לפני כמה שנים למדתי תסריטאות באיזה בית ספר בירושלים וגייל הראבן, הסופרת, זוכת פרס ראש הממשלה, העבירה לנו סדנה לכתיבת סיפורים. זו הייתה סדנה לא רעה, אבל מכל מה שנאמר ולא נאמר בה, נחרט בי משפט אחד.
זה היה אחרי שכתבתי עוד סיפור, ודעתי הייתה זחוחה עלי כי הרגשתי שהיי, כתבתי סיפור טוב! איזה כיף זה סיפור טוב. ועמדתי שם, בקבוצה, והקראתי אותו, ואחרי ההקראה היה קצת שקט ואז מחיאות כפיים. ואני לא אכחד, זה כיף, מחיאות כפיים אחרי הקראה. ואחרי ששככו מחיאות הכפיים גייל אמרה –
"אוקיי, זה היה סיפור טוב. איפה הוא יכול להשתפר עוד?"
וכשעמדתי שם, מתוסכל מהעובדה שהיא לא מחמיאה לסיפור ההו־כה־מוצלח שלי, לאט לאט התחלתי להבין מה היא אומרת. זה שזה היה סיפור טוב זה לא אומר שהוא היה סיפור מושלם, והסיבה האמיתית היא שאין דבר כזה, סיפור מושלם. גם אין דבר כזה טקסט מושלם. לכל טקסט – כל טקסט – יש עוד צעד. כל טקסט יכול להשתפר.
ומאז אני שואל את עצמי בסופה של כל כתיבה: מה הצעד הבא של הטקסט הזה? לאן הוא יכול ללכת? איך הופכים אותו ליותר טוב ממה שהוא?
זו גם שאלה שחביבה עלי בסדנאות כתיבה, בין היתר כי היא מעבירה את הכותב, באחת, ממוד של 'היי, תראו איזה יופי כתבתי' למוד של למידה. ולא שאין צורך בקבלת מחמאות על הכתיבה שלנו, אבל אסור לנו להישאר שם, במקום הזה, שבו אנחנו חושבים שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, כלומר שהטקסט שלנו מושלם. כי אין דבר כזה, טקסט מושלם.
yehudagizbar.com 