אבל מה שאני אוהב במיוחד ב'איפה פינוקי', בניגוד ל'איה פלוטו' שהוא איזה ערב־רב של ז'אנרים ואמירות סותרות, תעלומה שאינה תעלומה, עטופה בסיפור מסע סביר מינוס, בדאוס אקס מכינה ובחריזה משובחת א־לה־לאה גולדברג (ללמדכם שחריזה משובחת יכולה לחפות גם על הסיפורים המבולבלים ביותר), בקיצור, מה שאני אוהב באיפה פינוקי זה שהוא ספר בלש על גבול הקלאסי, ובכל זאת הוא ספר ילדים.
תארו לעצמכם: ביום קיץ אחד מנומנם מתעוררת אמא כלבה, הידועה גם בשמה שולמית (נניח, זה שם נחמד כמו כל שם אחר), מהשנ"צ שלה. היא עייפה, היא מנומנמת, האיברים שלה כבדים עליה, היא באה לחפש את בנה פינוקי (איזה שם, יא רבנן) ולקרוא לו לארוחת הערב, והיא מגלה שהוא נעלם. אמהות אחרות היו פונות למשטרה, כמובן, אבל לא אמא שולמית שלנו. בעוז רוח היא ממלמלת לעצמה 'איפה הוא יכול להיות?' ופונה למסע בלשי.
זה מסע מוזר, כי הוא מתרחש בבית שלה, שמוכר לה ביותר, ובכל זאת הוא זר: תנינים מתחבאים מאחורי ארונות, היפופוטם בתוך הפסנתר, החשודים המיידיים נזנחים לטובת החשודים הסבירים פחות ופחות, וכשסוף סוף היא מוצאת אותו – מתחבא בתוך השטיח, גלוי לעין כל – מסתבר שזו הייתה רק אשליה. כמו סיפור בלש טוב, מתחת לעולם הנעים והמוכר שלנו מסתתר עולם פרא שאנחנו לא חשופים אליו, ורק הבלש נכנס וחושף אותו בתהליך החקירה.
כמו סיפורי בלש טובים, אנחנו חלק משמעותי מתהליך החקירה. לא שולמית הבלשית פותחת את דלת הארון – כי אם אנחנו. לא היא מגלה את הצב, אלא אנחנו. אנחנו צועדים איתה צעד אחר צעד משל היינו מיסיס מארפל העורכת מסע בין החשודים. צוברים יחד איתה מידע, ובסוף מגלים את התעלומה.
ולסיום – היא מרימה את השטיח, מגיעה על הצב – הנאלח – והלה מלשין על פינוקי שהוא מתחבא בתוך הסל, וסוף כל סוף אנחנו מגיעים לארוחת הערב ולקתרזיס האהוב של ספרי הבילוש. התעלומה נפתרה. שרלוק הולמס היה מדליק כאן סיגר. ג'ק ריצ'ר היה עולה על האוטובוס עם מברשת שיניים בכיסו. הארי הולה היה שותה במסתרים, ואנחנו, בהתאם לסיפור, הולכים לאכול ארוחת ערב. סדר צריך שיהיה כאן, רבותי.
(סדנאות כתיבה יוצרת באוגוסט בירושלים ובתל אביב! צרו איתי קשר לפרטים)
yehudagizbar.com 