ממה אני מפחד

הכותרת של הפוסט הזה היא כותרת דרמטית, וזה מוזר, כי אני לא אוהב דרמה בחיים שלי. טוב לי שדברים נעים על מי מנוחות. טוב לי שאני יודע לאן אני הולך. הטיולים האהובים עלי הם אלה הרגועים; טבע מכאן, כבשים משם, קצת לישון, קצת לקרוא. אני חושב שיש עוד אנשים כמוני בעולם, אז זה לא כזה מיוחד, ולא על זה רציתי לכתוב לכם. כן רציתי לכתוב על זה שכתבתי את הכותרת הזו, והיא הלחיצה אותי קצת, ואמרתי לעצמי הו, זה דבר טוב, זה אומר שיש כאן משהו. תכתוב על זה, יהודה.

זה קצת מפחיד אותי, אז אני מספר:

אני לא כותב בסדנאות שלי.

יש לזה סיבה טובה. כשאני כותב אני מרוכז במשהו, וקשה לי למשב אחר כך; אני פשוט לא מרוכז במה שמקריאים. אז אני תמיד אומר את זה למשתתפים, וזה עובר, כי זה אכן תירוץ טוב. אבל השבוע נתתי לקבוצה בלוד (איזו קבוצה, יא אללה) תרגיל שאני קורא לו תרגיל עוגת השכבות. ובו, בתרגיל, אנחנו צריכים לבחור החלטה אחת משמעותית מהחיים שלנו ולפרק אותה רגשית, צעד אחר צעד, מול אדם אחר. זה לא תרגיל כתיבה 'טוב', זה תרגיל קשה, מתסכל. לא ברור איך יוצרים ממנו טקסט. המשתתפים כותבים ומתבאסים, ואני מתבאס איתם, כי זה בעצם לא תרגיל כתיבה, זה תרגיל יצירה. ובצורה מדוייקת יותר, זה תרגיל כנות. הוא מבקש מהם להתבונן בכנות בחיים שלהם, ואין דבר קשה מזה בעולם.

בכל אופן, יצא שהשבוע היינו קבוצה אי־זוגית, כך ששיקפתי למשתתפת אחת את עצמה ואחר כך, כשסיימנו, היא אמרה לי נו, תורך. ואני אמרתי מה תורי, והיא אמרה נו, תבחר החלטה, ואני חיפשתי החלטה בתוכי ופתאום נלחצתי מאוד מאוד. ובחרתי מין החלטה מאפנה שכזו, ההחלטה לצאת להיות עצמאי, שכבר כתבתי עליה המון, וגם אותה לא פירקתי רגשית עד הסוף במסווה של 'אני צריך ללכת לבדוק שהכל בסדר עם כולם', שזה אכן תירוץ טוב אבל אני ידעתי, בכנות גמורה, שאני בורח מעצמי. ולא ידעתי למה, כלומר, מה מפחיד אותי כל כך.

ואחר כך היה עוד רגע אתמול, שבו מרב הציעה לי להשתתף באיזה משחק עסקי שכזה שאמור ללמד אותי על היתרונות והחסרונות שלי כעסק, ואמרתי מיד 'לא', ואחר כך חשבתי לעצמי, אבל למה לא, זה רק משחק, אני לא באמת מרוויח או מפסיד. באמת רק משחק.

אבל אז הבנתי מה מפחיד אותי: לא ההפסד מפחיד אותי. לא החשש שמא ילקח ממני כסף או שמשהו יפגע. זה משהו אחר לחלוטין: אני מפחד להפסיד. להיות בעמדת הלוזר. זה מה שמפחיד אותי. אני מעדיף שלא לנסות לנצח, מחשש שמא אפסיד. זו גם הסיבה שאני לא שולח סיפורים לאף תחרות, כי אני מפחד שלא אזכה. שהסיפורים שלי לא יהיו מספיק טובים כדי לזכות. אני פשוט מפחד מזה. כאילו הזהות העצמית שלי בנויה על הכתיבה, ואם הכתיבה לא מספיק טובה, כאילו גם אני לא מספיק טוב.

ככה, באמת.

ואולי לכן אני מעדיף טיולים נינוחים, שאין בהם מקום ליפול, על פני הרפתקאות שעל שבעת הימים. בטיול נינוח אין איפה ליפול. בהרפתקאות יש.

אבל רגע, יש קאצ' לסיפור הזה. אני עושה עכשיו איזה קורס, ובקורס אני צריך כל הזמן לכתוב על החוזקות והחולשות והמטרות שלי כעסק. ואני כתבתי שם דברים כמו 'אני יודע לכתוב' וכמו 'אני יודע ללמד בהומור', וחשבתי שדי בכך, בהעמדת הפנים העסקית הזו. ואני אומר העמדת פנים לא כי זה לא נכון, אלא כי זה לא 'אני', זה 'העסק', כמו אני מתחבא מאחורי מותג עם שם בדוי. בכל אופן, כתבתי וחשבתי שדי בכך. ואז הגיבו לי כמה מהמשתתפות האחרות בקורס, והן אמרו לא, אתה טועה. כלומר, זה לא הכתיבה או המקצועיות או וואטאבר. זה דברים כמו כנות ואנושיות ועוד דברים שאני מתבייש להגיד לכם עכשיו (אולי מפחד זו המילה הנכונה) כי כמה אפשר לדבר על היתרונות של עצמי. והן אמרו, אתה חושב שאתה מלמד כתיבה ודי בכך, אבל בעצם אתה מלמד אנשים לצאת לאור ולהביע את עצמם כפי שהם. זה עניין, אתה יודע? ככה הן אמרו.

זה לא פוסט עלי. כלומר זה כן, אבל אני לא כל כך מעניין. זה פוסט על זה שאחד הפחדים הכי גדולים שיש הוא הפחד להיחשף. הפחד ליפול. להיכשל מול אחרים. הפחד מלהיות אנושי. וזה פוסט על זה שלפעמים אנחנו חושבים שלהיות אנושי ולדבר בכנות ולהיכשל מדי פעם זו חולשה שצריך לתקן (באובייקטיביות ומקצועיות ומיתוג), אבל החולשה האנושית הזו היא בעצם זה הדבר הכי גדול שיש בנו, וצריך לתת לה מקום ולהוציא אותה אל האור.

הלוואי שאני אדע גם להפנים את הקאצ' הזה.

אני מאוד מובך עכשיו. מאוד. אז אני שולח מהר כדי לא להתחרט. תודה שאתם מקשיבים ומקשיבות שם, מעבר למסכים.

(את הפוסט הזה שלחתי, כפי שהוא, ברשימת התפוצה שלי לפני שבוע. אם את או אתה רוצים להצטרף אליה, אני אשמח ממש. כאן נרשמים)