יום הולדת שמח לנו!

יום הולדת שנתיים לעסק שלי, לכתוב, ושנה ליציאה לעצמאות באופן מלא. הנה כמה דברים שלמדתי על החיים כעצמאי במהלך השנתיים האלה. מזל טוב לנו 🙂

א.
לעשות את מה שאתה אוהב זה לא אומר שאתה עושה את מה שאתה אוהב *כל היום*. בסוף בסוף, השגרה נותרת שגרה. מורכבת מרגעים של כשלון, של הצלחה ושל שעמום. רק התשוקה לעבוד היא זו שמשתנה. היא ותחושת הסיפוק. וגם, טוב, הרגעים שבהם כל הדברים מתחברים ולרגע מתרחש קסם. מי שמיומן במלאכתו ונהנה ממנה יודע על מה אני מדבר.

ב.
להיות שכיר (לפחות אצלי) זה היה קצת מעבר לביטחון כלכלי. יש משהו בצורה שבה מסתכלים על העולם שמשתנה לחלוטין במעבר לעצמאות. בתור שכיר, העולם נראה מאוד מסודר, מאוד אחיד, עם דרכי התקדמות די ברורות (לרוב) וגם משכורת ידועה. בתור עצמאי, העולם נראה לי פתאום כמו כר אינסופי של אפשרויות מגניבות. אפשר ליזום, להוביל, לסגת אחורה, לעשות מה שרוצים, בעצם.

(ברור שאפשר ואף רצוי ליזום כשכיר. ועדיין, רק על עצמי לדבר ידעתי)

ג.
זה – הסעיף הקודם – שינה אותי בהמון צורות. העיקרית שבהן, אני חושב, היא הביטחון העצמי. מעין ידיעה שקטה שאני תלוי בעצמי, שאני אדון לגורלי, שאני לא צריך לעשות פוזות או להתחנף או להשוויץ. שהכל בסדר.

ד.
כסף. כסף. כסף. בתור שכיר לא התעסקתי בו כמעט. בתור עצמאי אני מתעסק בו כל יום. זה הציק לי בהתחלה, אחר כך הבנתי שלהפך, יש בזה משהו נכון. שעסק הוא לא עסק בלי להרוויח. שאם אני רוצה להגשים את החלומות שלי, אני חייב לא להשאיר אותם בגדר חלומות. זה חייב להיות קשור בכסף. כסף הוא דבר טוב.

ה.
לעצמאים יש נטייה לעבוד כל היום, דווקא כי אין זמן מוגדר לעבוד בו. אני די גרוע בזה (מודה), אבל אחר כך הבנתי שהעצמאות גם מאפשרת לי להקצות זמן למה שחשוב לי. עשיתי לי סדר עדיפויות, ובכל פעם ששני דברים מתנגשים, אני מתעדף את הזמן שלי לפי מה שחשוב לי יותר: משפחה, חברים, הגשמה עצמית, רק אחר כך בא העסק.

ו.
העסק שלי רוצה כסף. אני רוצה ביטחון כלכלי, ולשבת לכתוב, להתעסק בספרות, ללמד אנשים. זה לא אותו הדבר. לפעמים כשמגיעה הצעה שווה מתחומים משיקים, אני שואל את עצמי אם העסק או אני רוצים אותה, ואם זה העסק, האם אני – יהודה – בסדר עם זה.

ז.
לקוחות. אני באיזושהי התמודדות תמידית מול הלקוחות שלי, שהם בעצם אנשים, שהם בעצם אורי ועמית ושירה, ולא רק ארנק עם כסף. זה גם משפיע על הצורה שבה אני מכבד אותם, את הזמן שלהם וכו'. בלי קשר, יש משהו משמעותי בהבנה שאנשים מוציאים את הכסף שלהם על משהו שאני יכול להציע להם. כלומר שאני חשוב לעולם באיזושהי צורה. ברגעי משבר – ויש לא מעט כאלה – אני חושב על זה.

ח.
רגעי משבר. יש בלי סוף. התחלתי פשוט להתייחס אליהם בתור משהו שיבוא וילך. בכל רגע משבר אני עוצר לרגע ומתבונן בו, במה שהוא יכול ללמד אותי, בצעד הבא שלי. אני יודע שיש איזו גישה בעולם של 'לתת לצער מקום'. זה לא אני. אני צריך לקום ולעשות משהו, אחרת למה אני עושה את הכל מלכתחילה.

ט.
קל לברוח לתפקיד. גם של מנחה, גם של מומחה. העבודה גם דורשת המון משאבים נפשיים. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שבבסיס אני כותב, לא רק מדבר על כתיבה. כותב ממש. שאני צריך להיות בעמדת הקשבה ולמידה לא פחות מהתלמידים שלי.

י.
העתיד. התכנון קדימה. המחשבה מה יהיה עוד שנה ועוד חמש שנים. הצבת המטרות, הקצאת המשאבים, ההליכה לשם. בתור שכיר לא הסתכלתי בכלל על 'מה אני רוצה שיהיה בעולם', גם לא על 'איך אני לוקח אחריות על החיים שלי'. וכשזה מצליח (בלי עין הרע) אני חושב שאני לא מכיר תחושה דומה לזה. זה מדהים.

יא.
אולי הכי חשוב. אני מוקף ביומיום בהמון אנשים שתומכים בי, שעוזרים, שאפשר להתייעץ איתם או להיתמך בהם. המרכזיים הם כמובן מרב, אור (החבר) וידידיה (האח), אבל יש עוד עשרות, מאות ואלפים. אין לי מספיק מילים כדי להודות על זה, אבל כל משתתף מרוצה וכל מחמאה וכל הודעה בפרטי מתיישבת על הלב ונשמרת לעד. תודה, ממש ממש.

תודה שקראתם. תודה שאתם כאן.