ניתוחים

דחפני איזה הלך

"דְּחָפַנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ, וּמִנֶּגֶד"

(מתוך 'נפרדנו כך', הידוע גם בשמו 'שירי אהב"ה, השיר השני' של לאה גולדברג)

זו אחת השורות הפחות קשורות בשיר היפה והידוע הזה של לאה גולדברג' כל המורים לספרות וכל הניתוחים באינטרנט לא אומרים כלום על השורה הזו. וחבל, כזו שורה יפה. שורות אחרות בשיר הזה זכו להרבה יותר תשומת לב והן הרבה יותר משעממות. הדמעה הזו, בחיי. מי שלא יודעת להבדיל בין דמעה ובין טיפת סגריר אולי כדאי שתסתובב יותר בחוץ כשיורד גשם.

או, יותר נכון, שתפסיק להשלות את עצמה. תראו, זו חתיכת פרידה, היא נפרדת, הוא נפרד, העיר משתתפת בצערן של המשפחות, הערפל תלוי כחומה. גם לאה גולדברג עצמה מעורפלת; היא בוכה? האקס בוכה? הגשם יורד עליה? מה בעצם היא מרגישה, כלפי הפרידה הזו? מה האקס שלה מרגיש? היא לא יודעת, והיא מסתבכת בתוך עצמה כמו שבחורות ירושלמיות מסויימות מתוסבכות בתוך עצמן. הגיוני, סך הכל.

ואז, ככה, פתאום, דוחף אותה איזה מישהו ברחוב.

זה נהדר, כי אין לו שום קשר לשיר. הערפל מייצג משהו, הדמעה מייצגת משהו, הבכי, אפילו העיר ההומה, אבל ההלך הדוחף נדחף ככה, לפתע, לתוך השיר האלגנטי והמהודק הזה. הוא לא מייצג משהו, ואין עליו התלבטות, ולאה אפילו לא עוצרת רגע כדי להגיד עליו שום דבר. סתם כך, מישהו הולך ברחוב, דוחף אותה ונעלם.

זה רגע מהמם בעיני. השורה נדחפת לשיר כמו שההלך נדחף על לאה גולדברג, ומה שקורה בעקבות הדחיפה הזו היא שלרגע אחד מישהו מנער את המשוררת, ששקועה כל כך בבועה המתוסבכת שלה ובכל מיני שאלות של 'מה הבעיות של הדור שלנו', או 'מה הבעיות של הטיפוס הזה, פלוני מרחביה', וגורם לה להבין שהעולם ממשיך להתקיים מעבר לבועה הקטנה שלה. או, אם תרצו, שהערפל שתלוי מולה הוא הינומה, לא חומה: אפשר לראות דרכו. יש לאן. אולי, כך היא מהרהרת, יש איזה עתיד לקשר הזה.

כמו כן, פעם חשבתי שה'איזה הלך' זה האקס שלה עצמו, שדחף אותה הלאה. זה לא מתאים לשיר במאה אחוזים אבל היי, זה יכול לעבוד.

(הערת שוליים לא קשורה אבל חשובה: פעם כשהייתי יוצא עם בנות ולא ידעתי אם להמשיך או לא ומה עושים הייתי מתקשר לחבר שלי, טיפוס עם שכל ישר ובלי שום יכולת התפלספות, והוא היה אומר לי דברים כמו 'אחי אל תסתבך, אם אתה לא אוהב אותה אין סיבה להתחתן איתה', ואז הייתי יודע שזה לא זה).

אני חושב על זה הרבה. על הרגע שבו צירוף מקרים דוחף אותנו הלאה. הספרות לא אוהבת צירופי מקרים, אבל החיים מורכבים מהמון דברים כאלה: מישהו שבא והולך. איש שדוחף אותנו ברכבת הקלה, מודעה שאנחנו נתקלים בה במקרה, ופתאום זרם החיים שלנו מקבל איזה תפנית שאנחנו בקושי מודעים אליה: העולם נראה לנו אחרת, ואנחנו אפילו לא יודעים להצביע למה. דחפני איזה הלך, היא אומרת. אם היא הייתה אדמו"ר חסידי היא הייתה מספרת איך אליהו הנביא הופיע להסביר לה את העולם, אבל היא לא, וההלך הוא סתם, 'איזה הלך'. וחבל, היה יכול להתפתח פה משהו.

אולי בפעם הבאה.

(להזמנת הרצאות למוסדות, ועדים וחברות – דברו איתי כאן)

 

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s