לפני חודש הייתה אמורה להיפתח סדנה בתל אביב. שבוע לפני פתיחת הסדנה כבר הבנתי שאין מספיק נרשמים. שלחתי הודעה לאלה שכן נרשמו, דחיתי את הפגישה בשבוע, אבל שום דבר לא עזר, וכמה ימים לפני שהסדנה הייתה אמורה להפתח, היא בוטלה. ביום שהסדנה הייתה אמורה להיפתח ישבתי בבית וניסיתי להבין איפה טעיתי ולמה.
זה מפרק, הדברים הקטנים האלה. סדנה שלא נפתחת, מוצר שלא מצליח להמכר. צריך לקחת את זה בפרופורציות, כן? ובכל זאת, כשכל הפרנסה שלך נשענת על זה, זה קשה.
אני כותב את זה כי יכול להיות שראיתם את הפרסום. אני כותב את זה כי אם מסתכלים בפייסבוק רואים רק את הפרסומים האלה: הסדנאות שיפתחו תכף, הקורסים, הלקוחות שמזמינים פגישות. לא רואים את הביטולים, לא רואים את הסדנאות שלא הצליחו להמריא. לא רואים את ההוצאות. ככה זה רשתות חברתיות. כל אחד בוחר מה להראות, וגם אני בוחר להראות הצלחה, כי ככה זה.
יום אחרי שהסדנה לא נפתחה, מרב (אשתי) שאלה אותי למה אני לא פותח סדנה בלוד. בטוח יהיו שם אנשים שירצו, היא אמרה. לא חשבתי על זה אף פעם, זו האמת, אבל ניסיתי, למה לא. הפרחתי בלון ניסוי: שאלתי בפייסבוק מי רוצה סדנה בלוד ושמתי טופס גוגל, להשאיר פרטים.
בתוך 24 שעות נרשמו חמישים איש.
הסדנה נפתחה אתמול. היא מלאה לחלוטין (15 איש). היה מפגש ראשוני, מרגש (כמו כל מפגש, בטח מפגש ראשון). היו אנשים חמודים שכותבים נפלא, היו יופי של דיונים. הכל היה, בפשטות, כמו שצריך להיות.
גם את זה אני כותב כאן. קודם כל כדי לספר לכם שצריך לדעת עם מי להתחתן, ושנית, כדי להגיד שלפעמים צריך כישלון כדי להפנות את המבט לכיוון הנכון. שהרבה פעמים אני ממשיך בדרך שמוכרת לי, כי היא מוכרת לי, שיש המון הזדמנויות בצד שרק מחכות שנשים לב, ולפעמים צריך כישלון כדי לנצל את ההזדמנויות האלה.
(פגשתי בשבת אדם יקר שפוטר בגיל חמישים ומשהו מהעבודה שלו, והחליט ללכת לעבוד בדברים שהוא עושה להנאתו: לנגן, לטייל, לספר סיפורים. אם הייתי מפוטר בגיל חמישים ומשהו מעבודה של שלושים שנה הייתי מדוכא להחריד, אבל הוא אמר – תחשוב מה זה, ככה הוא אמר, יכולתי להעביר את כל החיים בלי לעבוד במה שאני אוהב לעשות, רק כי לא הייתה לי סיבה מספיק טובה לעזוב! איזה מזל שפוטרתי.
וזה נכון).
yehudagizbar.com 
כל כך נכון.
כשנסגרת דלת אחת, נפתחות הרבה דלתות אחרות.
אהבתיאהבתי