(אני מנסה לכתוב משהו על הסדנאות שלי, כותב ומוחק וכותב ומוחק. כתבתי אתמול ארבע פסקאות, מחקתי אותן הבוקר. כל דבר שאני כותב נראה לי קצת כמו יוהרה או קצת כמו פרסומת או קצת כמו משהו לא מדויק, לא ממש נוגע בנקודה. אני מפרסם אותן כאן בכל זאת. כי זה בלוג, לא פייסבוק.
בכל אופן, זה הזכיר לי שמשתתפים שואלים אותי לפעמים אם זה לא מפחיד לפרסם סיפורים או קטעים. ואני אומר כן, זה מפחיד לפרסם, מה אפשר לעשות. אבל אני לא אומר להם (אלא אם כן הם שואלים) שאני לא מעז לכתוב סיפורים בגוף ראשון כי זה מרגיש לי אישי מדי, ולא מעז לכתוב על דברים שהם יותר מדי אני כי זה מרגיש לי חשוף מדי, ושכל הסיפור הזה, הסיפור של הכתיבה והפרסום, הוא מין דיאלוג אינסופי שאין דרך לצאת ממנו כמו שצריך.
הנה, אני יושב כבר יום שלם ומנסה לכתוב משהו על הסדנאות, ולא מצליח. מפרסם אותו כבר פעמיים, מתלבט ואז מוחק מהפייסבוק. אני מפחד. אבל אני אפרסם את זה בכל זאת).
אני חושב שזה הסבב הראשון שאני מנסה לעשות בסדנאות את מה שאני רוצה לעשות בסדנאות, ולא את מה שאני חושב שהמשתתפים מצפים לקבל. אני לא בטוח מה, בעצם, המשתתפים מצפים לקבל (מעבר למשוב) וחושב שבאופן כללי הסדנאות הקודמות היו טובות לא פחות, לפחות בשביל המשתתפים, אבל משהו קורה לי כרגע, ואני עושה את מה שבא לי, כלומר מדבר עם המשתתפים בכנות על תהליכים יצירתיים ועל הדברים המעניינים באמת שקורים ביצירה או בכתיבה או בשניהם.
קראנו, למשל, את 'טבעו של הכיף' של דיוויד פוסטר וואלס, ודיברנו על נבירה רגשית. על היכולת לעצור רגע אחד בחיים האלה ולהתבונן בעצמך בכנות, עד לשד העצם, עד כמה זה מפחיד לדעת את הלשד, ועד כמה זה מפחיד לפרסם אותו, ובכל זאת – עד כמה זה מנחם לדעת שלכל בני האדם יש לשד עצם זהה ובכל זאת כולנו שונים.
זה נשמע בנאלי, אבל זה לא. אולי כי כל האמיתות הגדולות הן בנאליות, אולי כי הסוד הוא לא רק להגיד 'תתבוננו פנימה' אלא ללכת את הצעד הזה בפיכחון. אבל משום מה יש לי פתאום התחושה כאילו משהו קורה בסדנאות האלה שלא תכננתי, שלא אני מנחה אותו, שהן מקבלות איזה חיים משל עצמן, ופתאום בכל סיפור או קטע שנכתב יש איזה רגע שאני אומר לעצמי פאק, זה אמיתי. זה לא רק ללמוד טכניקה או צורה, מישהו באמת יצק פה את נפשו. יש פה אמת בוערת בדבר הזה. איך מטפלים בה עכשיו בידיים חשופות.
זהו לעכשיו. אני יודע שזה לא מנוסח או מובן. מה אפשר לעשות.
yehudagizbar.com 