המחיר הגדול של העצמאיים

זו שעת צהריים ואני רוצה להגיד לכם שהמחיר הגדול של העצמאים, לפחות מסוג מסוים שהולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, הוא לא המילואים ולא שאין ימי מחלה או חופשה ולא המיסים ולא כלום. המחיר הגדול הוא הבדידות. שעות מול המחשב. לשבת, לכתוב, לעבור על כל מערכות הדיוור הקיימות במשק, לקום למטבח, לשתות תה, לחזור. להתיישב למחשב. בדידות מהסוג הכי מוזר שיש בעולם. לא בקטע שאין עם מי לדבר לעומק או לחלוק את החיים. בדידות סתם, בדידות מפגרת: אין למי להראות בדיחות ששלחו לך בוואטסאפ. אין למי להפריע עם מוזיקה משנות השישים. אין איזה אדם שאתם סובלים במידה סבירה שאפשר לראות אותו במטבחון ולהגיד לו 'היי, מה העניינים. מנקים, אה? פסח'. לא, איזה. במקום זה אני מחליף בדיחות עם נציגי שירות לקוחות ומתקשר לרואה החשבון שלי כדי לדבר איתו על פוליטיקה. ואני לא סובל לדבר על פוליטיקה, רק שתבינו.

בבלוג של ליאור פרנקל מישהי כתבה לפני כמה ימים על 'המחיר הגדול שבלהיות עצמאי שאף אחד לא מדבר עליו' וזה נכון, אף אחד לא מדבר עליו כי אין לו עם מי. כלומר יש לו. בטח שיש. הוא קובע לקפה עם חבר בעזריאלי ומספר הכל. אבל למי יש כח לקפה עכשיו, בחייך. זה לא מה שצריך. קפה אפשר תמיד, אפילו שעתיים לשבת לקפה באמצע יום עבודה. אבל זה לא זה. מה שצריך הוא איזה קול אנושי שיגיד 'אה גזבר, מה קורה, תגיד, הכנת כבר קובץ?' ומישהו אחר, גזבר, נניח, שיגיד 'שטויות אחי, יהיה מוכן עד סוף היום' וזהו, בעצם. משהו שהוא לא בוס ולא לקוח ולא בת זוג (מושלמת, כפרה עליה) אלא סתם, חבר סתמי לעבודה שישכח ביום שתעזוב את העבודה. אנשים שיהוו את רעש הרקע של החיים בזמן שאנחנו חולפים על פניהם, זה הכל.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s