תודה. זו הייתה חתיכת שבוע.

כבר יום וחצי שכואב לי הראש. קמתי בצאלים וכאב לי הראש. התפללתי וכאב לי הראש. אכלתי ארוחת בוקר וכאב לי הראש. הלכתי לטנקים וכאב לי הראש. שתיתי מים, אכלתי, אפילו התעפצתי לי באוטובוס מאופקים לבאר שבע ("אתה מילואים?" אמר לי הנהג, "מילואים זה בלי כסף", ואחר כך בבאר שבע הוא אמר "אם אתה רוצה להמשיך לישון זה עוד שלשה שקלים") וכאב לי הראש.

התבאסתי שכאב לי הראש. קיללתי את המילואים האלה, את החום, את התרגולות. קיללתי את הג'נטקס שלא התלבשה לי כמו שצריך, את השכפצ שהיה רטוב מזיעה, את הניסיון לישון שלא עלה יפה. העברתי את היום וחצי האחרונים במין בעסה כללית שכזו בתוך החול האינסופי והבטון של צאלים.

בארוחת הבוקר מישהו שאל אותי במה אני עובד. אני כותב, אמרתי. ומעביר סדנאות כתיבה. והולך טוב? הוא שאל, וגם שאל – מי הולך לסדנאות כתיבה? ואני אמרתי 'בני אדם', כי בתכל'ס אין איזשהו מכנה משותף למגיעים לסדנאות כתיבה. יש מכל הסוגים ומכל המינים. ואחר כך הלכתי לתרגל מה עושים כשיש שריפה במנוע ואיפה מניחים את המאריך חש"ן ושכחתי מזה עד שמישהו אחר מהפלוגה אמר 'ראיתי שהולך לך טוב עם הסדנאות, נכון?' ואני אמרתי כן, ברוך השם.

ועכשיו, אחרי הסדנה החד פעמית בירושלים ואחרי המרתון בתל אביב שהיה ביום שני, זה הכה בי שוב. שתיהן היו מלאות עד אפס מקום, ממש כך, וכמעט לא שמתי לזה לב. אני רוצה להגיד שלפעמים דברים קורים והם כל כך מסביבנו עד שאנחנו לא שמים לב לעצור ולהגיד עליהם 'תודה, זה לא מובן מאליו'.

אז הנה: זה לא מובן מאליו שאתם קוראים אותי. זה לא מובן מאליו שאנשים שמחים לבוא לסדנאות. זה לא מובן מאליו שטוב להם בסדנאות. זה לא מובן מאליו שאנשים נרשמים שוב ושוב, שאני מצליח להתפרנס ממה שאני אוהב. זה לא מובן מאליו שהמשפחה שלי תומכת בי, שמרב תומכת, שהחברים מעודדים ועוזרים. שום דבר בתוך הסיפור הזה לא ברור.

אני כל כך רגיל לזה עד שכאב ראש סתמי – איזה צוואר חצי תפוס – גורם לי לבאסה. אבל זה סתם. זו טעות. כאבי ראש יש לכולם, אבל לא כולם זוכים לעבוד בעבודה שהם אוהבים. שום דבר פה לא רגיל, וזה ממש לא מובן מאליו. וזהו, רציתי להגיד לכם שאתם פלא. כל אחד ואחת מכם. תודה על זה.

ואם בא לכם לראות את הפתיחה למרתון הכתיבה, אז הנה זה כאן.

 

איך מתמודדים עם הירידה בחשיפה של פייסבוק

היי.

טוב, תראו, זה הנושא החם כרגע. צפריר כתב על זה, וגם מיטל צ'סנר, וגם יונית צוק, וגם (שני המעולים) אורי קול ומעיין אלכסנדר, ואני מניח שעוד מליארד אנשים שלא נחשפתי אליהם עד כה (אם כתבתם גם, תכתבו לי בתגובות ואוסיף קישור!), וכל אחד נותן את הטיפים שלו לבעיה הגדולה של המפרסמים בפייסבוק. וכשאני כותב 'מפרסמים', אני מתכוון גם לאנשים שהם לא בהכרח מפרסמים עסק, אלא גם לאנשים כמוני, שמחפשים קהל ורוצים שאנשים יקראו את מה שהם כותבים – גם בחינם ובלי לקנות כלום.

אבל הפייסבוק צמצם חשיפה.קרא/י עוד «

איך מתמודדים עם כשלונות

א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.

קרא/י עוד «

ללכת על החבל שבין השמיים והארץ

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.

קרא/י עוד «

זה לא אני שתקוע

הכנתי היום תפוחי אדמה בתנור, וכשעמדתי ליד השיש וקצצתי תפוחי אדמה לא יכולתי שלא לחשוב כמה זמן זה לוקח לי, אלוהים, כל כך הרבה זמן. ואחרי הארבעים דקות בתנור זה מתחסל תוך רגע. נראה לי שאין דומה ליחס הזה, כמות ההשקעה מול התוצר. שעה וחצי להכין אוכל, חמש דקות לסיים אותו. זה מקביל, אולי רק, לספר: שלש שנים ליצור ספר, שלש שעות לקרוא בו.

היה לי זמן לבשל כי הלכה לי המקלדת אתמול. זה אולי הדבר השני הכי נורא שיכול לקרות ככותב, ואני מסתובב ברחוב, מתוסכל עד שורשי השיער, כי המקלדת החיצונית שקניתי לא מספיק נוחה לי. השתמשתי אפילו במילה 'סיוט', אם אני זוכר נכון. מדהים עד כמה קל להתדכדך, ועד כמה קשה להשתמח. כאילו השמחה נבנית בנפש צעד אחר צעד, והדכדוך הוא ההחרבה שלה.

דווקא היה חסד, במקלדת ההרוסה. יש לי תירוץ למה הספר לא מתקדם. במקום להתמודד פנים אל פנים מול בלוק הכתיבה הזה שנפל עלי לפני שבועיים, אני יכול להגיד 'הלכה לי המקלדת' וזהו, יש לי תירוץ לעצמי.

מחסום כתיבה. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לכותבים.

קראתי פעם מדריך למנחי סדנאות שלקחתי מספריות בית העם. היה כתוב שם להגיב כמו סנדוויץ': מחמאה, ביקורת, תיקון. אבל שימו לב, היה כתוב שם, אין קורלציה בין מחמאות לביקורת. צריך חמש מחמאות בשביל לאזן ביקורת אחת. ובצד כתב מישהו בכתב יד 'זו בכלל עצה לחיים'. יש בזה משהו.

קראתי אתמול מאמר על חנויות מקוונות בשופיפיי. היה כתוב בו שבעלי חנויות שחנויותיהם נכשלות הם בסיכון גבוה יותר לדיכאון, כי הם חושבים שהם העסק שלהם. שאם העסק נופל, גם הם נופלים. הם צריכים מישהו שיגיד להם 'אתם לא העסק שלכם. העסק הוא עסק, אתם הרבה יותר מזה.'

גם אני חוזר ואומר לעצמי את זה בימים האחרונים. אתה לא רק כותב, אני אומר לעצמי שוב ושוב, חמש פעמים על כל ביקורת עצמית: אני לא רק כותב. אני אדם יותר רחב מזה.

זה לא אני שתקוע, זה רק הספר.

להפוך את התחביב לקריירה

הרבה אנשים, יחסית, מתייעצים איתי לאחרונה על הדרך שבה הם יוכלו להפוך את התחביב שלהם לקריירה. הם רוצים לצייר או לנגן או לכתוב (בעיקר לכתוב, האמת), או אולי אפילו רק לקרוא ולכתוב, והם רוצים להתפרנס מזה בכבוד.

והאמת, אני די דג רקק בכל הסיפור הזה. אני מעט מאוד זמן מחוץ לבית החמים של העבודה כשכיר, ועם מעט מאוד ניסיון בכל מה שקשור להקמה ותפעול של עסק. את הניסיון אני בונה עכשיו, האמת, ככה שמי אני שאייעץ לאנשים אם ללמוד מדעי המחשב או אמנות, ולכן אני תמיד אומר להם ללמוד מדעי המחשב.

וכשהם מתעקשים בכל זאת, אני מספר להם על אלחנן ניר, שכשהיינו יושבים בשיח ולומדים ר' נחמן הוא היה אומר לנו שאנחנו צריכים לחשוב עלינו בתור הסטארטאפ של עצמינו. הוא היה אומר (משהו כזה, אבל במילים שלי:), אתם צריכים לחשוב שהעולם אחריכם לא הולך להיראות באותו האופן. והוא היה אומר, אתם צריכים להבין שאתם לא העסק של אף אחד אחר, אתם העסק של עצמכם.

ופעם אחת הלכתי ושאלתי אותו אם יש לו רעיון למקום שיכול לקחת אותי לכתוב אצלו, ואולי במוסף שבת או משהו, והוא הסתכל עלי ואמר לי משהו כמו העולם לא מחכה לך. אם לא תצא אליו, הוא לא ידע עליך. אם לא תבקש ממנו דברים, הוא לא יענה לך. אם זה לא בוער בך, למה שזה יבער בו?

ובפעם השלישית למדנו חברותא בר' צדוק, והוא שאל אותי אם הכנתי את הפרק, ואני אמרתי שלא, והתחלתי לתרץ, והוא אמר לי (ושוב, המילים שלי) בחיים, יהודה, אין תירוצים. זה לא מעניין אף אחד. לא שהיית חולה ולא שאתה חלש ולא שאתה עייף ולא שאתה לא מסוגל. הכל נמדד בשאלה האם כן או לא, עשית או לא עשית. אם עשית, מה טוב. אם לא עשית, אף אחד אפילו לא יפנה אליך את השאלה.

ואת שלשת הסיפורים האלה אני מספר למי ששואל אותי ומתעקש על זה, ואחר כך אני אומר לו שילמד מדעי המחשב אם הוא יכול. אם באמת יש בו אש, הוא לא יקשיב לי. ואם הוא העסק של עצמו, הוא ירים את עצמו בכל זאת. ואם הוא מסוגל לעשות, הוא ילך ויתייעץ ויעשה ויצליח.

ואם שלשת הדברים האלה לא קיימים אצלו, הוא ילך וילמד מדעי המחשב ולפחות יהיה לו מה לאכול בבית. וזה, הרי, מה שחשוב.

לעצב את החיים שלי

אני חושב שהדבר הכי מרכזי שקרה לי במעבר לעצמאי זה איזה טוויסט בחשיבה שלי; כאילו החלפתי מערכת הפעלה (איך אני שונא דימויים של מחשבים, יא אללה).

בכל אופן, הצורה בה חשבתי, כשכיר, לפני הקמת העסק הייתה כאילו החיים הם משהו שקורה לי. אני מתכוון, ברור שאני בוחר מה ללמוד ואיך ואיפה לחפש עבודה, אבל מישהו אחר מלמד אותי, מישהו אחר מעסיק אותי, כסף הוא מין דבר שנמצא אצל המעסיק והוא נותן לי כמה שהוא רוצה. באופן כללי החיים היו מאוד מסודרים, מאוד מוגבלים – מה אפשר לעשות, מה אי אפשר לעשות, איך ומה.

ופתאום, לא יודע, פתאום העולם נראה לי כמו איזה מגרש משחקים ענק. בא לי להקים קבוצות שכותבות? יאללה. בא לי להרים סדנאות? יאללה. לשבת יומיים ולכתוב? יאללה. הכל אפשרי. הכל יתכן. אני יכול לעצב בעצמי את החיים שלי ומה שאני עושה בהם.

זה ברור שככה זה. כלומר ברור שהמעבר לעצמאות ידרוש ממני לשנות חשיבה. אני בעיקר המום מהעובדה שהחשיבה שלי השתנתה לחלוטין, לא רק בהקשר של העסק. כלומר, לא רק מה שאני יכול *בעבודה*, אלא מה שאני יכול בכלל. בחיים, במשפחה, מול הנציג של הביטוח ומול השכנים ממול, ואפילו בכתיבת הסיפורים. החיים כבר לא קורים לי, אני קורה להם. וזה נהדר ומפתיע ונפלא.

עשרה דברים שלמדתי על החיים כעצמאי משנת המס הראשונה שלי:

א. אף אחד לא יעשה את העבודה שלי בשבילי. העסק שלי הוא העסק שלי, ורק שלי.

ב. כסף הוא דבר חשוב. בניגוד לתחושה שלי כשכיר, הוא לא מין משהו שקורה בנפרד מהעבודה שלי, כאילו אני עושה עבודה ובלי קשר נכנס לי כסף לבנק. אני חייב להתעסק בו. בהוצאות, בהכנסות, בתיעוד, בלתמחר, בלרצות.

ג. יש דברים שאני לא יודע או מסוגל לעשות, למרות שאני אמור להיות מסוגל, וזה בסדר.

ד. נכשלתי. אני אכשל. השאלה לא האם אני אפול, אלא איך אני אפול.

ה. אנשים אוהבים לחלוק ידע. לא להסס לשאול אנשים אחרים, לא להסס לחפש שיתופי פעולה, לשאול בקבוצות פייסבוק ייעודיות ובעיקר לא להסס לשאול או לשלם לאנשי מקצוע.

ולא פחות חשוב – לפרגן לקולגות. לחלוק ידע. לעזור לאנשים בתחילת הדרך. אני לא אפסיד מזה.

ו. המטרות של העסק הן לא המטרות שלי. אני רוצה לכתוב בשקט בלי דאגות פרנסה, העסק רוצה להתרחב ולהתפתח.

ז. מותר לי לנוח. זה שאני עצמאי לא אומר שאני חייב לעבוד כל היום. להפך.

ח. אם אני לא אספר לאנשים על העסק שלי, הם לא ידעו עליו. אם אני לא אספר להם מה אני מחפש, הם לא ידעו.

(אז הנה: אני מנחה סדנאות. אפשר לדעת עליהן עוד בלכתוב.

בשביל להתקדם בשנה הבאה אני מחפש אנשים וגופים – חברות, ועדי עובדים, חדרי מורים – שמחפשים סדנאות כתיבה חד פעמיות: לכתיבה בפייסבוק, לחשיבה יצירתית, לכתיבה טכנית, ולדבר האהוב עלי – כתיבת סיפורים וסטוריטלינג. אני גם רוצה לבדוק כיוונים של כתיבת תוכן איכותי, וגם שיתופי פעולה מגניבים בכל מה שעולה לכם לראש. אז אם מישהו מחפש – אני כאן)

ט. אם לא מתכננים מראש יום עבודה, הוא נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם. זה נכון גם לחודש עבודה, וגם לשנת עבודה.

י. אין דבר כזה, 'יותר מדי קפה'.

החוצה

האמת היא שאני קצת מפחד.

זו לא אמת גדולה. זו אמת קטנה, על אדם אחד קטן, שיושב עכשיו מול המחשב שלו ומסתכל על לוח תכנון שנתי שהוא הוריד מאיזה אתר אקראי, ובלוח התכנון השנתי יש המון מילים גדולות, כמו 'תחילת פרסום' וכמו 'פגישות היערכות', והשנה העומדת לבוא נראית לרגע כמו תהום שפעורה לו באמצע השביל, וקצת מפחד; לפני שבועיים התפטרתי מהעבודה.

אין לי עבודה אחרת לעבור אליה. כלומר יש לי עוד איזו עבודה במשרה חלקית, ואת העסק שלי (לכתוב) שמצליח כרגע, חמסה עליו. אבל אין עבודה במשרה מלאה שמחכה לי. גם לא עבודה במשרה חלקית. אני הולך לקום כמעט בכל בוקר השנה עם מטרה אחת עיקרית: לסיים את הספר, וזה קצת מפחיד אותי.

מפחיד אותי שאין מעסיק שנותן איזה ביטחון כלכלי, ומפחיד שאין לי מושג אם אצליח לסיים את הספר, ומפחיד לעזוב מקום שנתן לי שקט, ומפחיד לקום כל בוקר בלי משהו מוגדר לעשות מלבד לכתוב, ולכתוב עוד קצת, ועוד קצת, ולנסות להתפרנס בתווך, בין פרק לפרק ובין עריכה לעריכה. ואני יודע שהמון המון סופרים בישראל ובעולם עושים את זה, כלומר כותבים בלי לעבוד תוך כדי ובלי לדעת לאן זה הולך, ומרב, כפרה עליה, אמרה 'זה מה שאתה הכי אוהב לעשות, אז תעשה את זה', אבל אני עדיין דואג.

אני לא נוהג לשתף את החיים שלי בפייסבוק. הסיפורים שלי הם לא החיים שלי, ואני לא מעלה תמונות שלי או מספר על המשפחה (המהממת) שלי, וגם לא על העבודות שאני עובד בהן או על הדברים שקורים לי ביומיום, אבל השיתוף הזה חשוב לי:
קודם כל, כי חלק ניכר מהאומץ של עזיבת העבודה קיבלתי מהידיעה שיש אנשים שקוראים אותי ומחכים שאכתוב, אז תודה לכם (ולמרב האלופה שדחפה לזה).
ושנית, כי אם עולה לכם רעיון לעבודה חלקית בשבילי, רעיון איך לפתח את העסק שלי או שאתם מחפשים מנחה לסדנת כתיבה, אני אשמח אם תחשבו עלי ותספרו לי.

זהו. עשיתי את הצעד האחרון. הכרזתי קהל עם שאני הולך לסיים את הספר שלי בחצי השנה הקרובה. זה ממלא אותי חששות ופרפרים בבטן, והשנה הקרובה נראית כמו ארץ לא-נודעת, ובכל זאת: אני מרגיש שאין דבר נכון יותר מאשר לעצום את העיניים ולצעוד אל הלא נודע. אני (קצת) מפחד. אני (ממש ממש) מתרגש.

אני הולך לכתוב.