לכו לאיבוד

ובמקרה, כך יצא, ליאור פרנקל פרסם בבלוג שלו את שיטת הספירלה, שעיקרה – והיא קשורה בכלל לפרוייקטים אחרים, שאינם אמנותיים – הוא שאם רוצים להשיג מטרה גדולה, הדבר הנכון הוא לא לירות אל המטרה הגדולה אלא לירות חיצים קטנים, להצליח ולהיכשל, ללמוד מהכישלון וללכת בעקבות הדברים שמצליחים עד שמגיעים למטרה הגדולה. זה נכון, כמובן, וזה נכון בכתיבה כמו שזה נכון בסטארטאפים, אבל מה שמעניין אותי באמת בהקשר שלנו הוא לא המטרה של 'כתיבת ספר' אלא ההבנה של 'מה מעניין אותי' ו'מה יש לי להגיד על זה' וכל מיני עניינים רגשיים שקשורים יותר ליצירה מאשר להשגת מטרות.

אתם מבינים, כשאתם מתכננים הכל מראש, הסיכוי לכישלון גדול (כמובן), אבל הבעיה העיקרית היא שאתם הולכים בדרכים המוכרות לכם. אי אפשר לחקור נושא חדש בלי לבדוק איך זה עובד ואיך. אי אפשר לתכנן את המקומות הלא מוכרים מראש, ואי אפשר לכתוב באמת או ליצור באמת, ליצור אמת, בלי לבחון באמצעות היצירה את המקומות הלא מוכרים לנו. אמנים חזותיים עושים את זה בלי סוף: יוצרים עשרים טיוטות, מסתכלים, מנסים להבין מה עובד, מתקדמים משם. כותבים זורקים לפח או מוחקים את השורות הלא מוצלחות בוורד; איך אפשר ללמוד ככה?

שואלים אותי לפעמים: אבל אין לי שום דבר להגיד על עכברי מחשב. אין לי שום דבר להגיד על זיקנה שעדיין לא נאמר. אין לי שום דבר להגיד על יזמות נדל"ן. ואני אומר – זה נכון, מפני שעדיין לא חשבת על זה מספיק. אי אפשר לקפוץ מגדה אחת לגדה השנייה. צריך לירות עשרים חיצים, לראות מה חוזר על עצמו, לאן אנחנו נמשכים, מה מעניין אותנו, איפה הטקסט חי, וללכת לכיוונים האלה. לאט לאט, צעד אחר צעד. לתת ליצירה שלכם משך של זמן, של התבוננות, של התבשלות בראש.

——–
מעוניינים בסדנאות שלי? ניתן להירשם לעדכונים כאן: https://wp.me/P83gZR-8l)