שירה צריך ללמוד בעל פה

טוב, זה ישמע מוזר, אבל כל הפעמים שאתם קוראים שירה – ובכן, אתם לא באמת קוראים שירה.

רגע, אין לי הסבר אבל יש לי סיפור. יש לנתן זך שיר כזה, 'כשלון' קוראים לו. ואני חייב להגיד שקראתי את השיר הזה בתיכון ולא הבנתי כלום. והלכתי איתו שנים ארוכות, כשאין לי מושג מה הוא אומר. ויום אחד, יום אחד רציתי מישהי מאוד מאוד והיא לא רצתה אותי (וטוב שכך, למפרע), והלכתי לי ברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים ופתאום, בום.

הבנתי.

מה זה הבנתי. המילים התחברו לי לתחושה. סוף סיפור. היו לי מילים נדירות, חדשות, להביע תחושה שמעולם לא ידעתי להביע אותה. כששירה במיטבה, היא לא מדברת על, היא מדברת את. זה מה שקרה לי אז.

אמרתי, זה ישמע מוזר. בכלל שאנחנו בתרבות ליטרלית, תרבות שבה הספר והמילים כתובות, וכשאנחנו קוראים שירה מתוך הכתב, השירה נכתבה מראש בשביל להיקרא בעיניים ולא בשביל להיות מוקראת בעל פה. ובכל זאת, אחת הדרכים הטובות ביותר להבין שירה – להבין באמת – היא באמצעות ללמוד אותה בעל פה.

לא להקריא אותה בקול, ללמוד בעל פה.

אמרתי, זה מוזר. אין לי הסבר אמיתי ל'למה זה ככה', אבל מה שקורה כשקוראים שירה בעיניים, בלי לזכור אותה, בלי לנשום אותה, הוא שהמילים נשארות כמשמעות, כתוכן, כמסר; כרעיון שאנחנו לומדים מהטקסט, ולא כטקסט שיש לו חיות משל עצמו. הן לא נחקקות בתוך המוח והופכות להיות צורת מחשבה. כשהשירה הופכת להיות זכורה, היא הופכת להיות דרך נוספת לתווך לעצמינו את החיים שלנו.

וכל מי שעמד אי פעם על פסגת הר אחרי טיפוס מפרך וחשב לעצמו 'מי שיגיע עד הסוף / יזכה לבכות מרוב תוחלת', יודע על מה אני מדבר.
____________________