מה גורם לאנשים לקרוא סיפור

דוקטור מרטין גלמר היה אדם די פשוט, ובאופן כללי הוא מעולם לא חשב שיהיה מעורב בעסקת נשק מפוקפקת. הו, לא הוא. הוא היה מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית והשתדל להיות אדם נחמד: כשגור החתולים של לאה נתקע מעל המרזב הוא סיכן את עצמו וטיפס על המרפסת, הוא עזר ליוליה מהקומה הרביעית להעלות את הקניות שלה לדירה, ובאופן כללי השתדל להיות אדם מוסרי עד שערב אחד, קצת לפני החדשות של שמונה, דפק על דלתו מר אברהם כהן, קוסם.

___

היום בבוקר כתבו באיזו קבוצת עסקים שאני חבר בה 'כל היום אני רואה שממליצים לכתוב סיפורים. אנשים באמת קוראים סיפורים היום?' והתשובה היא שכן, כמובן, אנשים צורכים סיפורים כל הזמן, והרבה יותר ממה שצרכו פעם. והתשובה המורכבת יותר היא שמה שנראה לנו, לפעמים, בתור סיפור (כי יש בו תחושות אישיות וכל מיני כאלה) הוא לא באמת סיפור.

כי כך, חוויות אישיות – זה לא סיפור. גם לא תחושות. גם לא מחשבות. אפילו לא דאגות כלליות או הרהורים על מה צריך לעשות עם המצב הבטחוני. סיפורים מכילים זמן קונקרטי שנע בהם (ז'ורז' פרק ינזוף בי עכשיו, אבל 'החיים הוראות שימוש' שלו הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). יש להם התחלה ויש להם סוף, וכמו שכבר המלצתי פעם, כדאי מאוד לספר אותם מההתחלה אל הסוף.

פרופסור מאיר שטרנברג מאוניברסיטת תל אביב חקר פעם את הנושא, והוא העלה שיש שלשה אלמנטים שגורמים לנו להמשיך ולקרוא סיפורים. אלה לא הסיבות היחידות שגורמות לנו לקרוא סיפורים (למשל, אם אנחנו מתעניינים בחבר שלנו, אנחנו נשמח לקרוא את היומן שלו גם אם הוא לא כזה), אבל הן הסיבות המרכזיות שקשורות לתוכן של הסיפור:

א. מתח.

אנחנו ממשיכים לקרוא סיפורים כשאכפת לנו מספיק מהדמות, והיא נכנסת למצוקה, ואנחנו רוצים לדעת מה יקרה הלאה. מתח קשור תמיד לעתיד, ולכן הוא חייב להיות מבוסס על הכירות קודמת או הזדהות מיידית. אחרת אנחנו נגיד 'טוב, מה אכפת לנו שקשה לדמות הזו, אנחנו לא מכירים אותו בשביל לדאוג'. סיפורים שעובדים על מתח הם, לרוב, סיפורי פעולה או מתח, אבל לא רק – גם לקיחת סיכונים עסקית היא עניין של מתח. ואם אתם לא מאמינים לי, נסו לקרוא את 'חנות הספרים' של פנלופי פיצ'גרלד.

ב. סקרנות.

אנחנו קוראים סיפורים כי אנחנו רוצים לדעת מה קרה שהוביל את הגיבור למצב שבו הוא נמצא. אפשר לעשות את זה בגסות, כמו הפתיחה של דדפול (או של 'האנגאובר', או של אינסוף פרולוגים לספרי אקשן) – צרחות, דם, פריים קפוא, וויס אובר 'אתם בטח רוצים לדעת איך הגעתי למצב הזה' – הופס, מתעוררת אצלנו סקרנות. גם פתיחות כמו 'יומו האחרון של גדעון שנהב נפתח בזריחת חמה נהדרת. ' עובדות על סקרנות: אנחנו יודעים מה יקרה, רק רוצים לדעת איך זה הגיע לשם. סקרנות עובדת תמיד על העבר.

ג. הפתעה.

"הפעם הראשונה בה הלכתי על מים היתה בגיל 12." (מר ורטיגו, פול אוסטר) זה הפתעה. זה מעורר סקרנות, כמובן, אבל האפקט הראשוני הוא הפתעה. אנחנו ממשיכים לקרוא מפני שההפתעה אומרת לנו שאולי תהיה עוד הפתעה בהמשך. כלומר, שהספר הזה יהיה שונה מאחרים. זה קשור להומור, כמובן, ולכן בדיחות עובדות יופי, אבל לא רק. בכלל, משלשת האלמנטים, הפתעה היא הכי פחות 'מדידה', והכי קשה ליצור אותה, מפני שהיא תמיד מבוססת על זה שהקורא לא מצפה לה; אם הוא יצפה לה, היא לא תהיה הפתעה.

———

מאוד נוח להדגים את זה על פתיחות, ולכן אני אשמח שתשרשרו בתגובות פתיחות של סיפורים שמעוררות מתח, סקרנות או הפתעה. אבל כמובן שזה לא נכון רק לפתיחות, אלא באופן כללי למה שמוביל את הקריאה שלנו בסיפורים באשר הם. כן, גם סיפורים עסקיים. שוב, זה לא הסיבה היחידה שאנחנו קוראים סיפורים – אבל אלה שלשת הדברים העיקריים שקשורים לתוכן. וזה, גברת יקרה מקבוצת העסקים, זה עדיין עובד.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s