אבל מה יש מאחורי העלילה?

אחד הדברים שמרצים לסטוריטלינג לא מספרים לכם הוא שסיפורים הם לא מה שהם נראים מבחוץ. אני מתכוון לזה שכשאנחנו מדברים על סיפורים אנחנו מדברים בעיקר על עלילה (למשל, 'סיפורי התבגרות', 'סיפור מסע', 'סיפור סינדרלה' – כולם תיאורים של עלילות), על הנושאים שבהם הסיפור עוסק או על הדמויות שבסיפור. אפילו כשאנחנו כותבים סיפור על עסק, אנחנו מתעסקים הרבה בשאלת 'מה הסיפור הזה אומר על המוצר שלי'. וזה הגיוני, כי זו הצורה בה סיפור נראה מבחוץ. אלה דברים שאנחנו לומדים בשיעורי ספרות, ובסוף, התבנית העלילתית מצליחה לייצר איזשהו סיפור. זה נראה טוב. אתם מרוצים. אבל זה לא זה.

תחשבו על זה אחרת. תחשבו שאתם באים לבקר חבר בבית. בית שהוא גר בו, שאתם רואים אותו מבחוץ מדי יום בדרך לעבודה, אבל כשאתם נכנסים לבית אתם מגלים שהבית ריק. אין בו רהיטים, אין בו סממנים אישיים, אין לו אישיות, אין בו שום דבר. כלום כלום. זה נשמע מופרך, אני יודע, כי למה שאנשים יגורו בבית שאין בו כלום? התחושה הזו, הביתיות, נעדרת ממנו. זה רק נראה כמו בית, אבל זה לא בית. וזה נכון גם להרבה טקסטים, ובמיוחד לסיפורים. אנחנו קוראים סיפור, אבל הוא רק נראה כמו סיפור. הוא לא באמת סיפור, במובן שבו הסיפור גורם לנו להרגיש משהו. אנחנו קוראים ושוכחים אחרי דקה. הוא לא מעורר בנו השראה. הוא לא שולח אותנו הלאה. הוא סתם, משהו שקוראים מבחוץ וממשיכים הלאה. הוא לא 'סיפור' באותיות גדולות. אין בו משמעות.

מה שהופך סיפור למה שהוא זה לא העלילה. ל'מיכאל שלי' של עמוס עוז אין ממש עלילה והוא עדיין עובד לא רע. מה שהופך סיפור סיפור למה שהוא זה לא הרפרנסים. יש לא מעט ספרים שמורכבים מרפרנסים והם די קטסטרופה (לא רוצה ללכלך בקול, אבל תפנו בפרטי ותקבלו שמות). זה לא הנושאים בהם אנחנו עוסקים ולא האמירה החד משמעית או העמימות. מה שהופך סיפור למה שהוא הם רגשות. הרגשות של הכותב, הרגשות עליהם הוא כותב, ההצבעה על הרגש או התנועה בין הרגשות. זה מה שיוצר סיפור טוב. זו האמת. סליחה.

וזו בעיה, כמובן. תחשבו שאתם יועצים עסקיים, לכו תלמדו עכשיו רגשות. תחשבו שאתם כותבים ספר הדרכה לכתיבת סיפור, איך בכלל אפשר לכתוב שם 'מה שחשוב זה הרגשות שאתם מנסים לתאר ואין להם שם'? מה זה אומר בכלל. הספר יהיה כישלון. אף אחד לא יאהב את הספר שלכם. לא יהיה לכם כסף לקנות ביסקוויטים. חתיכת בעיה, בחיי. ולכן יועצים ומדריכי כתיבה אומרים 'כתבו בתבנית העלילה הזו', ואומרים 'צרו כאן תפנית עלילתית', אבל הם לא אומרים 'תרגישו. לפני הכל תרגישו. הלב שלכם צריך לזוז בסיפור הזה'.

אני לא מתיימר ללמד אתכם להרגיש. בשביל לנסח את הרגשות במדויק יש לי סדנאות כתיבה יוצרת. אבל אם אתם רוצים, או רוצות, ללמוד איך לגרום לקוראים שלכם להתרגש או להרגיש, איך להשתמש בסיפורים בפוסטים שלכם ומה בעצם גורם לנו להמשיך להקשיב לסיפור – ובכן, יש לי קורס מקוון שעוסק גם בזה, וההרשמה המוקדמת אליו (עם 25 אחוזי הנחה) מסתיימת בעוד שבוע ויום. רוצים עוד פרטים? אפשר להירשם כאן:
. https://forms.gle/2ZYLLismbVUSBipg9

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s