אל תתנצלו

טוב, זה קל. כלומר, קל לכתוב את זה, אבל קשה ליישם. קשה לתת למישהו סיפור לקריאה ולחשוב שהוא יחשוב שזה מייצג את כל הכתיבה שלכם ("אם לא תאהב, יש לי עוד סיפורים!"). קשה להציג טקסט שלנו ושאנשים יחשבו שזה כל מה שאנחנו מסוגלים. קשה להתחיל ככה, סיפור, בפתע פתאום. יותר נוח הקדמה, להציג את עצמינו, להגיד שאנחנו רק חובבים, פעם ראשונה שאנחנו עולים על במה. סליחה, הנה שיר לא משהו שפרסמתי, לא יודע איך, באיזה כתב עת נחשב ממש, באמת, שאנחנו מבקשים קצת תשומת לב, אבל אולי —

אל.

אל תעשו את זה. אל תתנצלו. לא טוב.

לא בהקדמות (בכלל, אם לא קוראים לכם אריך קסטנר, תוותרו על הקדמות). לא כשאתם נותנים את הטקסט למישהו. לא תוך כדי הטקסט. לא באיזו הבלחה של המספר הכל יודע. זה לא טוב לקוראים שלכם, שנעלמים כי 'הטקסט עומד להיות גרוע', או שהקשב שלהם כבר יורד לרמה אפס כי כמה טוב זה כבר יכול להיות. זה לא טוב לקוראים שלכם שנשארים, אבל פתאום רואים בטקסט את כל הפגמים שבו (מזכיר לי את הפעם ההיא ב'על המקום' שחיים באר מונה את פגמיו של הספר שלו, ופתאום ראיתי אותם, את כולם, בבת אחת). זה לא טוב לקוראים שלכם שקוראים הכל ונהנים ('אולי יש פה משהו שפספסתי?'), אבל עזבו את הקוראים. הם הדבר הכי חשוב, אבל עזבו אותם. זה הכי גרוע לכם.

כי תראו, יקירי (ויקירותי), כשאתם מתנצלים, אתם גם מורידים את הביטחון העצמי שלכם. אתם מציגים את עצמכם בתור 'כותב לא טוב', וזה גורם לכם לחשוב על עצמכם בתור כותבים לא טובים. כלומר מתחילים. כלומר אנשים שאפשר לסלוח להם על טעויות כאלה ואחרות, שלא צריכים לקחת את הכתיבה ברצינות, שהטקסט שלהם הוא לא כזה מוצלח אז אולי להשאיר את זה רק למגירה וזהו. אל תעשו את זה. קחו את עצמכם ברצינות. תאמינו בעצמכם. תשקיעו. זה יעיף את הטקסטים שלכם קדימה, וזה שווה את זה, באמת.

_________
ואם אתם מתעניינים בסדנת הכתיבה היוצרת הבאה, בינואר, ההרשמה לעדכונים על הסדנאות – גם על סדנאות אחרות – היא כאן: https://wp.me/P83gZR-8l