לא הספקתי לכתוב היום כלום אבל הסופרת רוני גלבפיש הברוכה, חביבת העמוד, כתבה בדף הפייסבוק שלה איך ניסתה לספר היום בדיבור סיפור שהיא כתבה, סיפור טוב, שקיבל תגובות בפרטי ועורר הדים, וכשהוא עבר למילים דבורות המילים הסתבכו בה והסיפור לא עבד כשם שעבד במילים כתובות.
ועל זה יש לי שני דברים להגיד.
הראשון, שבאופן אישי גיליתי על הסיפורים שלי, שסיפור שאני מספר בעל פה אני פתאום חייב להיחשף לשלד שלו, לעירום שלו, ליכולת שלו לעבוד בלי הכיסוי של המילים היפות והתיאורים המדוייקים. ובכל פעם שאני כותב סיפור אני עומד מול המראה ומספר לעצמי את הסיפור בעל פה, כדי לבדוק איפה הוא עובד ואיפה לא.
והשני, שרוני צודקת. שסיפור צריך את המעטפת הזו, ולכן, הרבה פעמים אני ממש מנסה לדבר לאט, ובמתודיקה, לחשב את המילים וליצור איזושהי תיאטרליות בסיפור, כך שהוא ישמע כאילו אני מקריא אותו מהכתב, מפני שסיפור צריך את המרחק הקל הזה מהמציאות; הוא צריך שאפשר יהיה לצלול בו, ולפעמים כשמספרים רק את הליבה שלו – אי אפשר לצלול אליה, ואז מה עשינו.
מה אתם חושבים? איך מעבירים סיפור מהכתב לעל־פה? מה עושים?
yehudagizbar.com 