בדרכים

את 'בדרכים' קראתי בצבא. זה היה סיפור מוזר מאוד. כלומר תהליך הקריאה, לא הספר עצמו. זה היה תשעה באב והיה חם מאוד, והיינו באיזה בסיס תותחנים בצפון ומישהו היה צריך לשמור על הבונקר תחמושת. וכך הלכתי לשם, באמצע הצום, וישבתי שם חמש שעות וקראתי על ג'ק קרואק נוסע בטרמפים הלוך חוזר ברחבי ארצות הברית בלי שום מטרה מיוחדת וממציא אגב כך את דור הביט.

אני זוכר איך התפתחה בתוכי כמיהה למרחבים האלה. ישראל היא מקום קטן. מאוד מאוד קטן. מעט אנשים, בין הירדן לים. למטה מדבר, למעלה הר קטן עם שלג בחורף

. קרואק כתב על הנסיעות האלה כאילו הן אינסופיות, מתמשכות עד אינסוף. הוא לא כתב על כאבי הגב שהנסיעות האלה מייצרות, או על חוויה הלינה במוטל זול (בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם), רק על הדרכים. ועל סמים, כמובן, ומוזיקה, ובנות, אבל בעיקר על דרכים.

אני נוסע בשבועות האחרונים את הדרום של המערב התיכון. מסתובב ביוטה, בנוודה, באריזונה. נוסע ונוסע. קצת הכמיהה הזו, בזעיר אנפין, ואגב כך אני פתאום מבין את קרואק, שהדרכים האלה עמדו לפתחו כל הזמן. ארצות הברית היא ארץ רחבה. צפופה בקצוות, ריקה באמצע. זה נראה קצת כאילו היא לא מיועדת לבני אדם שילכו בה, שישבו או שילכו לישון. מעין ארץ למכוניות, לתנועה, לנדודים תמידיים. האינדיאנים ידעו את זה טוב יותר עוד לפניהם.

האגדה מספרת שקרואק כתב את הספר בבת אחת, שלשה שבועות של הטחת אצבעות במכונת כתיבה. של סיגריות, אלכוהול, סמים, ואז יצא שוב למסע. כתיבת רצף, מה שמכונה. זה הגיוני. בשביל לכתוב מדוד צריך לשבת, לנוח, לצאת להפסקות הליכה. אין זמן לכתוב ככה תוך כדי תנועה. זה לזרוק הכל על הדף ולצאת, מפני שהמרחבים עדיין קוראים לנו אי שם.

—
(בקרוב – פתיחת הרשמה לסדנאות הכתיבה של השנה הבאה! ובינתיים שאלה – מה ספר המסע האהוב עליכם? וחידה: מה ספר המסע הבא שאכתוב עליו?)