נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

לפני שבוע, אולי שבועיים, פגשתי ברחוב חבר שהיה חבר שלי לפני שבע שנים ומאז נפרדו דרכינו. אמרתי שלום, והוא אמר שלום, והתחבקנו קלות ושאלתי אותו תגיד, מה אתה עושה בחיים, והוא פתח ואמר שהוא ככה וככה, עובד בחברה בינונית ואשתו עורכת דין ונחמד, סך הכל, ומה שלומך ומה אתה עושה, וכן הלאה וכן הלאה. אתם יודעים, אתם מכירים (או אתן מכירות) את המפגשים האלה, שנעים תמיד בין מבוכה, נוסטלגיה ואיזו שמחה פנימית כי הרי סך הכל חיבבת את הבחור הזה בזמנו. זו הייתה פגישה די סתמית ואחרי שהיא הסתיימה התקשרתי לחבר אחר ואמרתי לו היי, אל תשאל את מי פגשתי, את אורן (נניח שקוראים לו אורן). והחבר השני שאל נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

ואז, פתאום, נזכרתי.

לפני שבע שנים אורן היה הבטחה. ממש, חתיכת הבטחה. מין גוש כזה של פוטנציאל שמחכה להתפוצץ. הוא הרים פרוייקטים ושינה קבוצות והרוויח פי ארבע יותר מכולנו והיה מעין רוח תזזית כזו, בעירה פנימית של עשייה ותנועה ויכולת. הוא כתב מהמם. הוא נאם מעולה. האנגלית שלו מושלמת. ידענו – כולנו, גם הוא, גם אנחנו – שהוא עומד להיות האיש הזה, שאנחנו מצביעים עליו בעיתון ואומרים לילדים שלנו 'אני למדתי עם אורן בתיכונית' או 'אני הייתי איתו בצבא' או משהו מעין זה. אבל שבע שנים אחר כך, אני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי, ושנינו יודעים שההבטחה הזו, היכולת הזו, גוש הפוטנציאל הבוער? זהו, הוא נכבה. אפשר להדליק אותו מחדש, כמובן, אבל זה יהיה תהליך ארוך וכואב ומלכלך ובכלל לא בטוח. האיש הזה לא הולך לשנות את העולם.

(רגע. הפסקה חשובה. אף אחד לא חייב לשנות את העולם. חשוב יותר לחיות חיים טובים, מספקים, מלאים, משמעותיים, מאשר לשנות את העולם. לשנות את העולם קשור הרבה פעמים לחשיפה, לביקורת, לחיים מלאי לחץ, להתנגדויות מגופים אחרים שלא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה. אין חובה לחיות חיים כאלה, ואפילו להפך. 'שינוי העולם' הוא לא המטרה של כולנו. צריך להיות אדם טוב, מענטש, מוסרי. זה הכל. אני לא אומר שזה מה שאורן היה צריך לעשות. בכנות, אני רק אומר שהוא רצה לעשות את זה ויכול היה לעשות את זה, והוא לא עשה).

ובשבועיים האחרונים הדבר העיקרי שאני חושב עליו הוא האנשים שסביבי. מי שהצליח ומי שלא. מי מגשים את החלומות שלו ומי מתקשה. מי מצליח להתפרנס מאמנות (למשל), מפוליטיקה, מתקשורת. מי מרים עסק שהוא בדיוק בדיוק הוא, ומי נסחף בזרם, ואני מנסה למצוא את הקווים המשותפים. זה שובר לב, לפעמים. במקרים אחרים (לא מעט כאלה) זה מעורר קנאה. אני משווה את עצמי לאחרים ואומר 'מה הם עשו שאני לא', מנסה להבין איך נכון לי להמשיך ומה צריך לעשות. זה משהו שאני טרוד בו הרבה.

ואני חושב – אין פה כוונה לקבוע כלל או לתקוע מסמרות, רק לחשוב בקול – אני חושב שרוב האנשים סביבי שהצליחו יש להם שני דברים שמשותפים להם. האחד הוא חזון – הם יודעים לאן הם רוצים להגיע. זה ברור להם. הם לא מתלבטים. ובזה אין לי מה להגיד, כי אני לא טוב בלמצוא חלומות לאנשים אחרים ויש אנשים שממש טובים בזה (שמעתי מילים טובות על מקדמיה). אבל הדבר השני שמשותף להם, לכל האנשים האלה שמתקדמים, הוא שהם עושים.

רגע, סיפור. כשהייתי בכיתה ו' היה לנו חוג נגרות בבית הספר והכיתה שלי נשטפה בתכנוני 'איך להכין מעמד לספרים (סטנדר שולחני) הכי טוב'. ואני שהתלהבתי מהסיפור ישבתי יום שלם ותכננתי סטנדר מגניב כזה, עם מגירות ומקום לכלי כתיבה וכמובן צירים והכל, וחישבתי זוויות וצירים וסנטימטרים, וחבר שלי שראה את התכנון אמר יא, תביא לי, אני רוצה לבנות כזה. ואני אמרתי לו שלא, כי זה שלי, ואם הוא רוצה שיתכנן אחד כזה בעצמו. אבל הוא לא תכנן; למחרת בבוקר הוא פשוט צעד לבית הספר עם סטנדר שולחני מגניב, ואמר 'אבא שלי בונה דברים במחסן אז ביקשתי ממנו שיבנה איתי סטנדר'. ככה, בנונשלנט.

ואני הבנתי אז מה שהבנתי שוב רק כעבור עשרים שנה: הם לא מתלבטים כל הזמן, האנשים האלה שמגיעים לאנשהו. הם לא עסוקים רק בתיאוריות או במחשבות או בתכנונים אינסופיים. הם פועלים. קופצים למים, עושים צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, ומשתפרים ומחדדים ומבינים תוך כדי. פשוט צעד אחר צעד. כשהם כותבים ספר הם פשוט כותבים ספר. ואם הם מתכננים אותו, הם מתכננים אותו. לא מדברים עליו. מתכננים ואז כותבים אותו צעד אחר צעד. ואין להם עניין שהספר הראשון שלהם יהיה מושלם, כי תמיד אפשר ליצור עוד ספר, ואפשר לקפוץ למים ולהקים עסק ואם לא עובד לשפר תוך כדי תנועה, והסרטים שלהם לא מושלמים והמוזיקה לא מושלמת והפוליטיקה לא מושלמת אבל הם לא רק מהגגים כל הזמן, האנשים האלה שאני מקנא בהם כמו לא יודע מה, הם פשוט עושים.

כי התקדמות היא לא קפיצה. זה לא שמישהו קם בבוקר והנה הוא מצליח. לא, התקדמות היא באותן הדקות שיש לנו, שאר האנשים. לכולם יש את אותן 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. באותו הזמן. פשוט צעד אחר צעד, עד שמגיעים. ולפעמים אפילו לא יודעים שמגיעים, עד שמישהו צריך לפגוש אותך בגיל 40 בגן סאקר ולהגיד וואי, אני עוקב מרחוק, מאוד מרשים מה שאתה עושה. ואז אתה מבין את מה שלא הבנת לפני עשר שנים:

צעד אחר צעד. צעד אחר צעד. משימה אחר משימה, מטרה אחר מטרה, רק ככה מתקדמים.

___________
(אלה חלקים מתוך המייל ששלחתי לרשימת התפוצה שלי בשישי האחרון. רוצים גם? כאן מצטרפים: https://forms.gle/cNstbtoU5P8muzms6)

ממה אני מפחד

הכותרת של הפוסט הזה היא כותרת דרמטית, וזה מוזר, כי אני לא אוהב דרמה בחיים שלי. טוב לי שדברים נעים על מי מנוחות. טוב לי שאני יודע לאן אני הולך. הטיולים האהובים עלי הם אלה הרגועים; טבע מכאן, כבשים משם, קצת לישון, קצת לקרוא. אני חושב שיש עוד אנשים כמוני בעולם, אז זה לא כזה מיוחד, ולא על זה רציתי לכתוב לכם. כן רציתי לכתוב על זה שכתבתי את הכותרת הזו, והיא הלחיצה אותי קצת, ואמרתי לעצמי הו, זה דבר טוב, זה אומר שיש כאן משהו. תכתוב על זה, יהודה.

זה קצת מפחיד אותי, אז אני מספר:

אני לא כותב בסדנאות שלי.

יש לזה סיבה טובה. כשאני כותב אני מרוכז במשהו, וקשה לי למשב אחר כך; אני פשוט לא מרוכז במה שמקריאים. אז אני תמיד אומר את זה למשתתפים, וזה עובר, כי זה אכן תירוץ טוב. אבל השבוע נתתי לקבוצה בלוד (איזו קבוצה, יא אללה) תרגיל שאני קורא לו תרגיל עוגת השכבות. ובו, בתרגיל, אנחנו צריכים לבחור החלטה אחת משמעותית מהחיים שלנו ולפרק אותה רגשית, צעד אחר צעד, מול אדם אחר. זה לא תרגיל כתיבה 'טוב', זה תרגיל קשה, מתסכל. לא ברור איך יוצרים ממנו טקסט. המשתתפים כותבים ומתבאסים, ואני מתבאס איתם, כי זה בעצם לא תרגיל כתיבה, זה תרגיל יצירה. ובצורה מדוייקת יותר, זה תרגיל כנות. הוא מבקש מהם להתבונן בכנות בחיים שלהם, ואין דבר קשה מזה בעולם.

בכל אופן, יצא שהשבוע היינו קבוצה אי־זוגית, כך ששיקפתי למשתתפת אחת את עצמה ואחר כך, כשסיימנו, היא אמרה לי נו, תורך. ואני אמרתי מה תורי, והיא אמרה נו, תבחר החלטה, ואני חיפשתי החלטה בתוכי ופתאום נלחצתי מאוד מאוד. ובחרתי מין החלטה מאפנה שכזו, ההחלטה לצאת להיות עצמאי, שכבר כתבתי עליה המון, וגם אותה לא פירקתי רגשית עד הסוף במסווה של 'אני צריך ללכת לבדוק שהכל בסדר עם כולם', שזה אכן תירוץ טוב אבל אני ידעתי, בכנות גמורה, שאני בורח מעצמי. ולא ידעתי למה, כלומר, מה מפחיד אותי כל כך.

ואחר כך היה עוד רגע אתמול, שבו מרב הציעה לי להשתתף באיזה משחק עסקי שכזה שאמור ללמד אותי על היתרונות והחסרונות שלי כעסק, ואמרתי מיד 'לא', ואחר כך חשבתי לעצמי, אבל למה לא, זה רק משחק, אני לא באמת מרוויח או מפסיד. באמת רק משחק.

אבל אז הבנתי מה מפחיד אותי: לא ההפסד מפחיד אותי. לא החשש שמא ילקח ממני כסף או שמשהו יפגע. זה משהו אחר לחלוטין: אני מפחד להפסיד. להיות בעמדת הלוזר. זה מה שמפחיד אותי. אני מעדיף שלא לנסות לנצח, מחשש שמא אפסיד. זו גם הסיבה שאני לא שולח סיפורים לאף תחרות, כי אני מפחד שלא אזכה. שהסיפורים שלי לא יהיו מספיק טובים כדי לזכות. אני פשוט מפחד מזה. כאילו הזהות העצמית שלי בנויה על הכתיבה, ואם הכתיבה לא מספיק טובה, כאילו גם אני לא מספיק טוב.

ככה, באמת.

ואולי לכן אני מעדיף טיולים נינוחים, שאין בהם מקום ליפול, על פני הרפתקאות שעל שבעת הימים. בטיול נינוח אין איפה ליפול. בהרפתקאות יש.

אבל רגע, יש קאצ' לסיפור הזה. אני עושה עכשיו איזה קורס, ובקורס אני צריך כל הזמן לכתוב על החוזקות והחולשות והמטרות שלי כעסק. ואני כתבתי שם דברים כמו 'אני יודע לכתוב' וכמו 'אני יודע ללמד בהומור', וחשבתי שדי בכך, בהעמדת הפנים העסקית הזו. ואני אומר העמדת פנים לא כי זה לא נכון, אלא כי זה לא 'אני', זה 'העסק', כמו אני מתחבא מאחורי מותג עם שם בדוי. בכל אופן, כתבתי וחשבתי שדי בכך. ואז הגיבו לי כמה מהמשתתפות האחרות בקורס, והן אמרו לא, אתה טועה. כלומר, זה לא הכתיבה או המקצועיות או וואטאבר. זה דברים כמו כנות ואנושיות ועוד דברים שאני מתבייש להגיד לכם עכשיו (אולי מפחד זו המילה הנכונה) כי כמה אפשר לדבר על היתרונות של עצמי. והן אמרו, אתה חושב שאתה מלמד כתיבה ודי בכך, אבל בעצם אתה מלמד אנשים לצאת לאור ולהביע את עצמם כפי שהם. זה עניין, אתה יודע? ככה הן אמרו.

זה לא פוסט עלי. כלומר זה כן, אבל אני לא כל כך מעניין. זה פוסט על זה שאחד הפחדים הכי גדולים שיש הוא הפחד להיחשף. הפחד ליפול. להיכשל מול אחרים. הפחד מלהיות אנושי. וזה פוסט על זה שלפעמים אנחנו חושבים שלהיות אנושי ולדבר בכנות ולהיכשל מדי פעם זו חולשה שצריך לתקן (באובייקטיביות ומקצועיות ומיתוג), אבל החולשה האנושית הזו היא בעצם זה הדבר הכי גדול שיש בנו, וצריך לתת לה מקום ולהוציא אותה אל האור.

הלוואי שאני אדע גם להפנים את הקאצ' הזה.

אני מאוד מובך עכשיו. מאוד. אז אני שולח מהר כדי לא להתחרט. תודה שאתם מקשיבים ומקשיבות שם, מעבר למסכים.

(את הפוסט הזה שלחתי, כפי שהוא, ברשימת התפוצה שלי לפני שבוע. אם את או אתה רוצים להצטרף אליה, אני אשמח ממש. כאן נרשמים)

הסדנה שלא נפתחה

לפני חודש הייתה אמורה להיפתח סדנה בתל אביב. שבוע לפני פתיחת הסדנה כבר הבנתי שאין מספיק נרשמים. שלחתי הודעה לאלה שכן נרשמו, דחיתי את הפגישה בשבוע, אבל שום דבר לא עזר, וכמה ימים לפני שהסדנה הייתה אמורה להפתח, היא בוטלה. ביום שהסדנה הייתה אמורה להיפתח ישבתי בבית וניסיתי להבין איפה טעיתי ולמה.

זה מפרק, הדברים הקטנים האלה. סדנה שלא נפתחת, מוצר שלא מצליח להמכר. צריך לקחת את זה בפרופורציות, כן? ובכל זאת, כשכל הפרנסה שלך נשענת על זה, זה קשה.

אני כותב את זה כי יכול להיות שראיתם את הפרסום. אני כותב את זה כי אם מסתכלים בפייסבוק רואים רק את הפרסומים האלה: הסדנאות שיפתחו תכף, הקורסים, הלקוחות שמזמינים פגישות. לא רואים את הביטולים, לא רואים את הסדנאות שלא הצליחו להמריא. לא רואים את ההוצאות. ככה זה רשתות חברתיות. כל אחד בוחר מה להראות, וגם אני בוחר להראות הצלחה, כי ככה זה.

יום אחרי שהסדנה לא נפתחה, מרב (אשתי) שאלה אותי למה אני לא פותח סדנה בלוד. בטוח יהיו שם אנשים שירצו, היא אמרה. לא חשבתי על זה אף פעם, זו האמת, אבל ניסיתי, למה לא. הפרחתי בלון ניסוי: שאלתי בפייסבוק מי רוצה סדנה בלוד ושמתי טופס גוגל, להשאיר פרטים.

בתוך 24 שעות נרשמו חמישים איש.

הסדנה נפתחה אתמול. היא מלאה לחלוטין (15 איש). היה מפגש ראשוני, מרגש (כמו כל מפגש, בטח מפגש ראשון). היו אנשים חמודים שכותבים נפלא, היו יופי של דיונים. הכל היה, בפשטות, כמו שצריך להיות.

גם את זה אני כותב כאן. קודם כל כדי לספר לכם שצריך לדעת עם מי להתחתן, ושנית, כדי להגיד שלפעמים צריך כישלון כדי להפנות את המבט לכיוון הנכון. שהרבה פעמים אני ממשיך בדרך שמוכרת לי, כי היא מוכרת לי, שיש המון הזדמנויות בצד שרק מחכות שנשים לב, ולפעמים צריך כישלון כדי לנצל את ההזדמנויות האלה.

(פגשתי בשבת אדם יקר שפוטר בגיל חמישים ומשהו מהעבודה שלו, והחליט ללכת לעבוד בדברים שהוא עושה להנאתו: לנגן, לטייל, לספר סיפורים. אם הייתי מפוטר בגיל חמישים ומשהו מעבודה של שלושים שנה הייתי מדוכא להחריד, אבל הוא אמר – תחשוב מה זה, ככה הוא אמר, יכולתי להעביר את כל החיים בלי לעבוד במה שאני אוהב לעשות, רק כי לא הייתה לי סיבה מספיק טובה לעזוב! איזה מזל שפוטרתי.

וזה נכון).

המחיר הגדול של העצמאיים

זו שעת צהריים ואני רוצה להגיד לכם שהמחיר הגדול של העצמאים, לפחות מסוג מסוים שהולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, הוא לא המילואים ולא שאין ימי מחלה או חופשה ולא המיסים ולא כלום. המחיר הגדול הוא הבדידות. שעות מול המחשב. לשבת, לכתוב, לעבור על כל מערכות הדיוור הקיימות במשק, לקום למטבח, לשתות תה, לחזור. להתיישב למחשב. בדידות מהסוג הכי מוזר שיש בעולם. לא בקטע שאין עם מי לדבר לעומק או לחלוק את החיים. בדידות סתם, בדידות מפגרת: אין למי להראות בדיחות ששלחו לך בוואטסאפ. אין למי להפריע עם מוזיקה משנות השישים. אין איזה אדם שאתם סובלים במידה סבירה שאפשר לראות אותו במטבחון ולהגיד לו 'היי, מה העניינים. מנקים, אה? פסח'. לא, איזה. במקום זה אני מחליף בדיחות עם נציגי שירות לקוחות ומתקשר לרואה החשבון שלי כדי לדבר איתו על פוליטיקה. ואני לא סובל לדבר על פוליטיקה, רק שתבינו.

בבלוג של ליאור פרנקל מישהי כתבה לפני כמה ימים על 'המחיר הגדול שבלהיות עצמאי שאף אחד לא מדבר עליו' וזה נכון, אף אחד לא מדבר עליו כי אין לו עם מי. כלומר יש לו. בטח שיש. הוא קובע לקפה עם חבר בעזריאלי ומספר הכל. אבל למי יש כח לקפה עכשיו, בחייך. זה לא מה שצריך. קפה אפשר תמיד, אפילו שעתיים לשבת לקפה באמצע יום עבודה. אבל זה לא זה. מה שצריך הוא איזה קול אנושי שיגיד 'אה גזבר, מה קורה, תגיד, הכנת כבר קובץ?' ומישהו אחר, גזבר, נניח, שיגיד 'שטויות אחי, יהיה מוכן עד סוף היום' וזהו, בעצם. משהו שהוא לא בוס ולא לקוח ולא בת זוג (מושלמת, כפרה עליה) אלא סתם, חבר סתמי לעבודה שישכח ביום שתעזוב את העבודה. אנשים שיהוו את רעש הרקע של החיים בזמן שאנחנו חולפים על פניהם, זה הכל.

סיפורים לגבירים

לפני משהו כמו חודש קיבלתי מייל מיהודי בשם משה גוטמן ששאל אם אני זמין במייל. גוטמן, למי שלא מכיר, הוא סופר חרדי שכותב בעיתונים חרדיים להחריד, כמו 'יתד נאמן' ו'המודיע', ואנחנו כבר זמן מה בקשרי ידידות ועסקים כאלה ואחרים. בכל אופן, לא הייתי זמין אבל אמרתי 'כן' כי, בכל זאת, חבר.

מפה לשם הסתבר שהיהודי צריך להוציא כתבה למוסף העסקים של 'המודיע' על כתיבה עסקית, וכיון שאני מנחה סדנאות ומעביר הרצאות בנושא הוא שאל אם יש לי כמה טיפים או דברים להוסיף לו לכתבה. אמרתי כן, יודע מה, כן, שלחתי לו כמה דפי סיכום וגם קישור לקטגוריה המיועדת בבלוג שלי, ושכחתי מזה לחלוטין.

בקיצור, לפני שבוע וחצי הכתבה התפרסה, ומאז המייל שלי מוצף בהודעות מחרדים ששואלים האם אני 'מנחה הסדנאות יהודה גזבר' ואם כן, איך אפשר להשיג אותי. זה ממש נחמד ובאופן כללי מרגיש קהל יעד חדש וכיפי, אבל יש להם קודים חברתיים שאני לא בטוח לגביהם כל כך. כך, למשל, חשבתי שהשיא היה כשמישהו התקשר ושאל אם אני מעביר שיחות לחסידי צאנז (בדווקא!), אבל השיא היה ביום שישי, כששנייה לפני שבת התקשר אלי מישהו ושאל אם הוא מדבר עם רֶב יהודה גזבר.

כן, אמרתי.
שולם עליכם, הוא לחש לתוך השפופרת.
עליכם, אמרתי חזרה. למה אתה לוחש.
אני מפלאפון של חבר, הוא לחש חזרה. לא שזה מסביר.
כן, איך אני יכול לעזור, אמרתי בעודי מקפץ בין הכיריים לשעוני השבת.
היה כתוב עליך בעיתון שאתה כותב סיפורים, הוא אמר. זה נכון?
כן, אמרתי.
יופי, הוא אמר. אני צריך מישהו כזה אבל בעל פה. כלומר אני לא צריך לכתוב את הסיפורים, אני צריך לספר אותם בפגישות מול אנשים.
אני לא מומחה לעמידה מול קהל, אמרתי. אתה צריך מומחה בשביל זה.
לא הבנת, הוא אמר (עדיין לוחש), אני עובד עם ישיבות וגמ"חים. אני צריך לעמוד מול גבירים ולספר להם סיפורים כדי שיפתחו את הכיס. אתה יודע לכתוב סיפורים כאלה?

___
(מנצל את הבמה להזמין אתכם לקבוצות שלי: לכתוב בקבוצהלכתוב שיווקית)

יום הולדת שמח לנו!

יום הולדת שנתיים לעסק שלי, לכתוב, ושנה ליציאה לעצמאות באופן מלא. הנה כמה דברים שלמדתי על החיים כעצמאי במהלך השנתיים האלה. מזל טוב לנו 

א.
לעשות את מה שאתה אוהב זה לא אומר שאתה עושה את מה שאתה אוהב *כל היום*. בסוף בסוף, השגרה נותרת שגרה. מורכבת מרגעים של כשלון, של הצלחה ושל שעמום. רק התשוקה לעבוד היא זו שמשתנה. היא ותחושת הסיפוק. וגם, טוב, הרגעים שבהם כל הדברים מתחברים ולרגע מתרחש קסם. מי שמיומן במלאכתו ונהנה ממנה יודע על מה אני מדבר.

ב.
להיות שכיר (לפחות אצלי) זה היה קצת מעבר לביטחון כלכלי. יש משהו בצורה שבה מסתכלים על העולם שמשתנה לחלוטין במעבר לעצמאות. בתור שכיר, העולם נראה מאוד מסודר, מאוד אחיד, עם דרכי התקדמות די ברורות (לרוב) וגם משכורת ידועה. בתור עצמאי, העולם נראה לי פתאום כמו כר אינסופי של אפשרויות מגניבות. אפשר ליזום, להוביל, לסגת אחורה, לעשות מה שרוצים, בעצם.

(ברור שאפשר ואף רצוי ליזום כשכיר. ועדיין, רק על עצמי לדבר ידעתי)

ג.
זה – הסעיף הקודם – שינה אותי בהמון צורות. העיקרית שבהן, אני חושב, היא הביטחון העצמי. מעין ידיעה שקטה שאני תלוי בעצמי, שאני אדון לגורלי, שאני לא צריך לעשות פוזות או להתחנף או להשוויץ. שהכל בסדר.

ד.
כסף. כסף. כסף. בתור שכיר לא התעסקתי בו כמעט. בתור עצמאי אני מתעסק בו כל יום. זה הציק לי בהתחלה, אחר כך הבנתי שלהפך, יש בזה משהו נכון. שעסק הוא לא עסק בלי להרוויח. שאם אני רוצה להגשים את החלומות שלי, אני חייב לא להשאיר אותם בגדר חלומות. זה חייב להיות קשור בכסף. כסף הוא דבר טוב.

ה.
לעצמאים יש נטייה לעבוד כל היום, דווקא כי אין זמן מוגדר לעבוד בו. אני די גרוע בזה (מודה), אבל אחר כך הבנתי שהעצמאות גם מאפשרת לי להקצות זמן למה שחשוב לי. עשיתי לי סדר עדיפויות, ובכל פעם ששני דברים מתנגשים, אני מתעדף את הזמן שלי לפי מה שחשוב לי יותר: משפחה, חברים, הגשמה עצמית, רק אחר כך בא העסק.

ו.
העסק שלי רוצה כסף. אני רוצה ביטחון כלכלי, ולשבת לכתוב, להתעסק בספרות, ללמד אנשים. זה לא אותו הדבר. לפעמים כשמגיעה הצעה שווה מתחומים משיקים, אני שואל את עצמי אם העסק או אני רוצים אותה, ואם זה העסק, האם אני – יהודה – בסדר עם זה.

ז.
לקוחות. אני באיזושהי התמודדות תמידית מול הלקוחות שלי, שהם בעצם אנשים, שהם בעצם אורי ועמית ושירה, ולא רק ארנק עם כסף. זה גם משפיע על הצורה שבה אני מכבד אותם, את הזמן שלהם וכו'. בלי קשר, יש משהו משמעותי בהבנה שאנשים מוציאים את הכסף שלהם על משהו שאני יכול להציע להם. כלומר שאני חשוב לעולם באיזושהי צורה. ברגעי משבר – ויש לא מעט כאלה – אני חושב על זה.

ח.
רגעי משבר. יש בלי סוף. התחלתי פשוט להתייחס אליהם בתור משהו שיבוא וילך. בכל רגע משבר אני עוצר לרגע ומתבונן בו, במה שהוא יכול ללמד אותי, בצעד הבא שלי. אני יודע שיש איזו גישה בעולם של 'לתת לצער מקום'. זה לא אני. אני צריך לקום ולעשות משהו, אחרת למה אני עושה את הכל מלכתחילה.

ט.
קל לברוח לתפקיד. גם של מנחה, גם של מומחה. העבודה גם דורשת המון משאבים נפשיים. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שבבסיס אני כותב, לא רק מדבר על כתיבה. כותב ממש. שאני צריך להיות בעמדת הקשבה ולמידה לא פחות מהתלמידים שלי.

י.
העתיד. התכנון קדימה. המחשבה מה יהיה עוד שנה ועוד חמש שנים. הצבת המטרות, הקצאת המשאבים, ההליכה לשם. בתור שכיר לא הסתכלתי בכלל על 'מה אני רוצה שיהיה בעולם', גם לא על 'איך אני לוקח אחריות על החיים שלי'. וכשזה מצליח (בלי עין הרע) אני חושב שאני לא מכיר תחושה דומה לזה. זה מדהים.

יא.
אולי הכי חשוב. אני מוקף ביומיום בהמון אנשים שתומכים בי, שעוזרים, שאפשר להתייעץ איתם או להיתמך בהם. המרכזיים הם כמובן מרב, אור (החבר) וידידיה (האח), אבל יש עוד עשרות, מאות ואלפים. אין לי מספיק מילים כדי להודות על זה, אבל כל משתתף מרוצה וכל מחמאה וכל הודעה בפרטי מתיישבת על הלב ונשמרת לעד. תודה, ממש ממש.

תודה שקראתם. תודה שאתם כאן.

תודה. זו הייתה חתיכת שבוע.

כבר יום וחצי שכואב לי הראש. קמתי בצאלים וכאב לי הראש. התפללתי וכאב לי הראש. אכלתי ארוחת בוקר וכאב לי הראש. הלכתי לטנקים וכאב לי הראש. שתיתי מים, אכלתי, אפילו התעפצתי לי באוטובוס מאופקים לבאר שבע ("אתה מילואים?" אמר לי הנהג, "מילואים זה בלי כסף", ואחר כך בבאר שבע הוא אמר "אם אתה רוצה להמשיך לישון זה עוד שלשה שקלים") וכאב לי הראש.

התבאסתי שכאב לי הראש. קיללתי את המילואים האלה, את החום, את התרגולות. קיללתי את הג'נטקס שלא התלבשה לי כמו שצריך, את השכפצ שהיה רטוב מזיעה, את הניסיון לישון שלא עלה יפה. העברתי את היום וחצי האחרונים במין בעסה כללית שכזו בתוך החול האינסופי והבטון של צאלים.

בארוחת הבוקר מישהו שאל אותי במה אני עובד. אני כותב, אמרתי. ומעביר סדנאות כתיבה. והולך טוב? הוא שאל, וגם שאל – מי הולך לסדנאות כתיבה? ואני אמרתי 'בני אדם', כי בתכל'ס אין איזשהו מכנה משותף למגיעים לסדנאות כתיבה. יש מכל הסוגים ומכל המינים. ואחר כך הלכתי לתרגל מה עושים כשיש שריפה במנוע ואיפה מניחים את המאריך חש"ן ושכחתי מזה עד שמישהו אחר מהפלוגה אמר 'ראיתי שהולך לך טוב עם הסדנאות, נכון?' ואני אמרתי כן, ברוך השם.

ועכשיו, אחרי הסדנה החד פעמית בירושלים ואחרי המרתון בתל אביב שהיה ביום שני, זה הכה בי שוב. שתיהן היו מלאות עד אפס מקום, ממש כך, וכמעט לא שמתי לזה לב. אני רוצה להגיד שלפעמים דברים קורים והם כל כך מסביבנו עד שאנחנו לא שמים לב לעצור ולהגיד עליהם 'תודה, זה לא מובן מאליו'.

אז הנה: זה לא מובן מאליו שאתם קוראים אותי. זה לא מובן מאליו שאנשים שמחים לבוא לסדנאות. זה לא מובן מאליו שטוב להם בסדנאות. זה לא מובן מאליו שאנשים נרשמים שוב ושוב, שאני מצליח להתפרנס ממה שאני אוהב. זה לא מובן מאליו שהמשפחה שלי תומכת בי, שמרב תומכת, שהחברים מעודדים ועוזרים. שום דבר בתוך הסיפור הזה לא ברור.

אני כל כך רגיל לזה עד שכאב ראש סתמי – איזה צוואר חצי תפוס – גורם לי לבאסה. אבל זה סתם. זו טעות. כאבי ראש יש לכולם, אבל לא כולם זוכים לעבוד בעבודה שהם אוהבים. שום דבר פה לא רגיל, וזה ממש לא מובן מאליו. וזהו, רציתי להגיד לכם שאתם פלא. כל אחד ואחת מכם. תודה על זה.

ואם בא לכם לראות את הפתיחה למרתון הכתיבה, אז הנה זה כאן.

 

איך מתמודדים עם הירידה בחשיפה של פייסבוק

היי.

טוב, תראו, זה הנושא החם כרגע. צפריר כתב על זה, וגם מיטל צ'סנר, וגם יונית צוק, וגם (שני המעולים) אורי קול ומעיין אלכסנדר, ואני מניח שעוד מליארד אנשים שלא נחשפתי אליהם עד כה (אם כתבתם גם, תכתבו לי בתגובות ואוסיף קישור!), וכל אחד נותן את הטיפים שלו לבעיה הגדולה של המפרסמים בפייסבוק. וכשאני כותב 'מפרסמים', אני מתכוון גם לאנשים שהם לא בהכרח מפרסמים עסק, אלא גם לאנשים כמוני, שמחפשים קהל ורוצים שאנשים יקראו את מה שהם כותבים – גם בחינם ובלי לקנות כלום.

אבל הפייסבוק צמצם חשיפה.קרא/י עוד «

איך מתמודדים עם כשלונות

א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.

קרא/י עוד «

ללכת על החבל שבין השמיים והארץ

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.

קרא/י עוד «