רגע אחד שקט, בבקשה (קריאה)

כשהייתי בן שש עשרה הלכתי להתנדב בגמ"ח היד־שנייה של סבא שלי. זה היה, ועודנו, מעין מחסן שאליו אנשים מוסרים את הבגדים והחפצים שהם לא צריכים, והוא מעביר אותם לנזקקים, ואני הייתי הולך לשם בחופשים כדי להעביר ארגזים ממקום למקום וכדי לראות איזה חפצים אנשים מסרו, ובוקר אחד כשהתנדבתי שם מצאתי ספר אדום קטן שכתוב עליו 'נתן זך' ובכריכה צללית אישה שמישהו קשקש עליה בטוש כחול. פתחתי ודפדפתי קצת, והתאהבתי.

סיפרתי את זה שלשום, בסדנה המקוונת, כשדיברתי על המצפן הרגשי של הכתיבה, ואולי צריך להגיד, המצפון של הכתיבה. כלומר על הרגש שמניע ומיישר ודוחף את מה שאנחנו כותבים. דיברתי על איך מבדילים בין סיפור שבו מישהו רוצה להגיד לנו משהו ובין סיפור שמישהו כותב על פי תבניות מוכרות כי הוא 'צריך לכתוב סיפור', והזכרתי את נתן זך כי אמרתי, השירים המוקדמים שלו הם דוגמה מעולה לטקסטים שמאוד קשה לפענח עד הסוף, בטח בקריאה ראשונה, אבל הם אומרים לי משהו.

וכהדגמה, הבאתי להם את אחד השירים המפורסמים והמהממים בספר הזה, את 'רגע אחד'. זה שיר שכבר פירקו אותו לרסיסים והרכיבו אותו מחדש כמה עשרות פעמים, אבל תראו רגע איך הוא עומד מהמם כשיר שלם: תראו את הארמזים, תראו את הסיפור שמסתתר מאחור, תראו את המבנה הזה של געגוע, התנפצות, תקווה. תראו למה זך טלטל כל כך את השירה העברית. איך הוא מצליח להגיד, בלי מילים, את מה שניתן להגיד כמעט אך ורק בשתיקה.

ואמרתי, תראו, אפשר לפענח את השיר הזה. הנה: תראו את הדיוק שבדימויים. 'סהרורי כמו ים' זה אחד הדימויים המדוייקים שראיתי מעודי, והוא מצייר היטב את הסהר שמטיל אור על הים, ואת תחושת המרחב הלילי האינסופי מול הים, ואת תחושת חוסר המיקוד. 'ריק כמו ציפור' מצליח לדייק ריקנות שהיא לא התרוקנות אלא העדר, כמו ציפור שממריאה ועפה מכאן, ולא אמרתי עדיין מילה על 'קשה כמו אבן'. ולא אמרתי, אבל איך כל הסיפור מתכתב מושלם עם סיפור ההסתלקות של אליהו, עם אלישע שצועק 'אבי אבי' ואליהו שעונה לו כאן 'בני, בני', עם שולי האדרת, עם הרעש והשקט. כן, אפשר לפענח את השיר הזה. אבל תניחו רגע לפענוח; תרגישו את השיר.

וככה, כשמרגישים את השיר, ממש אפשר לחוש איך בבית הראשון עומד הבן כשהעולם כולו גועש והוא רוצה רגע שקט בתוך ההמולה הזו כדי להגיד – פספסתי אותו, או החמצתי אותו, ולא ידעתי. אף פעם אינך יודע שאתה מפספס כשאתה מפספס. תמיד בדיעבד אתה מגלה את ההחמצה הזו, והרי לא יכולתי לדעת. ובבית השני אפשר להרגיש איך הוא מתרץ לעצמו, אבל לא רק מתרץ אלא גם מאיר את האב. זה לא רק תיאור של החמצה, ההחמצה מתפתחת פתאום לתיאור, והתיאור הופך לכאב. ואז, בבית האחרון, הכאב הופך להשלמה, לסליחה. אינני מאשים אותו, הוא אומר, ומתאר איך דמות הרפאים של האב חולפת לידו, מניחה עליו יד מטאפורית, חומלת עליו, ובאופן כמעט אירוני – מקרבת ביניהם דווקא אחרי שהוא איננו שם. איזו סגירת מעגל מופלאה, בחיי.

ואת זה, אמרתי, שום ניתוח לא יביא לנו. אפשר לנתח, אבל לפעמים אין ברירה. יש שירה שמסתדרת היטב בחרוזים, במשקלים, במטאפורות, ואפשר להסביר אותה ולהתרשם מיופיה, אבל מי שלא מרגיש את הצעקה השקטה שבמילים 'רגע אחד שקט, בבקשה' שום ניתוח לא יעזור לו. יש שירים שאפשר להבין רק בלב.

(להצטרפות לסדנה: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s