תסכנו את הדמויות שלכם (לפעמים)

וזה, כמובן, שטויות.

רגע, שנייה. זה לא רק שטויות. אחד משלשת האלמנטים המרכזיים שמייצרים אפקט על מישהו שצורך יצירה נרטיבית הוא המתח. כלומר, אחת הסיבות המרכזיות שאנשים ממשיכים לקרוא סיפורים היא כי הם רוצים לדעת מה יקרה לדמויות בעתיד. ולכן זה חשוב, לפעמים, לתת לדמויות אפשרות אמיתית להפסיד.

זה חשוב גם מפני שבאמת, יותר אכפת לנו מדמויות כאשר אנחנו דואגים להם, ואנחנו דואגים לדמויות כאשר משהו יכול לקרות להם. אם שום דבר לא יכול לקרות להם – אם אין להם סיכוי *אמיתי* להפסיד – אנחנו פחות חוששים, או דואגים, או אכפתיים, כאשר קורה להם משהו, כי אנחנו אומרים 'טוב, יהיה בסדר', ובסוף אכן יהיה בסדר.

אבל זה רק חצי מהסיפור. שליש, ליתר דיוק. מפני שלא כל הסיפורים הם כאלה. למשל, אנחנו יודעים בוודאות שהרקול פוארו יפתור את התעלומה בסוף, אבל זה לא הופך את הסיפור לפחות מותח, כי אנחנו מסתקרנים לדעת גם *איך* זה יקרה, ולא רק *האם* זה יקרה. וזה נכון אפילו לסיפורי מתח, אבל ממש לא רק לסיפורי מתח. יש סיפורים שמתחילים בנקודת הסיום והולכים אחורה, יש סיפורים שמספרים לנו על ילדותם של דמויות שאנחנו מכירים, ויש סיפורים שמספרים לנו סיפורים שאנחנו מכירים, וזה בסדר.

תחשבו, למשל, על יוון הקלאסית. בכל שנה נערכת תחרות מחזאות בחגיגה השנתית ע"ש דיוניסוס. המחזאים מעלים קטעים מתוך המיתוסים היווניים העתיקים. כל הצופים באולם – בלי יוצא מן הכלל – מכירים את הסיפור. כולם יודעים שמדיאה רוצחת את ילדיה. כולם יודעים שאגממון מקריב את איפיגניה ונענש על זה בחזרתו לבית. השאלה העיקרית היא לא 'מה יקרה' אלא 'איך זה יקרה', ולא מעט פעמים זה הרבה יותר מסקרן.

והנקודה השנייה, החשובה יותר, היא שאכפת לנו מדמויות לא רק בגלל מה שיקרה איתן בעתיד. יש דמויות שאכפת לנו מהן כי אנחנו מזדהים איתן. יש דמויות שאנחנו מחבבים. יש דמויות שאנחנו רוצים לראות מה הן יכולות לעשות (היי, קוסמים מגניבים). באופן כללי אכפת לנו מדמויות על אותם עקרונות שבהם אכפת לנו מבני אדם. ולא תמיד – אפילו בדרך כלל זה לא – מפני שאנחנו חוששים שהם הולכים להפסיד משהו.

אבל זו גם סיבה טובה, ללא ספק.

—
(נותרו שני מקומות בסדנת כתיבת הסיפורים שלי. ירושלים, ראשון בערב. דברו איתי. ואם אתם מתלבטים, פנו אלי ואראה לכם סילבוס לדוגמה ואפילו את השיעור הראשון).