הפגישה עם האור (50 לפטירתה של לאה גולדברג)

א.
אני זוכר פעם אחת. הייתי בצבא. איך שנאתי להיות בצבא. שנאתי את המפקדים ואת המדים ואת השמירות ואת הריצות ואת כאבי הברכיים ואת העדר המשמעות לכל פעולה ואת הזמן, שהזמן שנלקח ממני והלך למישהו אחר. אחר כך הלכתי ללמוד קצת בישיבה. בישיבה נחה עלי איזו רוח מדוכדכת שכזו, צינית, מרירה. פגועה, במידת מה. אני זוכר שאחרי שהכל הסתיים אמרתי חלאס, אני לא יכול יותר, ויצאתי לטייל בשביל ישראל. אני זוכר שירד גשם. אני זוכר את הגשם הזה פוסק. אותי, עומד נוטף עם מעיל גשם מאולתר, משקית זבל שחורה עם חורים לידיים, וכוס קפה שחור חמה ביד. אני זוכר איך בוססתי בבוץ של נחל דישון והאוויר היה צלול עד להדהים, והיה לי טוב. ממש רגע קצר של טוב.

ולא האמנתי לזה. אמרתי, איך יכול להיות שטוב. איך יכול להיות שככה, העולם? נאחזתי, כמו תינוקת שמתקשה לעזוב את הידיים. נאחזתי בקשיים, בחשיבה, במצור ובמצוק. אמרתי, זה סתם כוזב, הצלילות הזו. האור. הכל שקר. וביקשתי לחזור למרירות, לציניות הכובשת, אבל לא יכולתי כבר.

לאה גולדברג כתבה את זה יפה.

"וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר.
וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד.
וּפָנָה לַלֵּילוֹת וְאֵין דֶּרֶך לַחְזֹר
וְנִכְנַע לַשִּׂמְחָה הַכּוֹבֶשֶׁת."

זה מדוייק ברמות שלא להאמין, הבית הזה. אישה יוצאת מפתח ביתה ופתאום שורה עליה רוח טובה. והיא אומרת לא יתכן. במילים קצרות, פשוטות, מדייקת לאה את הדיסוננס הזה, הצרימה, הפחד שאולי כל הטוב הזה מסתיר מאחורי רע, ואת הצורה בה הוא מפחיד, מכביד על הלב, אבל גם את הצורה שבה אין יותר מה לעשות ואנחנו 'נכנעים' לשמחה. איזה אוקסימורון נהדר, להכנע לשמחה. כמו הסיפור של ר' נחמן על האיש העצוב שאנשים סוחפים אותו לרקוד וכבר אין לו ברירה, הוא רוקד.

ב.
באחד המשפטים היפים ב'בית החלומות של אן', הספר החמישי בסדרת הספרים של 'האסופית', אומרת אן לדיאנה לפני חתונתה כי 'האלים אינם אוהבים לראות בני תמותה מאושרים כל כך'. זה משפט נהדר, כי הוא נושא בתוכו את הפחד הזה, התמידי, מפני האושר השלם. לא החשש שהאושר יבוא, הו, לא; החשש שהאושר יעלם. והפחד הזה בעצמו הורס קצת, תמידית, את האושר המוחלט הזה. בכך הוא פוגם באושר עצמו, הופך אותו ל'לא מושלם', ומאפשר לבני האדם לשאת אותו.

בשיר אחר אומרת לאה גולדברג:

אֵיכָה תָּכִיל עֵינִי הָאוֹר?
יָדַי רָפוֹת, יָדַי הוֹזוֹת –
אֵיכָה אֶשָּא וְלֹא אֶשְבּוֹר
שִׂמְחָה כָּזֹאת, בְּרָכָה כָּזֹאת?

לאה גולדברג מפחדת מהאושר, או מפחדת מהשמחה. ובצדק היא מפחדת, מי מאיתנו לא היה מפחד? לכאב יש סקסאפיל: הוא מאפשר לנו להיות פגיעים, אנחנו יכולים להיות נזקקים, ראויים לרחמים, מצודדים (במפתיע). אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו, בלי המאמץ התמידי הזה של נשיאת השלמות על הכתפיים. אבל להיות מאושרת? יש בזה משהו מפחיד, מפני שהאושר הזה יכול להישבר כל הזמן.

ובכל זאת, היא מאושרת.

ג.
זה מדהים, אתם יודעים? אני קורא את המילים האלה בפעם האלף. הגשם חלף. אישה יוצאת לשדה לנשום אוויר, ומשהו בה נרגע, מתרווח, מאושר. המילים האלו מודפסות על גבי תיקים, מופיעות כתמונות באינסטגרם, מולחנות, מושרות, הן ציטוט מודפס על קיר וחלק משיר בדף מקורות. אני קורא את המילים האלה אחרי שהייתי אמור להיות שבע מהן עד לזרא, ובכל זאת אני קורא אותן בקול וצמרמורת שוטפת אותי מקודקוד ועד גו. עזבו את ההקשר. רק המילים.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אין מילים יפות שכאלה בשירה העברית כולה. אפשר לבכות מרוב שהן יפות. תודה, לאה גולדברג. לפני חמישים שנה, בדיוק, נפטרת, אבל איזה מילים יפות השארת אחרייך.

_____
(נותרו מקומות בסדנאות בירושלים. פרטים אצלי)

4 מחשבות על “הפגישה עם האור (50 לפטירתה של לאה גולדברג)

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s