כמו סצנות אקשן בסרטים, כתיבת מכות – דו קרב, או קרב אגרופים, ואפילו 'סתם' סצנת אלימות ברחוב צדדי – היא, באופן אירוני, אחד הדברים הקשים יותר לכתיבה (לפחות ברובד הטקסט. כלומר ברור שיותר קשה לכתוב סדרה עם עשרות קוי עלילה ודמויות ותמות, אבל הקושי שם נמצא מאחורי המילים, לא בהן). היא מחייבת את הכותב לשים לב לזמן ולמרחב, למקצב המשפטים שלו, ובעיקר ללב ליבו של הסיפור: היכולת לייצג תנועה במילים.
אני לא מכיר הרבה כותבים שמצליחים לעשות את זה היטב. מטבע הדברים, כותבי 'אקשן' מנוסים בזה יותר, אבל גם הם נופלים במוקשים הקלאסיים: קשה לכתוב פיזיות מבלי ליפול לקיטש או להשטחה. קשה לכתוב תנועה של שני גופים במרחב כך שיהיה ברור מה בעצם קרה, אבל במקביל לא לעכב בתיאורים את ההתרחשות המהירה.
סופרים מסויימים (לי צ'יילד אהובי, למשל, וגם הרלן קובן) אוהבים להניח את הדמויות במרחב, כלומר לתת שנייה של השהייה לפני הקרב, שנייה שמאפשרת להם לתאר היטב את המשתתפים ואת המרחב, 'לבנות אותו', כדי שאפשר יהיה לנוע אחר כך בתוכו. סופרים אחרים מנסים לשלב את התיאורים עם התנועה, וסופרים אחרים מוותרים לחלוטין על התיאורים, ומקווים שהקורא ישלים לבדו את שחסר לו.
גם מקצב המשפטים משמעותי כאן: מקצב מהיר לא מאפשר הרבה מרחב לכותב, אבל הוא הכרחי כדי להרגיש את המהירות של התנועה. מי שמתקשה עם זה, משתמש בקפיצות זמן כדי להמחיש שהתרחשה תנועה בין לבין. אחרים משתמשים בדיאלוגים כדי לייצר תחושת ממשות ואיפוס לזמן (כי אנחנו בעצם קוראים בדיוק את אותם המילים שנאמרות בסיפור, באותו הקצב). אלה פתרונות יפים, אבל הם עוקפים את הבעיה, לא פותרים אותה.
איזה סופר או סופרת כותבים היטב מכות או אקשן? ספרו לי בתגובות.
____
(הרשמה לסדנת כתיבת סיפורים – כאן: https://forms.gle/f93CNMCYAe7VTcVv5 )
yehudagizbar.com 