פרוייקט פיקסאר 17# – בזבוז

שוב אנחנו בכללי הסטוריטלינג של פיקסאר, וזה אחד מהכללים האלה שהם, בעצם, כללים לחיים טובים יותר במסווה של עצות לכותבים. זו גם עצה לכותבים. בתור עצה לכותבים זו עצה שצריך לקחת בעירבון מוגבל, בעוד שבתור עצה לחיים – לא יודע, אין לי מושג מה זה אומר 'באיזשהו שלב זה יחזור להיות שימושי'. האם משהו יפתיע אותי בגיל שבעים ושש? יכול להיות. פתאום יופיע פרוייקט עסקי שהתחלתי בגיל עשרים ושלש ויגיד 'היי, אני כאן עכשיו, תאהב אותי'? יכול להיות. אבל נו, מה אני יודע.

בכל אופן, מה שרציתי להגיד הוא לגבי כתיבה: המחשבה כאילו אם שום דבר לא עובד מה שצריך לעשות הוא להרפות ולהמשיך הלאה היא נכונה כקונספט של יצירה (כפועל), ושגויה לחלוטין כקונספט של יצירה (כשם עצם). אני מתכווון לזה שבתהליך היצירה יש המון רגעים שבהם, אם קו העלילה הזה לא עובד, הדבר הנכון הוא להרפות ולנסות ללכת בכיוון אחר. אם זה לא נובע, כנראה שזה לא זה. זה לא הזמן הנכון או ההקשר הנכון. יכול להיות.

אבל די ברור שאם תגידו לעצמכם 'זה יחזור להיות שימושי בהמשך' תקבלו כל מיני דברים כמו קוי העלילה של האמא של החבר של עקיבא ב'שטיסל', שלא לדבר על כל קוי העלילה שהתחילו ב'בנות' ולנה דנהאם שכחה שהם שם. או, גרוע יותר, תשתמשו בהם בסוף במין מחשבה כאילו אם הם שם הם אמורים להיות שם. שטויות. תעזבו את קו העלילה הזה ואל תחזרו אליו לעולם. יש עבודה שהיא לשווא, תכירו בזה.

זו האמת. כבר כתבתי המון על זה שהעצות של פיקסאר גורמות לנו להרגיש טוב עם עצמנו אבל לא בהכרח נכונות, וזה אחד המקרים. תקשיבו רגע, יש עבודה שהיא לשווא. המון עבודה היא לשווא. היא לא באמת לשווא, כן? יש לה משמעות. היא חיפוש. היא התפתחות. היא ניסוי וטעייה. אבל אין שום דבר לעשות עם המילים האלה אחר כך חוץ מלכדרר אותן ולזרוק לסל הניירות. תאמינו לי, מחקתי 40,000 מילים מהספר שלי, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לו.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s