חמישים שנה לפטירתו של עגנון

א.
אני אוהב את עגנון. ממש ממש אוהב את עגנון. למה אני מספר לכם את זה, כי היום חמישים שנה לפטירתו של עגנון. ועגנון היה סופר יהודי שכזה, היה לו סטנדר שעליו הוא היה כותב וארון ספרים מלא ספרים, ולפעמים היו באים אנשים לבקר אותו ולא היה לו כח אליהם ובכל זאת הוא היה מקבל אותם, והוא היה קצת קמצן (חסכן, היו אומרים עליו בגליציה) וקצת מלא הכרה עצמית וכמדומני שהמונח 'יהודי' הולם אותו נאמנה. סופר יהודי שכזה, נו מה.

ואני ממש אוהב אותו. פעם לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל. כשלמדנו אותו לבגרות הרגשתי כאילו אין עם מי לדבר שם, מאחורי המילים, ונכון שמי שקרא עגנון היה נחשב משכיל ולכן החזקתי עותק שלו ליד המיטה בפנימיה שבה למדתי אבל בחיי שלא הצלחתי לעבור את העמוד השני. החזקתי סתם, כדי שאנשים יראו שאני קורא עגנון, למרות שלא קראתי, בעצם.

אבל גדלתי מאז, והספקתי לקרוא בחיי כמה וכמה ספרים שלו, את חלקם אפילו פעם שנייה ושלישית. אפילו הדרכתי בבית עגנון איזה שנתיים, ולכן אני רוצה להגיד לכם משהו על עגנון.

ב.
יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת ופיאות. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, לכאורה יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, כשה מה שעשה על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם. אולי נעזוב הכל ונלך לרקוד.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם וגם אלוהים ימשיך כמנהגו, שהרי הוא לא השתרבב לסיפור הזה בכלל.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף ולא בוער באש.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו, שמסתכל על הבחור בן השמונה עשרה בחיוך (במקרה הטוב) ואומר נו, שוין, יעבור לו.

ג.
אבל עגנון, כך נראה לי, זה היופי שלו וזו הגדולה שלו; עגנון הוא לא שם ולא שם. או, אם תרצו, הוא גם שם וגם שם. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, ובו זמנית הוא מתלהב ומתגעגע, ולומד ומתפלל ומה לא.

מה זה אומר, זה אומר שכשעגנון מצטט את הגמרא או את חז"ל או מדרשים או תנ"ך או כל הדברים האלה הוא לא מצטט אותה מתוך התרפקות קיטשית ולא מצטט אותה כי זו השפה שלו ולא מצטט אותה כדי להוציא אותה מהקשרה, אלא גם וגם. כלומר גם מתוך אמונה תמימה, אבל גם מתוך איזה היכרות מפוכחת בזה שיש משהו פתטי באמונה תמימה.

ומה עוד זה אומר, שעגנון לא מורד באותו עולם גליציאני ממנו בא, והוא לא מטיל רפש בבית המדרש או ביהודים של בית הכנסת או בקהילות מהן יצא, אבל גם לא מסתכל עליהם באותה האדרה (שהרב סבתו, למשל, מסתכל בה על העבר) או בקיטשיות. הוא מתגעגע, אבל הוא גם מפוכח. הוא ביקורתי אבל גם חומל, מסתלבט גם על פזמוני, גדול המשוררים של העלייה השנייה, וגם על ר' גרונם יקום־פורקן, מנהיג היישוב הישן.

טיפה הומור מפוכח, טיפה מרירות גליציאנית, שפה של חז"ל שמתארת עולמות חדשים, קצת פאתוס של היישוב החדש ואפעס אירוניה של סעודה שלישית בשטיבל. סופר יהודי, הרי אמרתי, וגם דרך נהדרת להביט על העולם. חמישים שנה לפטירתו. אני אוהב אותו כל כך.