איך עושים קיגל ממילים ולמה פוסטים על סטוריטלינג הם בלתי נסבלים

אני עוסק בסטוריטלינג אז הפיד שלי מוצף בשיט של הסטוריטלינג. ככה זה, פייסבוק הוא אמא פולניה. הוא מזהה שאתה מחבב קיגל אטריות ומאז ועד הנצח הוא ידחוף לך קיגל אטריות בכל הקשר כי ככל הנראה זה הדבר היחיד שאתה אוהב ומסוגל לאכול. בכל אופן זו הייתה זליגה מהעניין. מה שרציתי להגיד הוא שאני דווקא אוהב קיגל אטריות, ופחות אוהב פוסטים על סטוריטלינג, הם מעצבנים.

(סטוריטלינג, למי שלא היה איתנו עד עכשיו: סיפור סיפורים. כתיבת סיפורים. המחשבה כאילו מוצר + סיפור = כסף, וכן על זו הדרך)

למה פוסטים על סטוריטלינג הם דבר מעצבן? כי יש כלל אחד, אחד בלבד, שבו הם צריכים לעמוד: אם אתם כותבים על סטוריטלינג, אסור לכם לשעמם. בחייאת. כאילו, אין לכם את הזכות לכתוב בתור פוסט "סיפור סיפורים הוא הדבר החשוב בחיים, מהטמה גנדי" ולצרף תמונה של ספר פתוח. אין לכם את הזכות לכתוב בפתיחת פוסט "פתחו את הפוסטים שלכם בסיפורים!", ובשום. פנים. ואופן. אין לכם את הזכות שלא לספר סיפור בפוסטים שלכם שעוסקים בסטוריטלינג.

משל למה הדבר דומה? לאמא פולניה. יש הרבה דברים להגיד על אמהות פולניות וגם על פולנים בכלל ורובם יהיו נכונים (כולל הסיפור ההוא עם הדג והגזר), אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם. אם אמא שלכם מעירה לכם על הבלאגן בחדר שלכם, כנראה שאצלה דברים מסודרים. אם היא לא מרוצה מנימוסי השולחן, היא כנראה לא תשים מרפקים על השולחן. אם היא אומרת לכם לקחת סוודר, כנראה שיש לה אחד, סרוג ביד, מקופל היטב בתיק היד העצום שלה. ככה זה.

אז זו הייתה פריקת המרמרת שעלתה לי הבוקר, פלוס תפילה לפוסטים מעניינים יותר שיעלו לי בפיד, פלוס קלישאה חמה אך נכונה שמועברת מפה לאוזן בלימודי כתיבה: show, don't tell.

אה, ועוד המלצה חמה. אל תלכו ללמוד סטוריטלינג אצל אנשים שלא מיישמים את הכללים שהם מלמדים בעצמם. אל תלכו ללמוד כתיבה אצל אנשים שאתם לא אוהבים או מעריכות את הצורה בה הם כותבים. זה שמישהו יודע את החוקים של 'איך כותבים סיפור' לא אומר שהוא יודע איך באמת לכתוב סיפור. אני, למשל, יודע היטב איך מכינים קיגל אטריות, אבל משום מה אף פעם לא הצלחתי להכין אותו כמו שצריך.

(כאן הייתה אמורה לבוא פרסומת לקורס הסטוריטלינג המהמם שלי אבל אני מרגיש שהפוסט הזה מספיק מוצלח בפני עצמו ולא כפרסומת אז אין פה פרסומת. דווקא.)