'אה, רק אתם?' או: איך לכתוב על השמיים

א.
כשהייתי בן שמונה עשרה הלכתי לסדנת כתיבה חד פעמית במסגרת איזה פסטיבל. היינו שלשה, אני ועוד שתי ידידות. זה היה רגע אחרי שסיימתי את התיכון והתרגשתי מכל הסיפור הזה של פסטיבלי שירה, של לדבר עם בנות על שירה ועל כתיבה, ובאופן כללי מכל ה'עולם המבוגרים' שהיה נראה לי, אז, קסום ומלא סתרים. אז זה היה פסטיבל בירושלים, וזה היה ערב ירושלמי קריר למדי (השאלתי באותו ערב סוודר שמעולם לא חזר אלי), ובחדר קטן בתוך איזה מתחם ירושלמי הסתתרה הבטחה לכתיבה עם משורר אמיתי. כלומר אחד שהוציא ספר, שמופיע בפסטיבלים, שאנשים מכירים את השם שלו. נכנסו שלושתינו לחדר, והמשורר הרים עיניים עייפות ואמר 'אה, רק אתם?', ואחרי שחיכינו חמש דקות ועשר דקות כדי שיגיעו עוד אנשים, הוא אמר טוב, תכתבו על הסתיו. היינו צעירים ונמרצים למדי, אז כתבנו לעצמינו בזמן שהוא שרבט לעצמו ציורים קטנים על מחברת חשבון, ואחרי חצי שעה הוא אמר טוב, תקריאו. הקראנו. הוא אמר יפה, יפה, רואים שיש הרבה רגש בשיר הזה, ואחר כך השפיל עיניים למחברת שלו ואמר תודה שבאתם, והוא נשאר שם ואנחנו הלכנו למרכז העיר, שהיה (באותו זמן) הבטחה גדולה לא פחות מאשר חדר ירושלמי עם משורר אמיתי, וכך זה נגמר.

ב.
אז לא ידעתי שיבוא יום ואני אשב בחדר קטן אחר, במכון 'כרם', אי שם ב2014, מול בחורה אחת שהייתה היחידה שהגיעה לסדנת הכתיבה שלי, ואתנצל שלא באו עוד, ואבין – עד כאב – עד כמה קשה היה לו, למשורר הזה, להעביר סדנת כתיבה לשלשה צעירים שבאו לסדנה שלו למרות הכל. לא ידעתי שאחווה גם אני את ההשפלה, או את הדחייה, אבל ידעתי שסדנאות כתיבה הן חרטא. זו הייתה תקופה שנקטתי בה בדעות מוצקות והחלטיות על כתיבה, על סדנאות, על העולם בכללותו, כך שהצהרתי את זה שוב ושוב. מה זה השקר הזה, אמרתי. ואמרתי, משוררים אמיתיים לא לומדים בסדנאות כתיבה. הם שואבים את ההשראה שלהם מהירח (עד כדי כך הייתי קלישאתי). ואמרתי, מי צריך בכלל סדנאות כתיבה, ובעיקר עמדתי מול איזו פליאה שכזו, של 'מה לעזאזל עושים בסדנאות הכתיבה האלה ולמה אנשים משלמים על זה כסף', והחזקתי בה עד שבאו חבורה חמודה של תיכוניסטים וביקשו ממני להעביר אצלם בתיכון סדנת כתיבה.

ג.
לכל אחד מאיתנו, אני חושב, יש את הסיפורים המכוננים של חייו. הרגעים שהוא מעביר מול עיניו שוב ושוב, מנסה להבין. אלה שניים מהסיפורים שאני מספר לעצמי, מנסה להבין מה קרה. איך הגעתי מהערב ההוא לעבוד בהעברת סדנאות כתיבה. מה השתנה בי (התבגרתי, הקמטים בזוויות העין העמיקו, משהו בי נח מרבצו), מה השתנה בעולם (הפייסבוק קרה לנו, הרשתות החברתיות, הביזור של האינטרנט).

אני עדיין מרגיש שסדנאות כתיבה יכולות להיות גיבוב של שטויות. אני עדיין כועס, בתוך תוכי, כשספרים על כתיבה אומרים לי שאני צריך להתחבר לעצמי, או לרוח היקום, או משתמשים בעולם הניו־אייג' כדי להסביר את התהליכים הנפשיים של היצירה. אני עדיין מתעצבן כשמנחי כתיבה נותנים תרגילים כמו 'כתבו על האוויר' או נותנים שיר ואומרים 'כתבו לו תגובה'. אני מרגיש, כמנחה, שאני צריך להעביר ידע למשתתפים. ידע ברור, מנוסח היטב, שמבוסס על שנות הניסיון שלי ומקצר להם את התהליכים. ידע שיכול לבוא בהוראה ויכול לבוא בליווי. אלה דברים שאני משתדל ליישם בסדנאות שלי שוב ושוב. ובכל זאת הבנתי משהו בשנים האלה, אני חושב, על סדנאות כתיבה ועל כתיבה בכלל. אני אכתוב כאן את חלקם בקצרה, ואולי ארחיב עליהם במיילים אחרים (אם תרצו שארחיב על משהו ספציפי, כתבו לי – אני אשמח):

ד.
הבנתי שכתיבה דורשת כנות. לא רק במובן השטוח, שאפשר לנסח בתור הוראת 'כתבו באמת ובכנות', אלא שכתיבה – שיצירה – דורשת איזושהי כנות פנימית שמשתקפת ביצירה. אנחנו נדרשים להיות מדוייקים ברגש, לתאר את הדברים בדיוק הראוי להם, לא להטות את העולם לכאן או לכאן – פשוט לנסח את הדברים כהווייתם, ולקוות שאנשים יוכלו לראות דרך המילים את העולם שמשתקף בהם. אלה מילים גדולות, אני יודע, אבל זה יותר מאשר השאלה האם הטקסט יצא לנו טוב או לא. זה חלק מהשאלה מה הכתיבה יכולה לעשות לנו; איך אנחנו יכולים להתבונן על החלקים המושתקים, המוסתרים, הכואבים שבתוכינו, ולהעניק להם אור. איך אנחנו יכולים להסתכל על הטוב ולא להפעיל אלף מגננות של ציניות כלפיו.

הבנתי שיש ערך לכתיבה לבני אדם אחרים. לא כי אנחנו יצורים חברתיים מטבענו, אלא כי כתיבה משותפת מצליחה להוציא מאיתנו משהו שלא מתקיים בבדד; להבין שאנחנו מתקשרים את עצמינו כשאנחנו כותבים. שאנחנו מביעים חלק מאיתנו שלא נחשף ביום ביום. לחלק מאיתנו זה הפוך – הם צריכים שקט כדי ליצור. אני, למשל, זקוק לשקט; לא לדבר איתי, לא לבקש, לא לאדם שיחייך וישאל אם אני רוצה עוד קפה. שקט ממשי, אמיתי, כמו שיש רק בבית. אני לא מסוגל לכתוב כשמישהו מאחורי הגב שלי, ולא מסוגל לכתוב בבתי קפה (בלי שקט) או בספריות (בלי קפה). אבל אני לא מדבר רק על הכתיבה, אני מדבר על הפנייה הזו אל הקורא – ההנהרה, ההנגשה, המעבר ביני ובין אדם אחר שקורא עכשיו. זה חלק מהכוח של קבוצה כותבת, שאין לו כמעט תחליף.

הבנתי שיש ערך לזמן ומקום מוגדרים בלו"ז. שזה היה לי מופרך, כמעט, כשהייתי בן 19; המחשבה שיום יבוא ולא יהיה לי זמן. שלא אוכל לקום בבוקר, לדשדש אל הקפה, ולהגיד 'היום אני כותב', כי לא יהיה לי הזמן לכתוב, ואם יהיה לי הזמן, לא יהיה לי מקום שקט לכתוב. לא סתם ההמלצה הראשונה בכל ספרי ההדרכה לכתיבה היא 'קבעו לעצמכם זמן כתיבה'; לפעמים אין ברירה. זו הדרך היחידה לשבת ולכתוב. ולא רק לכתוב, כמובן; לעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות ולא היה לנו זמן. הנה, לפני כמה ימים התלוננתי למרב שאחת הסדרות שחיבבתי לפני שנה קיבלה עונה נוספת, ושאני לא מצליח להגיע לראות אותה. אתה מקדיש לזה זמן? היא שאלה. וזה נכון, כמובן. יש אלף דברים חשובים יותר, תמיד, שמחכים ליד החלון שנתייחס אליהם.

הבנתי שיש ערך למשוב. לא בגלל שהוא צודק, תמיד, אלא בגלל שהוא מפנה את תשומת הלב שלי לדברים שאולי נעלמו לי מהעין עד כה. זה כמובן משמח מאוד כשאנשים קוראים ומגיבים, אבל משוב אמיתי הוא לא מחמאה ולא ביקורת, הוא פשוט שיקוף של 'איך הטקסט הזה עובד' ו'מה קורה בו', שיקוף שאנחנו לא יכולים לעשות לעצמינו. הבנתי שיש ערך בתרגילים, אפילו תרגילים כמו 'הסתכלו על השמיים וכתבו', מפני שכמה אנחנו כבר מסתכלים על השמיים אם לא אומרים לנו להסתכל. זה נכון לכל תרגיל, כמובן, למרות שיש תרגילים שמוציאים מאיתנו טקסטים טובים ביותר קלות (לרוב אלה יהיו תרגילי צורה קלים. לכתוב בצורה קבועה מראש) ויש תרגילים שאנחנו צריכים להיאבק בהם או שהם משתקים אותנו, אבל גם זה מלמד וגורם לנו להבין משהו על הכתיבה.

ה.
וכך זה ממשיך והולך. אני לומד משהו חדש מכל סדנה, ומנסה משהו חדש בכל סדנה. תרגילים אחרים, סוגי משוב, סיפורים לקרוא בבית ומאמרים לקרוא בקבוצה. אני לא מבטיח למשתתפים אצלי בסדנה לצאת משוררים או סופרים, ואפילו לא אנשי שיווק או כותבים מנוסים. אני מבטיח רק את מה שאני יכול להבטיח: שהם יהיו כנים יותר מול עצמם, שהן ילמדו איך לכתוב דברים אחרים, שהן לא התנסו בהן עד כה. שהכתיבה תחלץ בנפש שלהם דברים ותניע בהם שרירים רדומים שהם לא הכירו ושיהיו איתם אנשים מופלאים לעבור את הדרך הזו יחד. אלה הדברים שקורים בסדנאות שלי, אלה הדברים שאני מלמד; להיפגש עם עצמינו, להקשיב, לדבר עם אנשים אחרים, ולהצליח למצוא לכל הרגשות שלנו מילים.

—-
יש שלש סדנאות שנפתחות אחרי החגים, ולמי שירשם עד יום כיפור (רביעי הבא) תהיה עליהם הנחה משמעותית (200 שקלים הנחה). יש כמובן הנחה לסטודנטים ויש הנחה מיוחדת לבוגרי הסדנאות שלי, וחוץ מכל אלה – יש מבצע על סדנה מקוונת שכבר מתקיימת ואפשר להצטרף אליה.

בואו,
יהודה

(תמונה: מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן שיחי')

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s