותך. לך תהיה המנחה הנחמד והמתלהב שאתה, תגיד להם בכנות, זה טוב וזה לא טוב, כאן אפשר לשפר וכאן לא, תעשה להם משחקים, בקיצור, תהנה מהסיפור הזה. תהיה מי שאתה.

זה כמו שלפני שנתיים פנו אלי מאיזה גוף, לא חשוב השם, וביקשו שאכתוב להם תוכן לאתר שלהם, ואני אמרתי סבבה ותימחרתי בהוגנות והכל היה טוב ויפה. ובשביל לכתוב תוכן לאתר, תוכן אינפורמטיבי, הלכתי ולמדתי מהו תוכן אינפורמטיבי וניסחתי להם ניסוחים קצרים וקולעים ומדוייקים למה שהם עושים ולמטרת כל חדר בבניין וכאלה, כך שלכל עמוד באתר שלהם היה טקסט באורך מומלץ על ידי מדריכי כתיבה מקצועיים והנעה לפעולה וכל מה שצריך, ואז, ואז, הלקוח קרא לי לפגישה ואמר תגיד לי, מה נראה לך, שאם הייתי רוצה תוכן יבש ואינפורמטיבי כזה הייתי פונה אליך? ממך אני רוצה סיפורים.

אז מה עושים? הכי פשוט בעולם.

תהיו מי שאתם.

כן, לא כזה מורכב. אל תנסו להיות מה שאתם לא. אתם לא שוחים בשפה עגנונית? אל תכתבו כמו עגנון. אל תעלו משלב בשפה. אל תנסו להמציא חרוזים מורכבים. פשוט שומעים את הזיוף, אתם מבינים? שומעים שזה לא אתם, שזה מישהו אחר שאתם מנסים לחקות אותו. אתם רוצים לכתוב סיפור? תכתבו כמו שאתם מדברים.

לא כמו שאתם מדברים עם האח הקטן שלכם. גם לא כמו שאתם מדברים עם החבר'ה (למרות שזה אפשרי). כמו שאתם מדברים בפני קהל, נניח. כמו שאתם מדברים כשאתם מורידים את ה'אמממ' ואת ה'כאילו'. תחשבו שאתם מספרים את הסיפור הזה לחבורה של אנשים שיושבת ומקשיבה לכם. תתרכזו בתוכן, לא בצורה, ואני מבטיח לכם שהצורה הייחודית שלכם, והמשלב הייחודי והסגנון והשפה והמטאפורות והמגניבות ואפילו אפילו הרכות האישית שלכם – תבוא לידי ביטוי. והכי חשוב? יהיה לכם כיף. אתם תהנו מהכתיבה, ותהנו מהטקסטים שאתם כותבים, והקוראים שלכם ירגישו שכיף לכם (כי מרגישים דברים כאלה) וירצו לקרוא עוד.

אני יודע שזה מה שעשיתי עם הסדנאות שלי, וזה עבד.


רוצים להצטרף לאחת הסדנאות שלי? במחזור הקרוב נפתחות סדנת ערב בירושלים, סדנת בוקר בירושלים וסדנת בוקר בתל אביב. בניית סיפורים, כתיבה יוצרת וכתיבת פרוזה. כולן ממש אחלה, בחיי. בא לכם? כתבו 'בא לי' בתגובות, או שלחו לי הודעה.
__
בתמונה: מנחה סדנאות כתיבה. אילוסטרציה.

 

טריק קטנטן של גוגול

טוב, זה ממש טריק קטן, אבל תראו איזה יופי.

בפתיחה של 'האדרת', מאת גוגול, מסביר המספר למה הוא לא הולך להגיד לנו מה שם הלשכה. "כל הרשויות והשירותים," הוא אומר, "אין רגזניים מהם בעולם", ואז מגיע הקטע הבא (תרגום נילי מירסקי):

"היום כבר רואה כל אדם פרטי את עלבונו כאילו הוא עלבון החברה כולה. מספרים על ראש מישטרה פלוני, איני זוכר של איזו עיר, ששלח לא מכבר כתב בקשה ובו הוא מוכיח בעליל כי תקנות המדינה מתפוררות, וכי שמו המקודש שלו נישא לגמרי לשווא, ולראיה צירף כרך עצום של איזה ספר רומאנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו ראש משטרה, לעיתים אף שיכור כלוט. ובכן, כדי להמנע מאי-נעימויות כלשהן, נקרא ללשכה שמדובר בה 'לשכה אחת'."

זה כל כך נהדר.

למה זה נהדר? קודם כל, כי הסיפור על ראש המשטרה לא מדגים את מה שהוא אמור להדגים. הוא אמור להדגים מקרה שבו, למשל, מישהו מעליב ראש ישיבה, וראש הישיבה תובע את עלבונו בשם 'עולם התורה'. כלומר מישהו שאומר 'זה לא אישי, זה העקרון'. אבל הסיפור של ראש המשטרה מראה בדיוק את ההפך: מישהו שנעלב באופן אישי ("שמו המקודש שלו") מהעלבה כללית.

אבל זה יותר מזה: ראש המשטרה הפלוני 'מוכיח בעליל' שתקנות המדינה מתפוררות. איך הוא מוכיח בעליל? על ידי שהוא מציג כרך עצום של ספר רומנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו איזה ראש משטרה, ולפעמים קורה שראש המשטרה הזה גם שיכור. יותר מדי רחוק. יותר מדי דחוק. האם זו הוכחה *בעליל*? לא ממש. זו גם לא הוכחה שלא בעליל, זו בדיחה, אבל היא לא מוצגת ככזו.

וזה, אני חושב, אחד הדברים הכי נהדרים בגוגול: אתה לא יודע אם הוא צוחק או רציני.

כלומר ברור שהוא צוחק, זה יותר מדי מגוחך מכדי להישאר רציני, והוא לא מוכיח את מה שהוא אמור להוכיח. כל זה נכון, אלא שהמספר, כלומר הקול שמספר את הסיפור, רציני לחלוטין בקשר לזה. כשהוא אומר 'מוכיח בעליל', זה לא ראש המשטרה אומר, אלא המספר. הוא לא משועשע כמו דגלאס אדאמס, הוא לא ציני להחריד כמו מלכוד 22. הוא מתייחס לבדיחה הזאת בכל הרצינות, ועד הסוף של הסיפור אנחנו לא יודעים האם הוא רציני או לא.

למעשה, יש שני סופים לסיפור, ואנחנו בוחרים אם להאמין או לא לסוף השני על בסיס ההחלטה שלנו אם הוא רציני או לא.

אז מה למדנו?
א. למדנו שהמספר יכול להגיד דבר אחד ולעשות דבר אחר לגמרי (גוגול בכלל חובב גדול של הטריק הזה. הוא יגיד לכם 'אני לא יכול להגיד לכם איך קראו לה' ושני עמודים אחר כך להגניב את השם שלה כבדרך אגב). ככה, למשל, כתבתי שזה טריק קטנטן, למרות שזה אחד הטריקים האהובים על גוגול. חבל שהאמנתם.

ב. למדנו שהמספר יכול להתייחס ברצינות גמורה לבדיחה, ובכך להשאיר בידי הקורא את ההחלטה האם הוא צוחק או לא, והאם הוא מודע לעצמו או לא, מה שמאפשר קשת של פרשנויות לסיפור.

ג. למדנו שבאופן כללי, אנחנו רגילים לחשוב שמי שמספר לנו את הסיפור זה הסופר, וכך, נניח, הערות שוליים הן קריצות בין הסופר ובין הקורא מעל הראש של הסיפור, אבל אפשר בהחלט להנכיח את הקול המספר בתור דמות עם קול אישי, עם אישיות, עם סיפורים אישיים משלה, והדמות הזו היא כמו דמות נוספת בסיפור מסגרת כלשהו. כלומר, אפשר לעצב אותה כמו כל דמות אחרת.

אפקטים רגשיים

עִצרו רגע.

קראתם מלא שנינויות בפייסבוק בזמן האחרון. נכון? הגיוני שכן. הפייסבוק מלא בזה. כל הדפים המצחיקים, כל האנשים השנונים, תכניות טלוויזיה ומנחי סטנדאפ ומה לא. אני באופן אישי עוקב אחרי לפחות עשרה דפים כאלה. זה כיף. בקיצור, קראתם?

יופי. עכשיו תנסו לחשוב כמה מהן אתם זוכרים. כלומר כמה מהשנינויות אתם יכולים לשלוף ככה, בשלוף. גם אם לא בניסוח מדויק. אני לא טוב בזה כל כך. אני מניח שאתם יותר. עשרה אחוזים? שלושים אחוזים? נהדר. אתם אפילו מוזמנים לכתוב את המוצלחים יותר בתגובות.

כמה מתוכם שינו אתכם?

טוב, תגידו. למה ששנינות תשנה אותי? זה כולה בדיחה. אנשים לא משנים את אורחות חייהם בזכות בדיחה. אוקיי, מקבל. תעזבו את השנינויות. תחשבו על טורי דעה. אנחנו קוראים גם לא מעט טורי דעה בעיתונות, בפייסבוק, צופים בטורי דעה בצורת סטנדאפ של ליאור שליין או אסף הראל, וכן הלאה וכן הלאה. אלפי טורי דעות משוחררים לרשת בכל יום. בטח קראתם כמה מהם. בטח שיתפתם עוד חלק. אי אפשר להתחמק מזה.

כמה מתוכם שינו אתכם?

האמת העצובה היא שאנחנו לא משנים את דעתינו בזכות בדיחות, או שנינויות, או טורי דעה. אנחנו נהנים מהם או מתעצבנים מהם, בהתאם לנסיבות. אם זה תואם לדעתינו, זה מצחיק אותנו. אם זה נגדינו, אנחנו כועסים. לרוב, לרוב, אנשים לא משתנים בזכות בדיחות, ולא בזכות טורי דעה, ולרוב גם לא בזכות שילוב של השניים.

—-

כשאנחנו עוצרים רגע את הגלילה האינסופית בפיד ושואלים את עצמינו 'איך אנחנו מגיבים לטקסטים', אנחנו יכולים ליצור חלוקה יחסית ברורה בין שני סוגי רגשות שטקסטים מייצרים בנו; הראשון הוא אפקט רגשי מיידי, והשני הוא אפקט רגשי מתמשך. שניהם, כשמם כן הם – מייצרים אצלינו אפקטים רגשיים, השאלה היא בעיקר כמה זמן לוקח להם לעשות את זה, וכמה זמן לוקח לאפקט להתפוגג.

אפקטים רגשיים מיידים הם, בדרך כלל, מייצרים רגשות מהסוג הראשוני יותר. אפקט של כעס (אם הטקסט מעצבן), או של הזדהות (אם הוא לא), אפקט של צחוק (אם הטקסט מצחיק) או השתאות (אם הוא מרשים בטכניקה שלו). קוראים להם מיידים כי, ובכן, הם מיידים. אנחנו לא צריכים לחשוב 'מה אנחנו מרגישים', כי אנחנו כבר מרגישים.

אנשים אוהבים אפקטים רגשיים מיידים. זו הסיבה שאנחנו נהנים לצחוק מבדיחות, נמשכים אחר התאהבות ממבט ראשון, אוכלים המון סוכר או ממתקים, נהנים מסדרות מלאות טוויסטים ופיתולים ומתמכרים לרשתות חברתיות ולהתראות בסלולרי. כל אלה יוצרים אצלנו רגשות מיידים, וזה כיף. באמת כיף. זה אפילו מרשים. כחובב שוקולד אני יכול לספר לכם שממתקים זה נהדר.

זה פשוט לא משביע.

ראיתם את הסוף של הפיסקה הקודמת? קוראים לזה פאנץ', ובעברית – שורת מחץ. שורות מחץ יוצרות אפקט רגשי מיידי: הן פשוטות, הן זכירות, הן אומרות לנו באופן ברור מה הן חושבות, ודי ברור לנו אחריהן מה אנחנו מרגישים. הן ישכנעו אתכם רק אם אתם כבר משוכנעים. ואם הגעתם לכאן, אחרי כמה מאות מילים, אתם כנראה ממילא משוכנעים.

כשאנשים באים לסדנאות שלי הם, בהתחלה, מסיימים טקסט בפאנץ'. הרבה כותבים מכוונים למקום הזה: להרשים בבת אחת. זה הגיוני, כי בסך הכל – הרבה מאוד מהתרבות שסובבת אותנו היום היא תרבות מיידית. תמונות, הודעות קצרות, סרטונים של דקה. אנחנו יודעים שמעט אנשים ישבו ויקראו מאות מילים. אפילו אנחנו, אנשים קוראים בסך הכל, נשקול פעמיים לפני שנקרא סיפור ארוך. זה זמן, זה מחוייבות, למי יש כח לכל זה. ככותבים שרוצים שהקוראים יגיבו לטקסט שלהם, כלומר שהטקסט שלהם יעשה רושם על הקוראים, אפקט רגשי מיידי הוא אחלה מקום לכוון אליו.

הבעיה הראשונה היא שזה לא תופס. כלומר זה תופס כחשיפה ארוכה לאורך טווח, או כבניית מותג: אם תכתבו המון שנינויות, אנשים יזכרו שאתם אנשי מילים שנונים. אם יכתבו אלפי טורי דעה נגד אכילת ממתקים, אנשים יבינו שיש תנועה תרבותית נגד אכילת ממתקים. הטור הבודד, או השנינות הבודדת בפני עצמה, כמעט ולא תשנה.

הבעיה הגדולה יותר היא שזה הורס את הטקסטים. טקסטים שהיו יכולים להיות מרובדי משמעות הפכו להיות מקפצה לשורת סיום מוצלחת. שירים שהסבירו מחדש את העולם התנקזו להיות רשימה של שנינויות מחורזות. הרצון למחיאות כפיים לש את הלב של הטקסט, מרדד אותו במערוך ועושה ממנו עוגיה קטנה לבליעה מהירה. זה מבאס.

—-

אני לא נגד אכילת ממתקים. זה אחלה. זה פשוט לא משביע. גם התאהבות לא מחזיקה בלי אהבה, וסדרות לא יכולות להיות בנויות רק על טוויסטים.

לדבר האחר קוראים לזה 'נפח', או 'בשר', או 'ליבה', או כל מטאפורה אחרת שמשמשת אותנו כדי לדבר על הדבר האחר, שמייצר תגובה רגשית ארוכה. כלומר על היכולת שלנו ככותבים להעביר את הקוראים שלנו תהליך, שבסופו הם לא ישבו וימחאו לנו כפיים, אלא יבינו משהו חדש על המציאות, והעולם שלהם לא יחזור להיות כשהיה. לרוב זה פחות מרשים, ולא מביא למחיאות כפיים סוערות. זה יותר שקט, בעצימות יותר נמוכה, אבל ההשפעה של התהליך גדולה יותר.

אפשר, כמובן, לשלב. גוגול כתב סיפורים שלמים מלאים בבדיחות, שגם העבירו את הקורא תהליך ארוך. אפשר להיות מעניין ומשפיע, אפשר לכתוב מאמר אקדמי שגם כיף לקרוא אותו. כל הדברים האלה אפשריים, אבל הם אינם ממין הטענה: סיפורים ומאמרים טובים לוקחים את הקורא, מכניסים אותו פנימה, מעבירים אותו תהליך ומוציאים אותו אדם אחר. חבל שנפסיד את היכולת הזו בגלל הניסיון לקבל כמה שיותר לייקים כמה שיותר מהר.