האירוניה של פו הדב

נכתבו אלף ואחד מאמרים בנושא הביוגרפי ועוד אלף ואחד מאמרים בנושא הלא ביוגרפי, אבל אני רוצה לדבר על אחד המאפיינים של פו הדב שבעיני הוא לא מדובר מספיק, וזו האירוניה שלו.

כשאנחנו אומרים 'אירוניה' בהקשר הספרותי אנחנו בדרך כלל מתכוונים לסיטואציה שאפשר לקרוא בשני אופנים. הדוגמה הקלאסית היא כמובן אדיפוס המלך שמחפש בנרות את האשם בגורלה של תבי ואז מגלה שזה הוא עצמו, אבל אני אוהב להדגים את זה על רומיאו ויוליה, שזו טרגדיה קשה ובה בעת קומדיה נהדרת.

פו הדב, בהקשר הזה, הוא ספר אירוני להפליא. זאת אומרת, הוא ספר ילדים. הוא בוודאי ספר ילדים. כל כולו, למין ההקדמה, דרך היער ועד הליכתו של כריסטופר רובין לבית הספר, מעידה עליו שהוא ספר ילדים. כמו כל ספר ילדים טוב, הוא ספר שמיועד גם למבוגרים, אבל בניגוד לספרי ילדים 'רגילים', שבהם יש מדי פעם קריצות אל המבוגרים (באמצעות איורים, או אפיזודות ייעודיות), פו הדב מכיל בתוכו את המתח הזה לכל האורך. הנה, למשל, סצנה קטנה ונהדרת במשתה לכבודו של פו, בסיום הספר הראשון.

103820716_959833417793680_6427836925697292220_n

(התרגום של דן מישר. הטוב מהתרגומים בעברית, בעיני).

יש פה שני אירועים, ששניהם מכילים אירוניה. ילדים לא יזהו שינשוף מציק כאן לכריסטופר רובין, אבל מבוגרים יקראו את ה'כמעט אירעה' ואת ה'אינו מכיר' ויגחכו לעצמם. במקרה השני זה יותר בולט, כי ילדים קטנים לא ישימו לב אבל ילדים גדולים יותר יקראו, ישימו לב מה גרם לרו להשתנק, ויצחקו.

היכולת של פו הדב להלך על שני הצדדים, כלומר לספר סיפור שהוא מאוד מאוד ציני, מצד אחד, ובמקביל הוא תמים ושובה לב, בעצם מאפשרת לקרוא אותו פעמיים ושלש. זה נכון גם ברמת האפיזודות, אבל גם ברמת הדמויות. פו הדב גם תמים מאוד, אבל גם חכם. איה גם שחצן וגם צנוע. ינשוף חכם ודביל. וכן הלאה. שימו לב, למשל, לסצנה הנהדרת הזו שבה איה חושבת שהמסיבה שכולם חוגגים היא בשבילו, אבל אין לו מושג למה. זה שחצני ברמה בלתי נסבלת, אבל גם נוגע ללב. ילדים יקראו ויצחקו כי 'המסיבה בכלל לא של איה', ומבוגרים יזהו את המיקוד העצמי של איה ואת ההערות הקטנות, וזה מה שיצחיק.

103935465_959833534460335_5732319360938302272_n

במובן הזה, פו הדב דומה מאוד לנסיכה הקסומה (הספר). שניהם מספרים סיפור לילדים שעובד לחלוטין כסיפור לילדים, אבל בו זמנית מספר פארודיה על הסיפור – למבוגרים. אז נכון, פו הדב הוא הספר הכי תמים ומתוק בעולם, אבל הוא גם אחד הספרים הציניים ביותר. לכן (בין היתר) הוא נהדר.

ולסיום, תראו את הקטע היפה הזה:

103964021_959833647793657_3108542248567134147_n

זה קטע מפורסם לאללה. חיים שפירא (שהרס את הספר לאלפי בני אדם) מצטט אותו בתור מופת של תמימות ופילוסופיית חיים של הכאן והעכשיו, אבל ברור (בזכות ה'כובד ראש') שא.א.מילן צוחק על חשבונו של פו באותה הנשימה שבה הוא מלא כלפיו סימפתיה. איזה קלאס.

מה דעתכם? מה חיבבתם בפו הדב?
___
(בעוד שבועיים מתחילה סדנת כתיבת סיפורים מקוונת שלי. ששה מפגשים ממוקדים על כתיבת סיפורים. אם הפוסט עשה לכם חשק, הנה קישור לפרטים והרשמה:
https://app.icount.co.il/m/ab800 )

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s